הדפסה
יהדות - גמרא

סמיכה זבחים עד ב

כל הזבחים שנתערבו[1]...

קדשים בקדשים מין במינו - [זה יקרב לשם מי שהוא, וזה] יקרב לשם מי שהוא[2]

קדשים בקדשים מין במינו כו'. והא בעי סמיכה! אמר רב יוסף. בקרבן נשים.

אבל בקרבן אנשים לא[3]?

איתיביה אביי: קרבן יחיד שנתערב בקרבן יחיד, וקרבן ציבור שנתערב בקרבן ציבור, וקרבן יחיד וקרבן ציבור שנתערבו זה בזה - נותן ד' מתנות מכל אחד ואחד, ואם נתן מתנה מכל אחד - יצא, ואם נתן ארבע מכולן - יצא; במה דברים אמורים - שנתערבו חיין, אבל נתערבו שחוטין - נותן ארבע מתנות מכולן, ואם נתן מתנה אחת מכולן - יצא; רבי אומר: רואין את המתנה, אם יש בה כדי לזה וכדי לזה - כשרה, ואם לאו - פסולה; קתני יחיד דומיא דציבור, מה ציבור גברי, אף יחיד גברי! אמר רבא: ותסברא הא מתרצתא היא? דקתני: במה דברים אמורים - כשנתערבו חיין, אבל נתערבו שחוטין - לא, מה לי חיים מה לי שחוטין! אלא הכי קאמר: בד"א - שנתערבו שחוטין כעין חיים בכוסות, אבל בבולל - נותן ד' מתנות לכולן, ואם נתן מתנה אחת לכולן - יצא[4].

הסמיכה בקרבנות

  • המצווה והלכותיה

נאמר בתורה:

וְסָמַ֣ךְ יָד֔וֹ עַ֖ל רֹ֣אשׁ הָעֹלָ֑ה וְנִרְצָ֥ה ל֖וֹ לְכַפֵּ֥ר עָלָֽיו[5]:

נתוודע לכמה מהלכות הסמיכה, כפי שניסחן הרמב"ם:

" ח   הכל סומכין חוץ מחרש שוטה וקטן ועבד ואשה וסומא ונכרי, ואין השליח סומך שאין סמיכה אלא בבעלים שנאמר וסמך ידו לא יד אשתו ולא יד עבדו ולא שלוחו.

 ט חמשה שהביאו זבח אחד כולן סומכין עליו זה אחר זה, לא שיסמכו כולן בבת אחת, מי שמת והניח קרבנו עולה או שלמים הרי יורשו מביאו וסומך עליו[6] ומביא נסכיו.

 י   אין סמיכה בקרבנות הצבור חוץ משתי סמיכות, על שעיר המשתלח ועל פר העלם דבר, ושלשה מן הסנהדרין סומכין עליו, ודבר זה  מפי משה רבינו שאין בצבור אלא שתי סמיכות.

 יא  אין סומכין אלא בעזרה, סמך חוץ לעזרה חוזר וסומך מבפנים, ואם היה בעל הקרבן עומד בחוץ והכניס ידו לפנים וסמך סמיכתו כשירה, והוא שיסמוך בכל כחו, ואין סומך אלא טהור ואם סמך הטמא סמך.

 יב  ובמקום שסומכין שוחטין, ותכף לסמיכה שחיטה, ואם שחט במקום אחר או ששהה שחיטתו כשירה, והסמיכה שיירי מצוה היא לפיכך אם לא סמך כפר ואינה מעכבת ואף על פי כן מעלין עליו כאילו לא כפר.

 יג  וצריך הסומך לסמוך בכל כחו בשתי ידיו[7] על ראש הבהמה שנאמר על ראש העולה לא על הצואר ולא על הצדדין, ולא יהיה דבר חוצץ בין ידיו ובין הבהמה.

 יד  וכיצד סומך, אם היה הקרבן קדש קדשים מעמידו בצפון ופניו למערב והסומך עומד במזרח ופניו למערב ומניח שתי ידיו בין שתי קרניו ומתודה על חטאת עון חטאת ועל אשם עון אשם, ועל העולה מתודה עון עשה ועון לא תעשה שניתק לעשה.

 טו  כיצד מתודה אומר חטאתי עויתי פשעתי ועשיתי כך וכך וחזרתי בתשובה לפניך וזו כפרתי, היה הקרבן שלמים סומך בכל מקום שירצה מן העזרה במקום שחיטה, ויראה לי שאינו מתודה על השלמים אבל אומר דברי שבח[8]".

  • שיטת הרמב"ם לסמיכה בקרבנות שהתערבבו

בסוגייתנו משמע שקיים פתרון רק לקרבנות שאין בהם סמיכה, כגון קרבן נשים. אולם הרמב"ם מחדש דרך להכשרת הקרבן גם בקרבן אנשים:

"נתערבו קדשים בקדשים מין במינו, זה יקרב לשם בעליו וזה יקרב לשם בעליו אף על פי שאין כל אחד מהן מכיר קרבנו, במה דברים אמורים בקרבנות נשים שאין בהם סמיכה אבל קרבנות אנשים הואיל וכל אחד צריך לסמוך על ראש קרבנו, הרי אלו לא יקרבו עד שיתן האחד חלקו לחבירו, או עד שיפול מום בכל וימכרו ויביאו כל אחד בדמי היפה שבהן מאותו המין[9]".

הרש"ש ורע"א[10] תמהו על פתרון זה של הרמב"ם מפסק אחר שלו, שלכאורה אינו מאפשר הקניה כזו:

"המוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום, ודין תורה שיחזרו המעות חולין כמו שהיו, וקנסו אותו חכמים שיפלו המעות לנדבה[11]".

בעל תוספות יום טוב ניסה לבסס את דבריו:

"ויראה לי שלמד כן מדר"ש דס"ל הכי בשנים שמביאים אשם אחד וחטאת אחת בפ"ה דכריתות. ואף על גב דהתם הלכה כר"ע ורבי יוסי דפליגי עליה...הכא שאני דאל"ה תומם[12]". אולם רע"א דוחה ראיה זו: "והתם שייך שפיר כן דמקנה לו בהמתו חולין". אין ללמוד מכאן אפשרות להקניית קרבנות שכבר קדושים.  הרי דרך מסתברת לתירוץ הקושיה:

"במסכת מנחות [קח ב] שנינו, שאם התערב שור של הקדש בשוורים של חולין, הגדול שבהם יהיה הקדש, וכל השאר יימכרו לצרכי עולות, ודמיהן חולין. ומבאר רש"י שהשור הגדול יהיה הקדש של קרבן עולה, וכל האחרים יימכרו לצרכי עולות, שמא כל אחד מהם הוא עולה, ודמיהן חולין, כי קודש אינו תופס דמיו אלא כשיוצא לחולין [כמו בעל מום], אבל קרבנות אלו הרי אינם יוצאים לחולין אלא הם נמכרים לצרכי קדשים, וכמו כן, את ההקדש הוא אינו גוזל, שהרי הוא נותן לו את השור הגדול בחינם. ומדייק המקדש דוד [יח א] מרש"י, שהוא נוטל כל שור ושור, חוץ מהגדול, ומקנה אותו לאנשים אחרים לצורכי עולות, בין אם הוא קודש ובין אם הוא חול. ותמה שם הרש"ש, כיצד יכול הוא להקנות לאחרים את כל השוורים, והרי אם השור שהוא מקנה הוא הקרבן שלו, אין מכירתו חלה, כי המוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום. ומבאר המקדש דוד, שכאן, כיון שאי אפשר להקריב את הקרבן כמות שהוא בגלל התערובת, דינו כקרבן שהשתייר [שנעשה "מותר"], שמשתנה דינו אפילו מחטאת לעולה, ולכן יש אפשרות לשנות גם את שם הבעלים[13]".

  • מתי ניתן לוותר על הסמיכה?

משנתנו מציעה שקרבנות שהתערבו, יקריב כל אחד בסתמא לשם בעליו. הגמרא מקשה כיצד ניתן לוותר על הסמיכה. אי אפשר שכל אחד מן הבעלים יסמוך על כל אחד מן הקרבנות, שכן "כל הנהו דפטורים מסמיכה אסורים לסמוך ועוברים על לאו דעבודה בקדשים[14]". רב יוסף מתרץ שמדובר בקרבן נשים, שבו אין סמיכה. אביי מקשה על כך ממקרה אחר, בו מצאו פתרונות להקרבת קרבנות שנתערבבו, ולכאורה וויתרו על סמיכה. על כך משיב רבא, ששם התערבבו הדמים, ולא הקרבנות. הסמיכה נעשתה כהלכה טרם הערבוב.

יוצא מן האמור שבקרבן בו קיים חיוב סמיכה, אין לוותר עליו. כך עולה גם מסוגיות נוספות:

  • "השולח חטאתו ממדינת הים - מקריבין אותה בחזקת שהוא קיים...

והא בעינא סמיכה! אמר רב יוסף: בקרבן נשים. רב פפא אמר: בחטאת העוף[15]". הרי שקרבנות שקיים בהם חיוב סמיכה - אי אפשר לשולחם ממדינת הים.

ב. לגבי קרבן פסח שנינו:   

"האומר לעבדו: צא ושחוט עלי את הפסח. שחט גדי - יאכל, שחט טלה - יאכל. שחט גדי וטלה - יאכל מן הראשון. שכח מה אמר לו רבו כיצד יעשה - ישחט טלה וגדי, ויאמר: אם גדי אמר לי רבי - גדי שלו וטלה שלי, ואם טלה אמר לי רבי - הטלה שלו וגדי שלי. שכח רבו מה אמר לו - שניהן יצאו לבית השריפה, ופטורין מלעשות פסח שני[16]". הגמרא תוהה מדוע פטורים, הרי אחד מהם בוודאי לא יצא ידי חובה? ומסיקה שפשוט אי אפשר להציע פתרון למצב זה.  תוהה הגמרא: "האי מאי? ניתי כל חד מינייהו פסחו, וניתני ונימא: אי דידי בעל מום - האי דאייתי השתא ניהוי פסח, ואי דידי תם - האי דאייתי השתא ניהוי שלמים. - לא אפשר...  

משום סמיכה: דאילו פסח לא בעי סמיכה, ואילו מותר בעי סמיכה. - הא תינח - קרבן אנשים, קרבן נשים מאי איכא למימר?...[17]"

אם כן, הגמרא הייתה מוכנה לקבל שאדם בוודאות לא יצא ידי חובת קרבן פסח, ובלבד שלא נקריב קרבן שלמים ללא סמיכת הבעלים.

מאידך, בסוגיות אחרות, כשהציעו פתרונות הלכתיים לחיובי קרבנות, התעלמו לכאורה מן ההכרח בסמיכה:

ג.   "בכל הזבחים ערל[18] וטמא משלחין קרבנותיהן, ואילו בפסח ערל וטמא אין משלחין פסחיהן[19]".

סמיכה צריכה שתהא בעזרה[20], וטמא וודאי שאיננו נכנס. אם כן, קרבן קרב ללא סמיכה.

ד. "בהמה שנמצאת מירושלם ועד מגדל עדר וכמידתה לכל רוח זכרים עולות נקבות זבחי שלמים[21]". למרות שזהות הבעלים אינה ידועה שיבוא ויסמוך.

ה.   "שני נזירים שאמר להן אחד ראיתי אחד מכם שנטמא ואיני יודע איזה מכם מגלחין ומביאין קרבן טומאה וקרבן טהרה ואומר אם אני הוא הטמא קרבן טומאה שלי וקרבן טהרה שלך ואם אני הוא הטהור קרבן טהרה שלי וקרבן טומאה שלך[22]".

ו. "השולח קרבנותיו ממדינת הים - כהן מניף על ידו[23]".

בעלי התוספות עמדו על סתירה זו בכמה מקומות. הרי תמצית דבריהם:

ג. ערל וטמא משלחין קרבנותיהן

ד. בהמה שנמצאת

ה. שני נזירים

ו. השולח קרבנותיו ממדינת הים

"מיירי בעופות[24]"

 

"בתחלת הפרשת הקרבנות לאו בני סמיכה נינהו דא"א לעשות בהן סמיכה ועוד י"ל הך דשמעתין כל חד בשעת הקרבתו שמא לא מחייב בסמיכה ולא דמי לקרבן שהוא בר סמיכה[25]"

 

"כגון שאין לו תקנה להמתין כגון שמתו אחיו מחמת מילה... וטמא כגן זב ומצורע שאין רפואתו תלויה בעצמו א"נ כגון שהיה עובר ב'בל תאחר' אם היה ממתין[26]".

"אין תקנה אחרת[27]"

"ודאי תקנו חכמים שמביאים קרבן אחד מספק בלא סמיכה כדי לפטור עצמו אבל להביא קרבן ודאי כגון מותר הפסח לא התירו חכמים להביאו בלא סמיכה כדי לפטור את עצמו[28]".

"ביורש וכרבי יהודה דאמר יורש אינו סומך[29]"

אם כן,  מתמצתים בעלי התוספות שני עקרונות. הראשון שבהם הוא חילוק עדין:

"אף על פי שתיקנו חכמים שיביא קרבן מספק בלא סמיכה כדי לפטור מ"מ קרבן אחר שהוא מחוייב סמיכה ודאי כגון מותר הפסח לא התירו לו חכמים להביאו בלא סמיכה כדי לפטור את עצמו". כלומר:  אם "זהו אותו סוג קרבן שיש ספק בחיובו – ניתן להביאו ללא סמיכה, כדי לוודא את השלמת חובתם... לא הותר להביא קרבן חדש שלא נתחייב בו ולא לסמוך עליו[30]".   החילוק השני הוא פשוט שאין ברירה:

"דאין להם תקנה אחרת לאותן קרבנות אלא שיקרבו בלא סמיכה וטוב להקריב בלא סמיכה ממה שנאמר ימותו[31]".

לפי גישה זו, הדין עשוי להשתנות. כגון במקרה א', המשלח חטאת ממדינת הים, אם הוא חולה ולא יוכל לבוא – יקריבו גם את חטאתו[32].

 

  • שיטת הרמב"ם בוויתור על סמיכה

גם בדברי הרמב"ם מצויה סתירה לכאורה, שפסק כסוגייתנו וכמקור א' אך גם כג':

מקרה בו ויתר על סמיכה

מקרים בהם לא ויתר על סמיכה

טמא שרץ וכיוצא בו והערל משלחין את קרבנותיהם ומקריבין עליהן[33]".

"נתערבו קדשים בקדשים מין במינו... קרבנות אנשים הואיל וכל אחד צריך לסמוך על ראש קרבנו, הרי אלו לא יקרבו[34]".

 

"השולח חטאתו ממדינת הים, מקריבין אותה בחזקת שהוא קיים, במה דברים אמורים בחטאת העוף, או בחטאת בהמה של אשה שאינה בת סמיכה כמו שביארנו, אבל אשם ודאי שמתו בעליו, ושכפרו בעליו, ירעה עד שיפול בו מום[35]".

 

כיוונים שהוצעו:

  1. "הכא מיירי בעופות[36]".
  2. "הואיל ובשעת ההפרשה היו ראוים לסמיכה (כגון קדשים שנתערבבו) ועכשיו נתערבו, ומצד ספק לא מצי לקיים בהו מצות סמיכה, הוי ככל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת [אף על גב דאם לא סמך כשר], רק אם בשעת הפרשה המה אינם ראוים לסמיכה (כגון הערל ששילח) אז כשר ומקריבין בלא סמיכה[37]".

דרך זו צריכה עיון, מאחר שבסוגיה ב' נמנעו מלהקריב פסח למרות שהיה מסופק לכתחילה, ולעומת זאת במקרה ד בבהמה שנמצאה לא נמנעו מלהקריבה למרות שבשעת הפרשה הייתה ראויה לסמיכה[38]. כמו כן, קרבנו של גר שמת בלי יורשים, קרב ללא סמיכה[39].

  1. כשאי אפשר לסמוך בגלל המקריב, (כגון סוגיה א שהוא במדינת הים) -,סמיכה מעכבת. כשהקושי הוא הלכתי, (למשל סוגיה ג בטמא) אין סמיכה מעכבת[40]. אין בדבר ליישב  את המקרים בהם הבעלים אינו ידוע, כקדשים שהתערבבו בסוגייתנו[41] .
  • סמיכה - דין בבעלים

כבר התבאר שאין סמיכה בשליח[42]. מבאר הרב פערלא:

"סמיכה אינה אלא חלק ממצות ההבאה של הקרבן. הילכך כמו דבחובת הבאה אין אחד יכול להוציא את חבירו שנתחייב ג"כ בקרבן כזה. הכי נמי אינו מוציאו ידי מצות סמיכה[43]".

מכאן ניתן להציב יסוד: הסמיכה איננה חלק מהלכות הקרבן אלא מחיובי הבעלים. קרבן ללא סמיכה הוא כשר, אלא שלבעלים חסרה מצוות סמיכה. ראיות לכך היא חובת השותפים לסמוך כולם[44]. אין הם יכולים להסתמך על סמיכה של אחד מהם. משמע שסמיכה חשובה לבעלים, שהרי להקרבה מספיקה סמיכה אחת.  גם ריבוי המקרים בהם פטרה תורה מסמיכה לכתחילה יוכיח[45]:

"ולפענ"ד נראה דוודאי סמיכה לא מעכבא, והרבה מקריבין בלא סמיכה, כמו נשים וכל אינך דתנן במתני' דמנחות (ס"ב ע"ב), וערל וטמא ג"כ בכלל זה, כיון דאין ראוין לסמוך אין עליהם חובת סמיכה, ויכולין להביא קרבנותיהם בלא סמיכה, וכי בשביל זה לא יקריבו קרבן, ולא מצינו זאת בתורה דמי שאינו יכול לסמוך לא יביא קרבן...ולא פריך הש"ס הכי אלא במתני' דחובת סמיכה על בעל הקרבן, וזה אינו יכול להקריב קרבנו בלא סמיכה. וכן השולח חטאתו הבעלים מחוייבים להביא קרבנו ולסמוך, אבל בהמה הנמצאת דליכא בעלים שפיר מקריבין אותה בלא סמיכה, והתו' ז"ל האריכו בזה בכמה דוכתי, והנלע"ד כתבתי[46].

אם כן, כשהבעלים אינם ידועים, כגון בבהמה שנמצאה ובשני נזירים אין לחשוש להעדר הסמיכה. גם טמא ששילח פטור לכתחילה מן הסמיכה. אולם בקדשים שהתערבבו הבעלים המחוייבים לפנינו, אלא שאין להם דרך לסמוך ולכן אין פתרון ללא ויתור בעלות[47].

 לפי יסוד זה מובן מדוע סמיכה איננה נוהגת בבימת יחיד "דבבמת יחיד לא הייתה השכינה שורה ואין זה נקרא 'לפני ה' ' ... ואחרי שעניין הסמיכה הוא עניין וידוי לפני הקב"ה.. לכן צריך זה במקום שהשכינה שורה[48]".

 

[1] מסכת זבחים דף ע עמוד ב.

[2] מסכת זבחים דף עא עמוד ב.

[3] מסכת זבחים דף עד עמוד ב.

[4] מסכת זבחים דף עה עמוד א.

[5] ויקרא פרק א פסוק ד.

[6] מחלוקת תנאים היא בתחילת מסכת ערכין.

[7] כן מפורש במשניות למשל לגבי פר כהן גדול ביום הכיפורים (פרק ג משנה ח), לגבי שעיר המשתלח (פרק ו משנה ב)  ולגבי אשם מצורע (מסכת נגעים פרק יד משנה ח). מכאן פליאה על תרגום יהונתן  למשל  לויקרא פרק א פסוק ד  ו"ְיִסְמוֹךְ בְּתוּקְפָא יַד יְמִינֵיהּ" (מנחת חינוך פרשת ויקרא מצוה קטו).

[8] רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פרק ג.

[9] רמב"ם הלכות פסולי המוקדשין פרק ו הלכה ד.

[10] בסוגייתנו.

[11] רמב"ם הלכות מעילה פרק ד הלכה ח.

[12] תוספות יום טוב מסכת זבחים פרק ח משנה ב

[13] חברותא - הערות זבחים דף עד עמוד ב (הערה 13).

[14] מנחת חינוך פרשת ויקרא מצוה קטו.

[15]   מסכת גיטין דף כח עמודים א-ב.

[16] מסכת פסחים דף פח עמוד ב.

[17] שם.

[18] הלכה זו שוללת אוקימתא שמדובר בקרבן נשים.

[19] מסכת פסחים דף סב עמוד א.

[20] " 'לפני ה' וסמך' - אין סמיכה בבמה" (ספר מצוות גדול עשין סימן קפ).

[21] משנה מסכת שקלים פרק ז משנה ד.

[22] מסכת נזיר פרק ח משנה א.

[23] מסכת מנחות דף סב עמוד ב.

[24] פסחים סב ע"א תוד"ה הערל. בגטין (דף כח עמוד ב תוד"ה והא) מקשים על כך: "עוף לאו זבח הוא".

[25] תוספות מסכת בכורות דף סא עמוד א ד"ה והא.

[26]  גטין דף כח עמוד ב תוד"ה והא.

[27]  שם.

[28]  שם.

[29] שם.

[30] 'שערי היכל' ח"ב עמוד תרכג הערה 2.

[31] תוספות מסכת זבחים דף עה עמוד א. למרות שרעיה, כגון קדשים שנתערבו בקדשים,  היא פתרון משביע רצון  (תוספות מסכת בכורות דף סא עמוד א ד"ה והא).

[32] (ערוך השולחן העתיד, קלא, ד).  "ולדבריו יש לשאול למה הגמרא בגטין לא תירצה כך? (שערי היכל חלק ב, עמוד תרכג).

[33] רמב"ם הלכות ביאת המקדש פרק ב הלכה יב.

[34] רמב"ם הלכות פסולי המוקדשין פרק ו הלכה ד.

[35] רמב"ם הלכות פסולי המוקדשין פרק ד הלכה יד.

[36] כסף משנה הלכות ביאת המקדש פרק ב הלכה יב.   .

[37] אור שמח הלכות פסולי המוקדשין פרק ו הלכה ד.

[38] 'שערי היכל' עמוד תרכ"ד.

[39] קושיה זו מובאת ב'דף על הדף' בסוגייתנו.

[40] ערוך השולחן העתיד סימן סח סעיף ח,ט.

[41] 'שערי היכל' עמוד תרכ"ד.

[42] רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פרק ג.

[43] ביאור על ספר המצוות לרס"ג עשין עשה קיג קיד.

[44] 'שערי היכל'. עמוד תרכד.

[45] שו"ת אגרות משה קדשים וטהרות חלק א סימן ו.

[46] קרן אורה מסכת זבחים דף עד עמוד ב.

[47] נראה שעדיין נצטרך לביאורם של בעלי התוספות לגבי מקריבי הפסחים, שלא ניזום לכתחילה קרבן שלמים חדש ללא האפשרות הברורה לסמיכה

[48] תורה תמימה, ויקרא פרק א אות לג.