הדפסה
יהדות - גמרא

מסכת זבחים דף קטו עמוד ב

shutterstock 357987113  מסכת זבחים דף קטו עמוד ב

תניא: עד שלא הוקם המשכן - הבמות מותרות, ועבודה בבכורות, והכל כשירין להקריב בהמה חיה ועוף, זכרים ונקבות, תמימין ובעלי מומין, טהורין אבל לא טמאין, והכל קרבו עולות, ועולה שהקריבו ישראל במדבר - טעונה הפשט וניתוח, ונכרים בזמן הזה רשאין לעשות כן!

אמר מר: הכל כשירין להקריב. מנא הני מילי? אמר רב הונא, דאמר קרא: ויבן נח מזבח לה' ויקח מכל הבהמה הטהורה ומכל עוף הטהור, בהמה - כמשמעו, חיה בכלל בהמה,    

(עמוד ב) זכרים ונקבות, תמימין ובעלי מומין, (דאמר מר: תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעופות, ואיתקש בהמה לעוף, תמימין ובעלי מומין), לאפוקי מחוסר אבר דלא. א"ר אלעזר: מנין למחוסר אבר שנאסר לבני נח? ת"ל: ומכל החי מכל בשר, אמרה תורה: הבא בהמה שחיין ראשי איברין שלה. ודילמא למעוטי טריפה! ההוא מלחיות זרע נפקא. הניחא למ"ד: טריפה אינה יולדת אלא למ"ד: טריפה יולדת, מאי איכא למימר? האמר קרא: אתך, בדומין לך. ודילמא נח גופיה טריפה הוה! תמים כתיב ביה. ודילמא תמים בדרכיו! צדיק כתיב ביה. ודילמא תמים בדרכיו, צדיק במעשיו! אי סלקא דעתך דנח גופיה טריפה הוה, מי קאמר ליה לנח דכוותך עייל, שלמים לא תעייל? ומאחר דנפקא לן מאתך, לחיות זרע למה לי? מהו דתימא: אתך לצותא בעלמא, אפי' זקן אפילו סריס, קמשמע לן.

טהורין אבל לא טמאין. ומי הוו טמאין וטהורין בההיא שעתא? א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן: מאותן שלא נעבדה בהן עבירה. מנא הוו ידעי? כדרב חסדא, דאמר רב חסדא: העבירן לפני התיבה, כל שהתיבה קולטת - בידוע שהוא טהור, אין התיבה קולטתן - בידוע שהן טמאין. רבי אבהו אמר, אמר קרא: והבאים זכר ונקבה, הבאין מאליהן. אמר מר: והכל קרבו עולות. עולות אין, שלמים לא? והא כתיב: ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים! אלא אימא: הכל קרבו עולות [ושלמים. והתניא: אבל שלמים לא כ"א עולות], עולות אין, שלמים לא! כמ"ד: לא קרבו שלמים בני נח, דאיתמר: ר"א ור' יוסי בר חנינא, חד אמר: קרבו [שלמים בני נח], וחד אמר: לא קרבו. מ"ט דמ"ד: קרבו שלמים בני נח? דכתיב: והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן, איזהו דבר שחלבו קרב לגבי מזבח ואין כולו קרב לגבי מזבח? הוי אומר: זה שלמים. מ"ט דמ"ד: לא קרבו? דכתיב: עורי צפון ובואי תימן, תתנער אומה שמעשיה בצפון ותבוא אומה שמעשיה בצפון ובדרום. ומר נמי הכתיב: ומחלביהן! משמניהן [דידהו]. ומר נמי הכתיב: עורי צפון! [ההוא] בקיבוץ גליות הוא דכתיב. והא כתיב: ויאמר משה גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות ועשינו לה' אלהינו! זבחים לאכילה, ועולות להקרבה.

  מסכת זבחים דף קטז עמוד ב

אמר מר: ועובדי כוכבים בזמן הזה רשאין לעשות כן. מנא ה"מ? דת"ר: דבר אל בני ישראל - בני ישראל מצווין על שחוטי חוץ, ואין העובדי כוכבים מצווין על שחוטי חוץ, לפיכך כל אחד ואחד בונה לו במה לעצמו ומקריב עליה כל מה שירצה. א"ר יעקב בר אחא אמר רב אסי: אסור לסייען ולעשות שליחותן. אמר רבה: ולאורינהו [להו] שרי, כי הא דאיפרא הורמיז אימיה דשבור מלכא שדרה קורבנא לרבא, שלחה ליה: אסקוה ניהליה לשם שמים, אמר להו לרב ספרא ולרב אחא בר הונא: זילו ודברו תרי עולמי גולאי, וחזו היכא דמסקא ימא שירטון, ושקלו ציבי חדתי ואפיקו נורא ממרא חדתא, ואסקוה ניהליה לשם שמים. א"ל אביי: כמאן? כר"א בן שמוע

קרבנות של בני נח

נראה שהבאת קרבנות מבטאת צורך בסיסי אנושי, ולפיכך היא קדמה בהרבה למתן תורה. כל האבות הקריבו קרבנות ואף קדמו להם קין והבל, ולפי המדרש[1] אף אדם הראשון. סוגייתנו נותנת לכך לגיטימציה ומתירה הקרבת קרבנות, ואף מביאה לכך מקור מנח.

  • טהורים

מנח לומדת הברייתא גם את ההלכה של 'טהורים ולא טמאים'. מקשה הגמרא שעדיין לא הייתה קיימת הבדלה בין טמאים לטהורים, ומסיקה שטהורים היינו שלא נעבדה בהם עבירה.

אמנם, גם הבדלה זו לא היה יכול נח לבצע, לפיכך מציעה הגמרא שהתיבה קלטה רק מי שלא נעברה בו עבירה, או שאלו באו מאליהם.

לכאורה, אם הגענו לכך יכולנו כבר לומר שהחלוקה היא בין טהור וטמא כפשוטו, והתיבה קלטה או שבאו מאליהם. כמו כן יש לזכור שקיים הבדל מעשי: נח הצטווה לקחת שבעה מהטהורים ושנים בלבד מן הטמאים, ואם באו מאליהם מהו הציווי?   אמנם, זאת ניתן לתרץ שנח היה צריך לדעת שהטעם לריבוי הטהורים הוא כדי שיקריב. מכל מקום לכאורה יוצא שמסקנת הסוגיה היא לפסול לדורות בעלי חיים שנעשתה בהם עבירה ולהתיר בעלי חיים טמאים! אמנם, דבר זה תלוי בחילופי גרסאות:

שפת אמת מסכת זבחים דף קטז עמוד א

בגמ' מאותן שלא נעבדה בהן עבירה לפי גירסא זו אפי' טמאים מותר לבני נח רק נעבדה בהן עבירה אסורין אבל מהרש"א גורס שעתידין להיות טהורין לפ"ז אפשר דנעבדה בהן עבירה לא נפסלו לבני נח דמהיכא תיתי לפסול דרק לדידן איכא מיעוטא לנרבע ונעבד מיהו פירש"י בחומש מכאן שלמד נח תורה תמוה לפי סוגיא דהכא לב' הגרסאות [כמ"ש המזרחי דהכא אמרי' כל שהתיבה קולטתו כו'] אבל קשה א"כ למה נצטוה נח ליקח מכל מין ב' ומטהורין שבעה שבעה כיון דהכל תלוי בקליטת התיבה ואפשר דהקב"ה אמר לו שמאילו שיקלט התיבה שבעה - ידע שיהיו טהורין כדי להקריב מהם וי"ל עוד דבאמת הוא עצמו הכניסם כמ"ש תקח לך רק שזה הי' סימן בעלמא מי שקלטה התיבה בעצמו הוא טהור והכניס מהם שבעה ומי שלא קלטתו מעצמו הוא טמא והכניס הוא מהם שנים כי לא עכבתה התיבה רק שהטהורים קלטתן מעצמה ולא הטמאים רק מלשון רש"י לא משמע הכי". לפי זה המסקנה היא שבעלי חיים טמאים אסורים בהקרבה לבני נח, ונעבדה בהם עבירה מותרים, וכך הניחו בעלי התוספות[2].

  • בעלי מום

רבי אלעזר אוסר הקרבת מחוסר איבר, ולומד זאת מן הכתוב: "ומכל החי מכל בשר, אמרה תורה: הבא בהמה שחיין ראשי איברין שלה". אולם בעל מום מותר לו להקריב. היתר זה נוהג רק בבמה ולא כשבני נח שולחים קרבנות למקדש[3], והרי פסלו קרבן ששלח גוי אפילו בגלל דוקין שבעין[4]. מכל מקום, בבמה רשאים בני נח להקריב בעל מום[5].  כך פסק בפשטות בעל משנה למלך: "הותר לנכרים להקריב עולות בכל מקום מותר להקריב בהמה חיה ועוף תמימין ובעלי מומין[6]". "וטעם החילוק יתכן כדברי המשך חכמה [ריש ויקרא] שבבמה מקריבים להרחיק מעבודה זרה ולכן רק מחוסר אבר שאין ראוי לעבודה זרה פסול בה, אך במקדש שקרב לריח ניחוח מום פוסל.... במדרש [ב"ר לח, ב] מבואר כי גם יתור אבר פוסל את הקרבן של בני נח[7]".  

 "אולם בחסדי דוד[8] פירש את לשון הרמב"ם שהעולות המותרות לגויים, הן כדוגמת עולותיהן של ישראל.. תמימים בלבד. לדעתו הרמב"ם דחה את הברייתא מהלכה, משום שבמעשהו של רבא, המובא בסוגיה, מבואר שאפילו עצים שהשתמש בהם הדיוט פסולים למזבח של גוי, כל שכן קרבן בעל מום[9]...יש מקום לדחות את ראייתו ממעשהו של רבא: רבא... קבע כך כהידור בעלמא כמו פרטים אחרים במעשהו[10]".

ולענין מקריב בעל מום.. נח נפסל להקריב כי היה בעל מום שהכישו ארי, אך היינו דוקא משום שהקריב במקום המזבח. וראה בטעמא דקרא לפרשת בלק שנעשה מחוסר אבר, וצ"ע[11].

  • טריפה זקן וסריס

בגמרא נאמר: "ודילמא למעוטי טריפה! ההוא מלחיות זרע נפקא. הניחא למ"ד: טריפה אינה יולדת אלא למ"ד: טריפה יולדת, מאי איכא למימר?". לא ברור האם הגמרא עברה נושא, ודנה במקור לכך שנח לא לקח לתיבה טריפה, או שטריפה אסור לקרבן בני נח. יתכן שבזה גופא נחלקו  בסוגיתנו :

ונ"ל דלמ"ד טרפה אינה יולדת דמימעיט טרפה מן לחיות זרע-  ע"כ אתך אתא למעוטי טרפה אף לקרבן ויתורץ קושיית התוס' ד"ה והשתא. ולמ"ד דטרפה יולדת דל"ל אלא חד מיעוט דאתך -[12]" .טריפה תהיה כשירה לבני נח.

  "הנידון הוא בביאור קושית הגמרא לעיל "ודילמא למעוטי טריפה" אם הכוונה משום שטריפה גרועה ממחוסר אבר ובודאי היא פסולה, ולכן מסקינן שיש מקור אחר לאוסרה, אך אם כוונת הגמרא להקשות שאין זה איסור אלא שלא יביאנה לתיבה מפני קיום העולם, נמצא שרק מחוסר אבר התמעט משום שאין בו חסרון לקיום העולם ובהכרח נאמר לאיסור הקרבה. ובתוס' רבינו אלחנן [שם] מבואר שטריפה אינה אסורה להקרבה לבני נח, אלא לקיום העולם... וראה פנים מאירות כאן, וביד אברהם [יו"ד סד, א] שנקטו להתירה בבני נח. אך בתורת חיים [ע"ז ו א] כתב שאסורה[13]".

 בירושלמי[14] לומדים משוכני התיבה לעגלה ערופה, שטריפה פסולה 'שיש מהן למזבח'. הרי שפשטו לפסול טריפות.

  • שלמים

נחלקו האמוראים בשאלה האם בני נח הקריבו שלמים. רבי אלעזר[15] סבר שכן, ורבי יוסי בר חנינא סבר שלא. בגמרא מקשים מו הפסוק: ,ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים!", ולא כ"כ ברור מה תירצו. בשפת אמת מחדש, שניתן לפרש שלמים, מלשון לא חתוכים, שלא נדרשו להפשט העור. ולכן בברייתא דלעיל דמסיים בה דעולה שהקריבו במדבר צריך הפשט ע"ז קשה מזבחים שלמים דכיון דבעי הפשט ע"כ פי' שלמים כפשוטו ולכן צריך להגי' עולות ושלמים[16]".  לכאורה  סוגייתנו מקבילה למחלוקת תנאים דומה[17]:

"תניא: איש - מה ת"ל איש איש? לרבות את העובדי כוכבים שנודרין נדרים ונדבות כישראל, אשר יקריבו לה' לעולה - אין לי אלא עולה, שלמים מנין? תלמוד לומר: נדריהם, תודה מנין? תלמוד לומר: נדבותם, מנין לרבות העופות והיין והלבונה והעצים? ת"ל: נדריהם לכל נדריהם, נדבותם לכל נדבותם, א"כ מה ת"ל עולה? עולה - פרט לנזירות, דברי ר' יוסי הגלילי; ר"ע אומר: אשר יקריבו לה' לעולה - אין לי אלא עולה בלבד[18]".

בקרן אורה סבור ששתי מחלוקות עצמאיות הן, במקדש ובבמה.

"ונראה דלאו חדא פלוגתא היא, ותנאי דמנחות פליגי במקדש, ורע"א דלא איתרבו להקריב במקדש אלא עולה לחוד, אבל בבמה דידהו אפשר דמודה דשלמים נמי מקרבו. וריה"ג אמר דבמקדש איתרבו גם לשלמים, אבל בבמה אפשר דס"ל איפכא דלא קרבו אלא עולות...[19]

ועוד נרא' דפלוגתייהו הכא לא הוי אלא קודם מתן תורה, ופלוגתא דר"ע וריה"ג הוא לאחר מ"ת דאיתרבו מאיש איש שנודרין נדרים ונדבות כישראל, ולריה"ג דיכולין להקריב שלמים במקדש ה"ה דיכולין להקריב שלמים בבמה, דלא נצטוו על שחוטי חוץ כדאמרי' לקמן, והרמב"ם ז"ל כתב דבין במקדש ובין בבמה לא מקרבי אלא עולות כמבואר בדבריו ז"ל בפ"ג מה' מעה"ק ה"ב, ובפ' י"ט שם הלכה ט"ז[20]".

 בעל 'שפת אמת' סבר שיש להבין גם את מחלוקת האמוראים כדנה במקדש, שהרי הסובר שלא קרבו, למד כן מן הפסוק 'עורי צפון ובואי תימן', הדן לפי המדרש במיקומים במקדש, אך הדבר תלוי בהבנת המדרש, ובכל מקרה ניתן לומר שכיווני המקדש הם לסימן בעלמא, ולא הכרחי לומר שנחלקו במקדש[21].

הדעה ששוללת דווקא שלמים ניתנת לביאור על פי דברי הגר"א: "כי ישראל לבדם נפשותם מן ארץ ישראל והם דבוקים בה אבל עכומ"ז אינם מקבלין רק מן השמים בכללות מפאת רוחם וישראל לבדן נוטלין גם ביחוד מן הארץ"[22]".

"ישראל הם 'בנים אתם לה' אלוקיכם, וראויים לשולחן גבוה, ואכילתם מקדשת את חייהם. לעומת זאת הגויים אינם ראויים לאכול משולחן גבוה, וגם אינם חפצים בכך, כדברי הגמרא במנחות[23], שהגוי 'ליבו לשמים' ואינו רוצה שקרבנתיו יאכלו ועבודת ה' שלו מנותקת ומופרשת מחיי המעשה[24]".

  • סיום

בכל הסוגיה טמון לקח גדול. הרצון העז לפגוש בה', הוא נחלת העולם כולו. עם ישראל מצווה להדריך את אומות העולם בפרטי הצורה הנכונה -   ולהקפיד להאזין לכבוד שמים בפי המתוקנות שבאומות:

 "(ו) בֵּ֛ן יְכַבֵּ֥ד אָ֖ב וְעֶ֣בֶד אֲדֹנָ֑יו וְאִם־אָ֣ב אָ֣נִי אַיֵּ֣ה כְבוֹדִ֡י וְאִם־אֲדוֹנִ֣ים אָנִי֩ אַיֵּ֨ה מוֹרָאִ֜י אָמַ֣ר ה'֣  צְבָא֗וֹת לָכֶם֙ הַכֹּֽהֲנִים֙ בּוֹזֵ֣י שְׁמִ֔י וַאֲמַרְתֶּ֕ם בַּמֶּ֥ה בָזִ֖ינוּ אֶת־שְׁמֶֽךָ:   (ז) מַגִּישִׁ֤ים עַֽל־מִזְבְּחִי֙ לֶ֣חֶם מְגֹאָ֔ל וַאֲמַרְתֶּ֖ם בַּמֶּ֣ה גֵֽאַלְנ֑וּךָ בֶּאֱמָרְכֶ֕ם שֻׁלְחַ֥ן ה' נִבְזֶ֥ה הֽוּא:    (ח) וְכִֽי־תַגִּשׁ֨וּן עִוֵּ֤ר לִזְבֹּ֙חַ֙ אֵ֣ין רָ֔ע וְכִ֥י תַגִּ֛ישׁוּ פִּסֵּ֥חַ וְחֹלֶ֖ה אֵ֣ין רָ֑ע הַקְרִיבֵ֨הוּ נָ֜א לְפֶחָתֶ֗ךָ הֲיִרְצְךָ֙ א֚וֹ הֲיִשָּׂ֣א פָנֶ֔יךָ אָמַ֖ר ה' צְבָאֽוֹת:   (ט) וְעַתָּ֛ה חַלּוּ־נָ֥א פְנֵי־אֵ֖ל וִֽיחָנֵּ֑נוּ מִיֶּדְכֶם֙ הָ֣יְתָה זֹּ֔את הֲיִשָּׂ֤א מִכֶּם֙ פָּנִ֔ים אָמַ֖ר ה' צְבָאֽוֹת:   (י) מִ֤י גַם־בָּכֶם֙ וְיִסְגֹּ֣ר דְּלָתַ֔יִם וְלֹֽא־תָאִ֥ירוּ מִזְבְּחִ֖י חִנָּ֑ם אֵֽין־לִ֨י חֵ֜פֶץ בָּכֶ֗ם אָמַר֙ ה' צְבָא֔וֹת וּמִנְחָ֖ה לֹֽא־אֶרְצֶ֥ה מִיֶּדְכֶֽם:

(יא) כִּ֣י מִמִּזְרַח־שֶׁ֜מֶשׁ וְעַד־מְבוֹא֗וֹ גָּד֤וֹל שְׁמִי֙ בַּגּוֹיִ֔ם וּבְכָל־מָק֗וֹם מֻקְטָ֥ר מֻגָּ֛שׁ לִשְׁמִ֖י וּמִנְחָ֣ה טְהוֹרָ֑ה כִּֽי־גָד֤וֹל שְׁמִי֙ בַּגּוֹיִ֔ם אָמַ֖ר ה' צְבָאֽוֹת[25]".

 

  

 

[1] עבודה זרה דף ח עמוד א.

[2] תוספות מסכת עבודה זרה דף ה עמוד ב,  ד"ה מנין למחוסר אבר (הראשון).

[3] תמורה דף ז עמוד א.

[4] גטין נו עמוד א.

[5] רש"י ויקרא כב, כה.

[6] הלכות מעשה הקרבנות פרק יט הלכה טז.

[7] חברותא - הערות זבחים דף קטז עמוד א הערה (117). שיניתי בדבריו את סדר המשפטים.

[8] זבחים דף יג עמוד א.

[9] בחסדי דוד תולה שאלה זו במחלוקת בדף מה,  האם  יש פסול שחוטי חוץ בקרבנות בני נח, כפי שקישרה זאת הגמרא (תחילת דף קטז עמוד ב). לדעתו, מאחר שהרמב"ם פסק שקיים דין שחוטי חוץ – ההשוואה מלאה.

[10] 'שערי היכל' אלף מב.

[11] חברותא - הערות זבחים דף קטו עמוד ב הערה 109

[12] רש"ש מסכת עבודה זרה דף ה עמוד ב.

[13] חברותא - הערות זבחים דף קטז עמוד א הערה  122.

[14] סוטה פרק ט הלכה ה.

[15] הזיהוי של הדוברים הוא על פי ירושלמי מגילה פרק א הלכה יא).

[16] שפת אמת דף קטז עמוד א ד"ה שם והכתיב ויזבחו זבחים שלמים. למסקנה הוא מסתייג מהאמור, וכותב: "אך עיקר חסר    

     מן הספר, מיהו רש"י פי' דאפי' למ"ד דלא הקריבו שלמים מ"מ בקבלת התורה הותר להם".

[17] רש"ש כאן.

[18] מסכת מנחות דף עג עמוד ב.

[19] והסברה: "הגאון האדיר ר' זאב   זצ"ל אמר לתרץ דאינו דומה הכשר שלמים במקדש לשלמים בבמה, דאפשר דאף

    דהותר לב"נ להקריב שלמים במקדש, אבל בבמה לא מצינו למילף אלא מאי דכתיב מפורש בבמה, וכיון דלא כתיב

     אלא עולה לא ילפינן במה ממקדש. (חידושי הגרי"ז מסכת זבחים דף קטז עמוד א , בשם נתיבות הקודש).

[20] קרן אורה מסכת זבחים דף קטז עמוד א.

[21] 'שערי היכל', עמוד אלף מא, ובהערה 12 שם.

[22] סידור הגר"א שיר השירים א, ג.

[23] דף עג עמוד ב.

[24] 'שערי היכל', עמוד אלף מא.

[25] מלאכי פרק א.