מסכת כריתות דף ו עמוד ב

מסכת כריתות דף ו עמוד ב

והסך בשמן המשחה. ת"ר: הסך בשמן המשחה לבהמה וכלים - פטור, לעובדי כוכבים ולמתים - פטור. בשלמא בהמה וכלים, דכתיב: על בשר אדם לא ייסך, ובהמה וכלים לאו אדם הוא, מתים - נמי פטור, דכיון דמית ליה, מת מיקרי ולאו אדם, אלא עובדי כוכבים - אמאי פטור? הא אדם נינהו! לאיי, דכתיב: ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם, אתם קרויין אדם, ואין העובדי כוכבים קרויין אדם. והכתיב: ונפש אדם ששה עשר אלף! א"ל: ההוא לאפוקי בהמה. והכתיב: ואני לא אחוס על נינוה וגו'! ההוא לאפוקי בהמה. ואיבעית אימא, כדקתני תנא קמיה דר"א: כל שישנו בסך ישנו בבל ייסך, וכל שאינו בסך אינו בבל ייסך. תניא אידך: הסך בשמן המשחה לבהמה וכלים, לעובדי כוכבים ומתים - פטור, למלכים ולכהנים - ר"מ מחייב, ור' יהודה פוטר[1]. וכמה יסוך ויהא חייב? ר' מאיר אומר: כל שהוא, רבי יהודה אומר: כזית. והאמר ר"י: פטור! כי פטר ר' יהודה - גבי מלכים וכהנים, גבי הדיוט מחייב. ר"מ ור' יהודה במאי פליגי? א"ר יוסף: בהא פליגי, ר"מ סבר: על בשר אדם לא ייסך כתיב, וכתיב ואשר יתן ממנו על זר, מה סיכה כל שהוא, אף נתינה כל שהוא; ורבי יהודה סבר: ילפינן נתינה דעל זר מנתינה דעלמא, מה נתינה דעלמא כזית, אף נתינה דעל זר כזית; אבל סיכה למימשח מלכים וכהנים - דברי הכל כל שהוא...

  דף ז עמוד א

אמר רב יוסף: מחלוקת - בנתינת שמן המשחה ובשינויי דשנינן, אבל נתינה דעלמא - דברי הכל כזית. גופא, תני תנא קמיה דר' אלעזר: כל שישנו בסך ישנו בבל ייסך, וכל שאינו בסך אינו בבל ייסך. א"ל: שפיר קאמרת, לא ייסך כתיב וקרי ביה לא יסיך. תני רב חנניה קמיה דרבא: מנין לכהן גדול שנטל משמן המשחה שעל ראשו ונתן על בני מעיו, מנין שהוא חייב? שנאמר: על בשר אדם לא ייסך.

הסך בשמן המשחה

• מקור המיעוטים

איסור כרת הוא לסוך משמן המשחה על בשר אדם. הגמרא ממעטת כמה מצבים בעזרת שני מיעוטים. הראשון שבהם הוא 'אדם' , להוציא בהמה, כלים, מתים וגויים. הגמרא מסיקה שניתן למעט  גויים מהמילה 'אדם'[2], ומבארת שבסוף ספר יונה אמנם הם קרויים אדם, רק כדי להבדיל מבהמה, הכתובה באותו פסוק[3].  מכל מקום הגמרא מציעה מיעוט שני: רק למי שאסור לסוך, אין לסוך על בשרו. הלימוד הוא מן האות י' היתירה: "לא ייסך ..."בשני יודין- שדי חדא לתוך התיבה וקרי לא יסיך, דמשמע מי שמצווה שלא יסיך לא לעצמו ולא לאחרים מצווה אחר עליו שלא לסוכו[4]"

בעלי התוספות שואלים:  "ותימה להאי לישנא בהמה וכלים נמי ליגמור מהכא ולערבינהו וליתנינהו ותרי זימני פטור פטור למה לי[5]". מדבריהם למדנו שהצעת הגמרא בלימוד השני נועדה לסיום הדיון בגוים. לגבי בהמה וכלים נשאר הלימוד הראשון. בוודאי שכך הוא הדבר לגבי מת, אותו אין בעלי התוספות מזכירים כלל, ונראה שזהו המקרה הפשוט ביותר למעטו מהמילה 'אדם'.

הרמב"ם נוקט את הלימוד הראשון לגבי כל המקרים: "הסך כלים ובהמה ועכו"ם שהם כמותה או שסך מתים בו פטור שנאמר על בשר אדם לא ייסך[6]". לכאורה "אין נפקא מינה לדינא[7]". אולם בערוך לנר הציע אפשרות לנפקא מינה:

"אי הטעם דכותי פטור משום שאינו אדם אז חייב על קטן דודאי אקרי אדם שהרי מטמא באוהל א"כ הוא בכלל אדם כי ימות באוהל וכן ההורגו חייב הרי שהוא בכלל כי יכה כל נפש אדם אבל אם הטעם דכותי משום דאתקש סך לניסך אז סך את הקטן פשיטא דפטור[8]".

יש להוסיף, שהלימוד השני עשוי לצרף מיעוט גויים גם לפי התנאים הסוברים שגויים כן קרויים אדם[9].

• מת אינו נקרא אדם

מבואר מן הגמרא, וביתר שאת מדברי בעלי התוספות, שברור שמת אינו נקרא 'אדם'[10]. אבחנה זו, מיוחדת היא לגבי בני-אדם: "הגאון רבי יוסף ענגיל זצ"ל בבית האוצר (כלל ז') העיר דמאי שנא פר דמסקינן הכא דגם לאחר מיתה קרוי שור, ומאי שנא אדם דקי"ל בפ"ק דכריתות לענין הסך משמן המשחה למת דאין מת קרוי אדם ואינו בכלל על בשר אדם לא יסך. ותירץ דנפש החיונית של הבעל חי הרי אינה נשארת... וע"כ יש לחומר הבעל חי מעלה על נפש החיונית שבו, כיון שהחומר קיים והנפש נעדרת, וע"כ הואיל והחומר חשוב, לכן.. גם אחרי מיתה נקרא פר כיון שחומרו עדיין קיים. משא"כ באדם שנפשו נצחית, וא"כ שוב נפשו הרוחנית ודאי דחשובה מחומר הגשמי כיון שאין אל החומר מעלה עליה מפאת ההשארה, וע"כ ממילא שם אדם מוסב על הנפש, וע"כ המת שנפשו נפרדת ממנו שפיר לא מיקרי אדם[11]".  בערוך לנר מברר עניין זה לגבי הלכות טומאת המת:

" אין להקשות הא כתיב אדם כי ימות באוהל דהא בשעת מיתה הי' חי ונקרא אדם וכן לא קשה ממה דכתיב הנוגע במת לכל נפש אדם- דהכי קאמר שמת מי שהי' נפש אדם בחייו אבל לכאורה קשה ממה דכתיב או בעצם אדם ואם נפרש בעצם ממי שהי' אדם בחייו הכי נמי נימא הכא בבשר מי שהי' אדם ויתחייב בסך למת?[12]". ולא זכיתי להבין קושייתו, שדרשו בספרי: "או בעצם אדם- זה אבר מן החי[13]". אם כן ניתן לפרש כפשוטו: אבר שנלקח מן האדם שעדיין חי[14].

השלכה לדבר לאבחנה בדיני פיקוח נפש, שאינו חל על אדם מת. כיצד? הגמרא ביומא דנה בכמה מקורות לכך שפיקוח נפש דוחה שבת. ומסיימת:  

"רבי שמעון בן מנסיא אומר: ושמרו בני ישראל את השבת, אמרה תורה: חלל עליו שבת אחת, כדי שישמור שבתות הרבה. אמר רב יהודה אמר שמואל: אי הואי התם הוה אמינא: דידי עדיפא מדידהו, וחי בהם - ולא שימות בהם. אמר רבא: לכולהו אית להו פירכא, בר מדשמואל דלית ליה פרכא... וכולהו אשכחן ודאי, ספק מנא לן? ודשמואל ודאי לית ליה פירכא[15]". במסכת בבא מציעא[16] שנינו שאליהו הוא כהן, ועומד רק בבית הקברות של נכרים, שאינם מטמאים באוהל מאחר שאינם קרויים אדם כאמור בסוגייתנו. על כך כתבו בתוספות: "תימה לר"י היאך החיה בנה של האלמנה כיון שכהן היה דכתיב (מלכים א יז) ויתמודד על הילד וגו' ויש לומר שהיה ברור לו שיחייהו לכך היה מותר משום פיקוח נפש[17]". שואל הנצי"ב: מדוע הוצרכו בעלי התוספות לומר שהיה לו ברור שיחיהו, הרי " אפילו משום ספק מותר". על כן הוא מבאר שטעמו של שמואל אינו קיים כאן, שהרי דרש את הפסוק:

(ה) וּשְׁמַרְתֶּ֤ם אֶת־חֻקֹּתַי֙ וְאֶת־מִשְׁפָּטַ֔י אֲשֶׁ֨ר יַעֲשֶׂ֥ה אֹתָ֛ם הָאָדָ֖ם וָחַ֣י בָּהֶ֑ם אֲנִ֖י ה'[18]". אצל אליהו,

כיוון שהילד  "מת "אינו בכלל אדם. ואין מחללין את השבת אלא משום.. מוטב שיחלל שבת אחת כו'. וא"כ אינו אלא בודאי ולא בספק[19]". אין במת פיקוח נפש, אך יש לגביו את הסברה 'חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה', אם וודאי שיחיהו.

סיפור רווח מתאר מעשה באחים שותפים שנתגלע סכסוך ביניהם, עד שנשבע אחד מהם שבועה חמורה שלא יראה פני אחיו לעולם. מת השני מעגמת נפש. רצה האח החי לבקש מחילה בפני המת, אלא שהסתפק אם שבועתו מעכבת. מסופר שדנו בכך הרבנים, ורבי יחזקאל לנדאו שהיה בן שתים-עשרה פשט את הספק באומרו: משה רבינו הבטיח לישראל: "אֲשֶׁ֨ר רְאִיתֶ֤ם אֶת־מִצְרַ֙יִם֙ הַיּ֔וֹם לֹ֥א תֹסִ֛פוּ לִרְאֹתָ֥ם ע֖וֹד עַד־עוֹלָֽם[20]", אולם סמוך לכך נאמר: "ויַּ֤רְא יִשְׂרָאֵל֙ אֶת־מִצְרַ֔יִם מֵ֖ת עַל־שְׂפַ֥ת הַיָּֽם[21]". "הרי לפנינו ראיה ברורה כי מה שרואים את פני האדם לאחר מותו לאו שמיה ראיה, ולא על זה חלה השבועה[22]".

• סיכה ונתינה

בסיום הסוגיה נחלקו התנאים בשני נושאים. לגבי משיחה חוזרת של מלכים וכוהנים רבי מאיר מחייב ורבי יהודה פוטר.  בשיעור חיוב סיכה:  "ר"מ סבר: על בשר אדם לא ייסך כתיב, וכתיב ואשר יתן ממנו על זר, מה סיכה כל שהוא, אף נתינה כל שהוא; ורבי יהודה סבר: ילפינן נתינה דעל זר מנתינה דעלמא, מה נתינה דעלמא כזית, אף נתינה דעל זר כזית". לפנינו שתי פעולות, סיכה ונתינה.  לקמן שנינו:   

"תני רב חנניה קמיה דרבא: מנין לכהן גדול שנטל משמן המשחה שעל ראשו ונתן על בני מעיו, מנין שהוא חייב? שנאמר: על בשר אדם לא ייסך[23]". לכאורה הרי זה כדעת רבי מאיר, שמחייב הסך למלכים ולכוהנים[24], אולם ניתן לבאר אחרת: שתי פעולות הן, נתינת השמן על ראש הכוהן הגדול או המלך בעת מינויו, וזאת מתיר רבי יהודה, וסיכה, ש"מוריחין הבשר בידים משוחות אחרי הרחיצה[25]" "שהיא אסורה לכל הדעות[26]", גם לפי רבי יהודה. בערוך לנר חילק מעט אחרת בין שתי הפעולות:  

"נראה דסיכה היא אם בידו או בדבר אחר מושך ומשפשף השמן על הבשר ונתינה היא השפיכה על הבשר מבלי שנוגע בו כשבא על הבשר[27]".

  ניתן לומר גם שבכל המיעוטים לעיל, בהמה, כלים, מת וגוי "דוקא הסך פטור אבל הנותן חייב, משום דגבי נותן לא כתיב אדם אלא זר[28]".  

הגמרא מסיימת: "אבל סיכה למימשח מלכים וכהנים - דברי הכל כל שהוא". נחלקו ראשונים בהבנת דבריה. ניתן להבין שגם רבי יהודה, שפטר נתינה במלכים וכוהנים, מודה בסיכה שחייבים עליה אפילו בכל שהוא[29]. אולם הרמב"ם כתב:

"הנותן משמן המשחה על גבי מלך או כהן גדול שכבר נמשחו פטור שנאמר ואשר יתן ממנו על זר ואין אלו זרים אצלו, אבל הסך ממנו אפילו למלך וכהן גדול חייב... וכהן גדול שנטל שמן המשחה מראשו וסך במעיו חייב כרת והוא שיסוך ממנו בכזית[30]". הרי שכל השיעורים בכזית. ומה שאמרה הגמרא שלכל הדעות בכל שהוא  "היינו במושח מלכים וכהנים שלא נמשחו אבל אם כבר נמשחו פטור לרבי יהודה על הנתינה דלאו זרים נינהו ובפחות מכזית פטור אף על הסיכה[31]". כלומר: ההסכמה 'בכל שהוא' היא לגבי השיעור הנדרש לשם משיחת מצווה של כהן[32]. נסכם מה שעלה בידנו:

[1] בדיעבד. אם לאו אין כאן, מעילה יש כאן (מעשי למלך כלי המקדש פרק א הלכה י אות ג)

[2] עיין מה שכתבנו בזה בשיעור לתמורה דף יג.

[3] רש"י ד"ה לאפוקי.

[4] רש"י מסכת כריתות דף ז עמוד א ד"ה לא ייסך.

[5] תוספות מסכת כריתות   דף ו עמוד ב ד"ה כל שישנו בסך.

[6] רמב"ם הלכות כלי המקדש פרק א הלכה ו.

[7] מנחת חינוך פרשת כי תשא מצוה קח.

[8] ערוך לנר כאן  ד"ה בגמרא וכל שאינו. ושם מסתפק בדבר וכותב שהרמב"ם פסק כרבי אלעזר ולא הבנתי מדוע.

[9]   רבנן החולקים על רשב"י בזה (מסכת יבמות דף סא עמוד א).

[10] אמנם ביראים סימן שלג כתב: "ומתים נמי לאו בני סיכת שמן נינהו שאינו אלא להתענג" ונראה שגרסה אחרת הייתה לו בגמרא  (דף על הדף   בשם ר' יוסף ענגיל זצ"ל בספרו בית האוצר כלל ז' אות א').

[11] דף על הדף יומא דף נ עמוד א.

[12] ערוך לנר   ד"ה בגמרא מת. תירוציו: "וי"ל דהתם צריך אדם לדרשה שהביא הרמב"ם בפי' המשניות באהלות (פ"א מ"ח) שצריך שיהי' באבר גידין ועצמות ובשר או לדרשת הספרי הביאו הר"ש שם (פ"ב ה"א) מה אדם שלם אף עצם שלם ועוד י"ל דבשלמא שם יש לפרש עצם שהי' מחובר באדם אבל הכא בבשר אדם אין לפרש כן דא"כ אם תלש בשר מן החי וסך עליו ג"כ יהי' חייב וזה ודאי אינו דכתיב ואשר יתן ממנו על זר גבי עונש וא"כ ודאי ג"כ באזהרה הפי' הבשר המחובר אל האדם ולכן ממועט מת".

[13] ספרי במדבר פרשת חקת פיסקא קכז.

[14] "כתב הגאון ר' יוסף ענגיל זצ"ל בספרו בית האוצר (כלל ז' אות א'): התוס' במנחות (דף צ"ה ע"ב) ד"ה אין כתבו אהא דאמרי' דטמא מת מותר ליכנס למחנה לוי', ולא טמא מת בלבד אלא אפי' מת עצמו שנא' ויקח משה את עצמות יוסף עמו עמו במחיצתו, וז"ל וא"ת היכי ילפינן טמא מת ממת, שאני מת דאין לו טהרה במקוה וכדאיתא סוף עירובין דמכניס שרץ למקדש פטור משום דאין לו טהרה במקוה כו'. וי"ל דמת חשוב במינו טהרה במקוה, הואיל ויש לאדם חי טהרה (ולא דמי לשרץ דאין במינו טהרה במקוה) עכ"ל, ומוכח מזה דמת ג"כ קרוי אדם, דאל"כ לא הי' ראוי להחשב מיני' דאדם חי וכמובן. ואולם (בסוגייתנו) מבואר להדיא דמת לא מיקרי אדם וצע"ג " (דף על הדף).

[15] מסכת יומא דף פה עמוד ב.

[16] מסכת בבא מציעא דף קיד עמוד ב.

[17] שם ד"ה אמר ליה לאו כהן אתה.

[18] ויקרא פרק יח, ה.

[19] העמק שאלה על שאילתות דרב אחאי, קסז אות יז.

[20] שמות פרק יד, יג.

[21] שמות פרק יד, ל.

[22] 'שרי המאה' לרב מימון עמוד 214. בשיעורנו למכות דף ה' הבאנו את דברי הרש"ש המבאר שניתן ללמוד פטור לעדים זוממים מן הפסוק 'לעשות לאחיו' – שמת אינו קרוי אחיו. אולם באחווה משפחתית, שם 'אח' קיים גם לאחר מיתה. המהרי"ט (שו"ת מהרי"ט חלק ב - חושן משפט סימן עא) דן באב שציווה שלא לתת חלק בכורה בירושה, כשהבכור כבר מת. דעתו שציווי האב בטל מאחר שהתנה על מה שכתוב בתורה. אולם הרמב"ן כתב:

 "יראה לי שאין המצוה הזאת והדין הזה נוהג אלא בחיי הבכור. אבל אם מת הבכור בחיי אביו, אף על פי שהוא יורש חלק בכורתו בקבר ומורישו מן הדין לבניו, אם רצה הזקן ואמר יירשו בני כך וכך בנכסי ובניו של בני הבכור יטלו כך וכך בנכסי, דבריו קיימין כדרך שהם קיימים במקום שאין שם בכור" (רמב"ן דברים פרק כא פסוק טז).

"וכיון דמוהרי"ט לא הביא דברי הרמב"ן ולא ראה דבריו בזה נראה דודאי אילו הוי שמיע ליה דברי הרמב"ן לא היה חולק" (קצות החושן סימן רפא סוף אות ד). אולי גם זה מטעם סוגייתנו, אך מכל מקום, אין זה לגמרי מענייננו, ששם הדיון הוא מה נקרא 'על פני' (דף על הדף בשם ר' יוסף ענגיל).

השלכה הלכתית נוספת של מעמד המת:

"המשמש נדה מתה אינו טמא מן התורה דאינה נדה". (מנחת חינוך פרשת מצורע מצוה קפב).

[23] מסכת כריתות דף ז עמוד א.

[24] תרא"ש יומא דף ס.

[25] רמב"ן שמות פרק ל, לג.

[26] שיטה מקובצת הנדפס בסוף הגמרא דף ז עמוד א אות ו בשם רבינו פרץ. כן משמע גם ברמב"ן שמות פרק ל, לג.

[27] ערוך לנר מסכת כריתות דף ו עמוד ב ד"ה בגמרא מה סיכה כלשהו. הצעות נוספות: נתינה על הראש וסיכה על הגוף (צפנת פענח הלכות דעות פרק ה הלכה ח), או שנתינה היא כשאחר מניח עליו, וסיכה היא פעולה עצמאית (ברכת הזבח ד"ה וכמה).

[28] באר שבע כאן. שמא נפקא מינא נוספת כאן בשאלת מקור הלימוד.

[29] השגת הראב"ד על הרמב"ם הלכות כלי המקדש פרק א הלכה י לפי הסבר הכסף משנה. "נראה דגירסת הראב"ד הוא כנ"א שכתוב בגמרא, ולא כמה יסוך כגרסתנו אלא כמה יתן, אמנם בתוספתא מפורש כהרמב"ם, דגם בסיכה בעי כזית, ואולי לראב"ד גם בתוספתא גירסא אחרת, [וקשה לרמב"ם מאי פריך בגמרא והא ר"י פוטר הלא בסיכה מחייב אפילו במלך וכה"ג - הערת הרד"ס]. (חידושי הגרי"ז כאן).  ויש מי שחילק בין סיכת הראש, לסיכת שאר הגוף בה מודה רבי יהודה לחייב (ספר חידושים וביאורים א, טז)

[30] רמב"ם הלכות כלי המקדש פרק א הלכה י.

[31] כסף משנה שם.

[32] תוד"ה מלכים וכוהנים.

[33] הנחת היסוד של הפוסקים היא:   "אמר רבי יעקב בר אידי אמר רבי יוחנן: רבי מאיר ורבי יהודה - הלכה כרבי יהודה". (מסכת עירובין דף מו עמוד ב).

[34] לדעת 'באר שבע' הרמב"ם לא גרס את המילים 'כל שהוא'. כאמור לדעת התוספות רא"ש זו דעת רבי מאיר בלבד.

[35] לערוך לנר דרך מיוחדת כאן ולא ראיתי לנכון להאריך.

[36] אולי רק לכרת, ומודה רבי יהודה שכל שהוא באזהרה (ישועות מלכו כלי המקדש פרק א הלכה ה).

[37] שהיא חזרה על המעשה הראשון.