הדפסה
יהדות - גמרא

מסכת זבחים דף לא עמוד ב

"בתקופה מסוימת התעוררה בעיה בקהילתי: כל הכוהנים איחרו לתפילת השבת, ובגללם לא זכינו לשמוע בתפילת שחרית את ברכת הכוהנים. שאלתי את רב עירנו דאז, הרב דוד לאו.. איך עלי לנהוג. הוא השיב לי: 'כוהן שאינו מגיע לברכת כוהנים אל תעלה אותו לתורה.. ואם שום כוהן אינו מגיע בזמן... אל תעלה שום כוהן לתורה.. כוהן שאינו ממלא את חובותיו לציבור, אינו זכאי לקבל כבוד מהציבור[1]".

shutterstock 357987113  מסכת זבחים דף לא עמוד ב

מתני'. כל הפסולין ששחטו - שחיטתן כשרה, שהשחיטה כשרה בזרים, ובנשים, ובעבדים, ובטמאים, ואפילו בקדשי קדשים, ובלבד שלא יהיו טמאים נוגעין בבשר.

גמ'. שחטו - דיעבד אין, לכתחלה לא; ורמינהו: ושחט - שחיטה בזר כשרה, שהשחיטה כשרה בזרים ובנשים ובעבדים ובטמאים, ואפילו בקדשי קדשים; או אינו אלא בכהנים? אמרת? וכי מאין באתה? מכלל שנאמר: ואתה ובניך אתך תשמרו את כהונתכם לכל דבר המזבח, יכול אף בשחיטה? ת"ל: ושחט את בן הבקר לפני ה' והקריבו וגו', מקבלה ואילך מצות כהונה, לימד על השחיטה שכשרה בכל אדם! הוא הדין דאפי' לכתחילה נמי, ומשום דקא בעי למיתנא טמאים דלכתחילה לא, גזירה שמא יגעו בבשר, תנא ששחטו. וטמא דיעבד שפיר דמי? ורמינהו: וסמך... ושחט - מה סמיכה בטהורים, אף שחיטה בטהורים! מדרבנן.

שחיטה של פסולים לעבודות אחרות

  • זר

סוגייתנו מסיקה ששחיטה כשרה בזר לכתחילה[2]. אולם הכוהנים היו עורכים פיס על זכות השחיטה:    "הפייס השני - מי שוחט[3]". בגמרא נאמר על כך:   איבעיא להו: מי מקבל? שוחט מקבל, דאי אמרת זורק מקבל - אגב חביבותיה לא מקבל ליה לכוליה דם, או דילמא: זורק מקבל, דאי אמרת שוחט מקבל - זימנין דשחיט זר[4]". משמע שבדרך כלל כוהנים שחטו, ולעיתים הזדמן שזר עשה זאת. הריטב"א כתב: "והא דמפייסין על השוחט משום דאע"ג שהשחיטה כשרה בזר, מצותה בכהן לכתחילה כדאיתא התם בזבחים[5]", ופלא הוא, שהרי מסקנת סוגייתנו היא שמותר לזר לשחוט לכתחילה. המאירי מחלק בין סוגי הקורבנות: "ואף על פי ששחיטתו כשרה בזר מ"מ מפייסין היו עליה מפני שלכתחילה צריכה כהן בקרבן התמיד אף על פי שבשאר קרבנות מותרין לכתחילה [בזר[6]]". אם כן, רק בדיעבד שחיטת התמיד כשרה בזר[7]. ייתכן שכוונת הראשונים היא לדרכו של רבנו תם, שמדובר במעלה יתירה: "הפשט וניתוח דברים הכשרים בזרים דלא היו מניחין לעשות אותם אלא למיוחסין מן המשיאין לכהונה[8]" לכן מי שעשה אחת מפעולות אלו, היה נחשב כשר להשיא לכהונה. אולם בתוספות רא"ש חלק עליו:

"ולא נהירא, דלא אשכחן דבעינן שיהא הישראל כשר לצורך הפשט ושחיטה וניתוח, ועוד דבזבחים בריש כל הזבחים אמרינן כל הפסולין ששחטו שחיטתן כשרה וה"ה אפי' לכתחלה[9]"

מכל מקום מסתבר שכוהנים היו רגילים לשחוט, בשל היותם מיומנים ואמונים על זהירות מטומאה, כנאמר:   (יט) וַיַּעֲשׂ֥וּ בְנֵי־הַגּוֹלָ֖ה אֶת־הַפָּ֑סַח בְּאַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֖ר לַחֹ֥דֶשׁ הָרִאשֽׁוֹן:

(כ) כִּ֣י הִֽטַּהֲר֞וּ הַכֹּהֲנִ֧ים וְהַלְוִיִּ֛ם כְּאֶחָ֖ד כֻּלָּ֣ם טְהוֹרִ֑ים וַיִּשְׁחֲט֤וּ הַפֶּ֙סַח֙ לְכָל־בְּנֵ֣י הַגּוֹלָ֔ה וְלַאֲחֵיהֶ֥ם הַכֹּהֲנִ֖ים וְלָהֶֽם[10]:  ולעתיד לבוא הוא אומר:   "(י) כִּ֣י אִם־הַלְוִיִּ֗ם אֲשֶׁ֤ר רָֽחֲקוּ֙ מֵֽעָלַ֔י בִּתְע֤וֹת יִשְׂרָאֵל֙ אֲשֶׁ֣ר תָּע֣וּ מֵֽעָלַ֔י אַחֲרֵ֖י גִּלּֽוּלֵיהֶ֑ם וְנָשְׂא֖וּ עֲוֹנָֽם:  (יא) וְהָי֤וּ בְמִקְדָּשִׁי֙ מְשָׁ֣רְתִ֔ים פְּקֻדּוֹת֙ אֶל־שַׁעֲרֵ֣י הַבַּ֔יִת וּֽמְשָׁרְתִ֖ים אֶת־הַבָּ֑יִת הֵ֠מָּה יִשְׁחֲט֨וּ אֶת־הָעֹלָ֤ה וְאֶת־הַזֶּ֙בַח֙ לָעָ֔ם...[11]".

ייתכן שהיה נוהג מתחלף בתקופות שונות. במדרש נאמר:

"תני ר' ישמעאל לפי שהיו ישראל אסורין בבשר תאוה במדבר לפיכך הזהירן הכתוב שיהו מביאין קרבנותיהן לכהנים והכהן שוחט ומקבל[12]". לכאורה זה ממש היפך סודייתנו, אולם יש לבאר: היתר זרים בשחיטה נימקו בתוספות

"שחיטה לאו עבודה היא היינו כמו שפירש רבינו יעקב מאורליינ"ש לפי שנוהגת אף בחולין[13]". "באמת במדבר הייתה שחיטה אסורה בזר, משום דשחיטת חולין לא הייתה נוהגת כלל[14]".

ב. קורח ושמואל

נראה, כי נושא זה, של שחיטה בזר, היה ביטוי למתח במשך הדורות בין הכוהנים לבין העם. קורח התריס כנגד משה רבינו:

"...כִּ֤י כָל־הָֽעֵדָה֙ כֻּלָּ֣ם קְדֹשִׁ֔ים וּבְתוֹכָ֖ם ה' וּמַדּ֥וּעַ תִּֽתְנַשְּׂא֖וּ עַל־קְהַ֥ל ה' [15]": רש"י , בעקבות המדרש, מלמד אותנו על קשר סמוי בין קורח לבין אחד מצאצאיו כעבור דורות רבים:

"...וקרח שפקח היה מה ראה לשטות זה,  עינו הטעתו, ראה שלשלת גדולה יוצאה ממנו, שמואל ששקול כנגד משה ואהרן. אמר בשבילו אני נמלט, וכ"ד משמרות עומדות לבני בניו כולם מתנבאים ברוח הקודש, שנאמר (ד"ה א' כה, ה) כל אלה בנים להימן, אמר אפשר כל הגדולה הזאת עתידה לעמוד ממני ואני אדום, לכך נשתתף לבוא לאותה חזקה, ששמע מפי משה שכולם אובדים ואחד נמלט. אשר יבחר ה' הוא הקדוש, טעה ותלה בעצמו, ולא ראה יפה, לפי שבניו עשו תשובה, ומשה היה רואה. תנחומא[16]":

אין מדובר רק בקשר משפחתי בין קורח לבין שמואל. אותה טענה שחייבה מיתה כשהוטחה כלפי אהרון, הפכה לנכונה בהיותה מופנית כלפי חופני ופנחס. המדרש רומז זאת בעדינות כדרכו:

"אל הנער הזה התפללתי, - אמר רבי אלעזר: שמואל מורה הלכה לפני רבו היה, שנאמר: וישחטו את הפר ויביאו את הנער אל עלי, משום דוישחטו את הפר הביאו הנער אל עלי? אלא, אמר להן עלי: קראו כהן, ליתי ולשחוט. חזנהו שמואל דהוו מהדרי בתר כהן למישחט, אמר להו: למה לכו לאהדורי בתר כהן למישחט? שחיטה בזר כשרה! אייתוהו לקמיה דעלי, אמר ליה: מנא לך הא? אמר ליה: מי כתיב ושחט הכהן? והקריבו הכהנים כתיב! מקבלה ואילך מצות כהונה; מכאן לשחיטה שכשרה בזר. אמר ליה: מימר שפיר קא אמרת, מיהו, מורה הלכה בפני רבך את - וכל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה. אתיא חנה וקא צוחה קמיה: אני האשה הנצבת עמכה בזה וגו'. אמר לה: שבקי לי דאענשיה, ובעינא רחמי ויהיב לך רבא מיניה. אמרה ליה: אל הנער הזה התפללתי[17]".

לכאורה פלא הוא. נער קטון[18] שיודע הלכה, ראוי לסוכריה ואולי לצביטה בלחי, לא למיתה. נראה שהעדר הכוהנים מן המקום לא היה מקרי, וצרם למדי. אולי בני עלי הזניחו את העבודה. כששמואל אמר ששחיטה כשרה בזר, הוא הטעים את חוסר הצורך בכהונה שכזו, שהוא אכן עתיד להחליפה. כן רומז הפסוק בהמשך: " (ג) וְנֵ֤ר אֱלֹהִים֙ טֶ֣רֶם יִכְבֶּ֔ה וּשְׁמוּאֵ֖ל שֹׁכֵ֑ב בְּהֵיכַ֣ל ה' אֲשֶׁר־שָׁ֖ם אֲר֥וֹן אֱלֹהִֽים[19]:  הכניסה למקום כזה אסורה לשמואל, לא כל שכן שכיבה. אולם נראה שאין מדובר במיקום פיסי, אלא זו הקדמה לחילופי המשמרות. לא יכבה נר האלוקים. אם הכזיבו בני עלי, שמואל הוא המצוי לפני ה', רוחנית לפחות, והוא ינהיג. בעקבות דברי ה'פני יהושע' המובאים להלן, יתכן כי פסק הלכה זה היה חידוש, ופשט ברבים:

"ונראה דודאי בהא דאמר להו למה לכו לאהדורי בתר כהן ודאי לא מקרי מורה הלכה לפני רבו כיון שלא הורה כן למעשה וליכא למימר נמי דאיהו גופיה הוי שחט שהרי קטן היה באותו שעה ואף שהקטן היודע הלכות שחיטה ויודע לאמן ידיו שחיטתו כשירה באחרים עומדין על גביו היינו בדיעבד אבל לכתחלה לא, לכך נראה שזרים אחרים שחטו ולאחר ששמעו משמואל דא"ל שחיטה כשרה בזרים כיון שראו דשפיר קאמר. ולפי"ז יש ליישב קצת לשון וישחטו בלשון רבים אף על גב דאין שוחט אלא אחד וכל שכן בקדשים דכתיב תזבחו שלא יהיו שנים שוחטין זבח אחד ולמאי דפרישית אתי שפיר דכיון שלא נשחט אלא עפ"י הוראתו שפיר שייך לשון רבים וישחטו והם סברו דשמואל לא מעצמו הורה כן אלא על פי עלי[20]".

הנודע ביהודה ביאר את האגדה הזו, ובדרך אגב פרש את כל מערכת היחסים בין כוהנים לישראל בשחיטה:

"באמת יש לדקדק דמה בכך ששחיטה כשירה בזר, ואטו בשביל זה אינם יכולים להדורי בתר כהן, והרי שליחות השעיר ביוה"כ כתיב בהדיא איש להכשיר את הזר, ואפ"ה עשו כהנים קבע ולא היו מניחים את ישראל להוליכו כמפורש במשנה ביומא דף ס"ו ע"א. וגם שחיטת הקדשים גופיה שנינו [יומא כ"ה ע"א] שלש עשרה כהנים זכו בו, והרי אחד מי"ג הללו היה השוחט כמו ששנינו בפרק ב' דיומא [שם], הרי שאף שכשר בזר הקפידו הכהנים ושחטוהו הם. ואמנם מצינו בפרק תמיד נשחט [פסחים ס"ד ע"א] ששנינו שחט ישראל וקיבל הכהן וכו', הרי שישראל שחט. ומזה היה מקום להוכיח שיש חילוק בין דברים של ציבור ובין של יחיד, דשחיטת התמיד וכן שליחת השעיר לעזאזל המה דברים של ציבור, בזה היה יכולת ביד הכהנים לעשות קבע שיעשנו דוקא אחד מהכהנים, משא"כ בקרבנות יחיד לא היה כח ביד הכהנים לעשות קבע. ולכן בפסחים שהמה קרבנות של יחיד שנינו שחט ישראל.

ואמנם אין זה הכרח, ושפיר יש מקום לומר שגם בקרבן יחיד עשו קבע, ופסח שאני שהפסחים היו רבים מאוד והיו הכהנים טרודים מאוד בעבודתו שאי אפשר כי אם בכהנים, ולכן הניחו השחיטה לזרים. ואמנם אף שעשו הכהנים קבע, היינו שאין כאן שיהוי מצוה שיש כאן לפנינו מוכן כהנים וישראלים הכהנים קודמים לישראל. ולכן בשחיטת התמיד שהיו תמיד בכל אשמורת הבוקר מוכנים כל אנשי בית אב לפייסות והיו שם כהנים רבים, ולכן גם השחיטה שכשירה בזרים לא היו הכהנים מניחים את הזר ושחט כהן. וכן שילוח השעיר ביום הכיפורים היו מכינים מאתמול את מי שישלחו בידו כדכתיב [ויקרא ט"ז, כ"א] איש עתי, לכן היו מכינים אחד מהכהנים.

וכאן.. אמר עלי קראו כהן ליתי ולשחוט, כי לא כולי עלמא המה מומחים ומוחזקים לשחוט, והיה צריך לקרוא את מי שהוא בקי לשחוט... אבל שמואל ראה שהיו מהדרי בתר כהן, שלא היה כהן מזומן לפניהם והיו מהדרים אחר כהן דוקא, והיה בזה שיהוי מצוה, ואז אמר להם למה לאהדורי בתר כהן למשחט שחיטה בזר כשרה. ודוק בדברי שמואל שלא אמר להם בקיצור למה לכם כהן למשחט כשרה בזר, אבל האריך לומר למה לכם לאהדורי, דוקא אם היה הכהן מזומן לפניכם יפה וטוב הוא ליתן לכהן לשחוט, אבל לאהדורי לחפש אחריו אין צורך[21]".

כל האמור תקף לגבי קורבנות ציבור. בקורבנות יחיד יתכן שישנה מצווה מיוחדת על הבעלים לשחוט, על פי הכתוב: "וסמך ידו ושחט[22]". אולם יתכן שכל הכוונה היא שעל הבעלים מוטלת האחריות לשחיטה[23]. מחלוקת אחרונים היא זו[24].

  • נשים

פשט סוגייתנו הוא שנשים כשרות לשחוט לכתחילה. מכאן דחו בעלי התוספות דעה ששוללת זאת:

"בגמרא מוכח דנשים שוחטות אפי' לכתחילה הא דתנן ששחטו דיעבד משום דבעי למיתני טמאים דלכתחילה לא ולא קאמר משום דבעי למיתני נשים דקתני ברישא מיכן תשובה למה שכתבו בהלכות א"י דנשים לא ישחטו מפני שדעתן קלה[25]". אמנם על האישה להיכנס לצורך זה לעזרה. לגבי הלכה של מקדש אישה בקודשים תמה רבי יהודה:   

"וכי אשה בעזרה מנין[26]!" משמע ש "נשים אין נכנסות לה כדתנן באבות הטומאות בפ"ק דמסכת כלים[27]" אך כבר השיבו בעלי התוספות:

"וכי אשה בעזרה מנין - פי' הקונטרס דאין אשה נכנסת בעזרה כדתנן פ"ק דכלים ולא דק דלא אשכחן בשום דוכתא דנשים אסורות ליכנס בעזרה שהרי בפרק קמא דכלים תנן ... עזרת כהנים שאין ישראלים נכנסים לשם אלא בשעת צרכיהם לסמיכה שחיטה תנופה ולא קתני נשים שאין נכנסות שם ועוד תנן בפרק כל הפסולין (זבחים דף לא:) שהשחיטה כשרה בנשים א"כ יכולה ליכנס בעזרה ועוד הרי סוטה ונזירה נכנסות בעזרה להניף לכך נראה לי וכי אשה בעזרה להתקדש מנין הרי אין רגילות שתכנס לשם כדי להתקדש שהרי בזיון הוא ומילתא דלא שכיחא היא ולא איירי תנא מזה[28]".

מסתבר שנשים נכנסו רק לשם קרבנן , ואכן יכלו לשחוט. "לעולם לא נראית אשה בעזרה אלא בשעת קרבנה בלבד[29]". לגבי שחיטת חולין, בשולחן ערוך מתיר לנשים לשחוט והרמ"א מוסיף שלא נהגו[30].

  • טמאים.

הגמרא דנה: "וטמא דיעבד שפיר דמי? ורמינהו: וסמך... ושחט - מה סמיכה בטהורים, אף שחיטה בטהורים! מדרבנן". מהי הקושיה ומהו התירוץ?   בנוסף, שאל רבי ישעיה מברסלב  את  רבי יחזקאל לנדאו: הרי סמיכה עצמה אינה לעיכובא, וכיצד סמיכת טמא תעכב? כמו כן, בדרך כלל יש צורך שהכתוב יחזור על האיסור בקודשים כדי לעכב. השיב הנודע ביהודה[31]: סמיכה אסורה בטמא טכנית, שאינו יכול להיכנס לעזרה. לכן לו היה פסוק לאסור, היה זה כבר לעכב, שאיסור ראשוני כבר קיים מעצם הכניסה לעזרה. וה'עיכוב' באמת אין משמעותו שהקורבן יפסל, שהרי ניתן לוותר על הסמיכה לחלוטין בדיעבד, אלא עניינו שיהיה צורך לחכות שהטמא יטבול ויטהר ויסמוך ידיו שנית.

בתירוץ  מבארת הגמרא שאכן אין פסוק לאסור, והאיסור לטמאים הוא מדרבנן  "שמא יגעו בבשר".

מסקנת הגמרא היא שהמקום אינו מעכב את שחיטת הטמא, מאחר שיכול לשחוט על ידי סכין ארוכה[32]

דנו בעלי התוספות בשאלה היכן עומד הטמא:

"הקשה ה"ר אפרים... איך יתכן שיהא כל כך ארוכה מהר הבית עד עזרת ישראל כדתנן במסכת כלים (פ"א מ"ח) החיל מקודש מהר הבית שאין עובדי כוכבים וטמאי מתים נכנסין לשם עזרת נשים מקודשת הימנה שאין טבול יום נכנס לשם ואפי' אי האי סוגיא בטמא שרץ[33] ומותר ליכנס בחיל מ"מ עזרת נשים ארוכה קל"ה אמה והיאך יתכן שתהא סכין ארוכה כל כך?[34]"

מציעים בתוספות שלושה תירוצים:

  • אם נטמא בהיותו כבר בעזרת נשים, לא החמירו עליו לצאת.
  • האיסור קיים רק אם באים ממזרח (דרך החיל ועזרת נשים) "לפי שהוא מקום כניסה ויציאה לכל אדם יותר". בשאר צדי העזרה, מכיוונים אחרים, הטמא רשאי לעמוד עם סכין ארוך.
  • הטמא עומד בגגות ועליות שלא נתקדשו.

 

[1] 'מכים שורשים', הרב חיים נבון עמוד 91.

 שיעור זה מוקדש לכבוד חמותי גב' שרה גרשוני, אשת חסד ואוהבת תורה באמת, לכבוד הגיעה לגיל שבעים.

[2] לפי זה שחיטה אינה עבודה (כמפורש בזבחים דף יד עמוד ב) , ולכאורה אסור לכוהן לבצעה בבגדי עבודה חגור אבנט, שהוא כלאיים. (על פי רמב"ם הלכות כלי המקדש פרק ח הלכה יא). ואולי "לצורך הקבלה מותר לכהן ללבוש את האבנט כבר משעת שחיטה, שהרי קשה לצמצם ולא ניתנה תורה למלאכי השרת".   (שו"ת שאילת יעב"ץ ח"א סימן קלב בתירוץ שני).

[3] מסכת יומא פרק ב משנה ג.

[4] מסכת יומא דף כה עמוד ב.

[5] חידושי הריטב"א מסכת יומא דף כה עמוד א ד"ה הראש והרגל.

[6] בית הבחירה למאירי  מסכת יומא דף כה עמוד א.

[7] מאירי מסכת יומא דף מב עמוד א.

[8] תוספות מסכת כתובות דף כד עמוד ב ד"ה חד.

[9] תוספות הרא"ש מסכת קידושין דף עו עמוד א ד"ה אין בודקים.

[10] עזרא פרק ו.

[11] יחזקאל פרק מד. כל האמור נלקח מ'שערי היכל' מערכה עה עמוד רמט. עוד בנושא זה בדברי הצל"ח בהמשך הדברים.

[12] ילקוט שמעוני תורה פרשת אחרי מות רמז תקעט.

[13] תוספות מסכת יומא דף לב עמוד ב ד"ה אם כן.

[14] תורה תמימה לויקרא פרק א אות מב.

[15] במדבר פרק טז פסוק ג .

[16] רש"י במדבר פרק טז פסוק ז.

[17]  מסכת ברכות דף לא עמוד ב.

[18] ,דשמואל ודאי בההיא שעתא לא הוה בר עונשין"  (שיטה מקובצת מסכת ברכות דף לא עמוד ב ד"ה מימר).

[19] שמואל א פרק ג  .

[20] פני יהושע מסכת ברכות דף לא עמוד ב ד"ה שם א"ל מימר.

[21] צל"ח מסכת ברכות דף לא עמוד ב ד"ה ואמנם.

[22] מסכת פסחים דף ז עמוד ב רש"י ד"ה פסח וקדשים. כך הבין מדבריו הגר"א באליהו רבה למסכת כלים , א,ח.

[23] רש"ש שם בביאור שיטת רש"י.

[24] שערי היכל, עמוד רנ.

[25] תוספות מסכת זבחים דף לא עמוד ב ד"ה כל הפסולין.

[26] מסכת קידושין דף נב עמוד ב.

[27] רש"י מסכת קידושין דף נב עמוד ב ד"ה וכי.

[28] תוספות מסכת קידושין דף נב עמוד ב ד"ה וכי.

[29] תוספתא מסכת ערכין פרק ב הלכה א

[30] יו"ד סימן א סעיף א. גם קטע זה נלקח מ'שערי היכל' עמוד רנ.

[31] שו"ת נודע ביהודה מהדורא תניינא - יורה דעה סימן יא.

[32] שלא כדעת שמעון התימני בעמוד ב.

[33] בניגוד לטומאות היוצאות מן הגוף, טמא שרץ אסור בכניסה דרבנן. אם מדובר בו אז הקושיה היא מה צורך לאיסור דרבנן נוסף מטען 'שמא יגעו',   

    הרי ממילא אין הדבר אפשרי.

[34] תוספות מסכת זבחים דף לא עמוד ב ד"ה וטמאים.