הדפסה
יהדות - גמרא

מסכת מנחות פח-פט

  מסכת מנחות דף עו עמוד ב

תנו רבנן: סולת ואפית אותה - מלמד שנקחת סולת, ומנין שאפילו חיטין? תלמוד לומר: ולקחת, מ"מ. יכול אף בשאר מנחות כן? תלמוד לומר: אותה, מפני החיסחון... אמר רבי אלעזר: התורה חסה על ממונן של ישראל. היכא רמיזא? דכתיב: והשקית את העדה ואת בעירם.

  מסכת מנחות דף פו עמוד ב

תנו רבנן: זך - אין זך אלא נקי; רבי יהודה אומר: כתית - אין כתית אלא כתוש. יכול יהא זך כתית פסול למנחות? ת"ל: ועשרון סולת בלול בשמן כתית, א"כ מה ת"ל למאור? אלא מפני החיסכון. מאי חיסכון? אמר רבי אלעזר: התורה חסה על ממונן של ישראל.  

מסכת מנחות דף פח עמוד ב

את כל הכלים האלה? שהיו כלים של זהב. זהב בהדיא כתיב בו: ועשית את נרותיה שבעה והעלה את נרותיה והאיר אל עבר פניה ומלקחיה ומחתותיה זהב טהור! לא נצרכא אלא לפי נרות, ס"ד אמינא: הואיל ופי נרות אשחורי משחר, התורה חסה על ממונן של ישראל  מנחות דף פט עמוד א     וליעבד זהב כל דהו, קמ"ל.

  מסכת מנחות דף פט עמוד א

תנו רבנן: מערב עד בקר - תן לה מדתה שתהא דולקת והולכת מערב עד בקר. דבר אחר: מערב עד בקר - אין לך עבודה שכשירה מערב עד בקר אלא זו בלבד, ושיערו חכמים חצי לוג מאורתא ועד צפרא. איכא דאמרי: מלמעלה למטה שיערו, ואיכא דאמרי: ממטה למעלה שיערו. מאן דאמר ממטה למעלה שיערו, התורה חסה על ממונן של ישראל; ומאן דאמר ממעלה למטה שיערו, אין עניות במקום עשירות.

הכללים: 'התורה חסה על ממונן של ישראל' – ו'אין עניות במקום עשירות'

הכלל 'התורה חסה על ממונן של ישראל' מופיע ארבע פעמים בדפים האחרונים. ראשית מופיע הרעיון לגבי לחם הפנים, שבניגוד לשאר המנחות, אינו חייב להיעשות סולת. בפעם השניה הוא מהווה נימוק להתרת שמן שהופק בטחינה למנחות. בפעם השלישית הכלל מופיע כהווא אמינא להתיר שפי נרות המנורה לא יהיו מזהב טהור – אולם למסקנה אכן עליהם להיות מזהב טהור. הפעם הרביעית נתונה במחלוקת. מדובר במדידת כמות השמן המספקת לדלוק 'מערב עד בוקר', שנעשתה בצורה של ניסוי וטעיה. לדעה אחת נתנו שיעור נמוך והעלו אותו מעט מעט עד לקביעת השיעור הנכון. צורה זו נבחרה על מנת לחסוך בשמן ובהוצאות ישראל. לעומת זאת דעה הפוכה סבורה שהתחילו משיעור שמן גבוה, והורידוהו מעט מעט, היות ש'אין עניות במקום עשירות'. נתבונן תחילה בסוגיות אלו.

  • אין צורך בסולת ללחם הפנים

"לפי שלחם הפנים הם כ"ד עשרונות ולפי שהן בכל שבת ושבת ועולים לדבר גדול הותר לקנותן מן החיטין כדי שיבא לחם בזול יותר משאם היו לוקחין סלת מן התגר שהקונה סלת קונה אותה ביוקר אבל שאר מנחות שהן דבר מועט ואין באות תדיר לא הותרו לקנות כי אם סלת[1]". עולה מכאן שהמושג חסה התורה על ממונן של ישראל' הוא יחסי: במקום עלות מרובה ותדירה – חוסכים.

הגמרא לפנינו מביאה כמקור לכלל, את הדאגה שדאגה תורה במדבר לבעירם של בני ישראל. וקשה, ששם מעורב בכך צער בעלי חיים, ואין די במקור זה להוות מקור להתחשבות בחסרון ממון במקרה כבמנחות. אפשר להציע שסוגייתנו היא לפי הדעה שצער בעלי חיים אינו מן התורה[2], שאז לא צערם הוא השיקול המכריע.  אולם בכל מקרה תמוה,  שכן, ישנו מקור נוסף, לגבי צרעת,  המובא במשנה מפורשת: "וצוה הכהן ופנו את הבית... אמר רבי מאיר וכי מה מטמא לו אם תאמר כלי עציו ובגדיו ומתכותיו מטבילן והן טהורים על מה חסה התורה על כלי חרסו ועל פכו ועל טפיו אם כך חסה התורה על ממונו הבזוי ק"ו על ממונו החביב אם כך על ממונו ק"ו על נפש בניו ובנותיו אם כך על של רשע ק"ו על של צדיק[3]".  מקור זה מקיף גם רכוש דומם, וגם את רכוש היחיד ואפילו של רשע, ולפיכך נראה שהוא קולע יותר. בדקדוקי סופרים אכן מביא שישנם כתבי יד שאינם גורסים בגמרא את המשפט: "היכא רמיזא? דכתיב: והשקית את העדה ואת בעירם".

הנודע ביהודה כותב כעין צריכותא לשני המקורות: פינוי הבית אינו מקור מספיק, כי מה אכפת לו לכהן להציל? לעומת זאת לשם הצלת הצאן במדבר הוצרכנו לנס. מאידך, נס זה אירע לרבים, והחמלה על הכלים יכולה להוות מקור לחוס על ממון היחיד[4].

  • שמן טחון מותר במנחות

"לפי שהמנחות הן מרובות וצריכות שמן הרבה ואילו היה צריך לחזור במנחות נמי אחר זך וכתית כמו למנורה היו מפסידים שהיו לוקחין אותו ביוקר[5]". כתב יד מאת רש"י כאן, מביא כמקור לכלל שהתורה חסה על ממון ישראל את המשנה בנגעים[6].

  • פי הנרות עשוי מזהב

ההווא אמינא היא, שנימנע מעשיית פי הנרות זהב טהור, כיוון שבמהרה יהיה צורך להחליפם וחבל על הכסף.  " משמע מכאן דכשהיה משחיר הרבה-  צריכין לעשות מנורה חדשה דאלת"ה מאי חסרון איכא וצ"ע[7]".

  • ממטה למעלה שיערו

על פי פשט הדברים, הניסיונות למדידת הכמות הנכונה עבור המנורה נערכו במנורה עצמה.  מהו חסרון הממון?  "שאילו היה נותנין בו לוג לכתחלה ומה שמשייר למחר היו שופכין לחוץ איכא חסרון[8]".

ניתן להציע דרך פשוטה יותר לכאורה להבנת ההפסד:

" התורה חסה על ממונן של ישראל - פירש"י שהנשאר היו שופכין לחוץ, וקשה דבספר זית רענן פרשת בהעלותך מביא בשם ברייתא דאסור לכבות שום נר מנורה כל זמן שדולק א"כ לא היו שופכין ובגמ' יש לפרש שזה עצמו שהיה דולק בחנם על היום הוי ההפסד אבל על פירש"י קשה[9]".

"וכתב בספר נחלת יעקב יהושע (פר' בהעלותך): ולא זכיתי להבין הקושיא, דדוקא בעת שדולקת המנורה לקיום המצוה אז הי' אסור לכבות, אבל כאן איירי בעת ששיערו שלא בעת המצוה כדי שנדע אח"כ ליקח שמן בעת המצוה, ובזמן נסיון השיעור שפיר ליכא שום איסור[10]".

לדעה זו בגמרא, איסור הוא לבזבז ממון:  "התורה חסה על ממונן של ישראל ואינו רשאי ליתן בנר יותר מחצי לוג[11]".  לדעה שאין עניות במקום עשירות, הדברים אמורים באופן מוחלט ש "אף על פי שיכול לשער בשמן של חול מ"מ אין עניות במקום עשירות[12]". בקרן אורה כתב:  "יותר היה נראה דבשמן של חול שיערו". כנראה שלדעתו בכל זאת מוסכם לשתי הדעות שהיה צורך לשפוך את השמן, והיה הפסד ממון.  אם אמנם שיערו במנורה עצמה, קשה להבין את הדעה שמדדו מלמטה למעלה, הרי ישנו צורך לכמות שמן "כדי שיהיה בה שיעור הדלקה לכל הפחות, עד דקשה לי למ"ד ממטה למעלה א"כ כי נתנו שיעור פחות מלוג ולא הי' בו כשיעור מערב עד בקר לא קיים המצוה, כמו לענין נר חנוכה דבפחות משיעור לא יצא אף על פי שהוסיף אח"כ[13]".

הרב מאיר דן פלוצקי[14] שואל מדוע באמת לא הציעה הגמרא שבזה נחלקו בעלי המימרות. האומר מלמעלה למטה חשש פן לא יינתן מספיק שמן לשיעור הנדרש, ועל כן יש לנסות רק כמויות גדולות מן הנצרך. האומר 'מלמטה למעלה' לא חשש לזה. לדעתו מותר לשים כמות קטנה של שמן, ולהוסיף כאשר יהיה צורך.  "מכאן מוכח כמו שכתב הרא"מ ז"ל בביאורו על הסמ"ג הלכות חנוכה לתרץ הקושיה המפורסמת, למה אנו עושין חנוכה ח' ימים, הא בלילה הראשונה הי' שמן, ותירץ דחילקו אותו לח' חלקים להדליק בכל לילה קצת, והא דכתיב מערב ועד בוקר היינו רק למצוה, וכ"ב הב"י ז"ל בתירוץ הא' ע"ש[15]". על כך ניתן להקשות:  לכתחילה וודאי יש לתת כמות מספקת, וקשה לומר שסמכו מראש על הנס[16]. ניתן לתרץ שבסוגייתנו מבואר שיש לתת די שמן, מפני שאין עניות במקום עשירות, ובחנוכת המזבח העובדה הייתה שקיימת עניות. לו היו שמים הרבה שמן מראש- היה צריך לשפוך מה שנשאר ולא היה נותר מספיק ואין לך עניות גדולה מזו[17]. כדי לתרץ את שאלת ה'קרן אורה' שיש צורך לשים מספיק שמן מראש, אפשר להוסיף חילוק חשוב בגדר 'הדלקה עושה מצווה'. בחנוכה ההדלקה היא המצווה, ויש צורך מיידי בכל השמן הדרוש. במנורה המצווה היא שיהא דלוק, ולפיכך ניתן להוסיף שמן לאחר מכן: "יש חילוק בין הדלקה עושה מצוה דחנוכה להדלקה עושה מצוה דמנורה, דבחנוכה המצוה רק בעת ההדלקה תדע דקיי"ל כבתה אין זקוק לה, ומש"ה כיון דהמצוה הוא רק תחילת ההדלקה, לכן צריך שיהי' שם תיכף כל השיעור, כיון דאח"כ כבר נגמר ואזלא מצותה, מה יתן ומה יוסיף, בהוספת שמן אחר שהמצוה כבר נגמרה, משא"כ במנורה דכבתה זקוק לה, ע"כ דהמצוה והחיוב הוא שיהי' דולק כל השיעור הזה ולאו דוקא בעת התחלת ההדלקה, ולכן במנורה בביהמ"ק סגי אפילו כשמוסיף השמן אח"כ, ואתי שפיר שיטת המ"ד ממטה למעלה, הגם שלא נתנו שיעור תיכף בעת ההדלקה, מ"מ במנורה בביהמ"ק סגי בהוספת שמן אח"כ[18]".

 

  • יישומים נוספים

הכלל חסה התורה על ממונם של ישראל מופיע לגבי הלכות נוספות בגמרא:

1."שופר של ראש השנה של יעל, פשוט ופיו מצופה זהב, ושתי חצוצרות מן הצדדין... ובתעניות בשל זכרים, כפופין ופיהן מצופה כסף...

מאי שנא התם דזהב, ומאי שנא הכא דכסף? איבעית אימא: כל כינופיא דכסף הוא, דכתיב עשה לך שתי חצוצרת כסף. ואיבעית אימא: התורה חסה על ממונן של ישראל. - התם נמי נעביד דכסף! - אפילו הכי, כבוד יום טוב עדיף[19]".

  1. "אמר רבא: קלפי של עץ היתה... ונעבדה דכסף, ונעבדה דזהב! - התורה חסה על ממונן של ישראל[20]".  כאן הריטב"א מעניק לנו מספר קריטריונים:

"כיון דלאו מידי דעבודה היא כולי האי ואינו אלא פעם אחת ואין הקלפי עצמו דאורייתא, ולאפוקי גורלות עצמן שעשאן בן גמלא שהיו מספרין אותו לשבח, דשאני גורל עצמו שהשם כתוב באחד מהן והעלאתם דאורייתא, ולאפוקי נמי ידות הכלים דעבדי בהו עיקר שירות תדיר[21]".

  1. "בכל יום היה חותה בשל כסף וכו', מאי טעמא? התורה חסה על ממונן של ישראל. והיום חותה בשל זהב[22]".

במסכת חולין יישום הסברה התורה חסה על ממונם של ישראל נדחה שלוש פעמים: לגבי חלב טמא בשאלה האם הוא סותם נקב – ובזה מונע גדר טריפה[23]", , ולגבי גידין הרכין שהצטרפו עם הבשר בהם דנים אם הם כבשר  לחפות על העצם השבורה, ובכך לשלול טריפה[24]. בשתי הפעמים הטענה היא שאין מקום להתחשב בחמלה על ממון באיסור דאורייתא. פעם נוספת נשלל יישום הכלל לגבי איסור גילוי בדבש[25], בשל סכנה.

  • אין עניות במקום עשירות

הכלל הנוגד בסוגייתנו את החשש להוצאות כספיות מרובות, הוא 'אין עניות במקום עשירות. גם הוא מופיע כמה פעמים בגמרא כנימוק לכמה הלכות: 1.השקו את התמיד בכוס של זהב[26]. 2. אין עושים מסחר  במותר שירי לשכה לשם רווח[27].   3.   אין מכבסין בגדי כהונה[28]. 4. אין עושים כמויות קטנות של צבע במשכן, כך שאין סיכוי שיהיה צורך לייצר צבע נוסף אחרי כן[29].

  • כיצד מיישבים את שני הכללים יחדיו?

רש"י[30] כתב שאין צורך בסולת ללחם הפנים, כיוון שהעלויות "עולים לדבר גדול".  על כך שאלו: כשנחלקו בפחות מחצי לוג שמן[31], וכי נחלקו בשאלה האם זהו הפסד גדול? "והוא רחוק מחושי הערכי פלוגתא בזה[32]". בנוסף לכך, קשה לשער שישנו הפסד גדול יותר בעשייה חד פעמית של קלפי מזהב, שאותה שללו[33], יותר מאשר הימנעות מכיבוס בגדי כהונה[34].

הרב   אלעזר פלקלס מביא את תשובתו של רבו הרב יחזקאל לנדאו, שמציע מספר כללים: 1. 'אין עניות' נאמר בכלי שרת בלבד. 2. כסף הוא מספיק מכובד כדי לא להיקרא עניות. 3.יחיד אינו מתחייב להוציא כספים בגלל הצורך ב'עשירות'. מכל מקום במנורה, גם הוא נצרך לגזירת הכתוב.

"דע לך שמה שהוא מוכרח בכלי שרת אמרינן ביה אין עניות במקום עשירות[35]".  התלמיד מבסס את דברי רבו על סמך דברי התוספות:

"תימה אי מכתשת מיקדשא קדושת הגוף א"כ היכי אמר בערכין (דף י:) גבי מכתשת שניקבה ונשברה ושלחו אומנין מאלכסנדריא של מצרים ותקנוה האמר בזבחים (דף פח.) כלי שרת שנשברו אין מתקנין אותן ושניקבה אין מתיכין לתוכה אבר דאין עניות במקום עשירות... וי"מ דודאי לא היתה כלי שרת אלא שהקטורת היה קדוש קדושת הגוף בדבורו שהיה אומר יהא זה קטורת היה חל עליה קדושת הגוף אחר כתישה במכתשת[36]".

ממשיך הנודע ביהודה:  "וגם דע כי כסף לא מקרי' עניות.. אפי' בכלי שרת אמרינן בי' התורה חסה ועושין אותו של כסף במקום שאין גזירת הכתוב לעשות של זהב ולכן פסק הרמב"ם בגדי כהונה שנעשו צואין אין מכבסין אותן אבל קלפי היתה של עץ משום התורה חסה לפי שהיתה של חול ולא שייך אין עניות... ולחם הפנים קונין אותן חיטים במסכת מנחות דף ע"ו ע"ב משום התורה חסה- התם בשעת שקונין אין כאן קדושת הגוף רק קדושת דמים וכשמתקדשת קדושת הגוף כבר היא סולת ובכל יום היה חותה בשל כסף דמפורש במס' יומא דף מ"ד ע"ב התורה חסה כו' היינו משום דשל כסף לא מקרי עניות וכן במסכת ר"ה חצוצרות של כסף משום התורה חסה גם כן משום דשל כסף לא מקרי עניות וגם חצוצרות אינן כלי שרת וכלי שרת שנקבו אין מתקנין אותן במס' זבחים דף פ"ח ע"א -היינו שהוא כלי שרת ואמרינן אין עניות כו' ופי נרות של זהב טהור אף ששייך התורה חסה היינו משום שהוא גזירת הכתוב זהב טהור ולא .. משום אין עניות .. דהא היו יכולין לעשות של כסף ועוד אפשר בענין זה שכל המנורה של זהב טהור ופיות הנרות יעשו של כסף משום דמשחרי בזה אפשר אפי' בשל כסף שייך אין עניות כיון שגוף הכלי של זהב והמנורה היא כלי שרת. וכתית למאור ולא כתית למנחות שאמרו במס' מנחות דף פ"ו ע"ב שהתורה חסה על ממונן של ישראל- היינו טעמא שלחלק בין מנחות יחיד למנחות צבור לא אפשר שזה קדש קדשים כמו זה ואם הי' צריך כתית למנחות הי' הפסד ליחידים המביאים מנחות וביחיד לא שייך אין עניות במק"ע ובשיעור חצי לוג למנורה במס' מנחות דף פ"ט ע"א שנחלקו אם ממטה למעלה שערו משום התורה חסה כו' וחד אמר ממעלה למטה שיערו, שאין עניות במקום עשירות -  נלע"ד דמאן דאמר ממטה למעלה שיערו, באמת שיערו בשמן של חול". אחרונים נוספים ניסו להציע קריטריונים להחלת הכללים הסותרים: "בספר מרפסין איגרא (פרשת תצוה) כתב ליישב בענין זה בכמה אופנים. י"ל דהנה אדם זר כאשר יונח בפניו כד שמן, לא יוכל לזהות האם מדובר בשמן זך וכתית או לא, מכיון שרמת זקיקות השמן אינה משתקפת במראהו החיצוני, לכן, במקום שבו החיסרון יהיה ניכר לעין כל, כמו שימוש חוזר בבגדי כהונה לאחר כיבוסם, שם נאמר הכלל "אין עניות במקום עשירות". אבל היכן שהחיסכון לא יהיה ניכר לעומד מן הצד, כמו השימוש בשמן שאינו זך וכתית למנחות, במקרה זה לא נאמר הכלל "אין עניות במקום עשירות".

עוד כתב שם ליישב, דהנה הכל מודים שהשמן ששימש למנחות התאים במדויק לשימושו זה. שימוש בשמן ברמת זיקוק גבוהה יותר אינה מוסיפה לאיכות התיבול או הטיגון מאומה.

במקרה שכזה הקפידה לזיכוך יתר נתפסת כביכול כבזבוז שאינו רצוי, שהרי העלאת רמת השמן לא תוסיף למנחות מאומה. לכן במקרה זה "חסה התורה על ממונם של ישראל[37]".

גם לאחר שסייעו לנו האחרונים, לא הכול בהיר בסוגיה זו, ויתכן שקשה לקבוע בדברים מסמרות:

"יש דברים שצריך להתיר בהם פיסת יד דאין עניות וכו' ויש דברים שצריך לדקדק בהוצאה דהתורה חסה, והדבר מסור לחכמים בשיקול דעתם להבדיל בין דבר לדבר[38] ".

נסיים בדברי אגדה:

,למאן דאמר ממטה למעלה שיערו – הנה הם עשו זכר ודוגמה בזה לעליית האורות מלמטה למעלה אשר עולין על ידי מצוות המנורה ועליית השלהבת, ומאן דאמר מלמעלה למטה שיערו, הנה הם עשו בזה רמז ודוגמה לירידת השפע היורד ע"י מצוות המנורה מלמעלה למטה[39]".

 

[1] רש"י מסכת מנחות דף עו עמוד ב ד"ה לפי שחסה תורה על ממונם של ישראל .

[2] דף על הדף מנחות דף עו עמוד ב  בשם 'יום תרועה' (מסכת ר"ה דף כ"ז עמוד  א).

[3] משנה מסכת נגעים פרק יב משנה ה

[4] שו"ת נודע ביהודה מהדורא תניינא - יורה דעה סימן קס.

[5] רש"י מסכת מנחות דף פו עמוד ב ד"ה מפני.

[6] חברותא - הערות מנחות דף פו עמוד ב הערה  2.

[7] שפת אמת מסכת מנחות דף פח סוף עמוד ב.

[8] רש"י מסכת מנחות דף פט עמוד א ד"ה מאן דאמר ממטה למעלה .

[9] שפת אמת מסכת מנחות דף פט עמוד א. מוסיף בשפת אמת: וגם יש לעיין לשיטת הרמב"ם דביום נמי מדליקה מה הפסד יש בזה וע"ז תירץ בני מ' משה בצלאל נ"י דכיון דמדליקה שנית אחר שנכבה צריך לחזור וליתן כמדתה כמסקנת הגמ' דלעיל א"כ הוי שפיר הפסד ונכון הוא".

[10] דף על הדף פט עמוד א ד"ה התורה.

[11] רבינו גרשום מסכת מנחות דף פט עמוד א.

[12] תוספות מסכת מנחות דף פט עמוד א ד"ה אין.

[13] קרן אורה מסכת מנחות דף פט עמוד א.

[14] בכלי חמדה על פרשת אמור, מובא ב'דף על הדף' פט עמוד א, ד"ה איכא דאמרי.

[15] דף על הדף.

[16] דף על הדף.

[17] שם, בשם הגאון מליסא ז"ל במקור חיים סי' תר"ע.

[18] שם.

[19]  מסכת ראש השנה דף כו עמוד ב- כז עמוד א.

"הגאון בעל הרי בשמים זצ"ל כותב (בקובץ כרם שלמה שנה ח' קו' א' ע' י'):

לענין כבוד שבת וי"ט והפסד מרובה איזה מהן עדיף, יש להוכיח מדברי הש"ס ... "אפ"ה כבוד י"ט עדיף" הרי כבוד יום טוב הוא עדיף מהפסד...

ויש להעיר בראי' זו, דשופר אין זה נחשב "הפסד" ממון, כיון שסוף סוף עושה בשביל מצוה, ורק התורה לא רצתה להטריח אותו כל כך בממונו, אבל א"א לקרוא לזה הפסד. אבל בהפסד גמור י"ל דאולי עדיף מכבוד יום טוב וצ"ע. עוד העיר בזה הגאון ר' יצחק דוד אלטר שליט"א דכל הוצאות דכבוד יום טוב אינן בכלל מזונות הקצובין לאדם מר"ה, א"כ לפי"ז בוודאי כבוד יום טוב ידחה את ההפסד, כי לא יפסד בזה" (דף על הדף שם).

אף אני הקטן לא הבנתי: שם מדובר דווקא בשופר של מקדש.

[20] מסכת יומא דף לט עמוד א.

[21] חידושי הריטב"א מסכת יומא דף לט עמוד א ד"ה התורה. בחישוקי חמד במקום דן בשאלת קופסה מהודרת לאתרוג.

[22] מסכת יומא דף מד עמוד ב.

[23] מסכת חולין דף מט עמוד ב.

[24] מסכת חולין דף עו עמוד ב.

[25] שם.

[26]   מסכת תמיד דף כט עמוד א לדעת שמואל ולא כרבא.

[27] מסכת כתובות דף קו עמוד ב. כדעת רבי עקיבא ולא כרבי ישמעאל.

[28] מסכת זבחים דף פח עמוד ב לדעת 'יש אומרים'.

[29]   מסכת שבת דף קב עמוד ב  לדעת רב אחא בר יעקב. הדגמה נוספת לכלל המדובר:   

"סכין שנשמט מן הנצב או שנפגם אין מחזירין אותו ואין משחיזין אותו, אלא גונזין אותו בצד ההיכל בין הקודש והאולם לדרום ועושין אחרים, שאין עניות במקום עשירות". ( רמב"ם פרק א כלי המקדש הלכה ט"ו).

[30] לעיל הערה 1.

[31] לעיל מקרה ד.

[32] שו"ת תשובה מאהבה חלק א סימן ד.

[33] המקרה הנזכר לעיל בסעיף ה2.

[34] המקרה הנזכר לעיל  בסעיף ו2.

[35] שו"ת תשובה מאהבה חלק א סימן ז. סברה זו מצינו כבר בריטב"א, לעיל הערה 21 . כל התשובה מופיעה גם  בשו"ת נודע ביהודה מהדורא  

    תניינא - קונטרס אחרון סימן ז.

[36] תוספות מסכת שבועות דף יא עמוד א ד"ה מכל מקום קשיא.

[37] דף על הדף מנחות דף פו עמוד ב.

[38] שדי חמד מערכת א' עמוד 48 ערך אין עניות במקום עשירות בשם שמות בארץ, בקונטרס יום תרועה לר"ה דף כז עמוד א.

[39] בן יהוידע, סוף פרק עשירי.