הדפסה
יהדות - גמרא

מסכת זבחים דף מ עמוד א

shutterstock 357987113  מסכת זבחים דף מ עמוד א

תניא, למעלה אומר: קרן קרנות - שתים, למטה הוא אומר: קרן קרנות - ארבע, דברי ר"ש; ר' יהודה אומר: אינו צריך, הרי הוא אומר באהל מועד, על כל האמור באהל מועד. ורבי יהודה כן יעשה מאי עביד ליה? מיבעי ליה לכדתניא: לפי שלא למדנו לפר יוה"כ לסמיכה ושירי הדם, מנין? ת"ל: כן יעשה. ולפר יוה"כ לא למדנו? הא אמרת: לפר - זה יוה"כ! איצטריך, סד"א: הני מילי עבודה דמעכבא כפרה, אבל עבודה דלא מעכבא כפרה אימא לא, קמ"ל. ור"ש האי באהל מועד מאי עביד ליה? באהל מועד מבעי ליה, שאם נפחתה תקרה של היכל לא היה מזה. ואידך? מאשר. ואידך? אשר לא דריש.

כשרות עבודה ללא תקרה

  • מיקום הפגם בתקרה

למסקנת הגמרא רבי יהודה ורבי שמעון מסכימים שבהעדר תקרה אין להזות. המחלוקת היא רק באשר למקור לימוד הלכה זו. לרבי שמעון המקור הוא 'אוהל מועד' , ולרבי יהודה – המילה 'אשר'.

המקדש היה בנוי משתי קומות, שתקרה מפרידה ביניהן:

"וההיכל מאה על מאה על רום מאה האוטם שש אמות וגובהו ארבעים אמה אמה כיור ואמתים בית דלפה ואמה תקרה ואמה מעזיבה וגובה של עליה ארבעים אמה ואמה[1]". הקומה המשמעותית לכאורה היא הראשונה, ששם מצויים כל כלי המקדש ומתבצעת עבודת הקורבנות. לעומת זאת בקומה השניה לא התרחש דבר:  "לעליית בית קדשי הקדשים אין נכנסים אלא לשנים לידע מה היא צריכה[2]". בכל זאת נראה שאת סוגייתנו  רש"י מבין כמתייחסת לתקרת הקומה השניה: "נפחתה - תקרת עלייתו וגגו תו לאו אהל הוא[3]".

"נראה שכוונתו במילים 'תקרת עלייתו' לתקרה שעל גבי העליה, והמילה 'וגגו' באה כתוספת הסבר[4] .. אם כן, דעתו שפחיתת התקרה העליונה היא הקובעת את דין המקום כ'אהל'... נראה אפוא שרש"י תופס את ההיכל כיחידה אחת שגובהה מאה אמה, והחלוקה הפנימית בין הקומות היא משנית, ולכן התקרה העליונה היא החשובה. אפשרות אחרת להבין את דברי רש"י היא שלדעתו הפחיתה צריכה להיות בשתי התקרות, וכל עוד אחת מהן קיימת – הרי זה אוהל[5]".

  • איזהו פגם

המושג 'נפחתה' הוא עמום  עבורנו. מהו שיעורו של החור המגדיר את התקרה כך?

המקבילה הקרובה ביותר שניתן להציע, עוסקת בדיני השכרה:   "משנה. הבית והעלייה, נפחתה העלייה ואין בעל הבית רוצה לתקן - הרי בעל העלייה יורד ודר למטה, עד שיתקן לו את העלייה. רבי יוסי אומר: התחתון נותן את התקרה, והעליון את המעזיבה.

גמרא. נפחתה, בכמה? רב אמר: ברובה, ושמואל אמר: בארבעה. רב אמר: ברובה, אבל בארבעה - לא, אדם דר חציו למטה וחציו למעלה. ושמואל אמר: בארבעה, אין אדם דר חציו למטה וחציו למעלה[6]".   כפי שניתן להיווכח, שם הגדר תלוי באומדן דעת השוכרים, דבר שאינו רלוונטי כאן. על כן מסתפק מהר"י ענגיל ב'בן פורת', מהו השיעור כאן: רוב, 3-4 טפחים, מעל מזבח הזהב, או שמא עד שלא יוותר טפח אחד מקורה. מסקנתו היא בכל זאת ללכת בעקבות רב: 'נפחתה' הוא בהעדר רוב התקרה. הרדב"ז[7] חוקר האם עבודה בקודש הקודשים כשרה כשאין תקרה בהיכל[8], והאם עבודה בהיכל כשרה כשאין תקרה בקודש הקודשים. מסקנתו היא לפסול בשני המקרים. פסק הרמב"ם:

"דם ... שמצותו ליתנו בפנים בהיכל ונתנו על מזבח החיצון... הרי בשר הזבח פסול, ואף על פי כן נתכפרו הבעלים בו כיון שהגיע דם למזבח, אף על פי שהגיע שלא למקומו הרי הוא כמו שהגיע למקומו לכפר[9]" בכל זאת אם נתן על פנימי ללא תקרה פסול, כאילו נפגם המזבח. ואם נתן על חיצוני שיש מעליו תקרה, אך מעל הפנימי אין – אפשר היה לצדד להכשיר אך  על דרך שאמרו: 'כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו', "יותר נראה שאין להכשיר שלא במקומו כמקומו, אלא כשראוי למקומו, אבל בנפחתה תקרה, גם אם נתן בחיצון – לא כיפר[10]" כדברי הרדב"ז.

  • העבודות בהן קיים הצורך בתקרה וכשאין מקדש

הלכה זו של פסול עבודה בהעדר תקרה נשנתה בסוגייתנו, כמוסכמת על שני תנאים. שתי מקבילות קיימות לה:

"הנותן על גבי המזבח בשעת פירוקה או בשעת שגלה הרוח את היריעה לא עשה כלום[11]".

"והזה אל נכח פני אהל מועד שאם לא הוקם המשכן או אם קיפלה הרוח את היריעה לא היתה פרה נעשית חטאת[12]". נראה שזו הלכה כללית. החידוש בספרי הוא, שלמרות שפרה אדומה נעשית לחלוטין מחוץ למתחם הקודש, בכל זאת כשרותה מותנית בקיומו של אוהל מועד. מול הלכות אלו נצבת סוגיה שמתירה עבודה ללא תקרה:   "אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן: שלשה נביאים עלו עמהם מן הגולה... ואחד שהעיד להם שמקריבין אף על פי שאין בית[13]". את התוספתא ואת הספרי ניתן לבאר: "שאני התם דמיירי במשכן דלא היה לו קדושת מקום כלל אלא קדושת מחיצה, וזהו חידושא דקרא דאף דקדושת עזרה לא בעי רק מחיצות ולא בעינן גג, דבהחצר הלא לא היה לה תקרה מלמעלה, אבל בהיכל אם נתגלתה היריעה של הגג כבר אין לו דין אהל מועד, דלקדושת היכל לא סגי במחיצות לבד, ובעינן שגם הגג יהיה שלם, וכ"ז הוא רק במשכן שלא היה לו קדושת מקום, אבל באהל מועד שבמקדש שיש לו קדושת מקום אפילו אם נפחתו המחיצות ג"כ מקריבין, דהא מקריבין אעפ"י שאין בית אי קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא, וא"כ אפילו קדושת היכל לא נתבטלה עי"ז שנפחתה[14]". יש להעיר, כי רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק דווקא נקט דרך הפוכה, להשוות היכל למשכן:

"והנה בפסחים דף פו, א דגגין ועליות לא נתקדשו לבד מגגו של היכל.. ונראה המקור לזה ממשכן דאיקרי מקדש (עירובין ב, א), דמקום ההיכל היה מכוסה ביריעות ארגמן ועזים וכו' שזה נגד ההיכל, והחצר כולו - שזה נגד עזרה - היה מחיצות לבד בלא תקרה וגג, לכן במקדש לא נתקדשו שזה אינו מעיקר ההקדש. וכן מבואר טעמא דמה שאמרו (פרק בית שמאי דף מ, א): נפתחה תקרה של היכל לא היה מזה - דההיכל בעי להיות מקורה כמו שהיה המשכן, אבל לא העזרה ודו"ק[15]". מכל מקום  את סוגייתנו יש לבאר, כיצד היא מתיישבת עם היתר הקרבה ללא בית, בהיותה דנה במקדש ופוסלת עבודה ללא תקרה. הדרך המתבקשת היא לצמצם את תחום חלותה של ההלכה שפוסלת עבודה בלי תקרה

 "והאי קרא מיירי גם בחטאות הפנימיים, ומשמע דלגבי שאר דברים יש לו דין אהל מועד כגון קטורת או חטאות החיצונים... דלגבי הזאות חטאות הפנימיות לבד גילתה תורה דבעי שיהא הגג שלם ולא סגי בקדושת המקום לחוד אלא דבעי אהל מועד, ולכן לא היה מזה אם נחתה התקרה אף דקדושת היכל לא נתבטלה, אבל לשאר מילי רק בקדושת ההיכל תלוי, ולכן אפילו נפחתה תקרת ההיכל היה המזבח כשר להקטיר קטורת, דלגבייהו ליכא שום קרא וסגי בקדושת היכל[16]".  יש שרצו[17] לתמוך כיוון זה בדברי הרמב"ם:

"ושלשה נביאים עלו עמהם מן הגולה, אחד העיד להן על מקום המזבח, ואחד העיד להן על מדותיו, ואחד העיד להן שמקריבין על המזבח הזה כל הקרבנות אף על פי שאין שם בית[18]". כלומר שעל המזבח הפנימי באמת לא ניתן להקריב ללא תקרה. הבעיה היא שהרמב"ם פוסק את ההיתר להקריב בהעדר בית ללא סייג: "מקריבין הקרבנות כולן אף על פי שאין שם בית בנוי[19]".

דרך נוספת ליישוב הסוגיות, היא 'נמצא חומרו קולו'. כשיש מקדש ישנו הכרח בתקרה. ללא מקדש גם אין צורך בתקרה. כתב הרשב"א: "הא דאמר ר' יהושע שמעתי שמקריבין אף על פי שאין בית כו', איכא למידק דהא שחיטת קדשים צריכה פתיחת דלתות וכדדרשינן אל פתח אהל מועד בזמן שהפתח פתוח ולא בזמן שהוא נעול, ויש לומר דהתם בזמן שהיה הבית קיים דאיכא פתח ואיכא דלתות[20]". לפי דברים אלו הציע הרב ולדנברג: "ויש לומר גם בדין של נפחת התקרה שהוא דוקא בזמן שהבית קיים, דאז הוא דין בהבית דאם נפחתה תקרה של היכל לא היה מזה, אבל כשאין בית ליכא בכלל הדין הזה, דדוקא כשאיכא בית ואיכא תקרה יש דין של נפחתה אבל כשליכא בית וליכא תקרה ליכא גם דין של נפחתה, ובדומה לדברי הרשב"א הנ"ל[21], וכאמור, נאמר שגם הרמב"ם ס"ל נמי בכזאת[22]".

  • פסק הרמב"ם

הרמב"ם הביא את ההלכה של הצורך בתקרה רק לגבי הזאה, ובהלכות עבודת יום הכיפורים: "נפחתה תקרה של היכל לא היה מזה, שנאמר באהל מועד[23]".  ביאר הגרי"ז:

"והנה הרמב"ם כתב הך דינא דאם נפחתה התקרה לא היה מזה רק בדיני עבודת יוהכ"פ (בפ"ה הכ"ג), ובשאר חטאות הפנימיות לא הביא הך דינא, וכמו כן דינא דאם לא נתחנך המזבח בקטורת הסמים לא היה מזה, ג"כ מביא רק בעבודת יוהכ"פ (שם בהכ"ד), וצ"ע הטעם דהא עיקר קרא בחטאות כתיב, ונראה לומר בזה דהא כל דינא דנפחתה וכמו"כ במזבח שלא נתחנך אינו רק פסול להזאה, אבל לשאר מילי הוי מזבח מעליא, וא"כ נהי דבעי לדין הזאתו מזבח שנתחנך, אבל כיון דדין מזבח לו, לא גרע מזריקה שלא במקומו, אבל לגבי יוהכ"פ לא מהני זריקה שלא במקומו, דחוקה כתיב על כל עבודות היום ובעי מקומו לעיכובא, ולכן הביא הרמב"ם דין זה רק לגבי יוהכ"פ דבשאר חטאות יהא כשר מטעם זריקה שלא במקומו[24]. ניתן להמשיך גם לכאן את ההבחנה בין משכן לבין מקדש:

"יתכן לומר ש...דווקא בזמן המשכן, שאין בוו קדושת מקום קבועה, יש צורך ב'אוהל מועד' שלם, וב'מזבח' מחונך כדי לאפשר את הכפרה. ברם, בבית הבחירה שקדושתו קבועה, ואף מזבח שנעקר מקטירין קטורת על מקומו[25] - אין צורך בבניין ובמזבח כדי להזות. לעומת זאת ביום הכיפורים הכפרה היא על המקדש עצמו ועל כליו, ככתוב: "וכפר את מקדש הקודש ואת אוהל מועד ואת המזבח יכפר[26]". ובהעדר 'אוהל מועד' ו'מזבח' – אין על מה לכפר[27]".

רעיון זה משלים את  דבריו בדיוננו הקודם: קיים היתר להקריב למרות שאין בית, רק לעבודת יום הכיפורים לא יועיל הדבר.                ניתן גם ללכת בכיוון הפוך: הלכה זו ברורה בשאר קרבנות, ורק ביום כיפור הייתה הוא אמינא להכשיר:

"שרצה להשמיענו רבותא: שאע"פ שתיבטל עבודת היום בשל כך – אינו מזה. אבל בפר כהן משיח אין בדבר אלא איחור ולא ביטול, שהרי יבנה התקרה.. ואח"כ יביא[28]".

 

[1] משנה מסכת מידות פרק ד משנה ו.

[2] תוספתא מסכת כלים  פרק א הלכה ז.

[3] רש"י מסכת זבחים דף מ עמוד א ד"ה נפחתה..

[4] מהר"י ענגיל, ח"ב סימן ט.

[5] שערי היכל' עמוד שכח.

[6] מסכת בבא מציעא דף קטז עמוד ב.

[7] מובא ב'שערי היכל' עמוד שכט בשם 'מים חיים' על פסק הרמב"ם בהלכות עבודת יום הכיפורים.

[8] הפרי חדש (מובא כאן ב'דף על הדף') תמה: מה תועיל לו הזאה בקודש הקודשים, הרי הזאות בהיכל מעכבות. ב'שערי היכל' (הערה 4). ניסו להציע שקיימת אפשרות שהכהן ימרס בדם עד לתיקון ההיכל בבניין עראי או על ידי גוי, שהם איסורים דרבנן שאינם מעכבים במקדש.

[9] רמב"ם הלכות פסולי המוקדשין פרק ב הלכה י

[10] 'יוסף דעת' לרב יוסף בן ארזה חוברת נח עמוד 12.

[11] תוספתא מסכת זבחים פרק יג הלכה ג.

[12] ספרי במדבר פרשת חקת פיסקא קכג.

[13] מסכת זבחים דף סב עמוד א.

[14] חידושי הגרי"ז מסכת זבחים דף מ עמוד א ד"ה ורבי שמעון.

[15] משך חכמה שמות פרק כו פסוק יד.

[16] שם.

[17] תורת הקודש, מובא ב'שערי היכל' עמוד שכט.

[18] רמב"ם הלכות בית הבחירה פרק ב הלכה ד.

[19] רמב"ם הלכות בית הבחירה פרק ו הלכה טו

[20] חידושי הרשב"א מסכת שבועות דף טז עמוד א.

[21] ב'שערי היכל' (עמודים שכט-של הערה 9) פקפק בהשוואה זו בין הצורך בפתח לבין הצורך בתקרה.

[22] שו"ת ציץ אליעזר חלק י סימן א אות צח.

[23] רמב"ם הלכות עבודת יום הכיפורים פרק ה הלכה כג.

[24] חידושי הגרי"ז בסוגייתנו. אמנם למסקנה נראה שחוזר בו: "אמנם עדיין צ"ע דהא נפק"מ לענין הקטרת אימורים דאם הוי רק מדין שלא במקומו אין מקטירין האמורין]. אמנם הגר"ח אמר דגם לענין עבודת יוהכ"פ יהא דינא דשלא במקומו, וכן משמע בפירוש המשניות לרמב"ם בסוגיא דשלא במקומו (לעיל דף כו ע"ב),  וביותר נראה לומר דאם יתן שלא במקומו יצא ידי חובת היום אפילו בהזאה אחת, ולא יצטרך למ"ג הזאות, דבשלא במקומו ליכא חילוק במתנות".

[25] זבחים דף נט עמוד א.

[26] ויקרא פרק טז פסוק לג.

[27] גרי"ז שם.

[28] 'יוסף דעת' לרב יוסי בן ארזה חוברת נח עמוד 12. חוברות אלו מומלצות מאוד.