הדפסה
יהדות - גמרא

מסכת זבחים דף מד עמוד ב- דף מה עמוד א

"אף על פי שנהרס הבנין הקדוש ונחרב... לא זזה הקדושה הפנימית הקבועה בתוכיותה של הנשמה הישראלית, שממנה נובע הוא כח השפה הקדושה... עד כדי להיות תשלומין גם בעד המעשה היותר.. חזק.. קרבן הפרים... כח הדיבור הקדוש המיוחד לנו פועל.. להעלות ולעדן את כל העולמים.. דוגמת מה שפעלו הקרבנות" (עולת ראי"ה עמוד קסב).

thumb shutterstock 357987113  מסכת זבחים דף מד עמוד ב- דף מה עמוד א

תניא, ר' אלעזר אומר משום רבי יוסי הגלילי: פיגל בדבר הנעשה בחוץ - פיגל, בדבר הנעשה בפנים - לא פיגל; כיצד? היה עומד בחוץ, ואמר הריני שוחט להזות מדמו למחר - לא פיגל, שמחשבה בחוץ בדבר הנעשה בפנים לא פיגל; היה עומד בפנים, ואמר הריני מזה על מנת להקטיר אימורים ולשפוך שירים למחר - לא פיגל, שמחשבה בפנים בדבר הנעשה בחוץ; אבל היה עומד בחוץ, ואמר הריני שוחט לשפוך שירים למחר או להקטיר אימורים למחר - פיגל, שמחשבה בחוץ בדבר הנעשה בחוץ... אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב: הלכה כרבי אלעזר שאמר משום רבי יוסי. אמר רבא:  

הלכתא למשיחא? א"ל אביי: אלא מעתה, כל שחיטת קדשים לא לתני, הלכתא למשיחא הוא! אלא דרוש וקבל שכר, ה"נ דרוש וקבל שכר! הכי קאמינא לך: הלכתא למה לי. לישנא אחרינא, א"ל: הלכה קאמינא.

הלכתא למשיחא

בסוגייתנו נפסק בשם רב להלכה כדברי רבי יוסי בעניין פיגול. רבא שואל על פסיקה זו 'הלכתא למשיחא?' כלומר: "הרי קבע לנו הלכה הצריכה לנו לימות המשיח כשיבנה בית המקדש ועכשיו לא הוצרכנו לה[1]". אביי תמה, במה שונה הדבר מכל לימוד קודשים שהוא בימינו בבחינת 'דרוש וקבל שכר', ורבא[2] השיב, שהדגש בתמיהתו היה על הצורך בקביעת הלכה: "האי דמיתמהנא קביעות הלכה הוא דמיתמהנא, דמיגרס בעינן מיתני משניות ומחלוקת הלכות עבודה לפי שתורה היא ודרוש וקבל שכר, אבל קיבוע הלכה אינה אלא להורות הלכה למעשה ועכשיו אינו נוהג[3]".

לכאורה קשה,  מדוע הלכות זבחים נחשבות הלכתא למשיחא, הרי "מקריבין אף על פי שאין בית[4]", ואם כן, יכולים הדברים שיתקיימו בימינו. על כך השיב הגרי"ז שהקורבנות עליהם מדובר כאן ספציפית אינם קרבים ללא בית:    "אמנם נראה כיון דהכא מיירי בפנימים, ובפנימים ליכא בזמן הזה, דהא פר כהן משיח ליכא אף בבית שני, דהא נגנז שמן המשחה, וגם פר העלם דבר לא משכחת לה משום טומאה, דהו"ל קרבן ציבור שאין קבוע לו זמן ואינו דוחה את הטומאה, ובפר כהן גדול לא משכחת לה, דמינוי כהן גדול הוא בבי"ד של ע"א ועכשיו אין לנו בי"ד, ומשום טעם זה גם פר העלם לא משכחת לה, דהא ג"כ בעינן בי"ד של ע"א[5]".

יותר משיש לתמוה על פסיקה לעתיד, יש לתמוה על פסיקה על שעבר. לקראת מעמד הר סיני נאמר:

"(יב) וְהִגְבַּלְתָּ֤ אֶת־הָעָם֙ סָבִ֣יב לֵאמֹ֔ר הִשָּׁמְר֥וּ לָכֶ֛ם עֲל֥וֹת בָּהָ֖ר וּנְגֹ֣עַ בְּקָצֵ֑הוּ כָּל־הַנֹּגֵ֥עַ בָּהָ֖ר מ֥וֹת יוּמָֽת:

(יג) לֹא־תִגַּ֨ע בּ֜וֹ יָ֗ד כִּֽי־סָק֤וֹל יִסָּקֵל֙ אוֹ־יָרֹ֣ה יִיָּרֶ֔ה אִם־בְּהֵמָ֥ה אִם־אִ֖ישׁ לֹ֣א יִחְיֶ֑ה בִּמְשֹׁךְ֙ הַיֹּבֵ֔ל הֵ֖מָּה יַעֲל֥וּ בָהָֽר[6]". הגמרא חוקרת מהו גודל ההרכב הנחוץ לשפיטת שור אשר עלה בהר:   

"איבעיא להו: שור סיני בכמה? מי גמר שעה מדורות, או לא? תא שמע, דתני רמי בר יחזקאל: אם בהמה אם איש לא יחיה, מה איש בעשרים ושלשה - אף בהמה בעשרים ושלשה[7]". שואל הר"ן:

"וא"ת אמאי נפקי לה מינה מאי דהוי הוו י"ל דרוש וקבל שכר[8]. וא"נ נפקי מינה לנודר דאי אמר הריני נזיר אם מיתת שור סיני בכ"ג אי הוו בכ"ג הוי נזיר ואי לא איננו נזיר[9]". בערוך לנר תמה שתירוץ זה יש בו לבטל לכתחילה כל קושיה בנוסח הלכתא למשיחא. הרי תמיד ישנה נפקא מינא לנדרים, שנאמר למשל: 'אם נדר שיהיה נזיר בתנאי שהאוורסט הוא ההר הגבוה בעולם' . רעיון זה  יכול להצדיק עיסוק בכל ערך ב'ויקיפדיה'. אולם הרי הגמרא אכן שאלה 'הלכתא למשיחא?' ולא תירצה כך.

  הקושיה 'הלכתא למשיחא' מופיעה פעם נוספת בגמרא:

"שלח רבין משמיה דרבי יוסי ברבי חנינא: כך היא הצעה של משנה: לעולם כרבנן, והכי קאמר: כל שהוא למטה ממיתת אביה, ומאי ניהו - נשואה בת ישראל, דאילו נשואה בת ישראל בחנק - הכא במיתת אביה, בשריפה. כל שהיא למעלה ממיתת אביה, ומאי ניהו - ארוסה בת ישראל, דאילו ארוסה בת ישראל בעלמא בסקילה - הכא במיתת חמיה, בסקילה...  

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב: הלכה כדשלח רבין משמיה דרבי יוסי ברבי חנינא. אמר רב יוסף: הלכתא למשיחא? אמר ליה אביי: אלא מעתה, שחיטת קדשים לא ליתני - הלכתא למשיחא! אלא - דרוש וקבל שכר, הכא נמי - דרוש וקבל שכר. - הכי קאמרי: הלכתא למה לי? סוגיא דשמעתא הלכה קאמר[10]".

בסוגיה בסנהדרין מעורבים שיקולים נוספים. רש"י מפרש שם בשונה מכאן: "בתמיה, מי שייך למימר הלכה בכי האי מחלוקת שאין בין רבין לרבינא לא חיוב ולא פטור ולא חילוק מיתה, דתרוייהו מפרשי נשואה - בשריפה, ארוסה - בסקילה, ובתיקון לשון הברייתא פליגי, מר מתקן לה ללישנא דלא אצטריך לאפוכה, ומר מפיך לה משום דוחקא דלישנא, ומאי הלכה איכא למימר בסוגיא דשמעתא אחרי שאין אנו למידין ממנה כלום - כשיבא המשיח ויחיה המתים נשאל את ר' אליעזר באיזה לשון אמרה[11]". לפי זה הביטוי 'הלכתא למשיחא?' קרוב לשאלה: 'למאי נפקא מינא'? האמוראים מסכימים לגבי ההלכות ובהבנת דעות התנאים. רק שינוי קל יש בין סגנונותיהם בביאור דברי התנא, ועל כן שואלים: 'הלכתא למשיחא?'. מכל מקום תירוץ זה אינו מכסה את סוגייתנו בזבחים[12]. את המשפט האחרון ניתן גם להבין כחזרה מכח הקושיה הלכתא למשיחא. למסקנה, אכן לא פסק הלכה לפנינו, אלא

"הילוך שמועה זו והצעה כדשלח רבין[13]".

הריטב"א[14] כותב בפשטות בשם הרמב"ן[15], שלא טרחה הגמרא להקשות 'הלכתא למשיחא' יותר מפעמיים, מאחר שכבר ניתנה תשובה: 'דרוש וקבל שכר'.

גם בעלי התוספות מבינים את תוכן השאלה כשאלת 'למאי נפקא מינא', ולפיכך הם טורחים להציע במבחר סוגיות דומות השלכה מעשית, שתהווה סיבה להעדר השאלה 'הלכתא למשיחא?'.

הסוגיה

הפסיקה

הנפקא מינא לפי תוספות

  "ת"ר: ממזירי ונתיני - טהורים לעתיד לבא, דברי ר' יוסי, ר' מאיר אומר: אין טהורים[16]".

"אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי יוסי".

"שלא להרחיק משפחות שאינן ידועות".

  "תנו רבנן: אירע בו פסול ומינו אחר תחתיו - ראשון חוזר לעבודתו, שני - כל מצות כהונה גדולה עליו, דברי רבי מאיר. רבי יוסי אומר: ראשון - חוזר לעבודתו, שני - אינו ראוי לא לכהן גדול ולא לכהן הדיוט[17]".

"אמר רב יהודה אמר רב: הלכה כרבי יוסי, ומודה רבי יוסי שאם מת ראשון - שחוזר לעבודתו"

"נפקא מינה עכשיו בנשיא או ראש ישיבה או פרנס שנתמנה על הציבור ועבר מחמת אונס ועבר האונס".

"משנה. אלו דברים בפסח דוחין את השבת[18] ...

כלל אמר רבי עקיבא: כל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת - אינה דוחה את השבת[19]".

 "אמר רב יהודה אמר רב: הלכה כרבי עקיבא. ותנן נמי גבי מילה כי האי גוונא[20]".

"נפקא מינה בזמן הזה לענין מילה ... לאלומי פסקא דמילה"

  

"תנן: בשלשה במרחשוון שואלין את הגשמים, רבן גמליאל אומר: בשבעה בו. ו...כאן - בזמן שבית המקדש קיים, כאן בזמן שאין בית המקדש קיים[21]".

"אמר רבי אלעזר: הלכה כרבן גמליאל!".

"נפקא מינה גם בזמן הזה לבני בבל דאית להו פירי בדברא כדקאמר התם[22]".

אולם  בעלי התוספות דוחים את כל הכיוון הזה בשל  פסק שניתן במנחות, שלא נמצאה לו נפקא מינא מעשית: "אבא יוסי בן דוסתאי היא, דאמר: חביתי כ"ג בעלמא שני קמצין בעיא, ולבונה לא הוכפלה ושמן לא הוכפל... א"ר יוחנן: הלכה כאבא יוסי בן דוסתאי[23]". על כן מציעים בתוספות שני כיוונים אחרים. האחד הוא שרק רב יוסף חשש להקשות 'הלכתא למשיחא'[24], והשני: "וה"ר חיים מפרש דלא פריך הלכתא למשיחא אלא היכא דאיכא תרתי שהוא למשיחא וגם עושה איסור דליכא נפקותא בהלכתא אלא על ידי איסור לא שייך לפסוק למשיחא".  כלומר: בשתי הסוגיות ישנו צירוף של דין לעתיד לבוא, ושל עבירה מתבצעת. בזבחים קיימת מחשבת פיגול, ובסנהדרין - עבירה המחייבת מיתה. שתי סיבות הוצעו כהבנה מדוע בצירוף כזה, יש לשאול: 'הלכתא למשיחא?' "כיון דאיכא תרתי מילתא דלא שכיחא היא ולא הוי ליה למיפסק הילכתא במילתא דלא שכיחא כלל[25]". הריטב"א הציע תירוץ עקרוני יותר: בימות המשיח לא יבצעו עבירות.

"ותירץ רבינו חיים כהן ז"ל דלא פריך תלמודא הלכתא למשיחא אלא בדבר שיש בו עבירה ולא תנהג לימות המשיח כדכתיב ועמך כולם צדיקים, כההיא דזבחים וסנהדרין דאית בהו עבירה[26]".

כאן ניתן לתהות, מה מקום לכל הלכות אלו. בימינו - אין כל דרך ליישם אותן, לעתיד לבוא - לא יהיה צורך ליישם אותם. אם כן מה משמעותם? זה המקום להזכיר דברים חשובים של החזון איש בעניין זה. עיקר חשיבותו של החוק הוא דווקא כשלא מיישמים אותו:

"...  הדבר פשוט שחק עונש נפש להורג נפש, ממעט את הרציחה ומקיים הרבה נפשות, ולעומת זה כשיהיה החק קל לרוצח, יכה שרש ... להקל בלב העם וחניכיו את עול רוצח נפש, בראותו שאין החק מתענין בזה כל כך, וימצא בספר החקים למקרה קל ערך. ומצינו שיותר יעשה החק את פעולתו המוסרית מאשר יעשה את כוונתו הממשית. ואמרו, סנהדרין ההורגת אחת לשבעים שנה וכו', ומה נפלא הדבר להחמיר בעיקר המשפט, ולגדור באופני הדרישה והחקירה והוצאת הדבר לפעולות, וגם זה פועל על מדת המוסריות, שהריגת הנפש צריך כ"ג סנהדרין וכל הפרטים הנפלאים הדרושים. ונתנו את ענין הכיפה, לבער באמת אותן שלא הועיל עליהן כל מדת המוסר, וגם זה מועיל על המוסר בכל הפרטים, בהיות קיום ענין הכיפה והקיום הכללי של כל החקים האלה, יחדיו יהיו תמים, שקול במאזני צדק אף לפי ראות האדם[27]".

נסיים בדברים מרוממים של הרב זצ"ל:

"מעט דברים על עצם הדעת של השתדלותינו לתחיית עמנו. הנה כפי אשר כבר נתברר לנו שאין דבר בעיקרי האמונה, ולא בסעיפיה, שיניא אותנו מן הרעיון שתהיה התחלת התנערותנו מעפר גלותנו ע"פ השתדלותנו בדרכי הטבע והליכות ההיסטוריה, מאיליה תולד ההחלטה שהחובה קדושה [היא] להשתדל בזה בכל אשר תשיג ידינו... אמנם יש אשר התנגדו לזה באמרם שדברי התלמוד בבלי מורים ההיפוך, שהרי בכמה מקומות הקשו "הלכתא למשיחא?" על דיני המקדש, וכפי הרגיל מפרשים שאז לא יהיה ספק בדרך הלכה מפני שיפתרו כל ההלכות ע"פ אליהו ז"ל. א"כ הבינו מזה רבים שאין לקוות לתשועת ישראל כ"א בצירוף הפלאות המורגשות כביאת אליהו וכיו"ב, אשר אין בדרכי השתדלות שלנו מקום להם.

אבל באמת אין ראוי להזניח מאמרים מפורשים שהדעת נוטה אליהם מפני מאמר שיש לו פירושים שונים...כי הפירוש האמיתי של שאלת הגמרא "הלכתא למשיחא".. כך הוא: שהרי מדין תורה היה ראוי לדון בכל הלכה המסופקת שהוציאוה בית דין ע"פ שיקול הדעת, ממדות שהתורה נדרשת בהם בכל ב"ד שבכל דור, "ואין לך אלא שופט שבימיך". אלא שעיקר דברי תורה לפנות בכל דבר המסתפק אל ב"ד הגדול שבירושלים, שזהו המקום אשר יבחר ד' (דברים יז, י) האמור בתורה, והם עיקר תורה שבע"פ... נמצא שכל עיקר מגמת חז"ל לקבוע לדורות ע"פ סתימת התלמוד, הוא כדי למלאות בזה מקום הסנהדרין בלשכת הגזית. אבל כשישיב ד' שבותינו ויועצינו כבתחילה, וסנהדרין יהיו יושבים בירושלים, אז ע"פ דין תורה יהיו הם עיקר תורה שבע"פ. א"כ אין לנו צורך כלל לקבוע לנו הלכות בדברים שינהגו כשישוב עמנו לתחיה. שהרי אז בהכרח ישובו ג"כ סנהדרין על מכונם, ודיני התורה יהיו נחתכים על פיהם בכל הלכה מסופקת. ע"כ בצדק פריך הש"ס "הלכתא למה לי לקבע לנו למשיחא?" ו"משיחא" נקרא ג"כ מעת שישובו ישראל לבצרון (זכריה ט, יב), שהוא שורש ביאת המשיח. אע"פ שלא תהיה עדיין הגאולה בשלמותה, הכל הולך אחר העיקר, שהוא דורו של משיח שהוא חותם מעלתן וגדולתן של ישראל. ע"כ אין מזה המאמר שום התנגדות לחובת השתדלותינו לישע עמנו, כמו שהשתדל נחמיה וסיעתו בימי בית שני...[28]".

 

 

[1] רש"י.

[2] בעלי התוספות סנהדרין דף נא עמוד ב ד"ה בא"ד מציעים גרסה שמדובר ברב יוסף, שהוא יחידי שחש לשאול: 'הלכתא למשיחא'. ב'קרן אורה' מפנה למימרא של רב יוסף במסכת נדה דף סא עמוד ב: "אמר רב יוסף: זאת אומרת - מצות בטלות לעתיד לבא".  ולפיכך ניתן להבין מדוע לדעתו אין צורך לפסוק לעתיד לבוא. מכל מקום, המהרש"א ומהר"ם מלובלין (סנהדרין נא עמוד ב) סבורים שהגרסה הנכונה כאן היא רבא.

[3] רש"י.

[4] מסכת זבחים דף סב עמוד א.

[5] חידושי הגרי"ז מסכת זבחים דף מד עמוד ב.

[6] שמות פרק יט.

[7] מסכת סנהדרין דף טו עמוד ב.

[8] כאן נראים דבריו כשיטת הרמב"ן, שהמסקנה היא 'דרוש וקבל שכר'.

[9] חידושי הר"ן מסכת סנהדרין דף טו עמוד ב.

[10]  מסכת סנהדרין דף נא עמוד א-ב.

[11] רש"י מסכת סנהדרין דף נא עמוד ב ד"ה הכי קאמינא.

[12] ולפיכך סבר בעל 'חמרא וחיי' ( מובא ב'מרגליות הים' לסנהדרין נא עמוד ב אות ה) שדברים אלו בתוספות הן 'הגה מחכם חיצוני'.

[13] יד רמ"ה מסכת סנהדרין דף נא עמוד ב ד"ה ומתמה.

[14] חידושי הריטב"א מסכת יומא דף יג עמוד א ד"ה הלכה כרבי יוסי.

[15] הרמב"ן כתב כן בסוף דף קלג עמוד א במסכת שבת לגבי מחלוקת רבי עקיבא ורבי אליעזר המובאת בהמשך.

[16] מסכת קידושין דף עב עמוד ב.

[17] מסכת יומא דף יב עמוד ב.

[18] מסכת פסחים דף סה עמוד ב.

[19] פסחים דף סו עמוד א.

[20] פסחים דף סט עמוד ב.

[21] מסכת תענית דף ד עמוד ב.

[22] ישנן דוגמאות נוספות אך לא הקשו על פסקים שניתנו על ידי תנאים ('שערי היכל' עמוד שנה, הערה 13).

[23] מסכת מנחות דף נב עמוד ב

[24] עיין לעיל הערה 2.

[25] תוספות מסכת יומא דף יג עמוד א ד"ה הלכה כרבי יוסי

[26] חידושי הריטב"א מסכת יומא דף יג עמוד א ד"ה הלכה כרבי יוסי.

[27] חזון איש (קובץ אגרות ח"ג פב – מתוך רשימה).

[28] אוצרות הראי"ה  כרך ב'  לז. על הציונות ועל חידוש הסנהדרין.