הדפסה
יהדות - גמרא

כפרת הירח- תלמוד בבלי מסכת שבועות דף ט עמוד א

על שאין בה ידיעה בתחלה ולא בסוף - שעירי רגלים ושעירי ראשי חדשים מכפרין, דברי ר' יהודה. א"ר יהודה אמר שמואל: מ"ט דר' יהודה? אמר קרא: ושעיר עזים אחד לחטאת לה', חטא שאין מכיר בו אלא ה' - יהא שעיר זה מכפר. והאי מיבעי ליה לכדר"ל, דאמר ר"ל: מה נשתנה שעיר של ר"ח שנאמר בו לה'? אמר הקדוש ברוך הוא: שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח! א"כ, לימא קרא על ה', מאי לה'? לכדאמרן. ואימא: כוליה להכי הוא דאתא! א"כ, נימא קרא חטאת ה', מאי לה'? שמעת מינה תרתי.

shutterstock 357987113  כפרת הירח- תלמוד בבלי מסכת שבועות דף ט עמוד א

רש"י מסכת שבועות דף ט עמוד א

הביאו כפרה - להפיס דעתה של לבנה.

תוספות מסכת שבועות דף ט עמוד א

שעיר זה יהא כפרה עלי - פירש בערוך שעיר זה כפרה לישראל ועלי לקבוע זמן כפרה זו וקבעתי בר"ח להפיס דעתה של ירח.

חידושי הריטב"א מסכת שבועות דף ט עמוד א

הכי גרסינן וכן גירסת כל הספרים הביאו כפרה עלי שמעטתי את הירח. והכי משמע מהא דמהדרינן דאם כן לימא קרא על ה', אלמא עלי גרסינן ולא גרסינן על שמעטתי, והרבה פירושים נאמרו בו, ועל דרך האמת סוד גדול בדבר רמוז בפרשת בראשית בפירוש התורה לרבינו הגדול ז"ל, אבל המחוור שבפירושים לפשוטו הוא כי לשון כפרה זה הוא כולל שני דברים, לשון כפרה ממש, ולשון פיוס כלשון אכפרה פניו במנחה (בראשית ל"ב), וה"ק כפרה שלכם שיהא בה פיוס עלי ללבנה שמעטתיה, ועלי כמו במקומי, ולשון הכתוב שאמר לחטאת לה' כולל לשניהם לחטאת לישראל לה', ולחטאת ולפיוס בשביל השם.

אם כן. פירוש דלכדריש לקיש, א"כ לימא קרא על ה'.

קונטרס הראיות לריא"ז מסכת שבועות דף ט עמוד א

ומזה נמי [יש] ללמוד שאפי' האדון המעליב לעבד צריך לפייסו ולעשות לו נחת רוח, ולזה הענין נתכוון ריש לקיש במדרש זה

תוספות הרא"ש מסכת שבועות דף ט עמוד א

שעיר זה יהא כפרה עלי וכו'. ולימדתך תורה דרך ארץ דאם סרח העבד לפני אדונו עד שהוצרך לייסרו מוטל על האדון לפייסו אח"כ, וכיוצא בו נעשה אדם בצלמנו, ויש דוחקין לפרש שעיר זה יהא כפרה לישראל על עוונותיהם עלי הדבר הזה מוטל לעשותו לכבוד הלבנה על שמיעטתיה.

חידושי אגדות למהר"ל שבועות דף ט עמוד א

מה נשתנה שעיר של ר"ח וכו'. רבים תמהים על המאמר הזה מה שאמר הביאו עלי כפרה. וכל זה מפני הרגל הלשון שהלשון הוא מורגל על מי שחטא ומביא כפרה על חטאו, ואין זה שייך אצל הש"י. אבל אין הדבר כמו שחשבו, כי כל הסרה וסילוק נקרא כפרה, שכן פירשו ג"כ על אכפרה פניו במנחה. ודבר זה מבואר שכל קנוח והסרה יקרא כפרה, לא כפרת חטא דוקא שיכפר לו הש"י. [רק] מה שאמר הביאו קרבן כפרה עלי הוא סלוק תרעומות ותלונת הירח, שהיה [לה] תרעומות במעשה ה', שאחר שהם שני מושלים בעולם החמה ביום וירח בלילה נתמעט הירח בכל חדש וחדש עד שלא נמצא אור מן הירח, ולא תמצא כך בכל צבא השמים העליונים ויש יציאה [מן הסדר] בירח משאר צבא השמים. ולפיכך קבע הש"י [לירח] נגד זה מעלה, כי זה מדת הש"י שנותן מעלה תחת שפלות שהגיע לו עד שהכל שוה. כי הש"י משוה כל הנמצאים ולא [נמצא] תרעומת אצל [אחד שיהיה נמצא תרעומות אצל אחד על מעשה הבורא] וזה מה שנתן לה קרבן בר"ח שלא תמצא בחמה ובכל שום צבא השמים דבר זה. שכנגד שנתן לה מיעוט שלא נמצא בכל צבא השמים [נתן לה] הקרבן שכתוב בתורה נמצא שהדבר שוה גם זה לעמת זה והנה בזה שאמר הביאו כפרה עלי ר"ל שקרבן ר"ח [הוא קנוח] והסרה [מן] הש"י, עד שהוסר התלונה מהירח ועתה לא נשאר שום תלונה ע"י קרבן זה.

וכן פי' הרד"ק בשורש כפרה, כי לשון כפרה הוא לשון הסרה כמו שהאריך הרד"ק כי אין הלשון רק הסרה. וכן חטאת אין פירושו רק לשון חסרון, כמו שפי' רש"י על אנכי אחטנה ופי' רש"י שהוא לשון חסרון כמו קולע אל השערה ולא יחטא. וכן [אני] ובני שלמה חטאים וכן תרגום אונקלוס. ודבר שבא לתקן החסרון נקרא חטאת לפי שהוא מתקן החסרון שבמעשה האדם וכן קרבן זה מתקן החסרון במעשה ה' וזה הוא [אל] הירח כאלו היה חסרון במעשיו שהוא בלבד מכל צבא השמים יש לו חסרון ונתן לו כנגד זה קרבן ר"ח שלא תמצא מכל צבא השמים. ולכך כתב בקרבן זה לחטאת לה', ואין ספק כי אין מקרא יוצא מידי פשוטו לחטאת לה' לתקן חסרון מעשה האדם, רק כי לכך כתב בקרבן זה לה' מה שלא כתב בכל הקרבנות, לומר כי הקרבן הזה מתקן גם כן [ה]חסרון [ב]מעשה ה' עד שהם שלמים בלי חסרון כלל. ואין לתמוה א"כ היה מעשה ה' חסרים אם לא היה הקרבן, שאין זה תמיה שכן הוא כל מעשה ה' שבתחלת הבריאה הם חסרים ויושלם המעשה. וכאן בא התקון ממקום אחר דהיינו הקרבן, ולכך אמר שהקרבן מתקן מעשה ה' מה שהיו [המעשים של העולם] חסירים והוא מיעוט הירח, [ודבר זה הוא] כפרה על ה' ר"ל סלוק התרעומות ממנו יתברך.

ואולי בעיני המתמיהים אין הקרבן חשוב כ"כ עד שיהיה הקרבן משלים התרעומות [הזה], ודבר זה סכלות [להם], כי אין מעלה כמו זה שע"י חדוש הירח הוקבע כפרת עולם שלא תמצא [זה ב]אחד מצבא השמים. וכדי לפתוח עוד שער פנימי סגור, ועם כי הדברים האלו ישרים מאוד ואין ספק בהם, רק כדי להעמיד אותך על סוד הכפרה כדי שיביא האדם [ג"כ] כפרה על עצמו, כי לא [דברו] נכונה במלאכי אלקים [אשר] עולים ויורדים בסולם השמימה לראות גנזי נסתרות, הנה נבאר מאמר זה. וזה ענין המאמר בפרק אלו טריפות (חולין ס' ב') ר' שמעון בן פזי רמי כתיב ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים וכתיב את המאור הגדול ואת המאור הקטן אמרה ירח לפני הקדוש ברוך הוא רבש"ע אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד אמר לה לכי ומעטי את עצמך אמר לפניו רבש"ע הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון אמעט את עצמי אמר לה לכי ומשלי ביום ובלילה א"ל מאי רבותא דשרגא בטיהרא מאי אהני אמר לה זיל לימנו בך ישראל ימים ושנים אמרה ליה יומא נמי אי אפשר דלא מנו ביה תקופות דכתיב והיו לאותות ולמועדים לימים ושנים זיל ליקרי צדיקי על שמך יעקב הקטן שמואל הקטן דוד הקטן חזייה דלא קא מייתבא דעתא אמר הקדוש ברוך הוא הביאו כפרה על שמיעטתי הירח והיינו דאמר ר' שמעון בן לקיש מה נשתנה שעיר של ר"ח שנאמר בו לה' אמר הקדוש ברוך הוא שעיר זה יהא כפרה עלי על שמיעטתי את הירח [ע"כ. והשאלות אשר יש במאמר הזה נוסף על עיקר השאלה שאמר הביאו עלי כפרה הם הרבה מאוד ויתבארו]. ודע כי השמש והירח כאשר נמצאו מאתו יתברך היו נבראים שוים, שמאחר ששניהם נבראו מאתו יתברך והיו נבראים במאמר אחד, כדכתיב (ויברא) [ויעש] אלקים את שני המאורות הגדולים, הרי כלל אותם ביחד במלה אחת שנבראו מאתו [והם שוים]. ואי אפשר שלא יהיו נבראים שוים, כי הגדול והקטן מורה על מדריגות מתחלפות כאשר האחד גדול והאחד קטון, ומאחר שנבראו ביחד כדכתיב (ויברא) [ויעש] אלקים את שני המאורות הגדולים אין ראוי שיהיו נבראים במדריגות מתחלפות בגודל ובקוטן שאינם שוים יחד. דודאי אם נבראו ביחד דברים מחולפים ומחולקים אין זה קשיא, כי כל דבר שהוא מחולק זה מזה נמצא בזה מה שאין בזה ויש בזה מה שאין בזה ושקולים הם, ולפיכך נבראו ביחד. כמו הארץ והשמים [שיש בשמים] מה שאין בארץ ויש בארץ מה שאין בשמים, ולכך מקדים פעמים השמים ופעמי' מקדים הארץ לומר לך שהם שקולים ולפיכך נבראו יחד. אבל כאן כתיב את המאור הגדול לממשלת [ה]יום ואת המאור הקטן שהכתוב קראו קטן כנגד השמש ואין להם שתוף ביחד. והראב"ע בפי' התורה הרבה דברים, ופי' שני המאורות הגדולים שהם גדולים בערך שאר הכוכבים, המאור הגדול ואת המאור הקטן שהירח הוא קטן נגד החמה, ופי' זה אפילו גמולי מחלב יודעים.

אבל כאשר תעיין בדברים אשר בארנו, תדע להבין אמתת הדברים ודקדוק אמת הוא, כי הכתוב שאמר את שני המאורות הגדולים שכלל אותם ביחד בבריאה בשם [גדולים], לא היה לומר אחר כך את [המאור] הגדול ואת המאור הקטן. ומתרץ שנבראו שניהם שוים וע"י שקטרגה מיעט הירח. ופי' דבר זה דודאי מצד בריאתם מן הש"י שוים הם במדריגה אחת, כי מצד שהם נבראים מן הש"י ראוי שיהיו שוים שאין לאחד מהם מלכות מצד הבריאה שנבראו מאתו. כי מצד הבריאה והיציאה לפעל אינם מלכים כי הם עלולים מן הש"י, ולפיכך הם נבראים שוים. אבל מצד עצמם יש קטרוג, שאין ראוי שיהיו שני מלכים משתמשים בכתר אחד. כי מצד שהשמש מושל בעולם התחתון כמו מלך, וכן הירח שהוא מושל בלילה, אין ראוי שיהיו [שוים ויהיו] שני מלכים משתמשים בכתר אחד. כי המלך במה שהוא מלך על הכלל צריך שיהיה מלך אחד [ואין משותף עמו.

ועוד נרמז דבר זה בלשון אין שני מלכים משתמשים בכתר אחד, כי הכתר נבדל מבעל הכתר, כאשר הכתר הוא על ראשו. ולכך ראוי הכתר למלך, שהרי המלך [ג"כ] הוא נבדל מן הכלל ג"כ ודבר זה יתבאר עוד, ולכך יש למלך בשביל זה מעלה אלקית, ולכך מושחים המלכים בשמן הקודש. והמעלה האלקיות הזאת כמו שאמרנו הוא מה שהמלך מושל על הכלל והכלל הוא נבדל, כי הגשמי הוא פרטי, ולכך כל מלך הוא אחד שאין הכללי מתחלק, לכך אמרה הירח אי אפשר שיהיו שני מלכים משתמשים בכתר אחד. ודווקא הירח היה מקטרג ולא השמש, וזה מפני כי השמש על כל פנים אף אם הם שניהם שוים נבראו השמש היא ראשונה, כי כל שניות אי אפשר שלא יהיה אחד ראשון, ובמה שהוא ראשון הוא אחד ואין שני מלכים משתמשים בכתר אחד. אבל הירח שיש בה שניות שייך בזה כי שני מלכים משתמשים בכתר אחד. ולפיכך אמר הקדוש ברוך הוא לכי ומעטי עצמך, ובזה לא יהיו עוד כאן שני מלכים כי יש לחמה מדריגה יותר עליונה כאשר תמעט [הירח] והרי אין כאן שני מלכים משתמשים בכתר אחד [בשוה].

ואמרה הירח בשביל שאמרתי דבר הגון וכו'. פירוש, אחר כי מצד עצם הבריאה נבראו שניהם כאחד ואין ראוי להיות אחד יותר גדול מן האחר, רק מצד ממשלת העולם ומלכותו אשר הם מושלים, [אי] אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד. א"כ נקצר שלימות הירח במה שראוי לה מצד עצם הבריאה, ואין לקצר מה שיש לה בעצם הבריאה [מצד דבר שאינו עצם הבריאה]. ואז השיב הקדוש ברוך הוא לה לכי ומשול ביום ובלילה, ור"ל שאין הקטנות פחיתות שתתרעם על הקטנות, אדרבא מצד מה הוא עלוי, שהרי הקטנות גורם למשול ביום ובלילה. וזה אם לא הוקטן הירח לא היה האחד נמצא בזמן השני, רק השמש ביום והירח בלילה שהיה היום לשמש והלילה להירח, אבל עכשיו אין הבדל בין הירח ובין [החמה]. ויכול להיות הירח נמצא ביום ג"כ שאין כאן הבדל בין המלכים. דרך משל שנמצא השר עם המלך במקום אחד, ולא נמצא המלך עם מלך במקום אחד וזה בשביל שלא ישתמשו בכתר אחד, אבל השר הוא נמצא עם המלך.

ועוד יש בזה דבר מופלג מאוד, כי הקטנות גורם לה שתמשול ביום ובלילה, כי כל דבר שהוא במעלה א"א לו בלא חסרון כמו השמש שהוא מאור הגדול א"א לה בלא חסרון והעדר, כי כל הנבראים התחתונים דבק בהם העדר וחסרון. ולכך השמש שהיא מאור הגדול אינה מושלמת רק ביום בלבד ובלילה היא נעדרת, אבל דבר שהוא קטן אפשר בלא העדר גמור כי במה שנמצא קטן הוא חסרונו ולא צריך העדר, ולפיכך קטנותו גורם שישמש ביום ובלילה, ודבר זה ברור למבינים.

חידושי אגדות למהר"ל שבועות דף ט עמוד א

ואמר (כי) הקדוש ברוך הוא הביאו עלי כפרה על שמעטתי הירח, בני אדם אשר לא ידעו דברי תורה, חושבים כי כאשר האדם חוטא לפני ה' במעשיו וחייבה התורה להביא קרבן, אותו קרבן הוא כמו דורן שבשביל זה יכפר לו הקדוש ברוך הוא. כמו אדם שחטא למלך בשר ודם ומביא דורן אליו לרצותו, וכך מביא קרבן אל הש"י לרצותו. ומפני זה היה זר ונפלא בעיניהם, מה שאמרו הביאו עלי כפרה. אבל ח"ו לומר כך, שיהיה הוא יתברך מקבל דורן ומכפר לו. רק הקרבן הוא הקרבתם אל הש"י אשר הוא מביא אליו הקרבן, כמו שמורה לך שם קרבן. וכאשר יש קירוב והשבה אל הש"י אשר הוא בעל המעלה בלי חסרון, מסולק מאתו כל חסרון והעדר המצורף אליו שהוא החטא. וזהו סוד הקרבן כמו שבארנו במקומו, שהוא השבת העלול אל עלתו יתברך ע"י הקרבן שמתקרב אליו העלול, וזה מסלק כל חטא המצורף אליו. וזהו לשון כפרה שהוא לשון קנוח, כמו שפירש רש"י ז"ל על (בראשית ל"א) אכפרה פניו במנחה. ולכך בכל יום שיש בו קדושה ומעלה כמו החגים הקדושים ור"ח, יש בו קרבן חטאת כי הימים האלו יש בהם קדושה, לכך הם מיוחדים לסלק החסרון ולהתקרב ולשוב אל הש"י. כי הירח מצד קטנותו הוא מוכן להתקרב אל הש"י, ודבר זה מסלק החטא מה שהיה מקטין הירח. כי קטנות הירח הוא העדר האור והיה כאן חסרון, וכאשר היה כאן התקרבות ע"י קטנות זה וזה מסלק החסרון. וז"ש חטאת לה', כלומר כי הקרבן הוא סלוק החסרון שנמצא בעולם הוא העדר האור מצד הקטנות אשר יש לירח, וזהו בתחלת החדש שהירח הוא בקטנותה ביותר, ומצד הקטנות הזה יש לירח התעלות, לכך יש סלוק החטא אשר החטא הוא ההעדר כאשר הוקטן הירח, וכאשר אמרה תורה להביא בר"ח שעיר לחטאת וזה הוא הדביקות למעלה, ובזה יש הסרה לחטא שהוא הריחוק מן הש"י, ובשביל זה יש קירוב גמור אל הש"י והקירוב הזה עצמו הוא סלוק ההעדר. ואל תשאל מן השבת שהוא יום קדוש ואין בו חטאת, כי זהו מפני שהוא יום מנוחה יום שהכל מתוקן בפרט מעשה האדם, ואין ראוי לתקן החסרון ביום המתוקן, וכמו שאסור כל תקון ביום הזה ולכך אין חטאת ביום השבת.

ואחר שהתבאר לך דברים אלו, כי הקרבן הוא סלוק החסרון, ומפני כי ראוי שיהיו נבראים השמש והירח שוים, כי נבראו מן הסבה הראשונה שהיא אחת וכמו שנבראו יום ולילה מן הסבה הראשונה שוים לא אחד גדול מן השני. ודבר זה מצד המצאם מן העלה הראשונה והם עלולים אין ראוי לאחד מהם שיהיה אחד, כי האחדות הוא מלכות כמו שהתבאר ומצד שהם נבראים והם עלולים אין כאן אחדות לאחד מהם, ולפיכך נבראו שוים ובזה אין אחדות כלל. רק מצד שנתן הש"י אותם למושלים בעולם, קטרגה הלבנה לומר אי אפשר שיהיו שנים משמשים בכתר אחד הכל כמו שבארנו. מ"מ מצד הקטנות אשר יש לירח, וזה בתחלת החדש שהירח הוא בקטנותו יש לירח התעלות למעלה. כי לכל קטן יש התעלות למעלה, ודבר זה מסלק החטא אשר היה ע"י שהוקטן הירח והיה לו ההעדר וכאשר אמרה תורה להביא חטאת והוא הקירוב למעלה, בזה מסולק החטא אשר הוא ההעדר, והבן הדברים. כלל הדבר כאשר הוקטן הירח יש מצד אחד ההרחקה מן הש"י כאשר נעשה קטן בעצמו, ובאשר ביום התחדשות הירח היה הקרבן וע"י הקרבן הוא הקירוב אל הש"י כי הש"י מקרב הקטן לכך בזה הוא מסולק הריחוק.

פני יהושע מסכת שבועות דף ט עמוד א

בר"ח זה של ר"ה לא שייך שום כפרה על מיעוט הירח והיינו לפי מה דאיתא התם בהך סוגיא דר"ה גופא דתניא בברייתא כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב מלמד שאין ב"ד של מעלה נכנסין לדין אלא א"כ כשקידשו ב"ד של מטה החדש, וא"כ לפי"ז מיעוט ירח דחדש זה הוא להודיע חיבתן ושבחן של ישראל ולתועלת גדול כיון שיום זה הוא חק ומשפט לאלקי יעקב וכל צבא השמים עומדין עליו מימינו ומשמאלו והיינו שהללו מיימינים והללו משמאילים לקטרג על ישראל, וא"כ מסתמא לאחר שרואין כל השבח הזה שהקב"ה וכל פמליא שלו עומדים ומצפים עד שיקדשו הב"ד של מטה החדש וע"י זה בודאי נסתתמו טענותיהם של המקטריגים ונעשים סניגורים להפך בזכותן ומודים ואומרים כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו. זאת ועוד אחרת שהלבנה אינה צריכה לפיוס בר"ח זה שאין לך פיוס גדול מזה שע"י המיעוט שלה היא מתעלה ומתקדשת ביותר שאפילו החמה וכל המזלות וכל צבא מעלה עומדים צפופים ומחכים עד שישמעו מפי ב"ד של מטה ומפי ב"ד של מעלה מקודש החדש בזמנו, ועוד הארכתי בזה בדרוש בכמה דרכים אחרים שכל אחד כדאי ליתן טעם לשבח על מה שאין מזכירין שעיר של ר"ח בר"ה:

אמת ליעקב מסכת שבועות דף ט עמוד א

אמר ריש לקיש מה נשתנה שעיר של ראש חודש שנאמר בו לד'. אמר הקדוש ברוך הוא שעיר זה יהא כפרה עלי על שמיעטתי את הירח. והוא תמוה. ונראה הכוונה, דהנה בברכות ל"ב (ע"א) אמר ר' יהושע בן חנינא אלמלא שלש מקראות הללו נתמוטטו רגליהן של שונאי ישראל. חד דכתיב ואשר הרעותי (מיכה ד, ו), ופרש"י אני גרמתי להם, שבראתי יצר הרע. ומבואר במקובלים שע"י מיעוט הירח נולד הרע בעולם. וזהו כוונתן כאן, שבראש חודש יש בו מיעוט הירח, ולזה אמר הקדוש ברוך הוא הביאו כפרה על עוונות ואז אטיל כל העוונות עלי, כלומר שאני גרמתי להם שעשו עוונות - שבראתי יצר הרע על ידי מיעוט הירח, כמו שכתוב ואשר הרעותי:

דף על הדף שבועות דף ט עמוד א

ברבותינו בעלי התוספות (בפרשת פנחס) ביאר, דשעיר ר"ח בא לכפר גם שלא תיפול אסכרא בתינוקות, שבא לתקן את הלבנה שניתלו מאורות ברביעי. וזה היתה התפילה של אנשי מעמד ביום הרביעי שלא תיפול אסכרה בילדים. נמצא מדוייק מאד נוסח התפילה בר"ח: זמן כפרה "לכל תולדותם", שלא נאמר כן בשאר מוספי השנה, משום שמוסף ר"ח יש בה ענין מיוחד לכפר על התולדות שלא יהיה בהם אסכרה.

ואולי, זה מה שכותבת הגמרא כאן - חטא שאין מכיר בו אלא ה' יהא שעיר זה מכפר, שהרי לא יודעים למה ילדים מתים, שהרי לא בני חטא המה, אלא רק ה' מכיר למה יש כזה.

(וללוי אמר)

דף על הדף שבועות דף ט עמוד א

פירש החתם סופר בדרשות (ח"א ע' ק"ו סוף טור ג') משל למי שהלוה ממון למלך, והמלך נתן לו שטר לגבות את חובו מאת האוצר, והפקידים הממונים על האוצר, במקום לשלם מיד, דוחים אותו בלך ושוב, יום אחרי יום, עד שהלה בא לפני המלך ומתמרמר על סירובם לשלם לו, אז בודאי אותם פקידים צריכים כפרה על שגרמו שיהי' לו להבעל חוב טענות על המלך.

והנמשל הוא שהקב"ה מיעט את הלבנה, אבל רק באופן זמני עד ביאת המשיח, שאז יהי' אור הלבנה כאור החמה, ובכל חודש וחודש חושבת הלבנה שהנה בן דוד בא, והגיע זמן תיקונה, ובאמת הכל תלוי בידינו, ש"היום - אם בקולו תשמעו", ואם כן הכפרה שנצרכת לפייס את הלבנה, עלינו היא מוטלת, שצריכין אנו לשאת על אחריותינו מה שעדיין לא הגיע משיח, ועדיין לא נתקנה הלבנה.

הביאו כפרה לפני בראש חודש לכפר עליכם כדי שתשלימו עלי בקרבן כפרה זה את הכבוד שאמרתי לעשות לירח בשביל שמיעטתיו. רי"ף כאן.

נתיבות עולם נתיב התשובה פרק א

החטא בעצמו הוא חסרון כמו שהוא לשון חטא כמו אנכי אחטנה (בראשית ל"א) והיה אני ובני שלמה חטאים (מלכים א' א') וכל חסרון הוא הרע

 

אורות התשובה / פרק ו - מציאותה ופעולתה הפנימית של התשובה בעמקי גנזי האדם והעולם וכנסת ישראל / ז

 

ז מתחלת הבריאה ראוי היה טעם העץ להיות גם הוא כטעם פריו. כל האמצעים המחזיקים איזו מגמה רוחנית גבוהה כללית ראוים היו להיות מוחשים בחוש נשמתי באותו הגבה והנעם, שעצם המגמה מורגשת בו כשאנו מציירים אותה. אבל טבע הארץ. התנודדות החיים, ולאות הרוחניות כשהיא נסגרת במסגר הגופניות, גרם שרק טעמו של הפרי, של המגמה האחרונה, האידיאל הראשי, מורגש הוא בנעמו והדרו, אבל העצים הנושאים עליהם את הפרי, עם כל נחיצותם לגדול הפרי, נתעבו ונתגשמו ואבדו את טעמם. זהו חטא הארץ, שבעבורו נתקללה כשנתקלל גם האדם על חטאו. וכל פגם סופו לתקון. ע"כ מובטחים אנו בברור, שיבאו ימים שתשוב הבריאה לקדמותה, וטעם העץ יהיה כטעם הפרי, כי תשוב הארץ מחטאה, וארחות החיים המעשיים לא יהיו גורמים לחוץ בעד הנועם של האור האידיאלי, הנתמך בדרכו ע"י אמצעים הגונים, המחזיקים אותו ומוציאים אותו מן הכח אל הפועל. התשובה עצמה, המזרמת את הרוח הפנימי, אשר נטבע במצולות תהום של ההעדר והפך המגמה האידיאלית ע"י נתינת רוח לרוח הצדק, שנתן בתחלה במועקה, תתן עז. לרוח האידיאלי לחדור בתקפו גם בחלקי כל המכשירים הרבים, ומכולם יוטעם טעמו של הזיו המגמתי, ולא ישא עוד האדם חרפת העצלות בדרך החיים האמתיים.

 

אגרות הראיה / כרך ב / תסט

 

סי' יב. האגדה של "הביאו כפרה עלי" אסור לחשבה כפשוטה, כ"א ע"ד משל וסוד. והקושי שבפשוטה אינו מפני שאין מוצאין בצורה החיצונה שלה ענין על מה שתהי הכפרה נצרכת, שהרי הלבנה טענה "בשביל שאמרתי לפניך דבר הגון אמעט את עצמי", והיא טענה הוגנת, שהרי אנו רואין שהסכימה דעתו של הקב"ה להנחה זו, דאין ראוי לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד". וא"כ אין צורך בענין אחר של הצרכת כפרה. גם אין שייך לומר לגבי טעות עע"י, דלדידהו אין אלקות כשהם שנים, שהרי זהו עיקר יצרא דע"ז וטעותם, שאיוו לאלהות הרבה, "ומספר עריך היו אלהיך יהודה, "וכ"מ שפקרו המינים תשובתם בצדם" היינו מלשון רבים האמור בתורה, שזהו כל יסוד פיקורם. אך לא שייך כלל לומר לגבי הקב"ה שום ענין של חסרון שלמות ח"ו, ואיך שייך כפרה, ומי הוא המכפר, וכל מעשיו בצדק ובחכמה, ולתכלית הטוב. וע"כ האגדה הזאת מצוה לפרסם שאינה כפשוטה, כ"א כלולות בה מחשבות נעלות מסוד ד' ליראיו, והדברים מעוטפים בלבוש עב כדי להעלים האור הגדול שיש בדעות הנשגבות הללו, שרק יחידים בדורות ראויים לחשוב בהם, וכבוד אלקים הסתר דבר.

 

מאורות הראי"ה לחנוכה ארבע פרשיות ופורים / פרשת זכור

 

גם אינם סיבות לבריאת עולם כלל שאינם כי אם שע"י [=שעל ידם?] ההנהגה מסתדרת, א"כ עלה בדעת השרים הממונים על הלבנה, שיהיו הם ע"י הנהגתם עיקר הסיבה להשגת שלמות האדם, ובאמת א"א כי אם על ידי התורה, שהרי האדם הוא גבוה מהם מצד ערך נשמתו, ואם היה עיקר שלמותו תלוי רק בהשגתם, הנתלית [?] מהם, היה בודאי נמוך מהם. א"כ [תיקון] פשע הלבנה היה להורות שאין הדבר כמחשבתה להקטין מעלת האדם שאין מקור תורתו כי אם מהגלגלים, (רק) כי אם המה רק הערה שעל ידה יבא למעלתו האמתית שהיא קרבת אלקים וגילוי סודו אל יראיו. א"כ מובן עונש הלבנה מדה כנגד מדה שאין לה אור כלל מעצמה רק מהשמש, מפני שחשבה להיות מקור עצמי לשלמות האדם, ע"כ נענשה שאפילו שלמותה אין לה ממקור עצמה. אמנם פשע הלבנה אינו שולט רק קודם שקרבנו הקב"ה לעבודתו לתן לנו תורת אמת, אבל אח"כ אין כאן במה לטעות כלל, שמקודם מתן תוה"ק היתה צריך להיות ההתחלה מחקר האדם, אבל אח"כ כשניתנה תורה אפילו ההתחלה א"צ מחקר האדם, א"כ במה יטעו, ע"כ ציוה הקב"ה "הביאו כפרה עלי (על) שמיעטתי את הירח" (חולין ס ב) , היינו להורות שאחר נתינת התורה אין בעון הלבנה בכדי לטעות.

ותבואר קושיית הרד"ק עה"פ (תהילים ח ד) "כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננתה", מפני מה אינו מזכיר שמש, שעיקר גבורתו ניכרת בשמש כמ"ש על גלגל חמה כו' 1. אך כיון שסוף המקראות (שם ה-ו) "מה אנוש כי תזכרנו... ותחסרהו מעט מאלקים וכבוד והדר תעטרהו" שמבאר מעלת האדם, ובמה אפוא גדלה מעלתו אם לא בתוה"ק להורות שהוא למעלה מכולם, ובמה יודע זה, רק על ידי שענש הלבנה שחשבה שתהיה היא מקור להשגת שלמותו, ואם היה נמוך ממנה אין זה פשע, אך בראות האדם הירח והכוכבים שמסר לה כדי לתקנה מעט, אז רואה גודל מעלת האדם כי רם הוא.

עכ"פ למדנו כי מעלת האדם גבוהה מאד. גם מקור וסיבת דברים רבים ראוי' להיות אחד, רק כל מה שיתרחק מסיבתו יתרבה. א"כ אף אנו נאמר, ראשית סיבת תוה"ק, [ש] היא רצונו של מקום ב"ה לתכלית הטוב והיושר האמת [י], א"כ בודאי גבוה ונשגב וקדוש הוא עד אין חקר, והוא אחד בשורשו, וא"כ הי' מצות התורה ראוי' להיות ג"כ אחד, רק מפני שהיה הכרח להוריד מקור המצות עד שירדו מעוצם רוחניותן להתגשם במעשה גשמי, א"כ בודאי צריך זה ע"י סיבות וקישורים רבים, א"כ אמרנו שכל מה שתתרחק הסיבה מהמסובב יתרבו המסובבים, א"כ הריבוי של המצות והפעולות שבהן יולד בהכרח ממה שהיו מוכרחים לירד מעוצם גדולתן למטה עד שיוכלו בני אדם לזכות בהן. וז"ש "רצה הקב"ה לזכות, לפיכך הרבה להם" כדי שיתגשמו התומ"צ [=התורה ומצוות] ויוכלו לזכות ע"י [=על ידן].