הדפסה
יהדות - גמרא

רומא- מסכת עבודה זרה

 מסכת עבודה זרה דף י עמוד ב

 

shutterstock 103225520 2  רומא- מסכת עבודה זרה

א"ל: אתינא לעלמא דאתי? א"ל: אין. א"ל, והכתיב: לא יהיה שריד לבית עשו! בעושה מעשה עשו. תניא נמי הכי: לא יהיה שריד לבית עשו - יכול לכל? ת"ל: לבית עשו, בעושה מעשה עשו. א"ל, והכתיב: שמה אדום מלכיה וכל נשיאיה! א"ל: מלכיה - ולא כל מלכיה, כל נשיאיה ולא כל שריה. תניא נמי הכי: מלכיה - ולא כל מלכיה, כל נשיאיה - ולא כל שריה; מלכיה ולא כל מלכיה - פרט לאנטונינוס בן אסוירוס, כל נשיאיה ולא כל שריה - פרט לקטיעה בר שלום... אנטונינוס שמשיה לרבי.. כי שכיב אנטונינוס, א"ר: נתפרדה חבילה".

מקומם של רומא, נצרות ועבודה זרה

הגמרא מסכמת כי עקרונית  לא יהיה שריד לבית עשיו, למעט יוצאי דופן חיוביים כאנטונינוס וקטיעה בר שלום. אלא שמסתבר שהם רק הדגמות ספציפיות למלך ושר שיש להם חלק לעולם הבא. בפועל כל מי שאינו 'עושה מעשה עשיו'  יש  לו מקום בעולם הבא ובבניינו של עולם הזה. גבולות הגיזרה נתונים כפי הנראה במחלוקת, ועשויים להשתנות.

נראה שהראשונים שנחלקו במחלוקת זו היו יצחק ורבקה. רש"י מייצג נאמנה את דרכה של רבקה:

"ויגדלו הנערים ויהי עשו - כל זמן  שהיו קטנים לא היו נכרים במעשיהם ואין אדם מדקדק בהם מה טיבם, כיון שנעשו בני שלש עשרה שנה זה פירש לבתי מדרשות וזה פירש לעבודה זרה[1]".

" ויבז עשו - העיד הכתוב  על רשעו שביזה עבודתו של מקום[2]":

"בן ארבעים שנה - עשו היה נמשל לחזיר, שנאמר (תהלים פ יד) יכרסמנה חזיר מיער, החזיר הזה כשהוא שוכב פושט טלפיו לומר ראו שאני טהור, כך אלו [אלופי עשו] גוזלים וחומסים ומראים עצמם כשרים. כל ארבעים שנה היה עשו צד נשים מתחת בעליהן ומענה אותם, כשהיה בן ארבעים אמר אבא בן ארבעים שנה נשא אשה, אף אני כן[3]".

יצחק, כפי הנראה, רצה לראות בעשיו ויעקב, צמד דומה ליששכר וזבולון. הברכה שהוא מברך את יעקב בחושבו שהוא עשיו, חומרית לחלוטין. שורה של מדרשים ממשיכה את דרכו של יצחק, ורואה בעשיו לפחות פוטנציאל חיובי:

" ודינה היכן היתה,  נתנה בתיבה ונעל בפניה שלא יתן בה עשו עיניו,  ולכך נענש יעקב שמנעה מאחיו  שמא תחזירנו למוטב, ונפלה ביד שכם[4]".

"רב חייא בר אבין א"ר יוחנן: עובד כוכבים יורש את אביו דבר תורה, דכתיב: כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר. ודלמא ישראל מומר שאני![5]".

אם כן, לפחות לחלק  מן הדעות, יש לעשיו דין ישראל מומר, ולמרות רוב חטאיו ונשותיו – היה על יעקב לתת לו את דינה שתחזירו בתשובה[6]!

הרב קוק הפליג בזה, הזכיר לנו כי ראשו של עשיו קבור במערת המכפלה[7], וכלל , באהבת האדם אשר ניחן בה, את כל האנושות בתוכנית תיקון העולם :

"ע"ד האמונות הזרות, אומר לכ"ג את דעתי, כי לא הבלעתן והריסתן היא מטרת אורם של ישראל, כמו שאין אנו מכוונים הרס כללי לעולם ולאומיו כולם, כי-אם תקנתם והעלאתם, הסרת סיגיהם, וממילא יצטרפו בזה למקור ישראל, להשפיע עליהם טללי אורות. "והסרותי דמיו מפיו ושקוציו מבין שניו ונשאר גם הוא לאלקינו", וזה נוהג אפילו באליליות, וקל-וחומר בדתות הנסמכות בחלק מיסודותיהן על אור תורת ישראל. וגדולים דברי הגר"א ז"ל ": ואת עשו שנאתי - את הטפל לעשו, אבל עקרו הוא ראשו בהדי אבהן דעלמא גניז, ועל-כן "ראיתי פניך כראות פני אלקים" אמר איש האמת יעקב איש תם, ודברו לא ישוב ריקם, ואהבת אחים של עשו ויעקב, של יצחק וישמעאל, תעלה על כל אותן המהומות, שהרשעה הנכרכת בטומאת הגויה גררה אותן, תתגבר עליהן ותהפכן לאור ולחסד עולם. דעה רחבה זאת, ממותקת במתקה ודבשה[8] של תורת אמת, צריכה להתלוות עם כל ארחותינו באחרית הימים, למחתם אורייתא בהיכלא דמלכא משיחא בהפיכת מרירא למתיקא וחשוכא לנהורא[9]".  אולם הרב קוק עצמו כתב גם אחרת לגמרי ומסתבר שלא כל הזמנים ולא כל העמים שווים:

"נִכְתַּם עָווֹן שׁוֹפְכֵי הַדָּמִים, מַלְכֵי אֲדָמָה הַזֵּדִים וְכָל מַרְגִּיזֵי אֶרֶץ. לֹא יְכֻפַּר לָאָרֶץ לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי-אִם בְּדַם שׁפְכוֹ  , וְהַכַּפָּרָה מֻכְרַחַת לָבוֹא: בִּטּוּל כְּלָלִי לְכָל מְכוֹנוֹת הַתַּרְבּוּת שֶׁל עַכְשָׁו, עִם כָּל שִׁקְרָן וְתַרְמִיתָן, עִם כָּל זֻהֲמָתָן הָרָעָה וְאַרְסָן הַצִּפְעוֹנִי. כָּל הַתַּרְבּוּת, הַמִּתְהַלֶּלֶת בְּצִלְצְלֵי שְׁקָרִים, מֻכְרַחַת לְהִכָּחֵד מִן הָעוֹלָם[10]".

בכלל, אולי ניתן להציע אבחנה: עשיו הוא אבי אדום. מלכות רביעית המתפלגת לגרים, נוצרים, ועובדי עבודה זרה להבדיל. גרים וודאי באים בקהל, נוצרים מצויים במבחן ועובדי עבודה זרה בעיתיים מאוד. זכר לכך באבחנה בגמרא בשבת[11] שמבאר המהר"ל:

"ישראל ואדום הם הפכים לגמרי כי כאשר זה קם זה נופל ואי אפשר שיהיה להם שום חיבור, ולפיכך אדום רוצה תמיד להתגבר על ישראל שבזה הם למעלה ומכל מקום אם ישראל מכניעים עצמם לאדום ונותנים לאדום הממשלה אינם חפצים יותר, לכך 'תחת ישמעאל ולא תחת אדום'. אבל האומה שנקראו חברים הם רשעים בעצמם. כמו שיתבאר אצל שלשה שונאים זה את זה, והרשע- אף אם אחד מכניע עצמו תחתיו אין מועיל דבר זה[12]".

כשהתרבות האלילית הרומית פגשה ביהדות, למרות הניצחון בשדה הקרב, הרכינה הרומאיות ראש. זכר לדבר בסוגייתנו[13] , המספרת על שלוש פלוגות שהתגיירו בעקבות אונקלוס. גם הרומאים היו מודעים למתרחש: כותב הסתוריון רומאי בזעם: "המנהגים של העם המקולל הזה זכו להשפעה כזאת שהם עכשיו מקובלים בכל רחבי תבל. המנוצחים נתנו חוקים למנצחיהם[14]". אולי ניתן לומר, שכיוון שעבור רוב הרומאים, המעבר מע"ז לתורתנו הקדושה היה דרסטי מדי, נולדה פשרת הנצרות. מכאן ואילך מתנודדת מלכות רביעית, וממילא הנצרות, בין שני קטבים: היהדות ועבודה זרה. מתח זה מתבטא בקרבות פנימיים:  

"גרממיא של אדום, שאלמלי הן יוצאין מחריבין כל העולם כולו. ואמר רבי חמא בר חנינא: תלת מאה קטירי תגא איכא בגרממיא של אדום, ותלת מאה ושיתין וחמשה מרזבני איכא ברומי. ובכל יומא נפקי הני לאפי הני ומקטיל חד מינייהו, ומיטרדי לאוקמי מלכא[15]". מתח זה הוא מיסודות ההסתוריה של העולם:

"כי מלכות זה, לפי כח שלו, אין כח שלו הוא בפעל הגמור בשלימות. שאילו היו בפעל השלימות, לא היה אפשר לעולם להתקיים... עכשיו שאין כח זה העליון בשלימות בעולם הזה, וקצר המצע להשתרע אלו הכחות בעולם הזה, נפקי הנהו לאפי הנהו ומקטל חד מינייהו. וזה הפירוש ברור בלי ספק כאשר תבין, והוא ענין עמוק מאוד יותר, רק כי אי אפשר לפרש יותר[16]".

בעבר ביארנו[17] כי יצר עבודה זרה נכלא, וכי יש לצפות לשחרורו. נרהיב עוז להציע כיוון לזיהוי שחרורו. תחילה נגדיר את מגמתם של עובדי העבודה הזרה:

"ובכאן אני מזכיר מה שיורו הכתובים בענין ע"ז, כי היו שלשה מינין. הראשונים החלו לעבוד את המלאכים ... וכל אחד עובד לשר שלו כי היו הראשונים יודעים אותם, ואלה הם הנקראים בתורה ובכתובים כלם אלהים אחרים, אלהי העמים...  והמין השני בע"ז, שחזרו לעבוד לצבא השמים הנראה... כי כל אחת מן האומות ידעה כח המזל בה כפי משטרו על הארץ שלהם, וחשבו כי בעבודתם יגבר המזל ויועיל להם...  וממין העבודה הזאת היו מהם עובדים לאנשים, כי בראותם לאחד מבני האדם ממשלה גדולה ומזלו עולה מאד כנבוכדנצר, היו אנשי ארצו חושבים כי בקבלם עליהם עבודתו וכוונתם אליו יעלה מזלם עם מזלו, והוא ג"כ יחשוב כי בהדבק מחשבתם בו תוסיף לו הצלחה בכח נפשותיהם המכוונות אליו. וזה היה דעת פרעה ... וחבריו שעשו עצמם אלוהות  ...[18]".

נחפש אומה הבנויה על יסודות אלו:

ציטוט מן הרמב"ן

וכל אחד עובד לשר שלו

יעלה מזלם עם מזלו

יגבר המזל ויועיל להם...

הגדרה בלשוננו

סגידה לאופי הלאומי

פולחן אישיות

 "ההצלחה היא המדד היחיד של המוסריות[19]"

הצעה שלי

"גרמניה, גרמניה, מעל הכל,
מעל כל דבר בעולם"...

לאחר מלחמת העולם השנייה אסרו המנצחים על שירה בציבור של השיר...  עם איחוד גרמניה הפך השיר, עדיין באופן בלתי רשמי, להמנון גרמניה המאוחדת[20]".

"הפיהרר מועלה למדרגת אל...דמותו היא אייקון שסוגדים לו, שכן הפיהרר הוא המדינה[21]".

למרות שהדעות חלוקות בעניין המניעים, בעינה עומדת העובדה שהפצצה שיועדה להרוג את היטלר התפוצצה רק ב20 ביולי 1944, כחודש וחצי לאחר נחיתת בנות הברית בנורמנדיה, ופחות מחודש לאחר הסתערות הרוסים.

כלום ברצוני לטעון שהנאצים היו עובדי עבודה זרה? אכן כך. הרי תיאור של אחת מן ההריגות הראשונות שלהם, רצח שר החוץ היהודי של גרמניה, ולתר רתנאו ביוני 1922:  "רתנאו לא נרצח סתם.. הוא הוקרב כקרבן-אדם לאל השמש של הדת הגרמנית העתיקה, מועד הרצח נקבע כך שיחול ביום הארוך ביותר בשנה...[22]". אין צורך להניח שלפני פחות ממאה שנה סברו באירופה שהשמש היא שליטת העולם. מהותה של עבודה זרה בסגידה לטבע היא קידוש הטבע הפראי הקמאי – בעיקר בנפשו של האדם.   

"אמר רב יהודה אמר רב: יודעין היו ישראל בעבודה זרה שאין בה ממש, ולא עבדו עבודה זרה אלא להתיר להם עריות בפרהסיא[23]".  

יצר עבודה זרה התפרץ בפראות נוראה. הוא ניער מעליו את כבלי המוסר הרופפים של הנצרות, והתייצב לקרב אדיר מול אויבתו האמיתית, היהדות[24]. אין פלא כי הוצבו כנגדו למעלה מחמישים מצוות[25]. ההסתוריה כולה היא קרב איתנים בין יצר הטוב לבין יצר הרע, בין תורת משה לנאציזם. כל שאר הדתות אינן אלא פשרות.

"האדם מתאמץ תמיד איך להשלים בקרבו השלמה פנימית, ובלבד שיחדלו ממנו מצוקות נפשו. והשלום מתכונן על ידי כבישת אחד מן הצדדים בדרך כניעה לצד השני, או-מה שהוא למעלה מזה-בדרך כריתות ברית והתאחדות גמורה, באופן שהצד המנגד מתהפך כולו, עם כל כחותיו, להצד שכנגדו לחם.

על כן ישנם שני דרכים בהשאיפה לההשואה של התשוקות, שיסודי חיי האדם, הפרטי והחברותי , נבנים עליהן, והם הם הלוקחים את המקום היותר גדול בכל ערכי החיים וסעיפיהם.

הדרך האחד הוא דרך הירידה, כלומר להדריך את האדם בחינוך כזה עד אשר סוף-כל-סוף ישתקע קול אלקים אשר בלבבו[26], ויהיה כולו יכול להיות מסור לשאיפותיו המוטבעות בעומק חומרו, ויצר הרע של הכעס והתאוה השנאה והזדון שבנפשו, וזאת היא מחשבת הרשעה, המקפלת את החלק היותר חזק שבקיבוצים האנושיים. הדרך השניה היא דרך העליה, לבקש לחנך את האדם עד שיבוא למרום המטרה, שרק קול האלקים ישמע בלבבו, ורק הטוב האור החסד והאהבה יהיה חלקו, זה הדרך הולך ונכבש לאטו, בצעדים מדודים ואופן חשאי למאד.

באומות הוגלמה בישראל השאיפה אל השלום העליון, השלום האמתי, שהוא בטוח בנצחונו, אף על פי שדרכו רחוקה והיא עומדת בקשר מלחמה נגד השאיפה ההפוכה, אשר סופה לפול ולהוכיח את אפסותה לעין כל, ואז יהיה ד' אחד ושמו אחד[27]".  

המלחמה בעבודה זרה צריכה להיות נחרצת. לא 'להשאיר שריד' מן הרשעות הזאת. מאידך, התעוררות כוחות בעולם, למשל פריחתו המתמיהה של הכח המדמה, לא תיתן לנו מנוח עד לחידוש הנבואה.  

" עֲצַת ד' הִיא לְהַשְׁלִים אֶת כּחַ הַמְדַמֶּה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא בָּסִיס בָּרִיא לָרוּחַ הָעֶלְיוֹן שֶׁמּוֹפִיעַ עָלָיו, וּמִתּוֹךְ הָעֶלְיוֹנוּת שֶׁל הַתְּפִיסָה הָרוּחָנִית שֶׁקָּדְמָה בְּיִשְׂרָאֵל הֻכְרַח כּחַ הַמְדַמֶּה לְהִתְמוֹגֵג, מַה שֶּׁגָּרַם חֲלִישׁוּת לַאֲחִיזַת רוּחַ-הַקּדֶשׁ הָעֶלְיוֹן, שֶׁעָתִיד לָבוֹא עַל-יְדֵי מַלְכָּא מְשִׁיחָא. עַל-כֵּן מִתְבַּסֵּס כָּעֵת רוּחַ הַמְדַמֶּה עַד שֶׁיִּגָּמֵר בְּכָל תֵּאוּרוֹ, וְאָז יִהְיֶה כִּסֵּא נָכוֹן וְשָׁלֵם לְרוּחַ ד' הָעֶלְיוֹן וְיֻכְשַׁר לְקַבֵּל אוֹר רוּחַ הַקּדֶשׁ עָלָיו, שֶׁהוּא רוּחַ ד' "רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה, רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה, רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת ד[28]'" .

כללו של דבר, לפנינו משימה עליונה: להציב עבודת ה' ברמה ובעוצמה כזו, שתהא יותר טובה מאשר השואה הייתה רעה. לסנן ניצוצות אורה מרומא, לגייר אנטונינוס וקטיעה, להחזיר את יצר עבודה זרה לקודש הקודשים ולחדש נבואה גדולה.

 הרב יעקב פלג

[1] רש"י בראשית פרק כה, פסוק כז.

[2] שם כה, לד.

[3] שם, כו, לד.

[4] בראשית פרק לב פסוק כג.

[5] מסכת קידושין דף יח עמוד א.

[6] גרסה מודרנית מרתקת של מחלוקת זו התנהלה בין הרב אבינר לבין הרב מן ההר. יעויין בספר 'ההר הטוב הזה' עמודים  451-457. ידועה מחלוקת  התנאים ביחס לרומאים במסכת שבת דף לג  .

[7] מסכת סוטה דף יג עמוד א.

[8] דבש טהור למרות שהוא יוצא מן הטמא (בכורות דף ז עמוד ב).

[9] אגרות הראיה כרך א  עמוד קיב.

[10] אורות, המלחמה, ח.

[11] יא עמוד א.

[12] נתיבות עולם נתיב התורה פרק יב.

[13] יא עמוד א.

[14] ההיסטוריון הרומאי סנקה, מובא למשל בויקיפדיה סוף הערך 'סנקה'.

[15] מסכת מגילה דף ו עמוד ב. הקבלה: "בשנת תשע.. עצר מנהיג מלחמה גרמני בשם ארמיניוס את הרומאים על הריין, אחת ולתמיד, ובכך הבטיח את המקדש הברברי בלבה של אירופה. זה מאורע מפתח בתולדות העולם" ('רוחות מלחמה', הרמן ווק, חלק א עמוד 222).

[16] נצח ישראל פרק יז.

[17] לימודנו לסנהדרין סד.

[18] רמב"ן שמות פרק כ פסוק ג.

[19] ויקיציטוט, היטלר.

[20] ויקיפדיה, ערך המנון גרמניה.

[21] ויקיפדיה, ערך לני ריפנשטאהל.

[22] 'הכשר לרצח עם', נורמן כהן, עמוד 147.

[23] מסכת סנהדרין דף סג עמוד ב. במקביל: "עבור היטלר פירוש הדבר היה, שכאשר מכירים באידיאלים הגבוהים ביותר של האדם ומכפיפים אותם לצרכים העמוקים ביותר של חייו הארציים – אז אין בהם כל ספק" (Michael D. Ryan: The Theology of Adolf Hitler Holocaust Theology – A Reader

complied and edited: Dan Cohn-Sherbok). University of Exeter Press, 2002

תרגמה עבורנו: יפעת אדלר.

[24]      כבר הבאנו בעבר חזון מרשים של יהודי מומר:

"הנצרות - וזוהי תרומתה היפה ביותר - מיתנה במידה כלשהי את תשוקת הקרב הברוטאלית של הגרמאנים, אלא שלא עלה בידה להרוס אותה, ואם ישתבר באחד הימים הקמע המביית, הוא הצלב, שוב תסתער במלוא עוזה פראותם של הלוחמים הישנים, שיגעון הקרב (...) המחשבה מקדימה את המעשה כפי שהברק מקדים את הרעם. הרעם הגרמני הרי הוא גרמני ולפיכך אינו גמיש במיוחד והוא מתקרב באיטיות כלשהי; אלא שהוא בוא יבוא, וכאשר תשמעו אותו רועם כפי שלא קרה אף פעם בדברי ימי העולם, אז דעו: הרעם הגרמני הגיע סוף-סוף אל יעדו... בגרמניה יוצג מחזה שכנגדו תיראה המהפכה הצרפתית כאידיליה בלתי מזיקה. (היינריך היינה, דברי הסיום לספרו "על ההיסטוריה של הדת והפילוסופיה בגרמניה" משנת 1834. ויקיפדיה, ערך היינה).

[25] 51 מצוות לפי הרמב"ם. בנוסף: איסור חמור של יהרג ואל יעבור, ואזהרה כי זו העבירה היחידה שלא יתכן כי הוראת שעה תתיר אותה.

[26]."שני מומים הטילה היהדות בבני האדם: בגוף – ע"י ברית המילה ובנפש - על   ידי המצפון" (ויקיציטוט היטלר)

[27] אורות ישראל א, ג.

[28] אורות, ישראל ותחיתו, יז.