הדפסה
יהדות - גמרא

מסכת זבחים דף קיג עמוד ב

shutterstock 357987113  מסכת זבחים דף קיג עמוד ב

 איכא דאמרי, איתיביה ר"ל לרבי יוחנן: איה מתי מבול? איה מתי נבוכדנאצר? מאי לאו מדהני הוו, הני נמי הוו! מידי אירי'? הא כדאיתיה והא כדאיתיה. איתיביה: מכל אשר בחרבה מתו; בשלמא לדידי דאמינא ירד מבול לא"י, משום הכי מתו, אלא לדידך אמאי מתו? משום הבלא; כדרב חסדא, דאמר רב חסדא: ברותחין קלקלו וברותחין נידונו, דכתיב הכא: וישוכו המים, וכתיב התם וחמת המלך שככה. איכא דאמרי, איתיביה רבי יוחנן לר"ל: מכל אשר בחרבה מתו; בשלמא לדידי דאמינא לא ירד מבול לא"י, משום הכי הוי חרבה, אלא לדידך מאי חרבה? חרבה שהיתה מעיקרא. ואמאי קרי ליה חרבה? כדרב חסדא, דאמר רב חסדא: בדור המבול לא נגזרה גזרה על דגים שבים, שנאמר: מכל אשר בחרבה מתו, ולא דגים שבים. בשלמא למ"ד לא ירד מבול לא"י, היינו דקם רימא התם, אלא למ"ד ירד, רימא היכא קם? א"ר ינאי: גוריות הכניסו בתיבה. והאמר רבה בר בר חנה: לדידי חזי לי אורזילא דרימא בת יומא והוי כהר תבור, והר תבור כמה הויא? ארבעין פרסי, משכא דצואריה תלתא פרסי, מרבעתא דרישא פרסא ופלגא, רמא כבא וסכר ירדנא! א"ר יוחנן: ראשו הכניסו לתיבה. והאמר מר: מרבעתא דרישא פרסא ופלגא! אלא ראש חוטמו הכניסו לתיבה. והא א"ר יוחנן: לא ירד מבול לא"י! לדברי ר"ל קאמר. והא קסגיא תיבה! אמר ר"ל: קרניו קשרו בתיבה. והאמר רב חסדא: אנשי דור המבול ברותחין קלקלו וברותחין נידונו! ולטעמיך, תיבה היכי סגיא! ועוד, עוג מלך הבשן היכא קאי? אלא נס נעשה להם, שנצטננו בצידי התיבה. ולר"ש [בן לקיש], נהי נמי דירד מבול לא"י, והא לא פש! דאמר ר"ל: למה נקרא שמה מצולה? שכל מתי מבול נצתללו שם; ורבי יוחנן אמר: למה נקרא שמה שנער? שכל מתי מבול ננערו שם! אי אפשר דלא אידבקו. א"ר אבהו: למה נקרא שמה שנער? שמנערת עשיריה. והא קחזינן דהוו! תלתא דרי לא משכי. א"ר אמי: כל האוכל מעפרה של בבל, כאילו אוכל בשר אבותיו. תנ"ה: כל האוכל מעפרה של בבל, כאילו אוכל בשר אבותיו; וי"א: כאילו אוכל שקצים ורמשים.

  • סיכום הסוגיה

לדעת רבי יוחנן כל ארץ ישראל בדוקה היא מן הטומאה. ריש לקיש סבור שמקום שאינו בדוק מקבר התהום, פוסל פרה אדומה. הגמרא תולה את המחלוקת בשאלה האם היה מבול בארץ ישראל. ריש לקיש סבור שכן, וממילא נערמו בארץ גופות, ורבי יוחנן סבור שלא היה מבול בארץ ישראל.

רב נחמן בר יצחק מסביר שנחלקו גם בביאור חציו הראשון של הפסוק

"בֶּן־אָדָ֕ם אֱמָר־לָ֕הּ אַ֣תְּ אֶ֔רֶץ לֹ֥א מְטֹהָרָ֖ה הִ֑יא לֹ֥א גֻשְׁמָ֖הּ בְּי֥וֹם זָֽעַם[1]".  לפי ריש לקיש ישנה כאן קביעה כי הארץ אינה טהורה, ולרבי יוחנן הכוונה היא לשאלה רטורית: וכי אינך מטוהרת!? את סוף הפסוק יש להבין הפוך: לרבי יוחנן הוא תיאור בניחותא, ולריש לקיש שאלה רטורית: וכי לא גושמה ביום זעם!?[2]

בקינות לתשעה באב יש אומרים: "ובמי מריבה ביום זעם אזי טהרה ארצך ולא גושמה ככלות יציריך[3]", כדעת רבי יוחנן.

המחלוקת היא גם בביאור הפסוק  "כֹּ֡ל אֲשֶׁר֩ נִשְׁמַת־ר֨וּחַ חַיִּ֜ים בְּאַפָּ֗יו מִכֹּ֛ל אֲשֶׁ֥ר בֶּחָֽרָבָ֖ה מֵֽתוּ[4]".  ריש לקיש מבין שבמילה 'חרבה' מתואר היקום טרם המבול, ורבי יוחנן מבין שמתוארת בזה ארץ ישראל בזמן המבול. מכל מקום גם לדעת רבי יוחנן, שוכני הארץ מתו מחמת ההבל, שהיה המבול מים רותחים. לאחר המבול קברו את המתים בארץ בצורה מסודרת, ולכן ארץ ישראל בחזקת טהרה.   על שיטת רבי יוחנן בעלי התוספות תמהים:

  "תימה והכתיב (בראשית ז) ויכסו כל ההרים הגבוהים אשר תחת כל השמים ? ... ושמא י"ל דויכסו כל ההרים היינו ששלט הבל המבול בכל מקום כדאמרינן לקמן דמתו בהבלא ... אי נמי ... דבמקום שירד מבול - התם קאמר שנתכסו ההרים[5]".

לעומתם סובר הרמב"ן שהארץ כוסתה במים שזרמו אליה:

"ומאמרם "דלא טפת ארעא דישראל במיא דמבולא", שלא היה עליה גשם המבול, כדכתיב לא גושמה, ולא נפתחו בה מעינות תהום רבה, אבל המים נתפשטו בכל העולם וכסו כל ההרים הגבוהים אשר תחת כל השמים, כמו שכתוב מפורש (לעיל ז יט), ואין סביב ארץ ישראל גדר לעכב המים שלא יבאו בה. וכך אמרו בפרקי רבי אליעזר (פרק כג), ארץ ישראל לא ירד עליה מי המבול מן השמים אלא נתגלגלו המים מן הארצות ונכנסו לתוכה[6]".

לדברי הרמב"ן קשה להבין כיצד נקראה ארץ ישראל 'חרבה' לפי רבי יוחנן. גם התירוץ שמתו בארץ מהבל אינו נצרך לדבריו. מאידך, לפי פירושו קל להבין מדוע לא נמלט נח מפני המבול לארץ ישראל. לדברי התוספות, יש להבין מה היה תפקידה של התיבה. אמנם למסקנת הסוגיה הדבר מובן, שגם בארץ הרג ה'הבל'.  המהרש"א כאן מפנה לדברי רש"י:

"הרבה ריוח והצלה לפניו, ולמה הטריחו בבנין זה, כדי שיראוהו אנשי דור המבול עוסק בה מאה ועשרים שנה ושואלין אותו מה זאת לך, והוא אומר להם עתיד הקדוש ברוך הוא להביא מבול לעולם, אולי ישובו[7]".

מפליאה מסקנתו של ה'כלי יקר': 

"כל שאר הארצות קיבלו דינם ונטהרו במי המבול ששלושה טפחים של מחרישה נתקלקלו ובזה נתרכך חומר הארץ וניטל קשיותו ומאז אין חומר הארץ רע כבתחילה, הן מצד העונש שנטהרה במי המבול כדרך כל טבילה שהיא טהרה וסילוק הזוהמא והטומאה, הן מצד הטבע שנתרככה כל הארץ במי המבול ומאז אין חומר הארץ קשה כל כך כאשר היתה לפנים. אבל בארץ ישראל נאמר ביחזקאל (כב כד) ארץ לא מטוהרה היא ולא גושמה ביום זעם. מאחר שלא נטהרה במי המבול אם כן עוד טומאתה בה וכשיושבי הארץ ההיא חוטאים יש לתלות החטא בארץ[8]".

  • הראם

הגמרא מנסה להוכיח את שיטת רבי יוחנן, מכך שהיו יצורים שלא שהו בתיבה ושרדו. לכאורה זו הוכחה שהיה מפלט בארץ ישראל. מדובר בעוג מלך הבשן[9] וב'ראם', שמחמת גדלם לא היה להם מקום בתיבה.

רבי ינאי הציע שגור-ראמים הובא לתיבה. על כך מקשה הגמרא מסיפורו של רבה בר בר חנה אודות ראם בן יומו, שהיה גודלו ארבעים פרסה כהר תבור, אורך צווארו שלוש פרסאות, ומקום רביצת ראשו פרסה וחצי. כשהטיל גללים לירדן – חסם את זרימתו.  אם כן אין לו מקום בתיבה?

מסקנת התירוץ שמציע רבי יוחנן עבור ריש לקיש[10], היא שחוטמו של הראם הוכנס לתיבה כדי שיוכל לנשום, קרניו נקשרו אליה כדי שיישאר צמוד אליה, בצדי התיבה, הוא ועוג עמו. שם המים הצטננו כדי שלא יבולע להם ולזפת התיבה.

בעלי התוספות מתייחסים לסיפור כפשוטו, ואף מבררים את מיני הראמים:

"גר' ר"ת פי' עופר של ראם דעופר האילים מתרגמי' אורזילא דאיילא (שיר ב) ורימא הוא ראם ולא כרבי שמואל דגורס בהמוכר את הספינה (ב"ב דף עג:) אורזילא דימא ומפרש דג של ים ואגב ריהטיה לא דק דהא אמר הכא לא נגזרה גזרה על דגים שבים ואותם בופל"ש שאנו קורין ראם ליתא וחלבם אסור דראם ודאי מין חיה הוא וחלבו מותר כדכתיב אקו ודישון ומתרגמינן ויעלא ורימא ובופל"ש שבמקומינו קטנים דאין לומר שהוא מין ראם ויש במינו גדול דא"כ מאי קשיא ליה היכא קם הא לא קשיא ליה אריה דבי עילאי בפרק אלו טרפות (חולין דף נט:) היכא קם שהיו אריות אחרים קטנים שיכול להכניס ועוד הא קא חזינן דאותן בופל"ש בני מלאכה נינהו ומושכין בקרון וחורשין בהן וראם לאו בר מלאכה הוא דכתיב התקשר ראם בתלם עבותו אם ישדד עמקים אחריך (איוב לט)[11]".

לעומתם המהר"ל מתווה דרך עדינה בין פשט הסוגיה לבין מחוזות הדרש:

"כבר בארנו דבר זה בפרק הספינה (ב"ב ע"ג ב') כי כל דבר זה אינו גשמי כלל, אבל פירושו כי כן שערו לפי השכל.. ומ"מ מקשה דהיכי קם כי גם התיבה שהיה לנח שהיה שלש מאות אמה, ולא ציוה הקדוש ברוך הוא שיעשה תיבה כמו שירצה, רק כפי השעור השכלי, שיש טעם למה שלשה מאות דוקא, וא"כ אין אורזילא דימא ששעורו השכלי כמו שאמר ר' יוחנן, ראוי אל שעור התיבה שהיה שלש מאות אמה, ואלו אורזילא דימא לפי שעור השכלי ארבעים פרסאות. ומתרץ חוטמו הכניס בה כלומר כי שעור התיבה סגי לכנוס שם חוטמו, ונחשב התיבה מדוד ג"כ אל אורזלא דימא[12]...".

עדותו של רבה על גודלו של הראם הצעיר מצויה גם במסכת בבא בתרא:

"אמר רבה: לדידי חזי לי אורזילא בר יומיה דהוה כהר תבור, והר תבור כמה הוי? ארבע פרסי, ומשאכא דצואריה תלתא פרסי, ובי מרבעתא דרישיה פרסא ופלגא, רמא כופתא וסכר ליה לירדנא[13]".

  • דרשות על אגדת הראם

פרשנויות ואלגוריות מגוונות ניתנו לאגדה זו, וננסה להתבונן בחלק מהן:

1."וזה היה משל שראה אמונת הישמעאלים שקמה מהרה כמעט וראמה וגבהה, ובצואתם קלקלו הירדן שהוא אמונת ישראל[14]". האם חזה המהרש"א את ניסיונות המוסלמים לחסום את מקורות הירדן?

  1. המהר"ל מסביר ש'בן יומו' מייצג את עצם הבריאה, וגודלו כהר תבור, 4 פרסאות, שהוא המספר המציין התפשטות לארבע רוחות. הצוואר מבטא, המשכיות, השתלשלות , ולכן מתאים לו המספר שלוש. רוחב ריבוע הראש הוא פרסה וחצי, חצי האורך. אפילו הפחיתות, ה'כופתא' של כח בריאה זה- עלול לסכור את ראש מעיינות ארץ ישראל.

"דבר זה מצד עצם הבריאה וצורתו המופשטת ... ובא רבה בר בר חנה לבאר ענינו מצד הצורה.. אורזלא בר יומא שלא גדל כלל, ואין בו רק עצם הבריאה. ואמר שהיה גופו כהר תבור ... הגודל מצד הצורה המופשטת אינו בפחות מהר תבור שהוא בריאה היותר גדול מאוד... ד' פרסאות, כי ראוי לפי ערך גדול שיהיה מתפשט לכל צד, ולכך הוא ד' פרסאות. ואמר ומשכיה דצואריה הוא ג' פרסאות כי כמו שהתפשטות ראוי אליו (ו)מספר ארבעה כמו שאמרנו כך הדבר שיש לו המשך כמו הצואר שיש לו המשך שייך לו מספר ג', ותבין זה מן שם שלש, לשון שלשלת, שיש לו שלשול, המשך. וז"ש כי גופו היה ארבע פרסאות וצוואר שלשה

 ו..הריבוע שלו .. נגד הצואר..הוי פרסא ופלגא כי הרוחב הוא חצי האורך וזהו השיעור הראוי כדמוכח בעירובין (ב' ב') בחצר המשכן שהיה רחבו חמשים וארכה מאה, וכל ענין זה אינו רק התחלת התפשטות כי מספר ארבעה הוא התחלת התפשטות כמו שהתבאר ומספר ג' התחלת ההמשך ומספר אחד וחצי הוא התחלת הרוחב.. ומפני כי הראם הזה מצד עצם צורתו יש אליו הגדלות ביותר ולכך שעור הזה הוא בפרסאות..

ומ"ש רמא כופתא וסכר ירדנא, פי' ... הראם הזה שהוא נבדל מן הנבראים, יציאתו, שהוא הפחות שבו, סותם הירדן...שהוא ראש לנהרת א"י.  ודע כי רבה בר בר חנה בא לאשמועינן ענין הנבראים המופלגים ויוצאים חוץ לסדר העולם. ...זכר הראם שהוא יוצא מן הסדר הרגיל להיות בקומה, שלכך נקרא ראם בשביל קומתו, והוא מצד מיוחד[15]".  

  1. המהרש"א מזהה את כוחו של יהושע ואת הניסים אשר נעשו לו.

 "לדידי חזו לי אורזילא כו'. יש לפרש הרמז על יהושע שנמשל לראם וקרני ראם קרניו ואמר בר יומיה כי בתחלת מלכותו נתגדל לכבוש ל"א מלכים ולנגחם בקרניו ואמר כהר תבור...והוא רמז על הנס הגדול הנעשה ע"י שעמדה החמה כיום תמים והיה נראה נס זה אף במקומות רחוקות כהר תבור שהוא נראה בכל ארץ ישראל בראש הרים ורמז מ' פרסי הר עלייתו וירידתו מצד אחד מהלך כ' פרסי כן היה שיעור נס זה מהלך כ' פרסי דהיינו מ"ח שעות כדאמרינן פרק אין מעמידין לרשב"ן ואמר ומשכיה דצואריה כו' צואר נאמר על העיקר והחוזק והוא רמז על חיל ישראל שהיה ג' פרסי על ג' פרסי או על ירושלים הנקרא צואר בישעיה עד צואר יגיע כמגדל דוד צוארך וכדלקמן ירושלים קמייתא ג' פרסי כו'. ואמר ובי מרבעתא דרישיה פרסא ופלגא כו' הוא רמז על דגלו שהיה מחזיק פרסא ופלגא כי כל דגל היה מחזיק כן מראשיתו עד מחנה שכינה שהיה באמצע וסיים רמא כופתא כו' הוא רמז לנס הנאמר ביהושע והיה כנוח כפות רגלי הכהנים וגו' ומי הירדן יכרתון [16]".

בעל אמת ליעקב[17] ממשיך כיוון זה:

 "בא ליישב דרך מליצה מה שקשה לכאורה: דאצל בקיעת הים במשה הוכרח לצעוק אל ה', כדכתיב ויצעק משה אל ה' (ע"פ שמות יד, טו), ויהושע בירדן לא הוצרך לצעוק.

ולזה אמר שראה ברוה"ק הטעם לזה, דהוא "ארבעה פרסי". חשיב הזכיות שהי' לו בבקיעת הירדן, והוא, מה שהי' עם משה בהר סיני סמוך להר סיני יותר מכל ישראל, וקיבל שם השפעת קדושה.   "ומשכי' דצווארי' ג' פרסי", הכוונה כי האלשיך כתב על הקרא בשיר השירים (ז, ה) צוארך כמגדל השן דהיינו הצדיקים סובלים יסורים לכפר על עון הדור. ויהושע היה סובל לכפר מחנה ישראל שהי' תלתא פרסי.

"ורמא כופתא", כלומר הקשר של כל הזכותים ביחד נקרא כופתא, וקשר כל הזכותים ורמא על הירדן וסכרו. משא"כ במשה, שהישראל הי' הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז (שמו"ר כא, ז), וגם הוא לא נתקדש עדיין בהר סיני, ולכך הוצרך לצעוק בבקיעת הים. משא"כ יהושע בירדן שהיה זכות ישראל והתורה ג"כ, לכך סכרו בקל:

  1. 4. הגאון מוילנא מזהה תלמיד שאצה לו הדרך להתגדל על חבריו ולזכות בכבוד בנגיחות של פלפול. כשהוא נכשל הוא מייצר סרחון של קנאה ועוינות:

"סדר הלימוד הוא לשמוע מרבו .. ואחר כך יעסוק בשימוש תלמידי חכמים ולפלפל, והמשנה את הסדר, שלומד בתחילה כדי לדעת לפלפל ולהיות בעל קרנים לנגח אחרים בפלפולו מחמת קנאה, גם מקצת תורה ששמע בנערותו, יאבד ממנו. וזהו שאמרו: האי אורזילא בר יומיה ...ביום הראשון שבא ללמוד הוא צועק ומפרכס כמו הגדולים אשר בארץ. ורוצה להיות כהר תבור שעבר את הים כדי שתנתן עליו התורה [ראה מגילה כט א] והר תבור הוא ארבעים פרסה וכן הוא סבור שביום אחד הוא התקדם מהלך ארבעה ימים עד שנעשה "זקן ויושב בישיבה" וכסבור הוא שכבר הגיע לתכלית הגדולה כענן שגובהו תלתא פרסי [לקמן עה ב] ומניח את ראשו בין הגדולים, אף שיהיו גדולים כמשה רבינו שהיתה חנייתו באמצע מחנה ישראל, והאי אורזילא הוא מ"ערב רב" ועומד חוץ למחנה ישראל, אמנם מניח ראשו במקום גדולים. [פרסא ומחצה - אמצע מחנה ישראל שהיה שלש פרסאות]. וכאשר הוא רואה שאינו יכול לנצח את התלמידי חכמים הוא מבאיש את ריחם, כי כן דרכי הקנאה, כשאינו יכול להגביה את עצמו, אז הוא מבאיש ומטנף את חבירו, ואמרו [קידושין ע ב]: כל הפוסל במומו פוסל, וזהו רמא כופתא וסבר לירדנא כי התלמיד חכם נקרא "ירדן"[18]".

  1. 5. גם הרב קוק מבאר את האגדה בתלמיד חכם מקולקל, ומבאר כיצד מגמתו השלילית משחיתה את היקף הלימוד והשפעתו. "הנה יסוד התורה הוא ללמוד אותה לשמה וללמוד בקביעות. לא דרך מקרה. והלומד בקביעות לומד לשמה. משא"כ הלומד שלא לשמה לומד רק דרך מקרה, כדי שידע להזדיין בפני הבריות בתלמוד תורה...הר תבור היה עליו תלמוד תורה רק לשעה כדאי' במגילה כט,א. והנה דרך הלומד תורה שלא לשמה, שהוא מעיין לפי שעה בכל ד' חלקי התורה, שהם פרדס... כיון שאין כונתו כ"א להתיהר, ע"כ תמיד כשקורא בקול ומדבר בדברי תורה לא יעסוק בחלק הפשט, שהפשט הוא דבר השוה ורגיל בכל אדם ואין לו מקום להתיהר עי"ז...גם בג' חלקים שהוא עוסק להתיהר לא יעסוק בכללותם, וכדברי חז"ל ... כל האומר שמועה זו נאה וזו אינה נאה מאבד הונה של תורה' (עירובין סד, ב), וזה העוסק בתורה להתיהר לגמרי אינו עוסק כ"א כאותם החלקים שמשער שעי"ז יהיה לו תפארת וכבוד בין הבריות... ועי"ז מתחלל שם שמים, שלא די שאינו גורם לקדש שם שמים, ולתקן את אחרים. רק אדרבה אחרים מוסיפים סרה בראותם דרכיו מקולקלים. והנה משעברו ישראל את הירדן קבלו את הערבות בשלמות, כדברי חז"ל בסוטה (לז, ב), וענין הערבות שכ"א יראה לתקן את חבירו. וזה שע"י התורה הוא מקלקל לאחרים, כדברי חז"ל ביומא (פו. ב): ה"ד חילול השם, וכדה"כ 'באמור להם עם ד' אלה ומארצו יצאו. (יחזקאל לו כ), הוא מנגד לתכלית ברית הערבות המיוחסת לירדן. והנה אמרו חז"ל: הראם קרניו נאות ואין כוחו גדול (ספרי, ברכה יז). והיינו שההולך רק אחר שיחה נאה ויופי ולא יראה לחזק כח קדושת נשמתו בכח דברי תורה אמיתי ויראה, והיינו אורזילא שלומד רק מה שהוא תפארת ונוי לפני הבריות, ולא מה שיוסיף כח נצחי לנשמתו בכח וחוזק אמיתי, כדכתיב 'תנו עוז לאלהים' (תהלים סח סה), להוסיף כח בפמליא של מעלה. ויש רמז בלשון ג"כ שאור התורה מזולזל אצל עצמו, ש..אין התורה אצלו כ"א כקישוט חיצוני להטעות את הבריות, לא יכיר חמדת התורה וקדושתה, ע"כ היא זילא בעיניו, אע"פ שיודע קצת מאורה, וזהו אורזילא. דהוי כהר תבור, פי' שהוא בר יומא כי יעמוד בשקידתו, כי מהרה יזנח

דברי תורה כיון שאינו דבק בתורה מצד קדושתה והוא כהר תבור שרק לפי שעה בא ללמוד תורה, ואין הקדושה מתקיימת בו, וזה אינו לומד בהדרגה להיות עמל בתורה להיות יגע בתורה. בתחילה למגרס והדר למסבר, מתחילה פשט ואח"כ רמז דרוש וסוד, כי לא יחפוץ בתבונה כ"א בהתגלות לבו, שהוא יודע דברי תורה הרבה, ובכל תושיה יתגלע. והר תבור כמה הוי ד' פרסי, שאע"פ שלומד רק באקראי הוא קופץ ובולע בלא ישוב הדעת והדרגה מכל ד' חלקי התורה פרד"ס, אבל כיון שאינו לומד כי אם להיות לו חן וכבוד בעיני העולם, ע"כ בי משכא דצווריה פי' קולו שהוא מתיחס לצואר  אינו נותן קולו כי אם בג' פרסי, דהיינו בדרוש רמז וסוד, שבו יתנשא לומר שהוא חכם גדול, אבל הפשט ישליך אחרי גיוו, כי אין לו תפארת בזה. ע"כ לא ידע מקרא ומשנה כצורתה, וכל מה שלומד מפשט אינו כ"א כדי שיוכל להיות מתנשא עי"ז בג' החלקים האחרים להיות קורא בגרון להיות נגיד שמיה. וגם מאלה הג' לא ככולם יעסוק, כדברי החסיד בחוה"ל בהקדמה שהכסיל לא יעסוק כ"א באותם החלקים שיזדיין לפני בני אדם לפי ענין חבורתו ודורו. ע"כ עיקר מעיינו אינו כ"א במחצית מאותם שלמד מהג', ובי מרבעתיי דראשיה, עיקר עיון רישיה ושכלו אינו כ"א פרסא ופלגא, כפי ענין הנצרך לבריות... וע"כ לא תועיל לו התורה להעמידו על דרך טובה ולקדש דרכיו, רק דרכיו ומדותיו מקולקלים, לא די שלא יקיים את תכלית הערבות שנכרת בירדן להועיל לזולתו בתורת ד' וקיום מצותיו. רק אדרבא כשרמא כופתא ותתגלה בהתתי' בבואו לידי איזה נסיון, ויראו הכל סרחונו וקלקול מדותיו, גורם להחטיא את הכריות, ונזכריה לתועלת הירדן, כי המחטיא הוא הפך הערבות[19] ".

  1. 6. ה'בן איש חי' מפרש את הראם דווקא לטובה, כיום כיפור "דהוה כהר תבור... רמז לארבע ספירות...כל ספירה.. כלולה מעשר.. תלתא פרסי.. חסד, גבורה, תפארת... פרסא ופלגא- רמז לשתי ספירות חכמה ובינה... כי הם אותיות י-ה... כוחו של יום זה השליך העוונות שהם כופתא.. על שר עשיו.. לירדנא ... ירד נא[20].
  2. 7. פירוש מיוחד שוזר את כל מהלך הגמרא, בדיון כיצד תורה תשמור את ישראל בגלותם. ישראל הם הראם, הגדול והטוב אך גם המוכן לחטוא, "שמעתי ... בשם המהר"מ שפירא מלובלין זצ"ל, שפירש דברי חכמים וחידותם הללו, על כנסת ישראל הגולה ומיטלטלת במימי הגלות, והיא נמשלה ל"ראם" שהוא הבעל חי הגדול ביותר שבעולם, וגם בני ישראל הם... ויותר גדולים במעלה מכל אומות העולם.

ותמה הש"ס היאך יכולה כנסת ישראל לינצל במימי המבול הנוראים של הגלות, שהיצר הרע שוצף ומסית, והניחא אם בארץ ישראל לא ירד מבול, היתה כנסת ישראל נשארת על אדמתה, וניצולה. אך המבול של העבירות והתאוות מגיע גם לארץ ישראל, ואיך תוכל כנסת ישראל לשמור עצמה.   ועל כך אמר ר' ינאי גוריות הכניסו לתיבה, תינוקות של בית רבן הכניסו לבית המדרש, שהוא התיבה השומרת על כנסת ישראל להצילה ממימי המבול של הגלות. וזו היא שמירה לכל כלל ישראל.

ותמה הש"ס והאמר רבה בר בר חנה לדידי חזי לי אורזילא וכו', ופירש רש"י דאורזילא הוא ראם שעל שפת הים... -אותם שהם על "שפת הים", שהם סמוכים למימי המבול, והסכנה גדולה שח"ו ימשוך אותם היצר הרע לתוך זוהמת הים הגדול, ואיך תהיה להם הצלה.

ותירץ הש"ס אמר ר' יוחנן ראשו הכניסו לתיבה, שהעצה לזה היא שלכל הפחות יהיה "ראשם" של בני ישראל מונח בתוך ה"תיבה", בתוך בתי כנסיות ובתי מדרשות...

ותמה הש"ס דמרבעתא דרישא פרסא ופלגא, שדרגת בני ישראל גדולה מאד, וכל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו, וכיון שהיצר הרע וכת דיליה מתאמצים מאד להחטיא את בני ישראל, ובפרט שיש יהודים שהם רק בדרגת "פלגא", שהם למחצה לשליש ולרביע, ואין בכוחם לישב בבתי מדרשות, והיאך יהיו נשמרים. ותירץ הש"ס ראש חוטמו הכניסו לתיבה שלכל הפחות יהיו נושמים את האויר הטהור של בית המדרש, ואף על פי שאינם מבינים כל כך, מ"מ יבואו ויהיו צוותא לחבריהם, ובוודאי יקלטו מעט מן אויר התורה המטהר ושומר ממימיו הגועשים של העולם הזה. ותמה הש"ס והא קסגיא תיבה, ופירש רש"י שהתיבה הולכת מגבוה לנמוך, ונמצא חוטמו נשמט מן התיבה, ומת, היינו שהנסיונות גדולים כל כך, שהיצר הרע מצליח להפיל את הבית מדרש עצמו....ועל זה תירץ הש"ס קרניו קשרו בתיבה, "קרנים" הם התמכין דאורייתא, שעל ידי שיהיו קשורים אל הבית מדרש, ויהיו נודבים ומרימים תרומתם לבנות בתי מדרשות בכל אתר ואתר...על ידי זה תרבה הדת והטהרה בבני ישראל, וינצלו מהסתת מימי המבול, ויזכו במהרה דידן שתהיה "יבשה הארץ" ויתבטל היצר הרע, והיה ה' למלך על כל הארץ[21]".

 

הראם

בן יומו

התבור

ממדים

סכר הירדן

ריטב"א

האיסלם.

נולד מאוחר בהסטוריה?

 

הצליח מאוד.

לחם באמונת ישראל.

מהר"ל

כח בריאה מופשטת, יוצאת מן הסדר.

עם הבריאה.

 

4=כל הכיוונים, 3=המשכיות.

מאפיל על בכיר הנהרות בסדר העולם.

מהרש"א

יהושע

עמדה חמה יום

עד ראש ההרים כתבור.

מהלך 20 פרסה=מח שעות שיעור הנס.

צואר=מחנה ישראל ודגל=השבט[22].

ייבוש הירדן במעבר ישראל.

גר"א

לומד על מנת לנגח

תלמיד מתחיל

מתיימר להיות כתבור שבא לקבל תורה.

גבוה 3 כענן, ובאמצע מחנה ישראל (פרסה וחצי).

כשנכשל, מבאיש ריחם של ת"ח שנמשלו לירדן.

הרב קוק

לומד לכבוד

יופי חיצוני בלי איכות

כתבור שבא לקבל תורה רק לשעה.

4 פרוסות מ4 חלקי התורה, בגרונו יהגה רק ב3 כי פשט לא מביא כבוד, גם בהם עוסק רק ב3/2, במה שחושב שיביא לו כבוד.

מחלל שם שמים, מחטיא והורס את הערבות שנוצרה עם מעבר הירדן.

בן איש חי

יום כיפור

היום

כינוי לבינה

4,3,1.5  ספירות.

משליך חטאתם.

מהר"ם שפירא

ישראל

 

מעלתם גדולה

פרסה וחצי= יהודים שמדרגתם חצויה. תיקונם בנשימת אויר ב'תיבה' – בבית המדרש.

 

 

[1] יחזקאל פרק כב פסוק כד.

[2] מהרש"א.

[3] 'ציון מנת שלום...' מאת מיכאל בן ר' פרץ.

[4] בראשית ז, כב.

[5] תוספות  קיג עמוד א ד"ה לא ירד מבול לא"י.

[6] רמב"ן, בראשית ח, יא.

[7] רש"י, בראשית ו, יד.

[8] כלי יקר, בראשית ח, כא.

[9] רש"י (מסכת נדה דף סא עמוד א ד"ה עוג), מבאר שניצל בארץ ישראל, כשיטת רבי יוחנן.

[10] ישנה כאן נקודה מוסרית יפה.

"מצינו אמורא מפרש ברייתא ומתרץ אותה בשביל שהיה מקשה לחבירו ולפי סברתו לא היה צריך כי הברייתא לא היתה קשה כלום" (ספר הכריתות לשון למודים שער ג אות קלז). וכן נהגו רבותינו תדיר (למשל תוספות במסכת קידושין דף כב עמוד א ד"ה שלא ילחצנה במלחמה, החולק על שיטת רש"י, אך מתרץ קושיה עליו).

[11] תוספות מסכת זבחים דף קיג עמוד ב ד"ה אורזילא דרימא . לדיון הלכתי בכשרות הבופלו עיין בתחומין כרך יז מעמוד    

     415, ובשו"ת שבט הלוי חלק י סימן קיד שהביא הרב איתן זן-בר במאמרו מו' אב תש"ח.

[12] חידושי אגדות למהר"ל זבחים דף קיג עמוד א  ד"ה לדידי חזי לי.

[13]  מסכת בבא בתרא דף עג עמוד ב.

[14] חידושי הריטב"א מסכת בבא בתרא דף עג עמוד ב

[15] חידושי אגדות למהר"ל בבא בתרא דף עג עמוד ב.

[16] מהרש"א חידושי אגדות מסכת בבא בתרא דף עג עמוד ב.

[17] מסכת בבא בתרא דף עג עמוד ב.

[18] מובא בחברותא - הערות בבא בתרא דף עג עמוד ב הערה  9. הרחבה בספר 'רוח המושל' לרב אהרון פלדמן, מעמוד 66.

[19] מאמרי הראיה  חלק ב   עמוד 427 פירוש ל"אגדות רבה בר בר חנה" אות ד.

[20] בן יהוידע בבא בתרא עג עמוד ב.

אם בנסתרות עסקינן, אצטט בלבד דרש מופלא שאינו נהיר לי: "האי אורזילא הנזכר בגמרא [בבא בתרא עג ב זבחים קיג ב], ונקרא בכתוב [תהלים נ, יא] זיז שדי, הוא רמז למעלתם של חנוך ואליהו, וכנגדם למעלה מטטרון וסנדלפון (עיין עשרה מאמרות [אם כל חי ח"ג] סימן כ"ב דף ס"ג ע"ב") (ילקוט חדש פירוש פסוקים ומאמרים ואותיות וטעמי נקודות קעד).

[21] דף על הדף זבחים דף קיג עמוד ב.

[22] "ומרבעתא דרישא פרסא ופלגא", שהי' נשיא השבט שהיה פרסה ופלגא, פי': דהלא מחנה ישראל הוא שלשה פרסי על שלשה פרסי. ואם תכפיל אותם, תמצא בהם תשעה פרסה. ואם תחלק לארבע דגלים, הרי לכל דגל שני פרסאות ורביע. ואם תכפול פרסה ופלגא על פרסה ופלגא תמצא בהם ג"כ ב' פרסאות ורביע. ויהושע הי' נשיא משבט אפרים, והי' ממונה על דגל מחנה אפרים (אמת ליעקב).