הדפסה
יהדות - גמרא

הדם האדום יותר סנהדרין עד

גדרי הסברה מה ראית שדמך אדום יותרshutterstock_103225520 (2).jpg  הדם האדום יותר סנהדרין עד

 

ערב ראש השנה באושוויץ. 1400 נערים נכלאו ומצפים למותם. יהודי מגיע לרב מייזליש ושואל:

"רבי, הבן היחיד שלי, היקר לי מבבת עיני, נמצא שמה... ויש בידי היכולת לפדותו. והיות וידוע לנו בלי שום ספק, שהקאפוס יתפסו אחר במקומו, על כן אני שואל מהרבי... לפסוק לי הדין על פי התורה"

הרב מייזליש, מודע היטב לסברת 'מאי חזית', התחנן בפני היהודי שלא יבקש ממנו מענה בשאלה חמורה זו, והיהודי הבין את המסר. לו הייתה דרך להתיר, הרב היה אומר זאת. "והיה כל היום יומא דראש השנה הולך ומדבר לעצמו בשמחה שזוכה להקריב את בנו יחידו לה', כי אף שיש יכולת בידו לפדותו, עם כל זה אינו פודהו מחמת שרואה שהתורה לא התירה לו לעשות כזאת ויהיה חשוב לפני ה' יתברך כעקידת יצחק אבינו..[1]"

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק:  נימנו וגמרו בעלית בית נתזה בלוד:  כל עבירות שבתורה אם אומרין לאדם עבור ואל תהרג - יעבור ואל יהרג, חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים ... מה רוצח - יהרג ואל יעבור, אף נערה המאורסה - תהרג ואל תעבור, רוצח גופיה מנא לן? - סברא הוא.  דההוא דאתא לקמיה דרבה, ואמר ליה: אמר לי מרי דוראי זיל קטליה לפלניא, ואי לא - קטלינא לך. - אמר ליה: לקטלוך ולא תיקטול.  מי יימר דדמא דידך סומק טפי דילמא דמא דהוא גברא סומק טפי[2].     פיקוח נפש דוחה כל עבירות שבתורה, למעט שלוש שלגביהן חייב אדם ליהרג ובלבד שלא יחטא בהן. אחת מהן היא שפיכות דמים.  הגמרא מבארת שמקור הלכה זו הוא סברת רבא: מה ראית שדמך אדום יותר, שמא דמו של הזולת אדום יותר. יש לברר את משמעותה של סברה זו. האם מדובר בספק בשאלה האם דמו של הזולת אדום יותר? אם כן, מדוע הספק מוכרע דווקא לטובת הזולת? האם ייתכנו מקרים שבהם תהיה תשובה ברורה לשאלה 'דמו של מי אדום יותר'?

  • הסברות הבסיסיות

 רש"י כותב:   אין זו דומה לשאר עבירות, דמכל מקום יש כאן אבוד נפש, והתורה לא התירה לדחות את המצוה אלא מפני חיבת נפשו של ישראל, וכאן עבירה נעשית, ונפש אבודה, מי יאמר שנפשך חביבה לפני המקום יותר משל זה? דילמא של זה חביבה טפי עליו, ונמצא עבירה נעשית ונפש אבודה[3].    כלומר, אנו מחשבים שכר מצווה כנגד הפסדה. התוצאה תהיה בכל מקרה נפש יהודית אבודה, ועל כן, אין להוסיף עשיית עבירה.  זה נראה פשט הסוגיה, הדנה בהיתר ביצוע עבירה לצורך פיקוח נפש.  כמו כן הדגיש רש"י  את האקטיביות של ההורג.  לכאורה, לו היה נאמר לו:  'אל תתערב בעוד אני הורג ישראל חברך, פן אניחנו ואהרוג אותך', הרי שהייתה השאלה מתהפכת: 'מי אמר שדמו אדום יותר', ורשאי המאוים, אולי אף חייב, שלא להתערב.  ניתן להבחין, בין שתי הסברות, ולדקדק: האם עיקר הבעיה מהווה העבירה, או המעשה בידיים[4]. בעלי התוספות הדגישו את הפן השני:[5]    היכא דלא עביד מעשה כגון שמשליכין אותו על התינוק ומתמעך, מסתברא שאין חייב למסור עצמו דמצי אמר אדרבה מאי חזית דדמא דחבראי סומקי טפי דילמא דמא דידי סומק טפי כיון דלא עביד מעשה.  בעלי התוספות מוכיחים זאת מדין מסירות נפש על גילוי עריות, הנלמד מרציחה, ולגביו מופיע היתר 'קרקע עולם' [6], כלומר: אין חיוב מסירת נפש כשהעבירה מתבצעת ללא מעשה אקטיבי.                   בכיוון אחר  ביאר ביד רמ"ה בפירושו השני:[7]   ויש לפרש שלא ניתנו מצות לידחות אצל פיקוח נפש, אלא כדי שיחיה ויקיים מצות הרבה כדאמרינן התם[8] חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה. אבל הכא גבי רציחה מאי חזית דדמא דידך סומק טפי וראוי להאריך ימים יתר מחבירך, כדי שתאמר: ידחו חייו שהן מעוטין ואינן מספיקין לקיים בהם מצות הרבה מפני חיי שהן מרובין וראויים לקיים בהם מצות הרבה? לפי היד רמה[9] , ערך חיי אדם נקבע לפי המצוות שהוא מקיים.   הספק הקיים הוא: מי יחיה יותר ויוכל לקיים יותר מצוות. לכאורה, ספק זה ניתן להכרעה, כשמדובר למשל בישיש מופלג מול עול ימים, כמו גם במקרה שאחד מן הנתונים בסכנה, אינו מקיים תורה ומצוות על פי עברו, או אף על פי הצהרתו, ונבאר בהמשך.

במנחת חינוך[10] מצדד שכשהסכנה נשקפת לעובר, אולי אין חיוב למסור הנפש, שידוע שדם האדם שכבר נולד אכן אדום יותר, שהרי הורג עובר, אינו עובר על איסור רציחה. כמו כן, הוא כותב[11]  שאף אביזרי שפיכות דמים הם ביהרג ואל יעבור, "דלא הותר לו לעבור שום עבירה, רק במקום הצלת נפש". הרי ששם את הדגש על העבירה. עוד הוסיף[12], לפחות לפי בן פטורא, ש"אם הולך עם תינוק בדרך, בוודאי מחוייב ליתן לתינוק שיחיה והוא ימות', שהרי התינוק אינו עובר עבירה בקחתו את המים, ואילו הוא עובר בהזנחת נפש התינוק ולו בפסיביות. אם כן התיר אקטיביות לתינוק, ולא עבירה למבוגר.

הסברות השונות מתבררות לאור ברייתא שמביא רבי יוחנן: תניא:  שנים שהיו מהלכין בדרך, וביד אחד מהן קיתון של מים, אם שותין שניהם - מתים, ואם שותה אחד מהן - מגיע לישוב.  דרש בן פטורא:  מוטב שישתו שניהם וימותו, ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו.  עד שבא רבי עקיבא ולימד:  וחי אחיך עמך - חייך קודמים לחיי חבירך[13].   כאן הסברה 'מאי חזית' גורמת לתוצאה הפוכה מן המקרה בסנהדרין:  נפשו של מחזיק המים קודמת. 

ב. סברת שב ואל תעשה  פשט הדברים נראה, שבשני המקרים, זה שבסוגייתנו וההולכים במדבר, פוסקים על פי הסברה שמחמת הספק שב ואל תעשה עדיף.  באמת כתב הרמ"ד:   ואותו אדם שהמים בידו שותה ומציל נפשו דחייו קודמין להציל את עצמו חטפן אחד מהם מחברו ושתה וחברו מת על ידו - חייב בדיני שמים. כן נראה, דמאי חזית דדמיה סומק טפי [14] .

אולם  הרב חיים הלוי סולוביצ'יק מבריסק[15] ,מוכיח מסוגייתנו שלא כדברי התוספות, שהרי כל ההיתר הוא הצלת עצמו, הרג חבירו נאסר אפילו באופו פסיבי. ועוד: ההיתר נשען על 'וחי בהם', ולדברי התוספות אין בכך צורך, שניתן לומר: שמא דמי אדום? [16]. בן פטורא בוודאי שלא יסכים עם דברי התוספות [17]. גם החזון איש [18]  מקשה על דברי התוספות :  "תימא הלא נכרי המשליכו חשיב כרוח מצויה, ו..חשיב רוצח. ואם שאינו חייב מיתה.. עבירת רציחה יש כאן...ואם אינו אצל התינוק ואומרים לו שילך ויעמוד אצל התינוק כדי שישליכוהו - יהרג ואל יעבור". אם כן לרב חיים ולחזון איש, העבירה היא שקובעת איסור ולא המעשה בידיים. גם עבירה קלה כגניבה, גורמת לאיסור ליטול את המים מבעליהם[19].  גם המנ"ח[20]  מבאר שלפחות לפי בן פטורא "אם הולך עם תינוק בדרך, בוודאי מחוייב ליתן לתינוק שיחיה והוא ימות', שהרי התינוק אינו עובר עבירה בקחתו את המים. אם כן התיר אקטיביות לתינוק, ולא עבירה למבוגר. הרב משה פיינשטיין [21] מסביר, שלדברי בעלי התוספות,  עשייה אקטיבית אוסרת, אפילו אם המעשה אינו עומד בקריטריונים המחייבים על רציחה.  לדבריו, ניתן להרחיב את ההגדרה של מעשה אקטיבי:

אם יאנסוהו לעשות מעשה שלא יוכל להנצל כגון שנפל אחד לבור ושם סולם ואנסוהו לסלק הסולם משם, יהיה הדין דיהרג ואל יעבור. דאף שאינו איסור רציחה ממש מ"מ גורם הוי.  לפי זה הוא מסביר גם את טעמו של בן פטורא:  מאחר שקיימת חובת הצלה, אין לו לבעל המים לשתות, שבזה הוא מקרב בידיים את מות הזולת.   אמנם לדעת רבי עקיבא  כיון שהמים שלו לא עמדו אלא לעצמו ... אף שכאן עושה מעשה במה ששותה ואינו מניח לחברו לשתות הוא כבלא מעשה, מאחר שאינו מחוייב ליתן[22].    בטור ובשו"ע ההיתר  לאפשר הריגת הזולת כדי להינצל אינו מוזכר.  בב"י הביאו בשם התוספות, והרמ"א הביאו להלכה [23].

ג. האם קיים דם 'אדום יותר'?

  1. להצלת איש מעלה.

השלכה נוספת לסברות השונות, היא השאלה האם רשאי אדם למסור נפשו בעד חברו, כגון לתת לו את המים אשר בידו במדבר.  הרב קוק מצדד שמותר, מאחר שהאיסור לאדם למסור נפשו במקום שאין חובה, הוא משום 'וחי בהם', וכאן עיקרון זה נשמר בנפש הניצול.   לפיכך אין לכנות מצב זה 'עבירה נעשית' [24].

מצד וחי בהם הכל הוא שוה אם בן ישראל זה יחיה או אחר... אם רצה ליתן לחברו, משום שחיי חברו יקרים אצלו מחייו, בכה"ג י"ל שאין איסור בדבר, אפילו ביחיד לגבי יחיד.  אולם הרב קוק עצמו [25]  סייג  את היתרו, והתיר רק לבעל המים לוותר, אך לרעהו אסור לקבל אלא אם כן בעל המים כבר מת מחמת צמא.  נראה שנקט כשיטת התוספות:  אסור לבעל המים למסור נפשו ולעבור על 'וחי בהם', אלא בשב ואל תעשה.

הרב מייזלש נזקק למעשה לשאלה זו בשואה, ואסר לתלמידו למסור נפשו ולהתחלף עם תלמיד חכם שנתפש להמתה[26].  נראה,  שבמקרה זה גם הרב קוק יודה לאסור, מאחר שמוסר הנפש מבצע מעשה אקטיבי.                                        את ההיבט הרעיוני הטעים הרב מדן[27] :גופו וחייו של האדם אינם אלא פיקדון בידו מיוצר נשמתו, וכשם שאין אדם אוסר את שאינו שלו ... כך אינו רשאי למסור את חייו, שאינם שלו, להצלת חברו...לפי שיטתו של רבי עקיבא האדם מופקד כלפי הקב''ה קודם כל על שמירת גופו וחייו שלו, ורק אחר כך על שמירת אלו של חברו.

בספר חסידים[28] מביא מעשה להתיר: ר' ראובן בן איצטרובלי שבקש שיהרגוהו ולא לר' עקיבא, כי רבים היו צריכים לר"ע.  היעב"ץ[29] הוסיף:  דביודע בבירור שחבירו ת"ח כשר וצדיק יותר ממנו ... רשאי למסור עצמו להריגה להצילו מרצון פשוט ומאהבה שאינה תלויה בדבר.  וכמו כן נטה להתיר (לאב למסור נפשו) כשהאב זקן וא"א לו לקיים עוד מצות פריה ורביה    היתרים אלו, נשענים כנראה על דרכו של הרמ"ה, הדן בערך נפשות לפי המצוות המזומנות להם. מכל מקום כאן הם מסוייגים ומותנים ביוזמת מוסר הנפש, המתנדב לראות את דמו כאדום פחות.                     נסקור אפשרויות נוספות  בהן ניתן לצדד בהעדפת דמו של אחד מהנתונים בסכנה.

  1. עבריין.  כשאחד מן הנתונים בסכנה הוא עבריין, לכאורה ברור שנפשו יקרה פחות,  בעיקר לשיטת הרמ"ה, שמגמת הצלת הנפשות היא שיצבור מצוות. הרי דוגמא:

שאלה.  נאצי ..גזר על יהודי שיהרוג יהודי אחר, ואם לא יעשה זאת יהרגנו .. היהודי שנצטוה להרוג, מכיר את היהודי שהנאצי צוה להרגו, ויודע שהוא ..חוטא ומחטיא את הרבים, והתרו בו פעמים הרבה ללא הועיל.  ולכן נסתפק: דאולי אדרבה יהרגנו ולא יהרג הוא, דאין לומר מאי חזית דדמא דידך סומק טפי, כי ודאי סומק וחשוב יותר מדם החוטא הזה [30] ?                                                                                                             

הרב זילברשטיין מסתייג מאוד מהכרעה בדבר, ומביא בהקשר זה את דברי המאירי לגבי מסירה לגויים[31] .  ודברים אלו כולם צריכים להרבות באומדות ושיהיו מאזני העיון מכוונות בהם ביד חכמים גדולים ונבוני מדע ולעולם אל יהיה רגליו של אדם קלים לשפיכות דמים.  מסכם הרב זילברשטיין: הלכה למעשה, אף על פי שהוא באמת חייב מיתה.. בכל זאת צ"ע גדול אם יוכל לדון על פי סברא זו להרוג אותו ולא ליהרג..

הנודע ביהודה נדרש לשאלה של מסירת נערים יהודים 'פוקרים' לעבודה לידי גוי, והוא מכריע ש אף שיש נערים קלים ועוברים על איזה מצות אין אנו רשאים בשביל כן להעניש אותם כפלי כפלים ככל חטאותם ולסכן אותם בידים, ובפרט שלא נתברר בעדות ברורה אם עברו על עבירה חמורה בשאט נפש לכן שארית ישראל לא יעשו עולה כזו [32].  אם כן כעקרון, אין מבדילים בין נפשות יהודיות[33].   הרב קוק ביאר את טעם הדבר:  אין דוחין נפש מפני נפש, וכדתנן באהלות, בקטן הנולד שיצא רובו, שאין נוגעים בו להציל את אמו על ידו, ואין בזה חילוק אפילו אם תהיה האם גדולה בישראל ומעשים טובים ונביאה..  ונלע"ד לשער שהדבר נובע ממה שפסק הרמב"ם בפ"כ מסנהד' ה"א שלא לענוש ע"פ אומד הדעת בדיני נפשות, והאריך בספר המצוות בהסברת הטעם, ש...כיון שהשער הזה של האומדנות הוא רחב מאד ואינו גדור, ונקל להחליף בין אומדנא ברורה למסופקת ולמזויפת, ע"כ נעלה תורה את השער הזה כולו בפנינו, שלא נעשה מעשה בהריגת אדם ע"י אומדנתנו [34]. כלומר: סברת 'מאי חזית' איננה ספק הניתן לבירור, אלא אזהרה שנמשוך ידינו  מהכרעה  פעילה להעדפת נפש ישראלית על פני חברתה.

3.יחיד לעומת רבים הכוללים אותו. כאשר מרחפת סכנה על רבים, והם יכולים להינצל על ידי הפקרת אחד מהם, לכאורה על פי חשבון, דמם וודאי עדיף, אולם להלכה אין הדבר כן. שורש הדברים הוא בירושלמי: תני , סיעות בני אדם שהיו מהלכין בדרך פגעו להן גוים ואמרו תנו לנו אחד מכם ונהרוג אותו ואם לאו הרי אנו הורגים את כולכם.   אפי' כולן נהרגים - לא ימסרו נפש אחת מישראל.  ייחדו להן אחד כגון שבע בן בכרי ימסרו אותו ואל ייהרגו.  א"ר שמעון בן לקיש:  והוא שיהא חייב מיתה כשבע בן בכרי .  ורבי יוחנן אמר: אף על פי שאינו חייב מיתה כשבע בן בכרי [35].

הרמב"ם[36] פוסק כריש לקיש. בכסף משנה מביא את קושיית הרמ"ק, שבענייננו אין סברה של 'מאי חזית', שהרי כולם יהרגו, ולכאורה ברור שדם רבים אדום מדמו של אחד מהם, ומבאר, שכשלא ייחדו, כל אחד יכול לטעון שדמו אדום יותר[37].  אולם במקרה שייחדו מסביר הכס"מ שלדעת רבי יוחנן, ייחוד האדם, נותן מענה לשאלת 'מאי חזית', שהרי  איום המוות מוטל כרגע עליו, וניתן לשאול:  מה ראית שדמו של המיוחד אדום יותר, ולפיכך מוסרים אותו. אולם כאשר גויים מבקשים:    תנו אחד מכם ונהרוג אותו, בכל אחד מהם שירצו למסור אותו איכא למימר להו: מאי חזיתו שתמסרו את זה? תמסרו אחד מכם ותצילו את זה, דמאי חזיתו דדמא דהאיך סומק טפי דלמא דמא דהאי סומק טפי? וע"פ טענה זו אי אפשר להם למסור שום אחד מהם. כלומר, לדעת הכסף משנה, סברת 'מאי חזית' יוצרת איסור התערבות אף מעבר לחשבון רווח, לפחות כל זמן שלא ייחדו אחד מהם[38]. יתר על כן:  אבל אי קשיא על ר"ל קשיא, דאמר שאע"פ שיחדוהו להם אם אינו חייב מיתה לא ימסרוהו דהא ליכא הכא סברא דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי שהרי הוא והם נהרגים אם לא ימסרוהו.  ואפשר לומר דס"ל לריש לקיש שמה שנאמר דבשפיכות דמים סברא הוא - אינו עיקר הטעם, דקבלה היתה בידם דשפיכות דמים יהרג ואל יעבור,  אלא שנתנו טעם מסברא להיכא דשייך, אבל אין ה"נ דאפילו היכא דלא שייך האי טעמא הוי דינא הכי דיהרג ואל יעבור:  כלומר שלדעת ריש לקיש  עיקר הטעם של יהרג ולא יעבור אינו סברת 'מאי חזית', אלא דברי קבלה!

אולם בשו"ת להורות נתן[39] הציע שגם ריש לקיש עדיין נצמד לסברה 'מאי חזית':

אבל ריש לקיש... ס"ל דאין היחוד עושה כלום, דמה שהאויבים יחדוהו למיתה יותר מאחרים לא הותר דמו, ואין בינו לבין השאר כלום... דלר"ל יחוד לאו מילתא הוא להתיר דמו.  כלומר, סברת 'מאי חזית' אינה בדיקת תועלת בחישובי שפיכות דמים, אלא כל שאין לך סיבה מבוררת לשפוך דמו של אדם, אינך רשאי לעשות כן.

ב'נתיב מאיר' [40] ביאר גם כן על פי סברת בן פטורא לגבי מים:  הגדר של בן פטורא הוא כך...אסור שמיתת חבירו יהא סבה לחייו וזהו ג"כ נפגע המצוות עשה של וחי בהם.  לדעתו, זו הסיבה שהרמב"ם פוסק כריש לקיש, כהמשך סברתו של רבי עקיבא: שעד כאן  לא פליג ר"ע אבן פטורא אלא בשב ואל תעשה,  כלומר שימות אם לא יתנו לשתות אבל בקום ועשה כגון הכא שימסור חבירו לרוצח ויציל את עצמו וירויח חייו ממה שמסר חבירו למיתה זה אינו מתיר גם ר"ע. לפי זה,  גדול העיקרון של האקטיביות, לאסור מעשה אפילו כשהוא גורם למעט את מספר הנהרגים. גם  בן פטורא אינו חולק על עיקרון זה, אלא מרחיב מאוד את הגדרת האקטיביות, לאחריות מעשית[41].

בספר תבונה[42] מבאר חילוק בין היתר הריגת איש מיוחד לבין איסור מסירתו לגויים.  לדעתו לריש לקיש מצטרף כאן דין חדש והוא קידוש ה'.    למסור להרוג - אז הכל נכנסים תחת הגדר מוסרים, והם גרועים הרבה יותר מרוצחים, כמו שביארנו, ומחויבים המה לקדש השם ולהראות שישראלים קדושים וטובים ולא רעים וחטאים כהעובדי כוכבים, ואפילו היכא שיחדו גם כן יהרגו כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל[43].    להנחה ששורש הדין כאן הוא קידוש ה' ישנה נפקא מינא:  במנחת חינוך[44] מביא את דברי המשנה למלך[45]  שבן נוח אינו מחויב למסור נפשו על שבע מצוות, אך מחויב במה שנובע מסברת  'מאי חזית'.  אמנם, במה שמתחייב מקידוש ה' הוא פטור [46] .   בהגדרה זו של קידוש ה', ניתן להטעים בירידה לעמק משמעות המצב המתואר בתוספתא:  הרי יש לאל ידם של הגויים לעשות ביהודים כרצונם, שאם לא כן וודאי שיש לעמוד כנגדם.  אם כן, מדוע אין גויים  אלו נוטלים נפשות בעצמם, אלא מבקשים מישראל להסגירם? אין זאת, אלא שרוצים רשעים, נוסף על הרציחה, לזרוע פירוד ומחלוקת, ולעשות ישראל שותפים במקצת במעשי הרצח שלהם, למען יקל עליהם ולמען יוכלו עוד לבזות שם ישראל . אם כן, הסירוב להיות שותפים למזימות כאלו, יש בו קידוש ה' לעיני העמים, ללמד עד כמה יקרה נפש יהודי עבור יהודי רעהו,  כבעיני  בוראו, נותן החיים.

 

[1] שו"ת מקדשי ה' אות ג https://www.otzar.org/wotzar/Book.aspx?179757&

[2]  סנהדרין דף ע”ד עמוד א

[3]   רש"י,  פסחים דף כ”ה עמוד ב ד"ה מאי חזית.

[4] בערוך לנר (שם)   צירף את שני הנימוקים:  הא דבעינן הך טעמא דאיכא עבירה ג"כ היינו דאי רק משום דמאי חזית דדמך

   סומק  טפי אין לנו לחייבו שיהרג דהוא יאמר שמקפיד על אבוד נשמתו טפי ולכן בעינן דאיכא עבירה ג"כ.   

[5]  סנהדרין דף ע"ד עמוד ב, תוספות ד"ה והא

[6]  סנהדרין דף ע"ד עמוד ב, לגבי ההיתר שלא למסור את הנפש על לקיחת אסתר לאחשוורוש בכפייה

[7]  יד רמ"ה,  סנהדרין דף ע"ד עמוד א

[8]  יומא דף פ"ה עמוד ב

[9]  וכן משמע ברבינו יהונתן על הרי"ף דף י"ז עמוד ב מדפיו

[10]    רצ"ו,  אות כ"ד

[11]  רצ"ו , אות כ"ה

[12]  רצ"ו,  אות כג

[13]   בבא מציעא דף ס"ב עמוד א. הברייתא הדגישה שהמים בידי אחד מהם, ולא התייחסה לבעלות. לכאורה משמע שמחזיק המים  

      הוא השותה, גם במקרה שהם שייכים לשני, ונמצאת עבירה של גזל נעשית.  אולם המהרש"א (ח"א  בבא מציעא ס"ב עמוד ב)      נקט בפשטות שהבעלות היא הקובעת: נראה לפי הדרש דרבי עקיבא, דאם היה הקיתון של מים של שניהם דמודה רבי   

      עקיבא  לבן פטורא דשניהם ימותו .. ואפשר, דהיינו טעמא כדאמרינן: דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי מדמא דחברך.

      נראה שפירש 'וביד אחד מהם' – ברשות אחד מהם. (וכן פרש רש"י (במדבר פרק כ"א  פסוק כ"ו)  :מידו מרשותו(.  

[14]  שיטה מקובצת בבא מציעא ס"ב עמוד ב'

[15] הלכות יסודי התורה פרק ה' הלכה א', בהסבר שני

[16] לדעתו, הרמב"ם חולק על בעלי התוספות, והראיה לכך היא שאינו פוסק להתיר גילוי עריות בפיקוח נפש בשב ואל תעשה (ודברי   

    הגמרא בתירוץ 'קרקע עולם'  המתיר גילוי עריות פסיבי לצורך פיקוח נפש, הם דברי אביי, אולם רבא שם חולק עליו ,"וקיימא לן

    הלכה כרבא"  - 'אגרת השמד' לרמב"ם, עמוד נא ב'אגרות הרמב"ם' , הוצאת מוסד הרב קוק)  

[17] מנחת חינוך רצ"ו אות כג

[18] גיליונות על הלכות יסודי התורה פרק ה הלכה א

[19] דוגמאות נוספות לעיקרון המחייב מסירות נפש גם על אביזרייהו דשפיכות דמים, מובאות בבירור הלכה לסנהדרין עד עמוד א'

    ציון ג', אות ח

[20] רצ"ו  אות כ"ג

[21]  שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק א' סימן קמ"ה

[22] מאידך,  בשו"ת משנה הלכות חלק ט' סימן שפ"ז נטה להרחיב את פטור הפסיביות: הוא מביא שאלה, האם יש למסור את הנפש

    ולא לקבל זריקת סמים המוציאה אדם מדעתו והוא בא לשפיכות דמים. בשעת המעשה הוא אנוס גמור. דעתו לחלוק על

    האוסרים.  לדעת מנחת חינוך רצ"ו אות כ"ה פשוט לאסור.

[23] שולחן ערוך, יורה דעה, הלכות עבודת כוכבים, סימן קנ"ז, סעיף א '.

[24] שו"ת משפט כהן (ענייני ארץ ישראל) סימן קמ"ג.

[25] קמ"ד, ט"ו

[26]  שו"ת מקדשי ה' אות ד', מובא גם ב'בסתר רעם', לאסתר פרבשטיין עמוד 188

[27] "על קיתון של מים", הרב יעקב מדן, 'עלון שבות' , דף קשר מס' 766, פרשת פנחס תשס"ו

[28] סימן תרצ"ח

[29] מגדל עוז, אבן בוחן פינה פה. הציטוט הוא מתוך שו"ת ציץ אליעזר חלק ט' סימן מ"ה, שסיים: "ויש עוד הרבה לעיין בזה להלכה".

[30] חשוקי חמד סנהדרין דף נ"א עמוד א

[31] בבא קמא דף קי"ט עמוד א

[32] שו"ת נודע ביהודה מהדורא תניינא - יורה דעה סימן ע"ד.

[33] אמנם בספר חסידים  (תרע"א) נאמר: יותר עוון ההורג בחור הראוי להוליד ממי שהורג זקן וזקנה.  ועל פי זה הציע הרב   

    מרגליות    ש"לפי זה כשאיימו על בחור צעיר שיהרוג זקן חלוש שאינו בן בנים" חיי הבחור קודמים, אולם דחה זאת מכוח

    דברי הרמ"ה,     שדבר על קריטריון של הספק מצוות ולא על צאצאים.

[34] שו"ת משפט כהן (ענייני ארץ ישראל) סימן קמ"ג

[35] תלמוד ירושלמי  תרומות פרק ח' הלכה ד

[36] יסודי התורה פרק ה' הלכה ה' . אחרים, כגון המאירי (סנהדרין דף עב עמוד ב), פוסקים כרבי יוחנן, שהלכה כמותו כשנחלק

    עליו ריש לקיש (יבמות לו עמוד א)

[37] במנחת חינוך  תמה:  "היה ראוי להיות כל דאלים גבר, דכל אחד למה ימסור נפשו בחינם'.  נראה שלדעתו סברת 'מאי חזית'

    היא אכן חשבון תועלתי, גם של עברות, כפי שהתבאר.

[38] ליחיד עצמו, ברור שמותר למסור נפשו למען הצלת רבים, כהרוגי לוד ש"אין אדם יכול לעמוד במחיצתן" (פסחים דף נ עמוד א(

[39]  חלק ח סימן ס"ו

[40] הלכות יסודי התורה פרק ה הלכה ה ד"ה והקשה הכס"מ

[41] לדעת המנ"ח (רצ"ו, סוף אות כ"ו) מסירה מוזילה את ערך חיי המוסר, ויש לו דין רודף שאין לו דמים .  יתכן שניתן לומר  

    לדבריו שמסירה גורמת להרס נפש המוסר, עד שאין ההצלה כדאית לה. נראה, שהדברים  מתאימים לשיטתו, שמעשה העבירה

    מכריע לאסור, וכנראה לסברת ריש לקיש אף כאשר נפשות רבות ניצלות מחמתו.

[42] הלכות חובל ומזיק, פרק ח'

[43] נמצאו הסברות בעניין 'מאי חזית' בהכרעה בין נפשות  חמש: איסור עבירה והנזק הנגרם ממעשה העבירה לנפש העובר, איסור התערבות אקטיבית, חישוב מצוות, בסיס סברתי לדברי קבלה ,וקידוש ה'

[44]  רצ"ו, אות כ"ד

[45]  הלכות מלכים פרק י הלכה ב

[46] סנהדרין עה ע"א ותוד"ה שם ד"ה ואם. אמנם, לדעת המנחת חינוך עצמו  (רצ"ו אות יג) קידוש ה'  אינו שייך אלא בעשרה   

    מישראל. כפי שהתבאר, הוא מסביר את שיטת  ריש לקיש בחומרת מעשה העבירה.