הדפסה
יהדות - גמרא

מסכת זבחים דף צז עמוד ב

אין עשה דוחה לא תעשה שבמקדש

shutterstock 357987113  מסכת זבחים דף צז עמוד ב

יקדש - להיות כמוה, הא כיצד? אם פסולה היא - תפסל, [ואם] כשרה היא - תאכל כחמור שבה. אמאי? וניתי עשה ולידחי את לא תעשה!        אמר רבא: אין עשה דוחה את לא תעשה שבמקדש, שנאמר: ועצם לא תשברו בו, ר"ש בן מנסיא אומר: אחד עצם שיש בו מוח ואחד עצם שאין בו מוח; אמאי? ניתי עשה ולידחי את לא תעשה! אלא, אין עשה דוחה לא תעשה שבמקדש.      רב אשי אמר: יקדש עשה הוא, ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה.

  • מהלך הסוגיה

בברייתא נאמר שבשר קדשים שבלע מבשר פסול – יש לחתוך את החתיכה שבלעה. הגמרא מקשה, מדוע לא נקיים פה את הכלל של עשה דוחה לא תעשה, ונאכל את התערובת. העשה הוא "ואכלו אותם", והלאו הוא על פי הנלמד:  "אמר רבי אלעזר: לא יאכל כי קדש הוא - כל שבקדש פסול בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו[1]".

דעת רבא היא שכאן מיושם כלל: במקדש אין אומרים עשה דוחה לא תעשה. הוא מוכיח זאת מהלכה נוספת שמביא רבי שמעון בן מנסיא, שאין מפצחים עצם בקרבן הפסח בשל הלאו "ועצם לא תשברו בו[2]". גם כשישנו מוח הראוי לאכילה בתוך העצם, נמנעים מאכילתו בשל הלאו, ומבטלים עשה.

לעומת זאת רב אשי סבור שהביטוי 'יקדש' האמור על בשר חטאת בלוע, מוסיף עשה לנהוג בו קדושה, ולפיכך האכילה אסורה בעשה ולא תעשה, ולפיכך אין עשה דוחה אותה. לכאורה רב אשי אינו מסכים לכלל שחידש רבא, אם כי הוא לא התייחס לראיה מקרבן פסח.

  • טעם ההלכה

כתב בטורי אבן:  

"נ"ל דהא דקאמר אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש... ודאי גזירת הכתוב הוא דהאי כללא דעשה דוחה ל"ת ליתא במקדש. מהשתא איכא למימר דקים להו לרבנן דעשה דמקדש דגלי קרא דאינו דוחה לל"ת-  אפי' ל"ת דעלמא נמי לא דחי[3]". 

ב'שערי היכל' הטעימו: "במקדש ועבודתו קבעה התורה לאוים רבים, וכל קרבן צריך להעשות באופן מדויק מאוד. סטיה מהכללים בעבודתו הופכת את המצווה לאיסור... הקפדה זו מלמדת שאין לקיים את מצוות המקדש אלא באופן שקבעה התורה כדרך הרצויה.. על דרך הדרוש יש לומר:... בדרך כלל עשה עדיף מלא תעשה, שכן מצוות עשה יסודה באהבת ה'  והזהירות מלא תעשה נובעת מיראתו, והאהבה עדיפה על היראה[4]. במקדש מצינו מצוה מיוחדת על תוספת יראה "ומקדשי תיראו", ולכן היראה קודמת בו[5]".  מה עוד שמידת האהבה בנויה לה היטב במקדש:

"במקדש שהשכינה שורה, ועשרה נסים נעשו (אבות ה, ה), ומרוב ההרגל של האדם בדביקות להשי"ת נקל למצוא מדת האהבה, לכך הזהירה תורה (ויקרא כו, ב) "וממקדשי תיראו", ששם נקל לבעוט, ולסור מדת הפחד מהאדם. ולכן (זבחים צז, ב): אין עשה דוחה לא תעשה שבמקדש, כי בעניני המקדש, שם גדול התועלת מהיראה לבלי עשות מה שהזהירה תורה, מהתועלת ממה שיעשה האדם מה שצותה תורה[6]".

  • בקרבן פסח

ההלכה שאין לשבור עצם למען אכילת המוח שבו, נלמדת מייתור פסוק:   "תניא: ועצם לא תשברו בו - אחד עצם שיש בו מוח, ואחד עצם שאין בו מוח. ומה אני מקיים ואכלו את הבשר בלילה הזה - בבשר שעל גבי העצם. או אינו אלא בבשר שבתוך העצם, ומה אני מקיים ועצם לא תשברו בו - בעצם שאין בו מוח, אבל בעצם שיש בו מוח - שובר ואוכל. ואל תתמה, שהרי יבא עשה וידחה לא תעשה. כשהוא אומר ועצם לא ישברו בו בפסח שני, שאין תלמוד לומר, שהרי כבר נאמר ככל חקת הפסח יעשו אתו, הוי אומר: אחד עצם שיש בו מוח ואחד עצם שאין בו מוח[7]". מכך לומד רבא  כלל[8], שאין עשה דוחה לא תעשה במקדש. הראיה מקרבן פסח צריכה ביאור, שכן יכול האדם לקיים מצוות אכילה קרבן פסח בכזית מכל שאר חלקי השה, ומה לו להזדקק  דווקא למוח העצור בעצם? הלא למדנו:   "אמר ריש לקיש: כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה, אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב, ואם לאו - יבא עשה וידחה את לא תעשה[9]".

שאלה זו תלויה בזיהוי העשה המדובר. רש"י[10] ביאר:   "ואכלו את הבשר בלילה הזה".

אולם ניתן היה לומר שמדובר בעשה של אכילת קדשים. הדבר נתון במחלוקת ראשונים בהבנת מצוות אכילת קדשים. הרמב"ם כותב:

"המצוה הפ"ט היא שצוה הכהנים לאכול בשר קדשים, כלומר החטאת והאשם שהם קדשי קדשים (צו ו - ז), והוא אמרו יתעלה (תצוה כט) ואכלו אותם אשר כופר בהם[11]". דווקא רש"י סבור אחרת:  "אכילת קדשים עשה היא, בין הנאכלים לכהנים בין הנאכלים לישראל[12]". לאור האמור ניתן היה לצפות שבסוגייתנו יפרש רש"י שמדובר על עשה אכילת הקדשים, כמו בדוגמה הראשונה של רבא, ואז ניתן לטעון שקיימת מצוות אכילה בכל כזית וכזית, ומכאן הדיון בצורך להתיר את פיצוח העצם. אולם כאמור רש"י נקט שמדובר דווקא בעשה של אכילת פסח, וקשה להבין מדוע לא יצא ידי חובה בשאר הבשר ויניח לעצם[13]

  • יישומים נוספים של הכלל

כתבו בעלי התוספות:

"אם נתערבה מתן חטאת בפסח או בבכור אין להם תקנה, לפי שזה למעלה מחוט הסיקרא וזה למטה. וא"ת וליתי עשה ולידחי לאו דבל תוסיף וי"ל דלא דמי כלל לכלאים בציצית דהכא ע"י פשיעה הוא בא והיה יכול להתקיים בלא דחיית הלאו[14]". מקשה בעל ה'שאגת אריה', שבסוגייתנו המצב "נמי בא ע"י פשיעה מה שבלע הכשירה מן הפסולה - ואפ"ה פריך דלידחי. אבל יש לתרץ קושית התוס' כדמשני רבא התם אההיא דיקדש- דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש[15]". לדעתו, אפילו 'בל תוסיף' שהוא לאו כללי, כשהוא מיושם במקדש הרי הוא 'לאו שבמקדש'.  ייתכן שזה גופא היה ספק לבעלי התוספות: האם ניתן לתרץ שאין עשה דוחה בל תוסיף, או שמאחר שהוא לאו כללי- הוא נדחה במקדש[16].

מהלך דומה מציע בטורי אבן לגבי מצוות ראיה. טומטום פטור מראיה, כיוון שאינו יכול להביא קרבן עולת ראיה. מדוע לא נתיר לו לבוא ללא קרבן, ושמצוות עשה של ראיה תדחה את הלאו?

"כיון דאין יכול להביא קרבן מספק, א"צ קרא למעטו מראית פנים דשמא זכר הוא וקא עבר בלאו דריקם ואין עשה דוחה אותה דהוי לאו שבמקדש[17]".

כאן יש להעלות תובנה חשובה: פעמים שמציאות הלאו, מבטלת את קיום העשה בכלל. לדוגמה  בסוגיית העליה לרגל, מציין הטורי אבן שלשיטת הרמב"ם ללא קרבן, אין כלל מצוות ראיה. גם בסוגייתנו יש לשאול, הרי על בשר פסול לא קיימת כלל מצוות אכילה, ומדוע יש למעטה? אמנם, היות שאצלנו מדובר בתערובת, על הבשר הכשר חלה המצווה לחלוטין, אלא שהעבירה כרוכה באכילת פסול המעורב בה ומעכב[18].

גם במנחת חינוך הניח את דברי רבא כמוסכמה:

"בספר הלכות קטנות למהר"מ חאגיז סרי"ח כתב דמותר למלוח קרבן עם ציקור דהוא מין מלח אף על פי שהוא מתוק. וכתב אף על פי דהוא פרי.. ועובר משום דבש לא תקטירו נ"מ היכי דאין לו מלח אתי עשה ודחי ל"ת דהקטרת דבש. והנה כבר כתבתי לעיל דאינו דבר ברור דאין עשה דוחה לא תעשה שבמקדש[19]".

  • האם רב אשי חולק על רבא?

לכאורה רב אשי אומר שאין צורך בתירוצו של רבא, שמן המילה 'יקדש[20]'  לומדים עשה נוסף לאיסור אכילת התערובת, ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה. האם רב אשי חולק על דברי רבא[21]? לדעת ה'שאגת אריה' לא, כיוון שההוכחה מקרבן פסח תקפה מכל מקום.

"ואף על גב דרב אשי שני: התם יקדש עשה הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה, לאו למימרא דלית ליה האי טעמא דרבא דאין עשה דוחה לא תעשה שבמקדש הא רבא מייתי לה נמי משבירת עצם, אלא ר"א ה"ק: גבי יקדש לא צריכים לה"ט דהא בלאו הכי איני דוחה דה"ל עשה ולא תעשה[22]".

אולם אחרים מטילים ספק בדבר. הגמרא במסכת שבת שואלת מדוע כהן מצורע אינו עובד[23]   "אמאי? ויקוץ בהרתו ויעבוד! ... אמר רב אשי: היכא אמרינן דאתי עשה ודחי לא תעשה - כגון מילה בצרעת, אי נמי ציצית וכלאים, דבעידנא דמתעקר לאו - קא מוקים עשה. הכא, בעידנא דמתעקר ללאו - לא קא מוקים עשה[24]". ויש לשאול מדוע הגמרא צריכה לדון מדוע אין עשה דוחה כאן לא תעשה,  "הא הכשרו של כהן לצורך עבודה, לאו עדיף ממעשה ממש שבמקדש שאינו דוחה לל"ת דעלמא אלא שמע מינה דלרב אשי או דלא ס"ל כרבא בזבחים לענין הדין, או דדוחה לל"ת דעלמא וצ"ע[25]".  

בנו של הנודע ביהודה מגיב על דברי הטורי אבן:

"ואני אומר דזה הוא דוחק לומר דר"א אית ליה לתירוצו דרבא וטרח בכדי לתרץ תירוץ אחר מה שאינו מספיק ליישב גם ברייתא דעצם שיש בו מוח, וגם הוא נגד הסוגיא. וברוב המקומות בש"ס כשבא אמורא לתרץ תירוץ אחר נקטינן דפליג ולית ליה תירוץ הראשון[26]". לפיכך הוא סבור שכללו של רבא אינו מקובל על רב אשי. במוקד מחלוקת האמוראים שהוא מציע, הוא מציב דיון שהעלו בתוספות, בעקבות תירוצו של רב אשי בסוגיה בשבת:

"מיהא אכתי קשה היכי אתי האי עשה ודחי לא תעשה הא בעידנא דמתעקר לאו דשבירת עצם לא מיקיים עשה דאכילה[27]". דברי התוספות הללו עוררו דיון רחב:

"בפסקי תוספות תירץ על זה שכאשר אין אפשרות לקיים את העשה רק על ידי עבירת הלאו, בזה עשה דוחה לא תעשה אפילו כשהעשה מתקיים אחרי הלאו. וביאר הגרע"א שהסברא היא שדבר שאי אפשר לעשה להתקיים מבלעדיו הוא כבר תחילת קיום העשה. וכיון שאי אפשר לעולם לאכול המוח בלי שבירה, הרי השבירה היא כבר תחילת קיום העשה של אכילת פסח[28]".

לדעת הרב לנדאו, בזה גופא נחלקו האמוראים:

"לרב אשי לא היה קשה ליה כלל הך ברייתא דאחד עצם שיב"מ דיבא עשה וידחה ל"ת דהא לא הוי בעידנא ורב אשי ס"ל כסברת הר"י הלוי הנ"ל...  בסברא הזאת נקט הר"י בעל התוס' בכל המקומות כדעת רב אשי שהוא בתרא. ומעתה אין אנו צריכין לדחוק ולומר דגם רב אשי ס"ל שינויא דרבא, אלא מרווח לן לומר כהרב בעל קרבן אהרן פרשת צו סוף פרק ה', דרב אשי לית ליה שינויא דרבא וכן הוא דרך וסוגיית הש"ס דכיון דר"א משני שינויא אחרינא מכלל דלית ליה שינויא דרבא וסובר דגם במקדש דוחה עשה ל"ת אם היא בעידנא[29]".

 

[1] מסכת פסחים דף כד עמוד א.

[2] שמות פרק יב פסוק מו.

[3] מסברה זו הוא חוזר בו בהמשך, ומסיק שעשה דוחה לאו רגיל גם במקדש. נחזור בהמשך לשאלה זו.

[4] רמב"ן שמות כ פסוק ז.

[5] 'שערי היכל' עמוד תתצב.

[6] משך חכמה דברים פרק לד פסוק יב.

[7] מסכת פסחים דף פה עמוד א.

[8] יתכן שרבא למד דווקא מדברי רבי שמעון ולא מן הברייתא, שלדעתו הכלל נכון גם ללא ייתור מיוחד ('שערי היכל' עמוד תתצ).

[9] מסכת יבמות דף כ עמוד ב.

[10] כאן ד"ה ניתי.

[11] ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה פט.

[12] רש"י מסכת פסחים דף נט עמוד א ד"ה בשאר ימות השנה.

[13] חידושי הגרי"ז כאן.

[14] תוספות מסכת עירובין דף ק עמוד א ד"ה מתן.

[15] טורי אבן מסכת ראש השנה דף כח עמוד ב ד"ה הרי.         

    את הקושיה על התוספות ניתן לתרץ בשני אופנים:

  • כוונת התוספות לשלול רק פשיעה במקרה שהיה כבר סיפק לקיים את העשה. כאן יתכן שהבליעה של האיסור קדמה לזריקת הדם ולהיתר הבשר (שו"ת נודע ביהודה מהדורא תניינא - אבן העזר סימן קמא).
  • "היכא דנכלל במ"ע גם כפרת הבעלים, אז אלים המ"ע טובא, לאשר כפרת הבעלים ג"כ מצוה היא, אשר דוחה הלאו שבא ע"י פשיעה כדי לזכות הבעלים בכפרה, ולא משגיחין בזה על הל"ת" (דף על הדף זבחים דף צז עמוד ב בשם ר' שמואל שמעלקא טויבש).

[16] רע"א בשם מהרי"ק בגיליון הש"ס לעירובין ק עמוד א. יתכן שמעמדו של הלאו 'בל תוסיף', מיוחד: כיוון שיישומו לגבי קדשים שונה מהלכות אחרות, הוא מקבל אופי מיוחד לקדשים ואינו נדחה מפני עשה (על פי שו"ת הנודע ביהודה מהדורא תניינא - אבן העזר סימן קמא).

[17] טורי אבן מסכת חגיגה דף ד עמוד א ד"ה איצטריך.

[18] על פי קרן אורה, מובא ב'חברותא' בסוגייתנו, הערה 71.

[19] מנחת חינוך פרשת ויקרא סוף מצוה קיח.

[20] "בספר שבעים פנים לתורה למהר"י ענגיל הביא בזה קושיית האחרונים. שבסוגיא בפסחים אמר רב אשי שמשרת ויקדש הם שני כתובים הבאים כאחד שבליעות אסורות אוסרות. ומבואר שם שמ'יקדש' אי אפשר ללמוד לנזיר כי חולין מקדשים לא ילפינן. אך ה'יקדש' מיותר כי אפשר ללמוד איסור בליעות ממשרת הכתוב לגבי נזיר. ותמהו, הלא רב אשי עצמו אמר כאן שזה שאין עשה דוחה לא תעשה לאכול קודש כשר שנבלע בו פסול זה משום ש'יקדש' עשה, ואם כן, בלי ה'יקדש' כשנבלע קודש פסול בקודש כשר הרי היה הכשר נאכל עם הבליעה משום עשה דוחה לא תעשה. ולכן צריך את ה'יקדש' לומר שזה עשה ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה. ומהר"י ענגיל כתב על זה שבעים תירוצים". (חברותא - הערות זבחים דף צז עמוד ב הערה 75).

[21] לגבי דעת הראשונים בשאלה זו, יש לעיין בהערה האחרונה במאמר זה.

[22] טורי אבן מסכת ראש השנה דף כח עמוד ב.

[23] בהנחה שלא אומרים 'צרעת חמורה'. הסוגיה שם.

[24] מסכת שבת דף קלב עמוד ב.

[25] הג"ר בונם איגר, הערה  קפז לטורי אבן למסכת ראש השנה, דף כח עמוד ב.

[26] שו"ת נודע ביהודה מהדורא תניינא - אבן העזר סימן קמא.

[27] תוספות מסכת זבחים דף צז עמוד ב סוף ד"ה ואחד.

[28] 'חברותא' כאן, (הערה  73).

[29] נודע ביהודה שם. גם 'קרן אורה', 'ערוך לנר' ו'אור שמח', סבורים שרב אשי חולק על רבא. בראשונים מצינו כן רק בספר הכריתות, שהביא את דברי רב אשי בלבד. ראשונים רבים, כגון הרשב"א והריטב"א המביאים בפשטות את דברי התוספות בעירובין (דף ק), מניחים את דברי רבא כמוסכמים (על פי 'שערי היכל' עמוד תתצא). גם בפסקי הרי"ד כאן מביא את דברי רבא ומשמיט את דברי רב אשי. נראה שסבר שאינם חולקים.