הדפסה
יהדות - גמרא

שבועה בזמן הזה- מסכת שבועות דף לח עמוד ב

היכי משבעינן ליה? אמר רב יהודה אמר רב: משביעין אותו בשבועה האמורה בתורה, דכתיב: ואשביעך בה' אלהי השמים. אמר ליה רבינא לרב אשי: כמאן? כרבי חנינא בר אידי, דאמר: בעינן שם המיוחד! אמר ליה: אפי' תימא רבנן, דאמרי: בכינוי, ונפקא מינה - צריך לאתפושי חפצא בידיה

shutterstock 357987113  שבועה בזמן הזה- מסכת שבועות דף לח עמוד ב

מהגמרא עולה, כי שבועת הדיינים נעשית בשם או בכינוי, ובנקיטת חפץ. אחיזת ספר מקודש, משמעותה שהנשבע מעיד עליו את הקב"ה – שמכוחו התקדש החפץ- על נכונות השבועה[1].

המגמה למעט בשבועות ושורשיה

 חומר איסור שבועה הביא במשך הדורות למיעוט השימוש בה. רש"י בסוגייתנו[2] כותב:

"ובדורותינו בטלו הראשונים שבועה דאורייתא לפי שענשה גדול ותקנו לגזור עליו ארור בעשרה והא אמרן ארור בו שבועה". יסוד הדברים כבר בדברי הגאונים:

"ועתה נהגו רבותינו שלא להשביע בשם המיוחד שהעולם לוקה והעונש רב[3]".

הטור[4] מביא את דברי רש"י ומוסיף:

"וכן כתב הרמ"ה מכי אתו רבנן בתראי דבתר תלמודא נהוג לאישתבועי בגזירה כדאמרינן ארור בו שבועה משום דחזו דשבועה בשם אלהים טפי ענשה מיהו אידי ואידי צריך ליה לאנקוטי ס"ת בידיה":

לדעת המבטלים יש לבטל גם שבועה דרבנן, ולהחליפה ב'ארור' שהוא פחות חמור, למרות שעדיין יש להזכיר שם או כינוי[5] . לעומת זאת החתם סופר[6]  סובר שתקנת הגאונים כללה השמטת שם וכינוי.

החתם סופר מאריך להוכיח את ההכרח להימנע משבועה. הרי חלק מראיותיו:

  • "אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל לא תהיו סבורים שהותר לכם להשבע בשמי אפילו באמת אין אתה רשאי להשבע בשמי אא"כ יהיה בך כל המדות האלו (דברים י) את ה' אלהיך תירא שתהא כאותן שנקראו יראי אלהים... אתה מפנה עצמך לתורה ולעסוק במצות ואין לך עבודה אחרת ... ובו תדבק... אם יש בך כל המדות האלו - אתה רשאי להשבע ואם לאו אין אתה רשאי להשבע. מעשה בינאי המלך שהיו לו ב' אלפים עיירות וכולם נחרבו על שבועת אמת ... מה הנשבע באמת כך הנשבע על השקר עאכ"ו[7]".
  • "רבים חושבים, כי הנושא השם לשוא לא עשה עבירה גדולה. ואני אראה להם כי היא קשה מכל הלאוין הבאים אחריו. כי הרוצח והנואף, שהם עבירות קשות לא יוכל כל עת לרצוח ולנאוף, כי יפחד. ואשר הרגיל עצמו להשבע לשוא, ישבע ביום אחד שבועות אין מספר. וכל כך הוא רגיל בעבירה הזאת שלא ידע שנשבע. ואם אתה תוכיחנו למה נשבעת עתה, אז ישבע שלא נשבע מרוב רגילתו בה, כי לפני כל דבור שידברו יקדימו השבועה, והוא להם לשון צחות. ואילו לא היה בישראל רק זאת העבירה לבדה, תספיק להאריך הגלות ולהוסיף מכה על מכותינו. ואני אראה שגעונם, כי הרוצח, אם רצח אויבו, מלא תאותו בנקמתו. גם הנואף כן לפי שעתו, והגונב מצא הנאות לצרכו, ועד שקר להתרצות או להתנקם. והנה הנשבע לשקר בכל עת שאין עליו שבועה, הוא מחלל שם שמים בפרהסיא בלא הנאה שיש לו[8]":

אמנם רוב הדברים המובאים מוסבים על שבועות שקר או שווא, אולם הדוגמאות של הראב"ע כוללות למשל את  השבועה שלא לאכול שעבר עליה יהונתן בתום לב ונלכד בגללה. החתם סופר מבין שכוונתו לאסור שבועת אמת משום חשש שבועת שקר.

  • "הַכֹּ֞ל כַּאֲשֶׁ֣ר לַכֹּ֗ל מִקְרֶ֨ה אֶחָ֜ד לַצַּדִּ֤יק וְלָרָשָׁע֙ לַטּוֹב֙ וְלַטָּה֣וֹר וְלַטָּמֵ֔א וְלַזֹּבֵ֔חַ וְלַאֲשֶׁ֖ר אֵינֶ֣נּוּ זֹבֵ֑חַ כַּטּוֹב֙ כַּֽחֹטֶ֔א הַנִּשְׁבָּ֕ע כַּאֲשֶׁ֖ר שְׁבוּעָ֥ה יָרֵֽא[9]:

 "מה שמסיים "נשבע ואשר שבועה ירא" -  קשה מאוד להולמו:

 חדא: אם הכוונה אשר נשבע לשקר - אין לך חוטא גדול מזה כדאיתא סוף יומא ובמס' שבועות לשבועת שוא הוא מן החמורות ונאמר בו לא ינקה וכל העולם כלו נזדעזע עליו וכבר הזכיר חוטא ומה לו להזכיר נשבע?

 ותו: "אשר שבועה ירא" מה לשון 'ירא'? ההיפך מנשבע הוא אשר אינו נשבע ..

 והיותר קשה: דעיק(ו)ר חסר מן הקרא דהול"ל אשר נשבע לשקר ואיך סתר ואמר הנשבע סתם?

 אע"כ קרא מיירי מהרגיל להשבע באמת ואיננו בגדר חוטא ואשר שבועה ירא פורש עצמו מלשבע כלל אפי' באמת שלא יבוא ח"ו לידי שבועת שקר[10]".

  •   " "ובאה אל בית הגנב" - זה הגונב דעת הבריות, שאין לו ממון אצל חבירו וטוענו ומשביעו, "ואל בית הנשבע בשמי לשקר" - כמשמעו, "ולנה בתוך ביתו וכלתו ואת עציו ואת אבניו" - הא למדת, דברים שאין אש ומים מכלין אותן - שבועת שקר מכלה אותן. אם אמר איני נשבע - פוטרין אותו מיד, ואם אמר הריני נשבע - העומדין שם אומרים זה לזה: "סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה"[11]". רש"י מבאר מדוע גם המשביע נקרא רשע: "ששניהן נענשין בה שלא דקדק למסור ממונו ביד נאמן ובאו לידי חלול השם[12]". אולם טעם זה אינו תקף לגבי לווה, שאין לו יכולת ברירה רבה בבחירת המלווה, ולפיכך מצאנו טעם נוסף לחומרת מעשה המשביע:       "כיון שזה רואה שהוא מוכן לישבע, הוה ליה להשוות עמו באופן שלא יגרום שהשבועה תצא מפיו של זה על ידו, והוא לא עשה כן אלא תבע השבועה[13]": החתם סופר סבור שתוספת הטעם של הסמ"ע, נועדה לכסות גם שבועת אמת.
  • "המפקיד אצל חבירו בהמה או כלים, ונגנבו או שאבדו, שילם ולא רצה לישבע[14]". הרי שראתה המשנה כסביר מצב שבו שומר ישלם למרות שהוא פטור, כדי להימנע משבועה. אפילו שכיר, הנשבע ונוטל, עלתה הצעה שנפטור אותו משבועה, כי "איכא למיחש בכדי חייו, דהא איכא אינשי דפרשי משבועה ואפילו בקושטא לא בעי לאשתבועי[15]".
  • "דברייתא אמרין בין זכאי בין חייב - למומי לא תיעול[16]".

השולחן ערוך[17] מביא את דברי רש"י כדעה:     "יש אומרים שבדורות אחרונים ביטלו שבועה בשם, לפי שענשה גדול, ונהגו להשביע בארור".

ובבית יוסף[18] הביא שהרי"ף והרמב"ם[19] חולקים על כך. נראה שכך דעתו. הפרישה[20] מוכיח שכן גם דעת הטור, אע"פ שגם הוא הביא את דברי הגאונים ורש"י:

"לא בטלה השבועה -שהרי כתב באבן עזר סוף סימן צ"ו דהאידנא נהגו דמשביעין את האלמנה בבית דין ומפרש שם ... שבית דין משביעין אותה בשם שהיא חמורה ו..כתב בשם ר"י דהאידנא משביעין אפילו אלמנה דמוריא התירא - בבית דין".

המחלוקת תלויה בין השאר בהבנת סוגיה במסכת תמורה, הדנה בחיוב מלקות על שבועה:

" אימר: אפילו שבועת אמת! בהדיא כתיב שבועת ה' תהיה בין שניהם. אימר: הני מילי - לפייס את חבירו, אבל מילקא - לילקי! לא מצית אמרת, דהכתיב ובשמו תשבע. ההוא מיבעי ליה לכדרב, דאמר רב גידל אמר רב: מנין שנשבעין לקיים את המצות - שנאמר נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך! הכתיב קרא אחרינא ובו תדבק ובשמו תשבע[21]".

נראה שהמסקנה היא ששבועת אמת מותרת לכתחילה, אולם החתם סופר סבור שרק עונש מלקות נשלל, אולם אין להישבע לכתחילה.

בשמו תשבע – ציווי או היתר

לאור כל האמור יש לשאול מהו האמור 'ובשמו תשבע'. נביא בקצרה מקור אחד בעניין זה:

"דרכן של בני ישראל, להפסיד ממון עצמן, ולעשות כל טצדקי שלא לישבע אפילו באמת ... וכה"ג הפליא, הפלא ופלא, בספר קנאת סופרים שם, על הבנת כמה גדולים בשיטת הרמב"ם, שהשבועה כשהיא לצורך, דהיינו בשנתחייב בה בב"ד, מ"ע לעשותה, וחובה לישבע בשמו ית', דמאין יצא להם לייחס אל הרב, כי הך סברא, שאם נתחייב שבועה בב"ד, ולא ירצה הוא לישבע, אפילו על דבר אמת, ובחר לשלם, כעבריין על מ"ע יחשב, דדא ודאי סברא זרה היא מאד, לא יכילנה הרעיון... - ובזה הסיב דעת הרמב"ם, דהמצוה שמנה לישבע בשמו, היינו שאם רצונו לישבע, תהא השבועה בשמו לבד, ולא בשם זולתו... - וכה"ג פי' הרדב"ז, את כוונת הרמב"ם, לפי פי' הכסף משנה שם בדבריו עיין שם[22]".

שבועות מצויות בימינו וניסוחן

בימינו שבועה רשמית מצויה בעיקר בכתובות ספרדיות[23],בצבא  ובכנסת. כבר נהגו חיילים דתיים לומר ב'השבעה':  'אני מצהיר'.  יש שסוברים[24] שאין בכך צורך. הרי חלק מן הדברים:

   "נראה שדבריו של החת"ם סופר לא באו לשלול שבועת זירוזין... מעבר לכך, בנידון דידן אין מדובר על שבועה בשם ה', ושבועה ללא שם ה' חמורה פחות משבועה בשם ה' . ועוד נראה לומר שעיקר דבריו של החת"ם סופר הם בשבועות במסגרת בית הדין שמורים לאדם להישבע. לכן הפת"ש מביא את דבריו על דברי המחבר, האומר שהדיינים צריכים להפציר בבעלי הדין שיחזרו בהם על מנת שלא יגיעו לחיוב שבועה...

סיכום

א.           השבועה הייתה מקובלת ונפוצה בימי התנ"ך, כשמדובר בנושאים בעלי חשיבות, ולא מצאנו הד של הסתייגות מנוהג זה בנושאים אלו.

 ב.           נדרי זירוזין או שבועת זירוזין מותרים ואף מומלצים על ידי חז"ל והפוסקים.

ג.            בקהילות ספרד נהגו להשביע את החתן בכתובה ולעתים אף את הכלה, ועדיין רבנים רבים מקפידים לשמר את המנהג הקדום הזה.

ד.            שמירת חוקי המדינה היא חיוב הלכתי, ושירות בצבא הוא מצוה.

ה.           המנהג לא להישבע אפילו על אמת על פי דברי החת"ם סופר הוא במסגרת בית הדין ועל פי קביעתו של בית הדין, ואינו נוגע לשבועת זירוזין או לצרכים מיוחדים, וכן אינו נוגע לשבועה שהאדם נשבע ביוזמתו.

ו.            קיימת בעיה בהיבדלות מן הציבור כשהדבר אינו מהווה בעיה הלכתית, ובמיוחד במקום שיש בו חשש לחילול השם.

ז.            היה מקום לתקנה של סמכות הלכתית עליונה בעניין זה כפי שתיקנו בקהילות רבות להשביע חתן בכתובה. ניתן לגזור גזירה שווה בין שלום בית לשלום מלכות.

ח.           כל זמן שאין תקנה קבועה, לענ"ד יש להורות לחיילים שהם רשאים להישבע ללא חשש איסור".

יש החולקים על ההשוואה בין כתובה לשבועה צבאית. בין הנימוקים להחמיר בצבא: מאחר שלשון השבועה הצבאית היא: 'לציית  לכל הפקודות וההוראות הניתנות על ידי המפקדים והמוסמכים' , "דבר סביר ביותר הוא שיהיו פקודות שחייל במהלך שירותו לא יקיים במלואם.. אמנם יש מקום לומר שהחייל מתכוון שהוא נשבע למלא את הפקודות בהתאם לסטייה המקובלת בקרב החיילים וכדו'. אולם כיצד ניקח סיכון בענייני שבועה החמורים... ולכן.. יש להמשיך בנוהל המקובל בצבא שחיילים דתיים מצהירים ולא נשבעים[25]". לדעה זו אין חשש של פרישה מן הציבור וחילול ה', כיוון שהכול מבינים שזהו צורך לגיטימי של הציבור הדתי.

 

[1] ניבי תלמוד, פרופסור נחום רקובר.

[2] ד"ה בספר תורה.

[3] משפטי שבועות לרב האי גאון פתיחה.

[4] חושן משפט הלכות טוען ונטען סימן פז

[5] פרישה שם ס"ק לה.

[6] חושו משפט סימן ע"א.

[7] במדבר רבה פרשת מטות פרשה כב

 [8] אבן עזרא שמות פרק כ פסוק ז

[9] קהלת פרק ט פסוק ב 

[10] שו"ת חתם סופר חלק ה (חושן משפט) סימן צ.

[11] מסכת שבועות דף לט עמוד א

[12] רש"י מסכת שבועות דף לט עמוד ב ד"ה חלה על שניהם.

 [13] סמ"ע סימן פז ס"ק סא.

[14] מסכת בבא מציעא דף לג עמוד ב

[15] ר"ן סוף דף כה עמוד ב מדפי הרי"ף.

 [16] ויקרא רבה   פרשת ויקרא פרשה ו. אמנם שם מופיעה אמרה זו לאחר סיפור על אחת שנשבעה לשקר בטעות, ואבדה את בניה.

[17] חושן משפט הלכות טוען ונטען סימן פז סעיף יט

[18] חושן משפט פז ס"ק יט

[19] החתם סופר הראה בתשובות הרמב"ם מובאה לתקנת הגאונים, אולם נראה שאין דברים אלו מתשובות רמב"ם במקור (מובא בהלכה ברורה לח עמוד ב ציון ר בשם המהדיר).

[20] חושן משפט סימן פז ס"ק לה

[21] מסכת תמורה דף ג עמוד ב.

[22] שו"ת מנחת יצחק חלק ד סימן נב.

[23] "נשבע שבועה חמורה בתקיעת כף על דעת המקום ברוך הוא ועל דעת הנשבעים באמת לאשר ולקיים את כל הכתוב עליו בשטר כתובתא דא בלתי שינוי ותמורה ותחבולה כלל ועיקר".

[24] הרב בניהו ברונר, 'שבועת אמונים לצה"ל',  צוהר, יא.

[25] הרב יוסף צבי רימון, 'צהר' , תגובה לרב ברונר.

http://asif.co.il/download/kitvey-et/zor/zhr%2013/zhr%2013%2013.pdf

גם לגבי כתובה, למרות המקורות שמביא הרב ברונר,  שמעתי מפי אחד מרבותי, שהוא משתמט מלערוך קידושין בהם מוזכר לשון שבועה בכתובה מחשש להכשיל את החתן. י.פ.