הדפסה
יהדות - גמרא

מסכת מנחות דף פה עמוד ב

מסכת מנחות דף פה עמוד ב

תנו רבנן: וטובל בשמן רגלו - זה חלקו של אשר, שמושך שמן כמעין. אמרו: פעם א' נצרכו להן אנשי לודקיא בשמן, מינו להן פולמוסטוס אחד, אמרו לו: לך והבא לנו שמן במאה ריבוא. הלך לירושלים, אמרו לו: לך לצור. הלך לצור, אמרו לו: לך לגוש חלב. הלך לגוש חלב, אמרו לו: לך אצל פלוני לשדה הלז, ומצאו שהיה עוזק תחת זיתיו, אמר לו: יש לך שמן במאה ריבוא שאני צריך? אמר לו: המתן לי עד שאסיים מלאכתי, המתין עד שסיים מלאכתו. לאחר שסיים מלאכתו, הפשיל כליו לאחוריו והיה מסקל ובא בדרך, אמר לו: יש לך שמן במאה ריבוא? כמדומה אני ששחוק שחקו בי היהודים. כיון שהגיע לעירו, הוציאה לו שפחתו קומקמום של חמין ורחץ בו ידיו ורגליו, הוציאה לו ספל של זהב מליאה שמן וטבל בו ידיו ורגליו, לקיים מה שנאמר: וטובל בשמן רגלו. לאחר שאכלו ושתו, מדד לו שמן במאה ריבוא. אמר לו: כלום אתה צריך ליותר? אמר לו: הן, אלא שאין לי דמים. אמר לו: אם אתה רוצה ליקח קח, ואני אלך עמך ואטול דמיו, מדד לו שמן בשמונה עשר ריבוא. אמרו: לא הניח אותו האיש לא סוס ולא פרד ולא גמל ולא חמור בארץ ישראל שלא שכרו. כיון שהגיע לעירו, יצאו אנשי עירו לקלסו, אמר להם: לא לי קלסוני אלא לזה שבא עמי, שמדד לי שמן במאה ריבוא והרי נושה בי בשמונה עשרה ריבוא, לקיים מה שנאמר: יש מתעשר ואין כל מתרושש והון רב.

 (מלודקיא לגוש חלב (מכונה כאן ג'יש)  דרך צור. התמונה לקוחה מ  googlemaps).

אופיו הנפלא של שבט אשר

אולי השאלה המרכזית היא לשם מה מספרים לנו כל זאת. שאלות נוספות העולות הן המסלול המורכב שעושה הקונה, חוסר העניין של המוכר בעסקה בתחילה, ובניגוד לכך, נכונותו לצאת למסע ארוך למען הקונה.  

א. לודקיא       נראה כי ישנה משמעות רבה למקומות המוזכרים כמסלולו של רוכש השמן[1]. 'לודקיא' מזוהה כלאטאקייה[2], נמל סורי חשוב עד היום. המקום מוגדר כחוץ לארץ, בוודאי בימי בית שני:

"נתנו לצידון דין ח"ל גמורה, גם לענין טומאת ארץ העמים, וכ"ש הארץ אשר אחריה לצפון, כעיר טריפולי וחברותיה לודקיא, בארוט, שלא נגעה בהן יד ישראל בבית ראשון ובבית שני. והוא מה ששנינו רפ"ו דשביעית מן הנהר ומאמנה ולחוץ נאכל ונעבד[3]".

מדובר בנוכרי, הנזקק לכמות אדירה של שמן. קשה להניח שהידיעה על הגליל כמקור לשמן לא הגיעה אליו, אולם הוא שם פעמיו דווקא לירושלים. נראה שחיפש יותר מאשר עצה מסחרית גרידא. נעיין במקורות נוספים ונבחן את היחס בין לודקיא לירושלים. הרחק מן המרכזים הרוחניים, שהו בלודקיא גם יהודים שהתרחקו מכל סממני יהדות. רק רבי עקיבא  היה מסוגל להעלותם שם, כפי שמתאר המדרש שהפך בסיס לאמירת קדיש יתום:

"מעשה בר' עקיבה שראה אדם אחד שהיה ערום ושחור כפחם ... אמר לו אותו האיש מת הוא ובכל יום ויום שולחים אותי לחטוב עצים ושורפין אותי בהם ...הייתי מראשי העם ונושא פנים לעשירים והורג עניים. א"ל כלום שמעת מן הממונים עליך אם יש לך תקנה? א"ל ... שמעתי מהם דבר שאינו יכול להיות שאילמלי היה לו לזה העני בן שהוא עומד בקהל ואומר ברכו את ה' המבורך ועונין אחריו ברוך ה' המבורך לעולם ועד או יאמר יתגדל ועונין אחריו יש"ר מברך מיד מתירין אותו האיש מן הפורענות ואותו איש לא הניח בן בעולם ועזב אשתו מעוברת ואיני יודע אם תלד זכר מי מלמדו? שאין לאותו האיש אהוב בעולם. באותה שעה קיבל עליו ר"ע לילך ולחפש אם הוליד בן כדי שילמדו תורה ויעמידו לפני הצבור א"ל מה שמך א"ל עקיבה. ושום אנתתך א"ל שושניבא ושום קרתך א"ל לודקיא. מיד נצטער ר"ע צער גדול והלך ושאל עליו כיון שבא לאותו מקום שאל עליו א"ל ישתחקו עצמותיו של אותו הרשע שאל על אשתו א"ל ימחה זכרה מן העולם שאל על הבן אמרו הרי ערל הוא אפי' מצות מילה לא עסקנו מיד נטלו ר"ע ומלו והושיבו לפניו ולא היה מקבל תורה עד שישב עליו מ' יום בתענית יצתה בת קול ואמרה לו ר' עקיבה[4] לך ולמד לו הלך ולמדו תורה וק"ש וי"ח ברכות וברכת המזון והעמידו לפני הקהל ואמר ברכו את ה' המבורך וענו הקהל ברוך ה' המבורך לעולם ועד יתגדל יהא שמיה רבא באותה שעה מיד התירו המת מן הפרעניות[5]".   מסתבר כי היהודים המקומיים, הסתדרו היטב עם סערת המסחר וצברו הון:

"אמר רבי חייא בר אבא: פעם אחת נתארחתי אצל בעל הבית בלודקיא, והביאו לפניו שלחן של זהב משוי ששה עשר בני אדם, ושש עשרה שלשלאות של כסף קבועות בו, וקערות וכוסות וקיתוניות וצלוחיות קבועות בו, ועליו כל מיני מאכל וכל מיני מגדים ובשמים, וכשמניחים אותו אומרים. לה' הארץ ומלואה וגו', וכשמסלקין אותו אומרים השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם. אמרתי לו: בני, במה זכית לכך? אמר לי: קצב הייתי, ומכל בהמה שהיתה נאה אמרתי: זו תהא לשבת. אמרתי לו: [אשריך שזכית], וברוך המקום שזיכך לכך[6]". יש לשער, כי שמירת שבת הייתה אתגר בפני עצמו במרכז מסחרי נכרי אשר כזה, ובעל הבית עמד בניסיונות רבים וקבל שכרו על כך. בשלב מסויים, יתכן כי במרד התפוצות, עמדו יהודי העיר בפני איום כליה:

"מאי טוריינוס? אמרו: כשבקש טוריינוס להרוג את לולינוס ופפוס אחיו בלודקיא, אמר להם: אם מעמו של חנניה מישאל ועזריה אתם - יבא אלהיכם ויציל אתכם מידי כדרך שהציל את חנניה מישאל ועזריה מיד נבוכדנצר. אמרו לו: ...  לא מסרנו הקדוש ברוך הוא בידך אלא שעתיד ליפרע דמינו מידך. אף על פי כן הרגן מיד. אמרו: לא זזו משם עד שבאו דיופלי מרומי ופצעו את מוחו בגיזרין[7]".   "בלודקיא - היא לוד, והיינו דאמרינן בכל דוכתא (בבא בתרא י, ב): הרוגי לוד אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן בגן עדן, ויש אומרין: שנהרגו על בתו של מלך שנמצאת הרוגה, ואמרו: היהודים הרגוה, וגזרו גזרה על שונאיהן של ישראל, ועמדו אלו ופדו את ישראל, ואמרו: אנו הרגנוה, והרג המלך לאלו בלבד[8]". אמנם הר"ן מציע פירוש אחר, אך גם ממנו עולה ריח של רדיפות: "אמרו בהגדה שלא רצו לשתות בכלי זכוכית צבועים בשעת השמד היא והוי כערקתא דמסאנא[9]".   הר"ן מתכוון למסירות נפש המתוארת בירושלמי, על מראית עין:

"לולינוס ופפוס אחיו שנתנו להם מים בכלי זכוכית צבועה[10] ולא קיבלו מהן[11]".

לסיכום, מדובר בעיר נכריה, שהיהודים בה חלקם עומדים ביהדותם במסירות נפש וחלקם מדרדרים. הולך לו משם סרדיוט רומי לירושלים, לבקש הדרכה, ככל הנראה לא רק מסחרית. שם שולחים אותו לצור. כפי שניכר בעליל מן המפה בתחילת דברינו, צור הייתה על דרכו של השליח, ובהיותה עיר נמל ידועה, וקשורה מן הסתם במסחר ללטקיה, קשה להאמין שהיה צריך הנכרי לעצה ירושלמית על מנת לפנות שמה[12]. אולי לכן ביארו בעלי התוספות:  -"אין זה צור המעטירה אלא צור אחרת שהיתה בארץ ישראל[13].   אולם אין הכרח בדבר[14]. כלום היו אנשי ירושלים, על פי סוגייתנו, מעוניינים לדחות בקש את הנוכרי, ולשולחו לצור, בה רב השמן, אך גם רבים המסחר, ההמולה, והגאווה[15]?  מכל מקום, סופו שהוא מגיע[16] לגוש חלב.

ב. מפגש בגוש חלב

מקור אחר מוסיף מספר פרטים: "הלך לבקשו בביתו ולא מצאו אמרה לו אשתו הרי הוא בשדה הלך אחריו לשדה ומצאו אדם זקן מתניו חגורים[17]". נוסף כאן הביטחון המשפחתי כי האיש בעבודתו, והנתון שהוא זקן. ברכה מיוחדת היא ביכולת העבודה לעת זקנה.

 "ענין הטבילה בחמין ושמן נראה עפ"י מ"ש בחולין כ"ה ב', א"ר חנינא, חמין ושמן שסכתני אמי בילדותי עמדו לי בזקנותי, מבואר דחמין ושמן סגולה לבריאות, ורק במקום שהשמן ביוקר סכין בו, ובחלקו של אשר שהיה מרובה בשמן היו טובלין בו, כמבואר. ועפ"י המבואר דסיכת השמן מועלת לחזוק ימי הזקנה, יש לפרש המשך לשון פסוק זה וכימיך דבאך, לפירש"י דימיך ימי הנעורים ודבאך ימי הזקנה, וכיון דחלקו של אשר היה עשיר בשמן ממילא באה לו הברכה כימיך דבאך, כלומר שימי הזקנה יהיו אצלו טובים וחזקים כימי הנעורים, עפ"י ענין הלשון עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו[18]". נראה  שלקח נוסף של הסיפור הוא בשבח עבודת האדמה, בניגוד למסחרה הסוער של לטקיה, כפי שהציב החתם סופר את סדר הקדימויות הנכון: "בעל הארץ והשדה, זורע וחורש וקוצר... והם עיקרי הארץ...ואלו הסוחרים אינם מסגלים בעולם כלום והמה הפחותים, ונחשבים גדולים וחשובים..[19]". מוטיבים נוסף הוא הענווה:

"מה  שזכה זה לעושר גדול כזה... היינו מפני שהיה מתרושש בעיני העולם, שהיה הוא בעצמו עוזק תחת זיתיו כמו הפועלים שלו, ומלבושו מלבוש פועלים... כאילו הוא משרת ופועל של אחרים. ולכן לא שלטה בו עין הרע, ונשאר ממונו קיים בידן. ולזה אמר: " מתרושש והון רב" ר"ל: אם הולך ומתנהג  כמו רש, שרואהו יחשבהו עני ורש, נמצא בידו הון רב, שאינו שולט בו עין הרע. אבל "יש מתעשר" שמראה עצמו כעשיר יותר מערכו ויכולתו, הרי זה שולט בו עין הרע, "ואין כל" – שאפילו אותו המעט יפסידו"  ועל סוג זה נאמר 'יש' כי רבים הולכים בדרך זה של מתעשר ואין כל, אבל בחלוקה השניה לא אמר: 'יש'[20]".

 יש לציין גם את החריצות האישית:

"בעל השדה שבגוש חלב אינו מתרגש כאשר מגיע שליח לקנות ממנו שמן בסכום מופלג משום עושרו הרב, אלא הוא ממשיך בעבודתו הפשוטה. אם כן, אשר הוא עשיר עצום ובעל הון רב, אך הוא נוהג כאילו אין לו כלום, כאחרון שבשבטים, "מִתְרוֹשֵׁשׁ וְהוֹן רָב[21]". נשים לב גם למנהגו לסקל אבנים מן הדרך, גם בדרכו הבייתה.     "מכך שהגמרא טרחה לספר לנו את הסיפור הזה, משמע שהיא רואה באיש הזה דמות מייצגת שיכולה ללמד אותנו מהו חקלאי אמיתי בארץ ישראל... גם צור היא בנחלת אשר שהתברכה בשמן, אבל שם לא היו כמויות כאלו. מדוע זכה אדם זה לברכה כה גדולה?... השליח נשלח למצוא כמות שמן אדירה והנה שלחו אותו לאיזה משק קטן, הוא כבר חשב שצחקו עליו, מאיפה יש לפועל הפשוט הזה ש"עוזק את זיתיו" בעצמו, ללא שום משרתים ופועלים, כמות כזו של שמן? ...מפליא ביותר שכאשר בא השליח ומבקש לקנות כמות שמן אדירה כזו, החקלאי כלל אינו מתרגש. הרי לכאורה זו עסקת חייו, הוא הולך להיות עשיר גדול, אבל הוא ממשיך לטפל בעצים בנחת. מה כל כך דחוף לו הטיפול בעץ עכשיו.. לא כל יום מגיע אדם שרוצה לרכוש כמות כזו של שמן, העץ לא יברח... לא מדובר פה על אדם עם דונמים על פני דונמים של עצי זית. יש לו חלקה פרטית שהוא אוהב ומטפח בשתי ידיו. המשפט שפותח את המעשה הוא: "וטובל בשמן רגלו זה חלקו של אשר מושך שמן כמעיין", אבל הברכה לא שרתה בכל מקום בנחלת אשר, זה היה תלוי גם בחקלאי... אנחנו מתבוננים מבחוץ על המפגש בינו לבין אדמתו ורואים שיש לו אהבה אדירה לאדמה שלו ולמקצוע שלו... הוא לא עובד את האדמה כדי לנצל אותה ולהרוויח ממנה כמה שרק אפשר, לכן אפילו כאשר מציעים לו סכום עתק הוא לא ממהר לעזוב את העצים. הוא אוהב את העצים שלו אהבת נפש. הוא חקלאי אידיאלי, הוא חי בימי בית שני וכבר אז הוא היה חריג בנוף. יש לו חלקה פשוטה-רגילה, אבל מבחינתו זו החלקה שלו בארץ ישראל. הוא משבט אשר, והוא דואג להזכיר את זה לעצמו יום יום והוא "טובל בשמן רגלו". זהו איש שכולו עובד אלוקים. האדמה שלו בשבילו היא לא סתם גושי אדמה היא החיבור שלו אל ה'. לכן הוא מלא אהבה אליה, ואם הוא מטפל עכשיו בעץ הוא לא מוכן שאף אחד יפריע לו.. הוא לא חופר בגלל שהוא רוצה כסף. כסף זה חשוב, אבל זה לא הכל בחיים. הוא חקלאי, זו האדמה שלו, פה הוא חי ופורח, פה יוצאת נשמתו אל הפועל, פה הוא יודע את אלוקים. אז הוא נהנה מהעבודה שלו במובן הכי עמוק שאפשר לטמון במילה "נהנה". דרך הצורה הזו בה אתה מתייחס לאדמה שלך ולבית שלך אתה יוצר יחס כזה לכל העולם. כשאתה מצמיח דברים באדמה שלך אז ה' מדבר אליך. עם ישראל הוא עם שמאמין ביכולת הזו ש"איש צדיק" ו"איש אדמה" זה אותו הדבר באופן האמיתי והיסודי."[22]  לאחר שהמארח שב מעמלו, הוא טובל ידיו ורגליו, מקדש את כלי המעשה. על פי המדרשים המקבילים[23], הוא דואג שגם אורחו יעשה כן. לפי זה, כבר הוא מתחיל להפיץ את אור חיי הקדושה המעשיים לגוים.

ג. הגדלת ההלוואה    המארח מציע מיוזמתו את הגדלת סכום ההלוואה. בטבעיות הוא מסכים להתלוות  לאורח על מנת לקבל את שארית התשלום. לא היה מפליא לו היה הלודי מעלים את האשרי התמים בדרכים סוריות מסורתיות, ומרוויח הון לא קטן. הרי שנינו במסכתנו:

"אין אדם רשאי למכור טלית מצוייצת לעובד כוכבים עד שיתיר ציציותיה. מאי טעמא? .. רב יהודה אמר: שמא יתלוה עמו בדרך ויהרגנו[24]".  אולם הטבעיות והאמון עשו את שלהם. לא זו בלבד שההולך שב לשלום, אלא שהאמון שלו, באלוקים ובאדם, אף מעורר כבוד:   "קלסו לזה על מדה זו שהיה מראה עצמו כעני לעבוד עבודת שכיר ויש לו הון רב ולא קלסו לי שאתם רואים אותי כעשיר ואין לי כל שהרי כל זה אינו שלי[25] ". כל התכונות שציינו, יוצרות קידוש ה', כולל ההצלחה:

"וציין בזה בספר כלי גולה (ע' ש"ע): והנה עיין [בב"מ לה א] דאיתא שם ומאי שנא לוה דמהימן ליה למלוה ומאי שנא מלוה דלא מהימן ללוה? לוה מקיים ביה במלות תומת ישרים תנחם, מלוה מקיים ביה בלוה וסלף בוגדים ישדם. וכתב רש"י ז"ל לוה מקיים במלוה מקרא זה תומת ישרים תנחם, דאם לא שאדם ישר ונאמן הוא לא היו מעשרין אותו מן השמים שאמר תומת ישרים תנחם. מעתה מובן כאן שפיר מה שאמר לא לו קלסו, דהא עתה הוא לוה וחייב ממון לזה על כן יש לקלס לזה שבא עמי שהרי נושה בי בשמונה עשרה ריבוא, והיינו דמפני שהוא המלוה מוכח דהוא איש נאמן כנ"ל ולא לי שאני הוא הלוה[26]".

ניתן להציע משמעות גם לסכומים המדוברים. הסכום של מאה ריבוא מציין התיימרות לשלימות. קשה להניח שזה היה בדיוק הסכום שבו נזקקו לקנות, שהרי בשמחה קנו עוד, אלא שאולי יש כאן איזושהי גאווה, 'אנחנו נקנה במאה ריבוא[27]. נראה מי יכול למכור לנו', התרסה שמבטא גם החשש ש'היהודים שיחקו בי'.  האשרי מציע לקונה תוספת של שמן בשמונה עשר ריבוא[28]. זהו מספר משמעותי ביותר. "ושט בי"ח אלפים עולמות, מספר זה בכמה מקומות, י"ח שמות בק"ש, י"ח אזכרות בהבו לה' בני אלים, י"ח אלפא דרי דקמיה קב"ה בפרק לולב וערבה (סוכה מ"ה ב'), שמונה עשר שורות שנזכרו בפרק ג' דמנחות (כ"ט ב') ובמדרש (ב"ר פס"ט) מקדש של מעלה גבוה מן מקדש של מטה י"ח פרסאות שנאמר וזה שער השמים כמספר וזה. וכל ענין זה כי יש י"ח מדריגות זו למעלה מזו, והם י"ח אלפים[29]". המהר"ל הזכיר בתוך הדברים את לימודנו לא מכבר על משה רבינו שישב בסוף 18 שורות בשיעורו של רבי עקיבא. אם נשים לב שרבי עקיבא עצמו הלך ללודקיא ללמד את היתום י"ח ברכות, הדברים משתלבים.

ד. שבט אשר ואופיו

בעל השמן האלמוני מבטא את אופיו השליו של שבט אשר." נראה לומר שזהו עומק דמותו של אשר, כמו אותו בעל שדה שהיה עשיר גדול אך עבד עבודת שדהו בעצמו כמו שכיר עני.

אופיו של שבט אשר הוא "אין כול"- הוא אחרון השבטים[30], ואין לו שופט ומלך. בכל זאת ואף על פי כן, זהו השבט העשיר ביותר מבין שבטי ישראל עד ש"ירש גבהי פלטריות, מה שלא ירש יהודה ארצות"... עושרו של אשר כה רב שהוא אינו יוצא ממקומו ואינו הולך ללון באכסניה מחוץ לנחלתו. כל מי שצריך שמן מגיע אליו, אך הוא אינו צריך לנהוג כסוחר, לצאת ולבוא, משום שלא חסר לו דבר[31]".

הרבי מלובביץ', מוסיף לכל האמור מימדים רוחניים:

" "שמן" - מסמל חכמה. וכפי שהגמרא כותבת, כהקדמה לסיפור של שפע השמן בגוש חלב, "אמר רבי יוחנן: מתוך שרגילין בשמן זית, חכמה מצויה בהן". והחכמה - היא הדבר הנעלה ביותר אצל האדם.  "רגל" - היא החלק הנמוך ביותר אצל האדם.

"וטובל בשמן רגלו" - משמעות הדבר היא, שהרגל, האבר הנמוך של האדם, משתמשת לצרכיה עם הדבר הנעלה ביותר, עם החכמה, עם השמן. למרות נחיתותה של ה"רגל", בכל זאת יש בה מעלה על החכמה והשמן הנעלים, עד כדי כך שהם אלו המשרתים אותה.

"שמן", חכמה - הוא לימוד תורה של האדם מתוך הבנה, הוא קיום המצוות מתוך חשק. כאשר האדם מבין את הדברים, יש לו הנאה בלימוד התורה ובקיום המצוות, וכתוצאה מכך הוא עושה זאת. "רגל", שאין בה הבנה, אין בה רגשות - היא קיום המצוות מתוך "קבלת עול", לא על יסוד ההבנה והרגש, אלא רק כי כך נצטווינו מאת הקב"ה...יש מעלה בקיום המצוות באופן זה, על קיום המצוות המבוססות רק על הבנה... עד כמה שהאדם לא יעמיק ויבין, הבנתו היא מוגבלת. ואילו הקב"ה - הוא לא מוגבל, הוא אין סופי. כך שעם ההבנה בלבד - לא ניתן להתחבר אל הקב"ה. כאשר האדם עובד את הקב"ה רק על יסוד הבנתו - הוא עובד את הקב"ה רק עד כמה ששכלו מבין, באופן מוגבל. לעומת זאת, התמסרות של האדם אל הקב"ה מתוך קבלת עול שלא על יסוד הבנה...זו התמסרות אל הקב"ה כפי שהוא, זו התמסרות בלתי מוגבלת... האדם, הוא מתחבר עם הקב"ה כפי שהוא אין-סופי. יתרה מזו - קבלת עול היא הבסיס והיסוד לקיום כל התורה והמצוות..."נעשה...ולאחר מכן "נשמע",   זו המעלה של "וטובל בשמן רגלו". ה"רגל", הגישה של קבלת עול - היא נעלית יותר מה"שמן" מההבנה, עד כדי שה"שמן" נועד לשרת את ה"רגל"... מעלה זו של ה"רגל" על ה"שמן", אנו מוצאים גם בנבואות הגאולה, בנבואה על ביאת המשיח. הנביא זכריה אומר (יד, ד): "ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים"... ועל המלך המשיח נאמר: "ועמדו רגליו" - החלק הנמוך שבו -"על הר הזיתים", על המקור של הזיתים, שהם המקור של ה"שמן". הרגל שלו תהיה נעלית יותר מהמקור של המקור של השמן.

מעלה זו של שבט אשר, מעלת העבודה מתוך קבלת עול על העבודה מתוך הבנה, באה לידי ביטוי גם בהיות בני ישראל במדבר. שבט אשר חנה במדבר תחת "דגל מחנה דן". מחנה דן כלל בתוכו שלושה שבטים: דן, אשר ונפתלי.   כאשר בני ישראל נדדו במסעותיהם במדבר, דגל מחנה דן היה האחרון שבשבטים, וכפי שהתורה כותבת (בהעלותך י, כה): "ונסע דגל מחנה בני דן מאסף לכל המחנות".  בשל העובדה שהם היו האחרונים בטור השבטים, אזי כל מי שהיה מאבד משהו במדבר - שבט דן היה מוצא זאת ומחזיר לו אותו.  משמעותה הפנימית של עובדה זו היא: חז"ל במסכת חגיגה אומרים "איזהו שוטה, זה המאבד כל מה שנותנים לו"..."מה", זה הביטול שיש לכל יהודי אל הקב"ה, נקודת הביטול של היהודי.   וייתכן שיהיה מצב בו ... היהודי מאבד את ה"מה" שיש בו. הוא מאבד את הביטול שלו אל הקב"ה.   ודגל מחנה דן הכולל את שבט אשר, בשל העובדה שהוא "מאסף לכל המחנות", הוא נמצא בקצה טור השבטים, שבט הנמצא הכי רחוק מהמשכן ומהבנת התורה - הוא זה שמחזיר את האבדה לאלו שאיבדו את ה"מה" שלהם. בשל הביטול וקבלת העול של בני דגל זה, ה"מה" שלהם תמיד בשלימותו[32]".

אולי נרשה לעצמנו להוסיף על הדברים: בין נפתלי 'אילה שלוחה', לבין דן שוחר העימותים[33], חונה לו שבט אשר[34]  כגורם ממתן.

דמות המשלבת תכונות רבות של אשר היא שרח ביתו.  היא מבטאת אמון לא מנומק בקב"ה, משדרת שלווה ואופטימיות, מחזקת את יעקב אבינו, ולפיכך זוכה לחכמה ולחיים:

"שֶׂרַח אֲחַתְהוֹן דְאִידְבָּרִית כַּד הִיא קְיָימָא לְגִינוּנִיתָא דעדן עַל דְבַשְׂרַת לְיַעֲקֹב דְיוֹסֵף קַיֵים הִיא שִׁיזִיבַת לְיַתְבֵי אָבֵל מִדִין קְטוֹל בְּיוֹמֵי יוֹאָב[35]".

המדרש מציב בפנינו את אשר, איש ארץ ישראל, העמל ורואה ברכה עצומה בעולמו, רוכש חכמה, אינו תאב בצע, מקפיד על ניקיון כפיו, דואג לאחרים מתוך אמון מוחלט בזולת ובריבונו של עולם, ומאריך ימים על אדמתו.

 

[1] לשבחי שמן הזית בחז"ל ובמדע עיין  https://daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=12567 ד"ר משה רענן.

[2] לפי פירוש הרב שטיינזלץ, וויקיפדיה ערך לטקיה. מדובר בעיר הנמל העיקרית של סוריה, ומקום מוצאה של משפחת אסד. בתחילת מלחמת יום כיפור נערך שם קרב ספינות-הטילים הראשון בהיסטוריה, ובו נחל חיל הים הישראלי ניצחון מזהיר. מעט לאחר כתיבת שורות אלו (תשרי תשע"ט) , נערכה התקפה ישראלית נוספת שם. באש הנגד הסורית הופל מטוס רוסי.

[3] מור וקציעה סימן שו. חמש שיטות ישנן באשר לגבול הצפוני העתידי של ישראל. שתיים מהם מכלילות את לטקיה בגבולות הארץ (טובה הארץ מאוד מאוד  לרב חיים שטיינר עמוד 115). ב1882 ניסו להקים שם מושבה! (ויקיפדיה). לפיכך הרי הוא מן המקומות חסרי הקודש, שאולי עתידים להתקדש. כאן מתעוררת גם שאלה הלכתית:   

אין מוציאין פירות ארץ ישראל לחו"ל כו' ורבי מתיר מהפרכיא להפרכיא.הגאון אדר"ת (בקונטרס "אזני ירושלים") נשאל מהא דאיתא במנחות (פ"ה ע"ב) שרב הוציא שמן ללודקיא, והרי לודקיא חו"ל היא כדאיתא בשבת (קי"ט ע"א), וא"כ איך הוציא רב שמן של א"י לשם.               וכן קשה מהא דאיתא בסוף פרק ו' דשביעית שאין מוציאין פירות שביעית לחוץ לארץ, משמע דבשאר שני שמיטה מותר להוציא פירות א"י לחו"ל.

ותירץ דהיינו דוקא כשהיו פירות בא"י בצמצום, אבל בהתקופה שנתברכה ארץ ישראל בשפע, לא הי' שום איסור למכור. וכן רואים מדברי הספרי ורש"י על הפסוק (דברים ל"ג כ"ח) וכימיך דבאך: שיהיו כל הארצות דובאות כסף וזהב לארץ ישראל, היינו ע"י שיקנו שם פירות ותבואה. (דף על הדף בבא בתרא דף צ עמוד ב).

[4] מאוית עקיבה, כשם האב. האם הזדהה רבי עקיבא עם מי שגדל בחושך כמוהו אך לא השכיל לראות את האור בחייו?

[5] ספר אור זרוע חלק ב - הלכות שבת סימן נ.

[6]  מסכת שבת דף קיט עמוד א.  גרסה דומה לסיפור זה:  "אמר ר' חייא בר אבא: פעם אחת זימנני אדם בלודקיא, והביא לפנינו טרפיזין טעון בי"ו מוטות, ובו כל מה שנברא ב-ו' ימי בראשית, ותינוק אחד יושב באמצעיתו, והיה מכריז ואומר "לה' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה" (תהילים כד, א). למה? שלא תגבה דעתו של בעל הבית עליו. אמרתי לו: בני, מאיכן זכית לכל הכבוד הזה? אמר לי: טבח הייתי, וכל בהמה שהייתי רואה טובה, הייתי מפרישה לשבת" (בראשית רבה יא, ד).

[7]  מסכת תענית דף יח עמוד ב.

[8] רש"י מסכת תענית דף יח עמוד ב.

[9] חידושי הר"ן מסכת פסחים דף נ עמוד א.

[10] "צבועה שם ע"ז בתוכה" (פני משה מסכת שביעית פרק ד הלכה ב).

[11] תלמוד ירושלמי   מסכת שביעית פרק ד הלכה ב.

[12]  מדרשנו מופיע גם במקומות נוספים, ושם באמת ירושלים איננה מוזכרת. השליח מגיע ישירות לצור ומשם לגוש חלב (מדרש תנאים לדברים פרק לג, ספרי דברים פרשת וזאת הברכה פיסקא שנה).

[13] תוספות מסכת מנחות דף פה עמוד ב ד"ה הלך לצור.

[14] הרב שטיינזלץ למשל מפרש 'צור' כפשוטו.   צור   כלולה בגבולות ארץ ישראל העתידית לכל הדעות  (טובה הארץ מאוד מאוד עמוד 115).

[15]  יחזקאל כז-כח.

[16]  לפי מדרש תנאים לדברים לג: עולה לגוש חלב.

[17] מדרש תנאים, שם.

[18] תורה תמימה הערות דברים פרק לג הערה עד

[19] דרשות חת"ס חלק ב' עמוד רעו.

[20] בניהו עמוד קנו.

  [21] הרב יהושע שפירא https://www.yrg.org.il/?CategoryID=312&ArticleID=535

[22]  הרב חננאל אתרוג

http://hamidrashot.org.il/lesson/%D7%9E%D7%94%D7%95%D7%AA%D7%95-%D7%A9%D7%9C-%D7%99%D7%95%D7%9D-%D7%9E%D7%94-%D7%A2%D7%A0%D7%99%D7%99%D7%A0%D7%94-%D7%A9%D7%9C-%D7%94%D7%97%D7%A7%D7%9C%D7%90%D7%95%D7%AA-%D7%98%D7%95/

 

[23] מדרש תנאים לדברים פרק לג, ספרי דברים פרשת וזאת הברכה פיסקא שנה.

[24]  מסכת מנחות דף מג עמוד א.

[25] מהרש"א חידושי אגדות מסכת מנחות דף פה עמוד ב.

[26] דף על הדף מנחות דף פה עמוד ב.

[27]    ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עבד אלהים לאשר לא עבדו, היינו צדיק היינו עובד אלהים, היינו רשע היינו אשר לא עבדו! - אמר ליה: עבדו ולא עבדו - תרוייהו צדיקי גמורי נינהו. ואינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד. - אמר ליה: ומשום חד זימנא קרי ליה לא עבדו? אמר ליה: אין (מסכת חגיגה דף ט עמוד ב).   "משום שבימיהם היה הרגילות לשנות כל פרק מאה פעמים, כדאיתא שם בגמרא משל משוק של חמרים שנשכרים לעשר פרסי בזוזא, ולאחד עשר פרסי בתרי זוזי, מפני שהוא יותר מרגילותם, ולכן זאת הפעם המאה ואחד היתירה על הרגילות שהורגל מנעוריו, שקולה כנגד כולן". (ליקוטי אמרים לתניא פרק טו מובא בדף על הדף חגיגה דף ט עמוד ב). הלומד מאה פעמים אולי חפץ להכריז בפני חבריו על המספר העגול. הלומד מאה ואחת פעמים, לומד ככל שהוא מצליח לעבוד את ה'.

[28] לפי מדרש התנאים, 12 ריבוא, אולי כנגד כל שבטי ישראל, כפי שיתבאר בהמשך.

[29] חידושי אגדות למהר"ל עבודה זרה דף ג עמוד ב. תוספת:   "עלייתו של אדם וצמיחתו רביעית זמנו עד שהוא בן שמונה עשרה שנה ואז הוא בגבהו. ועוד מפני כי קומת האדם שמונה עשרה טפחים, שהרי בכל מקום שערו חכמים קומת האדם שלש אמות שהם שמונה עשרה טפחים, ואלו שמונה עשרה טפחים שהם קומת האדם עומד עליהם בשמונה עשרה שנים. אבל יש עוד בזה טעם, כי אלו שמונה עשרה שנים לחופה הם כנגד שמונה עשרה צלעות שבאדם" (דרך חיים על אבות פרק ה משנה כא).

[30] לפי חשבוני, אשר הוא השבט הנזכר הכי מעט בתנ"ך (42 פעמים. יששכר נזכר 43).

[31]   https://www.yrg.org.il/?CategoryID=312&ArticleID=535     הרב יהושע שפירא.

[32] http://www.shturem.net/index.php?section=news&id=77462    (לקוטי שיחות חלק א).

[33]  (כו) וַיֵּלְכ֥וּ בְנֵי־דָ֖ן לְדַרְכָּ֑ם וַיַּ֣רְא מִיכָ֗ה כִּי־חֲזָקִ֥ים הֵ֙מָּה֙ מִמֶּ֔נּוּ וַיִּ֖פֶן וַיָּ֥שָׁב אֶל־בֵּיתֽוֹ:

(כז) וְהֵ֨מָּה לָקְח֜וּ אֵ֧ת אֲשֶׁר־עָשָׂ֣ה מִיכָ֗ה וְֽאֶת־הַכֹּהֵן֘ אֲשֶׁ֣ר הָיָה־לוֹ֒ וַיָּבֹ֣אוּ עַל־לַ֗יִשׁ עַל־עַם֙ שֹׁקֵ֣ט וּבֹטֵ֔חַ וַיַּכּ֥וּ אוֹתָ֖ם לְפִי־חָ֑רֶב וְאֶת־הָעִ֖יר שָׂרְפ֥וּ בָאֵֽשׁ (שופטים פרק יח).    

"ההוא דאמר: דונו דיני. אמרי: שמע מינה מדן קאתי, דכתיב דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל". 

"בכל דבר משא ומתן שהיה לו עם אדם, היה אומר תמיד: בא לדין"  (מסכת פסחים דף ד עמוד א ורש"י שם).

כשעשיו מערער על הבעלות על מערת המכפלה, שולחים את  "נפתלי, דקליל כי איילתא, דכתיב: נפתלי אילה שלוחה... חושים בריה דדן ... שקל קולפא מחייה ארישיה" (מסכת סוטה דף יג עמוד א). אפשר ששכנותו של אשר נועדה  להרגיע מעט את נפתלי ודן.

[34] במדבר   ב, כז.

[35] תרגום יונתן בראשית פרשת ויגש פרק מו פסוק יז.