הדפסה
יהדות - גמרא

עבודה זרה - כלי בית חוניו

תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף נב עמוד ב

shutterstock 103225520 2  עבודה זרה - כלי בית חוניו

 

בעא מיניה ר' יוסי בן שאול מרבי: כלים ששימשו בהן בבית חוניו, מהו שישתמשו בהן בבית המקדש? וקא מיבעיא ליה אליבא דמ"ד: בית חוניו לאו בית עבודת כוכבים היא, דתנן: כהנים ששימשו בבית חוניו לא ישמשו במקדש שבירושלים, ואינו צריך לומר לדבר אחר; כהנים הוא דקנסינהו רבנן משום דבני דעה נינהו, אבל כלים לא, או דלמא לא שנא? א"ל: אסורים הן, ומקרא היה בידינו ושכחנוהו. איתיביה: כל הכלים אשר הזניח המלך אחז במלכותו במעלו הכנו והקדשנו, מאי לאו הכנו - דאטבלינהו, הקדשנו - דאקדישננהו! א"ל: ברוך אתה לשמים שהחזרת לי אבדתי, הכנו - שגנזנום והקדשנו - שהקדשנו אחרים תחתיהם. לימא מסייע ליה: מזרחית צפונית - בה גנזו בית חשמונאי את אבני המזבח ששקצו אנשי יון, ואמר רב ששת: ששקצו לעבודת כוכבים! אמר רב פפא: התם קרא אשכח ודרש, דכתיב: ובאו בה פריצים וחללוה, אמרי: היכי נעביד? ניתברינהו, אבנים שלמות אמר רחמנא, ננסרינהו, לא תניף עליהם ברזל אמר רחמנא. ואמאי? ליתברינהו ולישקלינהו לנפשייהו! מי לא אמר רב אושעיא: בקשו לגנוז כל כסף וזהב שבעולם משום כספא ודהבא של ירושלים? והוינן בה, ירושלים הויא רובא דעלמא? אלא אמר אביי: בקשו לגנוז דינרא הדרייאנא טוריינא שיפא, מפני טבעה של ירושלים, עד שמצאו לה מקרא מן התורה שהוא מותר: ובאו בה פריצים וחללוה! התם לא אשתמשו בהו לגבוה, הכא כיון דאשתמש בהו לגבוה, לאו אורח ארעא לאשתמושי בהו הדיוטא.

שימוש חוזר בחומרי גלם לצרכי בית המקדש

הגמרא מביאה שלוש דוגמאות לאיסור שימוש חוזר בחומרים שונים עבור המקדש במשך הדורות:        א. שימוש בכלי בית חוניו.

ב. שימוש בכלים שאחז ניצל לצרכי עבודה זרה. ג. האבנים שטימאו יוונים בימי חשמונאים.

לגבי מהותו של בית חוניו נחלקו תנאים:

"תניא: אותה שנה שמת שמעון הצדיק... בשעת פטירתו, אמר להם: חוניו בני ישמש תחתי. נתקנא בו שמעי אחיו שהיה גדול ממנו שתי שנים ומחצה, אמר לו: בא ואלמדך סדר עבודה, הלבישו באונקלי וחגרו בצילצול, העמידו אצל המזבח. אמר להם לאחיו הכהנים: ראו מה נדר זה וקיים לאהובתו, אותו היום שאשתמש בכהונה גדולה אלבוש באונקלי שליכי ואחגור בצילצול שליכי. בקשו אחיו הכהנים להרגו, רץ מפניהם ורצו אחריו, הלך לאלכסנדריא של מצרים ובנה שם מזבח והעלה עליו לשום עבודת כוכבים, וכששמעו חכמים בדבר, אמרו: מה זה שלא ירד לה כך, היורד לה על אחת כמה וכמה, דברי רבי מאיר. אמר לו רבי יהודה: לא כך היה מעשה, אלא לא קיבל עליו חוניו, שהיה שמעי אחיו גדול ממנו שתי שנים ומחצה, ואף על פי כן נתקנא בו חוניו בשמעי אחיו, אמר לו: בא ואלמדך סדר עבודה, והלבישו באונקלי וחגרו בצילצול והעמידו אצל המזבח. אמר להם לאחיו הכהנים: ראו מה נדר זה וקיים לאהובתו, אותו היום שישתמש בכהונה גדולה אלבוש באונקלי שליכי ואחגור בצילצול שליכי. בקשו אחיו הכהנים להרגו, סח להם כל המאורע, בקשו להרוג את חוניו, רץ מפניהם ורצו אחריו, רץ לבית המלך ורצו אחריו, כל הרואה אותו אומר: זה הוא זה הוא, הלך לאלכסנדריא של מצרים ובנה שם מזבח והעלה עליו לשם שמים[1]".

במשנה במנחות  נאמר: " הכהנים ששמשו בבית חוניו לא ישמשו במקדש שבירושלים, ואין צריך לומר לדבר אחר[2]". על כך מעירה הגמרא: "  מדקאמר 'אין צריך לומר דבר אחר' - מכלל דבית חוניו לאו עבודת כוכבים הוא[3]". בסוגייתנו  עיקר הדיון הוא בשיטת רבי יהודה, כיון שהגמרא מעירה שלפי דעת רבי מאיר אין כל מקום לספק. וודאי שכלים שהשתמשו בהם לעבודה זרה יהיו אסורים בשימוש למקדש.

ניתן ללמוד מכאן שמשמשי עבודה זרה של ישראל אין להם כל תקנה[4], ולכן אין מה לדון לדעת רבי מאיר. למרות שאפשר לדחוק ולומר שלכתחילה רצו לדון לפי דעת רבי יהודה, מפני שהיא פשט המשנה במנחות[5].

ההשוואה לכלים שעבדו בהם עבודה זרה

רבי פוסק בכל זאת לאסור על סמך פסוק, והמסקנה היא שמקורו הוא הפסוק הדן בכלים שהשתמש בהם אחז לעבודה זרה, שלפי פרשנותו של רבי - נגנזו ואחרים הוכנו תחתיהם.  לכאורה אין הנידון דומה לראיה, שהרי אחז השתמש בכלים לעבודה זרה ואנו דנים בכלי בית חוניו שבהם השתמשו לשם שמים. ניתן לומר שהדמיון הוא בגזירת חכמים:

"דהיכא דמדאורייתא הוה בהו טעמא להתירא קנסוהו רבנן אף על גב דלאו בני דעה נינהו, ה"נ אף על גב דלאו בית עבודת כוכבים ולא מיתסרי מדאורייתא קנסוהו רבנן בכלים ככהנים[6]". ומדוע כלי אחז אסורים רק מדרבנן?

"אלמא אף על גב דלהדיוט לא מיתסרי דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו גזור בהו רבנן לגבי גבוה ואף על גב דלאו בני דעה נינהו ובבית חוניו נמי אף על גב דלאו בית עבודת כוכבים ולא מיתסרי כלים דידיה מדאורייתא גזור בהו רבנן[7]".

הלכה זו שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, יש לבחון לאור סוגיה בהמשך:

"ואת כל הכלים אשר הזניח המלך אחז במלכותו במעלו הכנו והקדשנו, ואמר מר: הכנו - שגנזנום, והקדשנו - שהקדשנו אחרים תחתיהן, והא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו! אלא כיון דעבד בהו מעשה איתסרו להו, הכא נמי כיון שעשה בה מעשה - אסרה[8]".

לפיכך מסיק תוספות רי"ד[9] :

  "אלמא איסור כלים דאורייתא הוא מפני שנעשה בהן מעשה ומה דק"ל במהדורא קמא דהיכי יליף איסורא דרבנן מאיסורא דאורייתא? הכי יליף ליה דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון".

אמנם לשיטת רש"י גם בסוגיה בהמשך, הכוונה היא לאיסור  רק מדרבנן, שמן התורה אין אדם אוסר של חברו אפילו במעשה[10], אך כשיש מעשה לעבודה זרה, גזרו חכמים, במקרה זה חזקיהו וסיעתו, לפחות לגבי מזבח[11]. לפי שיטת רש"י ניתן גם להבין, כיצד הקשתה הגמרא על רבי מכלי אחז שחזרו והשתמשו בהם, שהרי יש לתמוה: לפי ההוא אמינא. כיצד יכלו לסבור שהשתמשו בכלים, הרי הסוגיה הניחה בתחילתה שכל שימוש לעבודה זרה אסור? אלא, מאחר שהיו כלי קודש, הניחו שאין אחז יכול לאסור כלים שאינם שלו[12].

שימוש פוסל להדיוט

שנינו: "תניא, ר' אלעזר בן שמוע אומר: מה מזבח שלא ישתמש בו הדיוט, אף עצים שלא ישתמש בהן הדיוט[13]". לפיכך פוסק הרמב"ם:  

"אין עושין כל הכלים מתחילתן אלא לשם הקודש, ואם נעשו מתחילתן להדיוט אין עושין אותן לגבוה[14]".  לפיכך, מקשה במנחת-חינוך, כיצד הסתפקו בגמרא לגבי כלי חוניו, הרי הם בלאו הכי אסורים כיוון שהשתמשו בהם הדיוטות?

לדעתו הדבר תלוי בפרשנות לפרשיה הבאה:

 "(א) וַיְדַבֵּ֥ר ה' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: (ב) אֱמֹ֨ר אֶל־אֶלְעָזָ֜ר בֶּן־אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֗ן וְיָרֵ֤ם אֶת־הַמַּחְתֹּת֙ מִבֵּ֣ין הַשְּׂרֵפָ֔ה וְאֶת־הָאֵ֖שׁ זְרֵה־הָ֑לְאָה כִּ֖י קָדֵֽשׁוּ: (ג) אֵ֡ת מַחְתּוֹת֩ הַֽחַטָּאִ֨ים הָאֵ֜לֶּה בְּנַפְשֹׁתָ֗ם וְעָשׂ֨וּ אֹתָ֜ם רִקֻּעֵ֤י פַחִים֙ צִפּ֣וּי לַמִּזְבֵּ֔חַ כִּֽי־הִקְרִיבֻ֥ם לִפְנֵֽי־ה' וַיִּקְדָּ֑שׁוּ וְיִֽהְי֥וּ לְא֖וֹת לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:

(ד) וַיִּקַּ֞ח אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֗ן אֵ֚ת מַחְתּ֣וֹת הַנְּחֹ֔שֶׁת אֲשֶׁ֥ר הִקְרִ֖יבוּ הַשְּׂרֻפִ֑ים וַֽיְרַקְּע֖וּם צִפּ֥וּי לַמִּזְבֵּֽחַ[15]".

שיטת רש"י היא, שלמרות שהשימוש היה בידי הדיוטות, היות והקריבו לשם שמים הרי זה שימוש לקודש, ולא רק שמותר להשתמש בהם לשם שמים, אלא שכך ראוי:

"כי קדשו - המחתות ואסורין בהנאה, שהרי עשאום כלי שרת[16]".  לפי זה גם בבית חוניו, כיוון שלשם שמים התכוונו, טוב היה להשתמש בהם למקדש, אולם חכמים אסרו. אולם לדעת הרמב"ן   השימוש במחתות  אנשי קורח נעשה רק לפי הוראת שעה:

"ב) כי קדשו - המחתות, והם אסורין בהנאה שכבר עשאום כלי שרת, לשון רש"י. ולא ידעתי טעם לאיסור הזה, שהרי קטורת זרה הקריבו וזר שעשה כלי שרת להקריב בחוץ באיסור אינו מקודש. אבל יש לומר, כי בעבור שעשו כן על פי משה היו קדש, כי הם הקדישו אותם לשמים לפי שחשבו שיענה אותם האלהים באש ותהיינה המחתות האלה כלי שרת באהל מועד לעולם. והנכון בעיני, כי יאמר הכתוב (פסוק ג) כי הקריבום לפני ה' ויקדשו ויהיו לאות לבני ישראל, כלומר אני הקדשתי אותם מעת שהקריבו אותם לפני כדי שיהיו לאות לבני ישראל". אם כן לפי הרמב"ן יש להבין מדוע איסור זה איננו מוזכר בסוגייתנו. במנחת חינוך מציע שבבית חוניו השתמשו בכלים שנלקחו לכתחילה מן המקדש, אולם לפי זה קשה להבין מדוע הניחה הגמרא שלדעת רבי מאיר, שבית חוניו שימש לעבודה זרה ברור שאסור, הרי זה תלוי בשאלה שטרם התבררה, האם יכלו לחלל שם כלים שבמקורם אינם שלהם[17]. יש שתירצו: "מחמת חומר קושיא זו נ"ל דהאיסור דכלי ששימש בו להדיוט שנאסר לשמש בו לגבוה ניתר בשינוי קל, אף בשינוי שאינו מתיר הנעבד במחובר לגבוה[18] ".

באשר למחלוקת לגבי כלים שהשתמשו בהם הדיוטות לקודש שלא כדין, הרמב"ם פוסק: "מי שעבר ועשה בית חוץ למקדש להקריב בו קרבנו לשם אינו כבית ע"ז ... כלים שנשתמשו בהן שם לא ישתמשו בהן במקדש לעולם אלא יגנזו[19]". נראים דבריו כשיטת רש"י, שכל שימוש לגבוה הופך את הכלי להיות אסור כהקדש[20].

אבני המזבח בימי חשמונאי

הגמרא תוהה מדוע בית חשמונאי לא שברו את האבנים[21] ולקחו אותם למזבח, ומתרצת שצריך שיהיו שלמות ומבלי שיונף עליהן ברזל. קצת משמע שלולא כן, ניתן להתיר לגבוה משמשי עבודה זרה שהתבטלו. "ומ"מ רוב מפרשים מסכימים שאין בטול מועיל למשמשי ע"ז להתיר לגבוה ... ואף זו שבכאן אינה ראיה דשמא דחייה בעלמא הוא[22]".

 הדבר נתון במחלוקת ראשונים. הגמרא לעיל חקרה:   

 "בעי רמי בר חמא: המשתחוה להר, אבניו מהו למזבח?[23]". 

"פירוש: וכגון שחצבן ישראל דאילו חצבן גוי מותרין דומיא דשפאי אשרה[24]". הרי שלדעת הרי"ד  בטול משמשי עבודה זרה מועיל לגבוה. אולם הרמב"ן כתב:

"איני מוצא לאיסורי ע"ז ביטול לגבי גבוה[25]". "ואפילו על הכלים שהשתמשו בהם בבית חוניו נאמר שגנזום משום מאוס, וכל שכן בעבודה זרה שביטלה... הריטב"א מסביר שזה עיקר הטעם לכך שני חשמונאי לא ביטלו את אבני המזבח שנעבדו, אלא שלרווחא דמילתא הגמרא מביאה את הטעם של אבנים שלמות מפני שהוא מפורסם יותר[26]".

כך פוסקים הרמב"ם והשולחן ערוך:

"המשתחוה להר אף ע"פ שהוא מותר בהנאה הרי אבניו אסורין למזבח[27]".

"נרות שעוה שנותנם כותי לעובדי אלילים, וכיבן שמשן ונתנם או מכרן לישראל- אסור להדליקם בבהכ"נ. הגה: אף על פי שמותרים להדיוט[28]".

בלחם –משנה מעיר שדברי הרמב"ם הם  תלמוד ירושלמי מפורש. "הכל מודין באשירה שביטלה שאינו מביא ממנה גיזירין למערכה[29]".

 

 הרב יעקב פלג

 

[1]  מסכת מנחות דף קט עמוד ב.

[2] מסכת מנחות דף קט עמוד א.

[3] עמוד ב.

[4] רמב"ן.

[5] ריטב"א בשם רמב"ן.

[6] רש"י ד"ה מקרא היה בידינו.

[7] רש"י ד"ה ואמר רב ששת.

[8]  מסכת עבודה זרה דף נד עמוד ב.

[9] בסוגייתנו.

[10] כמה אמוראים בחולין דף מ עמוד ב.

[11] רש"י נד עמוד ב ד"ה איתסרו.

[12] ריטב"א ד"ה מאי לאו בשיטת רש"י.

[13] מסכת זבחים דף קטז עמוד ב.

[14] הלכות בית הבחירה פרק א הלכה כ.

[15] במדבר פרק יז.

[16] רש"י פסוק ב.

[17] שלטי גבורים, סוף דף כד עמוד א מדפי הרי"ף.

[18] שו"ת שאילת דוד חלק אורח חיים סימן ג.

[19] הלכות ביאת המקדש פרק ט הלכה יד.

[20] מנחת חינוך.

[21] "על ידי גויים כדי לבטלן" – (רש"י).

[22] מאירי.

[23] דף מו עמוד א.

[24] תוספות רי"ד אות יג.

[25] דף מז עמוד א  ד"ה הא.

[26] בירור הלכה, עמוד קנג אות ב.

[27] הלכות איסורי מזבח פרק ד הלכה ז.

[28] שולחן ערוך ורמ"א אורח חיים הלכות בית הכנסת סימן קנד סעיף יא.

[29] מסכת ביכורים פרק א תחילת הלכה ב.