הדפסה
יהדות - גמרא

מסכת זבחים פרק תשיעי

 המזבח מקדש את הראוי לו

shutterstock 357987113  מסכת זבחים פרק תשיעי

 

פרק תשיעי עוסק בפריטי קדשים שלא היו אמורים להגיע למזבח, אולם מאחר שהועלו לשם, ברבים מהם ישנה הלכה שאם עלו, בדיעבד לא ירדו.

  • ההלכות הבסיסיות

נלקט מן המשניות[1] כמה כללים בהלכה זו:

  • "המזבח[2] מקדש את הראוי לו. רבי יהושע אומר כל הראוי לאשים אם עלה לא ירד שנאמר (ויקרא ו) היא העולה על מוקדה על המזבח ... כל דבר שהוא ראוי לאשים אם עלה לא ירד רבן גמליאל אומר כל הראוי למזבח אם עלה לא ירד שנאמר היא העולה על מוקדה על המזבח ...כל דבר שהוא ראוי למזבח אם עלה לא ירד. אין בין דברי רבן גמליאל לדברי רבי יהושע אלא הדם והנסכים שרבן גמליאל אומר לא ירדו ור' יהושע אומר ירדו רבי שמעון אומר ... הזבח לא ירד והנסכים ירדו:
  • רבי יהודה אומר שנשחטה בלילה שנשפך את דמה ושיצא דמה חוץ לקלעים אם עלתה תרד רבי שמעון אומר לא תרד שהיה רבי שמעון אומר כל שפסולו בקדש הקדש מקבלו. לא היה פסולו בקדש- אין הקדש מקבלו:
  • אלו לא היה פסולן בקדש: הרובע והנרבע והמוקצה והנעבד והאתנן והמחיר והכלאים והטרפה והיוצא דופן ובעלי מומין. רבי עקיבא מכשיר בבעלי מומין[3].
  • כשם שאם עלו לא ירדו כך אם ירדו לא יעלו. וכולן שעלו חיים לראש המזבח ירדו.
  • ואלו אם עלו ירדו בשר... ומותר העומר ושתי הלחם ולחם הפנים ושירי מנחות והקטרת. הצמר שבראשי כבשים והשער שבזקן תישים והעצמות והגידים והקרנים והטלפים-  בזמן שהן מחוברים יעלו.
  • וכולם שפקעו מעל גבי המזבח לא יחזיר וכן גחלת שפקעה מעל גבי המזבח".
  • טעם ההלכה

ניתן לזהות יחס חיובי לעבודת הקרבנות גם כשאינה מבוצעת על פי  פרטי העבודה במקדש, כנאמר:

 כִּ֣י מִמִּזְרַח־שֶׁ֜מֶשׁ וְעַד־מְבוֹא֗וֹ גָּד֤וֹל שְׁמִי֙ בַּגּוֹיִ֔ם וּבְכָל־מָק֗וֹם מֻקְטָ֥ר מֻגָּ֛שׁ לִשְׁמִ֖י וּמִנְחָ֣ה טְהוֹרָ֑ה כִּֽי־גָד֤וֹל שְׁמִי֙ בַּגּוֹיִ֔ם אָמַ֖ר ה' צְבָאֽוֹת[4]:  "לא באה התורה לשלול לגמרי את צורת העבודה שקדמה למתן תורה, ויש לה ערך של הקרבה גם ללא הקפדה על הפרטים... כמין קרבן של בני נח לפני מתן תורה[5]". טעם נוסף יכול להיות השיוך למזבח:

"אמר עולא: אימורי קדשים קלין שהעלן לפני זריקת דמן לא ירדו, נעשו לחמו של מזבח[6]!" רש"י מיישם רעיון זה גם לגבי פסולים בסוגייתנו:  "המזבח מקדש - אפילו דבר פסול שעלה למזבח קדשו המזבח ליעשות לחמו ואין מורידין אותו[7]". ניתן לבאר את הדבר בפשטות, שגנאי הדבר להפך פעולת הקרבה שכבר נעשתה.

לעומת זאת ניתן לומר שהאיברים כבר מיועדים לאש מעצם העלאתם. זכר לדבר הוא ההשוואה[8] בין איברים שפקעו לבין גחלת. בסוגיה בהמשך נלמד, שגם דברים שההלכה היא להורידם[9], יש להשאירם על המזבח אם  "משלה בהן האור[10]". מבאר רש"י:  "משלה בהן האור - כל דהו יעלו דנעשו "לחמו של אש".

את הפסוק: "זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הָעֹלָ֑ה הִ֣וא הָעֹלָ֡ה עַל֩ מוֹקְדָ֨ה עַל־הַמִּזְבֵּ֤חַ כָּל־הַלַּ֙יְלָה֙ עַד־הַבֹּ֔קֶר וְאֵ֥שׁ הַמִּזְבֵּ֖חַ תּ֥וּקַד בּֽוֹ[11]". ניתן לפרש בשני אופנים: יש להקריב עולה והדרך להקרבתה היא אש, או שיש להקריב עולה כדי שתהא שם אש. האש היא המטרה. מעין מה שכותב הרמב"ם:

"שצונו לבנות בית עבודה. בו יהיה ההקרבה והבערת האש תמיד[12]". והוסיף וביאר ספר החינוך: "עסק המצוה באש בכל יום שיתברך האדם בענין האש שבו. ומהו אש זה, הוא הטבע שבאדם, כי מן הארבעה יסודות שבאדם הוא אש והוא ראש לארבעתן, כי בו יתחזק האדם ויתנועע ויפעל, ועל כן צריכה הברכה בו יותר. וענין הברכה הוא שלימות, כלומר דבר שאין בו חסרון ולא מותר, וכן האש שבאדם צריך לברכה זו שיהא ממנו באדם מה שצריך אליו, לא פחות כי יחלש כוחו, ולא יותר כי ישרף בו, כדרך בני אדם שמתים בתוספת האש בהם יותר מדי[13]". ובדברי הכוזרי: "לאשי – כלומר לאש הנפעלת על פי דברו יתעלה, אשר מזונה הקרבנות[14]".

אולי ניתן להציע נפקא מינא בין הטעמים, והיא מחלוקת ראשונים בקרבן כשר שנשחט על המזבח. רש"י כותב:

"היכא דשחטה בראש המזבח לא צריך לאחותה ואסוקה ואף על גב דהדר סלקא אלא מפשיטה בראש המזבח[15]". לעומת זאת נראה שהרמב"ם אוסר להוריד:

"עולה ששחטה בראש המזבח, או ששחטה למטה והעלה אותה לראש המזבח, יפשיט אותה וינתחנה במקומה, ... ומפני מה לא יוריד הכל אלא יפשיט וינתח בראש המזבח, שכל הראוי לאשים אם עלה לראש המזבח לא ירד, שנאמר כל הנוגע במזבח יקדש, יכול אף על פי שאינו ראוי, תלמוד לומר היא העולה על מוקדה[16]". אולי לשיטת רש"י מאחר שסוף הקרבן לאישים לאחר מכן, אין זה משנה אם יורידו לפי שעה, שבהיותו כשר אין כל בעיה להעלותו שנית. אולם הרמב"ם נקט עיקר שיש גנאי בהורדה, לפיכך אסר.

  • מטרת השארת האיברים

חקרו האחרונים בשאלה האם השארת האיברים על המזבח היא דרך לשריפתם, מאחר שהם כבר שם, או שמא גם הם סוג של קרבן[17]. "אפשרות ממוצעת בין השתיים: השריפה היא כהקטרת קרבן, אך לא כאותו קרבן שהיה, אלא כאילו הייתה זו נדבת עצים, שנועדה לאש המזבח[18]". נפקא מינא לדוגמה לשאלה זו, היא השאלה האם יש צורך להוסיף מלח לנשרף, מדין  "עַ֥ל כָּל־קָרְבָּנְךָ֖ תַּקְרִ֥יב מֶֽלַח[19]".   נבחן את ההלכות השונות לאור שאלה זו.

  • אילו קרבנות משאירים?

התנא

מה משאירים

יורדים

מקור בפסוקים

רבי יהושע

כל הראוי לאש.

דם ונסכים.

'היא' – כל שדומה לעולה.

רבן גמליאל

גם דם ונסכים.

קומץ מנחה שלא התקדש.

'על המזבח' – כל הראוי למזבח

רבי שמעון

נסכים הבאים בפני עצמם.

נסכים שטפלים לקרבן.

'כל הנוגע במזבח יקדש... עולה תמיד'. כל הבא בגלל עצמו

רבי יוסי הגלילי

עולת בהמה

עולת עוף, מנחה ונסכים.

'כל הנוגע במזבח יקדש... כבשים'.

רבי עקיבא

עולת בהמה ועוף.

מנחה ונסכים.

'וזה אשר תעשה על המזבח... עולה[20]

ניתן היה לומר, שלרבי יהושע המטרה היא האש, ולפיכך רק הראוי לה מתקדש, ולרבן גמליאל אין קשר לאש, אולם יש להעיר על פי התוספתא, שאע"פ שהנסכים "נותנו לספלים", "הדם כדברי רבן גמליאל זורקו על גבי האישים[21]".

לגופם של דברים, הרמב"ם[22] פסק כרבי יהושע. כרבי עקיבא לא פסק משום שאינו מובא במשנה, וכרבן גמליאל לא נקט, משום שרבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא מצטרפים לדעת רבי יהושע, לפחות לגבי הנסכים[23].

יוצא דופן הוא דין הדם, לגביו פסק הרמב"ם: "לן הדם... לא ירדו[24]". יתכן שזו קולא מיוחדת בפסול לינה, היות שאינו קיים בבשר[25], או שמודה רבי יהושע לפי דעת הרמב"ם, להכשיר בדם שעודנו בכלי שרת[26].

  • מה יש לעשות בעולים

לגבי פסולים שדינם אם עלו לא ירדו, כותב רש"י:

"כיון דאם עלו לא ירדו וכהן נזקק להפך בהם בצינורא או להעלותן מראש המזבח למערכה ראויין ליעשות קרינא ביה[27]. משמע שגדר האיברים הוא ממש כקרבן ויש לבצע בהם את כל הפעולות הראויות לו. בדומה לכך לדעת רבן גמליאל, הסובר להשאיר דם שעלה, יש לזורקו לפי כל ההלכות[28]. לפי כל זה קיים גדר הקרבה לשריפת הפסולים, אולם, כאמור לעיל לפי התוספתא הדם נשפך לאישים. משמע שאין הלכות זריקה נוהגות בו. יתכן שלפי התוספתא הרי זה כעין קרבן עצים.

מכל מקום לכל הדעות אין הפשט וניתוח נוהג בו[29]. יש בכך כדי לחזק את הגישות שאינן מגדירות את השארתו כקרבן: "לאחר שהמאכל הוגש שלא בדקדוק  אין טעם לדקדק כעת בהפשט וניתוח, מפני שיש בכך חוסר דרך ארץ לעשות זאת במזבח, שולחנו של רבו. כמו כן, על פי ההסבר שקרבן מתקבל בדיעבד מפני שיש בו עבודת ה' כעין קרבן נח, הדבר מוסבר היטב: כשם שקרבן של בני נח אין בו הפשט וניתוח... כך גם בקרבן זה ובכך יובלט הדבר שהוא מתקבל רק בדיעבד[30]".

  • ראיות נוספות לגישה שהקרבן הוא כעין עבודה
  • "תניא כוותיה דלוי: עבודות שזר חייב עליהן מיתה... והמעלה על גבי המזבח בין דבר כשר בין דבר פסול". "בין דבר פסול - בהנך פסולין שפסולן בקודש, דאם עלו לא ירדו, משום הכי חשיבא הקטרה[31]". אם זר חייב עליה בחוץ, עבודה היא בפנים.
  •  "אחד קדשים כשרין ואחד קדשים פסולין שהיה פסולן בקדש והקריבן בחוץ חייב[32]"  הרי שיש להם דין שחוטי חוץ. ש'ראויים ליעשות קרינא ביה[33]". אמנם הרמב"ם נתן להלכה זו נימוק  פחות מחייב:   

"קדשים פסולין שהיה פיסולן בקודש אם העלה מהן בחוץ חייב, כיצד כגון הלן והיוצא והטמא ושנפסל במחשבת העובד שכולן נשרפין כמו שיתבאר בהלכות פסולי המוקדשין, אם עבר והעלה מהם בחוץ חייב שנאמר לעשות אותו לה' כל הנעשה לה' חייבין עליו ואלו נעשו לשם[34]".

  "והקריב הכהן את הכל לכבש והקטיר אף על פי שפסול[35]".  משמע שהקטרה היא נקראת.

  • "איכול בראש המזבח. ואין שריפה בראש המזבח[36]".

"דאין שייך לשון שרפה בראש המזבח[37]". משמע שכל שהוא במזבח, דין הקטרה לו.

 

[1] מספור המשניות הוא על פי אות המשנה. בסוגיה זו, אף יותר מן האחרות, הלכתי בעקבות 'שערי היכל' (להלן: ש"ה) בהקדמה לפרק תשיעי, שעבודה מצוינת עשו כדרכם, וכמעט שלא הותירו מקום להתגדר אחריהם ואין אני אלא מסדר בעלמא. י.פ.

[2] ואפילו הכבש (דף פז עמוד א). דין אוויר המזבח הוא ספק בגמרא (עמוד ב), והסובב והיסוד במחלוקת ראשונים (ש"ה עמוד תשז).

[3] "והוא שקדם הקדשם את מומם" רבי יוחנן פה עמוד ב)   ועיין עוד  בהיקף ההיתר בש"ה עמוד תשל.

[4] מלאכי פרק א פסוק יא.

[5] ש"ה עמוד תשי.

[6]  מסכת זבחים דף פג עמוד ב.

[7] רש"י מסכת זבחים דף פג עמוד א.

[8] במשנה ו.

[9] זבחים דף  פה עמוד ב. נחלקו שם רב מרי ורב חנינא במה בדיוק מדובר, האם בקרבנות שדינם לרדת לולא אחזה בהם האור, או באלו שדינם הבסיסי גם הוא 'אם עלו לא ירדו', אלא שכבר ירדו והאש מושלת בהם.

[10] מסכת זבחים דף פה עמוד ב.

[11] ויקרא פרק ו פסוק ב.

[12] ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה כ..

[13] ספר החינוך פרשת צו מצוה קלב

[14] כוזרי, מאמר ב, כו, תרגום פרופסור מיכאל שורץ.

[15] רש"י מסכת זבחים דף פה עמוד א.

[16] רמב"ם הלכות פסולי המוקדשין פרק ג הלכות ב-ג. על פי ש"ה עמוד תשכח.

[17] הבעלים וודאי  לא מתכפרים  - גמרא ורש"י (ד"ה ואין בסוף המשנה) דף פב עמוד א.

[18] ש"ה עמוד תשי.

[19] ויקרא פרק ב פסוק ג.

[20] ישנה מחלוקת בין הלחם משנה לבין 'זבח תודה' בדעת רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא לגבי דם. (ש"ה תחילת עמוד תשיב).

[21] תוספתא מסכת זבחים פרק ט, א.

[22] הלכות פסולי המוקדשים פרק ג הלכה ג, הובא לעיל.

[23] כס"מ ולח"מ.

[24] הלכות פסולי המוקדשים פרק ג הלכה ז.

[25] סברה שנאמרה בגמרא כאן לשיטת רבי יהודה בדף פד עמוד ב ( רש"ש בבא קמא דף עו עמוד ב ד"ה שם).

[26] ש"ה סוף עמוד תשיד בשם חסדי דוד.

[27] רש"י מסכת זבחים דף קט עמוד א ד"ה ת"ל לעשות.

[28] תחילת דף פח.

[29] דף פה עמוד א.

[30] ש"ה עמוד תשיא.

[31]  מסכת יומא דף כד עמוד ב ורש"י שם.  לדיון בדעת הרמב"ם עיין ש"ה תשי.

[32] מסכת זבחים פרק יג משנה ד.

[33] רש"י ד"ה ליעשות.

[34] הלכות מעשה הקרבנות פרק יט הלכה ז.

[35] ספרא ויקרא - דבורא דנדבה פרשה ה  פרק ז פסוק ה.

[36] תלמוד ירושלמי   מסכת סוטה פרק ג הלכה ו.

[37] קרבן העדה שם.