הדפסה
יהדות - גמרא

הגורמים לחורבן נוב סנהדרין צה

 

האחריות לחורבן נוב עיר הכוהנים

shutterstock_103225520 (2).jpg   הגורמים לחורבן נוב סנהדרין צה

"אשמתי היא הצייתנות שלי, כניעתי לחובת השירות ולחובת השירות המלחמתי, לשבועת האמונים לדגל ולשירות. נוסף על כך מאז תחילת המלחמה חוק המלחמה. לא קלה הייתה צייתנות זו, וכל מי ששומה עליו לפקד ולציית יודע מה ניתן לתבוע מבן-אנוש.  לא רדפתי יהודים מתוך תאווה ותשוקה. זאת עשתה הממשלה. הלא רק ממשלה יכולה לבצע רדיפה, אולם מעולם לא היה זה בכוחי. אני מאשים את המושלים על כי השתמשו לרעה בצייתנותי. אז נדרשה צייתנות ממש כפי שתידרש בעתיד מן הפיקודים. את הצייתנות מעלים על נס כמידה טובה. משום כך יותר לי לבקש להתחשב בעובדה כי אני צייתי, ולא בעובדה למי צייתי. כבר אמרתי: שכבת ההנהגה, עמה לא נמניתי, נתנה את הפקודות. בדין הייתה, לדעתי, ראויה לעונשה על הזוועות, אשר בוצעו בפקודתה בקורבנות. אולם עתה, אף הפיקודים הינם קורבנות. אני הנני קורבן כזה. אין להתעלם מדבר זה. אומרים, כי יכול וחייב הייתי להמרות את פי הפקודה. זוהי הערכת דברים שלאחר מעשה. בנסיבות אשר שררו אז, לא הייתה התנהגות מעין זו אפשרית. איש אף לא נהג כך[1] ".

"סימן היכרה של פקודה "בלתי חוקית בעליל" - מן הדין שיתנוסס כדגל שחור מעל לפקודה הנתונה, ככתובת אזהרה האומרת: "אסור!"... אי חוקיות הדוקרת את העין ומקוממת את הלב, אם העין אינה עיוורת והלב אינו אטום או מושחת - זוהי מידת אי החוקיות הדרושה כדי לבטל את חובת הציות של חייל ולהטיל עליו את האחריות הפלילית למעשיו".[2]

"הרב, אח של חברה שלי נפצע בפיגוע. במה אתה מציע לי להתחזק[3]"?

האחריות לחורבן נוב עיר הכוהנים

גבולות אחריות אדם למיתה הקשורה אליו.

 סנהדרין דף צה

אמר ליה הקדוש ברוך הוא לדוד: עד מתי יהיה עון זה טמון בידך? על ידך נהרגה נוב עיר הכהנים, ועל ידך נטרד דואג האדומי, ועל ידך נהרגו שאול ושלשת בניו. רצונך - יכלו זרעך או תמסר ביד אויב?...

ומנלן דכלה זרעיה דדוד - דכתיב ועתליה אם אחזיהו ראתה כי מת בנה ותקם ותאבד את כל זרע הממלכה. - והא אשתייר ליה יואש! - התם נמי אשתייר אביתר, דכתיב וימלט בן אחד לאחימלך בן אחטוב ושמו אביתר. אמר רב יהודה אמר רב: אלמלא לא נשתייר אביתר לאחימלך בן אחיטוב לא נשתייר מזרעו של דוד שריד ופליט.

הגורמים לחורבן נוב

 (ט) וַיַּ֜עַן דֹּאֵ֣ג הָאֲדֹמִ֗י וְה֛וּא נִצָּ֥ב עַל־עַבְדֵֽי־שָׁא֖וּל וַיֹּאמַ֑ר רָאִ֙יתִי֙ אֶת־בֶּן־יִשַׁ֔י בָּ֣א נֹ֔בֶה אֶל־אֲחִימֶ֖לֶךְ בֶּן־אֲחִטֽוּב:   (י) וַיִּשְׁאַל־לוֹ֙ בַּֽה' וְצֵידָ֖ה נָ֣תַן ל֑וֹ וְאֵ֗ת חֶ֛רֶב גָּלְיָ֥ת הַפְּלִשְׁתִּ֖י נָ֥תַן לֽוֹ:

(יא) וַיִּשְׁלַ֣ח הַמֶּ֡לֶךְ לִקְרֹא֩ אֶת־אֲחִימֶ֨לֶךְ בֶּן־אֲחִיט֜וּב הַכֹּהֵ֗ן וְאֵ֨ת כָּל־בֵּ֥ית אָבִ֛יו הַכֹּהֲנִ֖ים אֲשֶׁ֣ר בְּנֹ֑ב וַיָּבֹ֥אוּ כֻלָּ֖ם אֶל־הַמֶּֽלֶךְ:  ...   (טז) וַיֹּ֣אמֶר הַמֶּ֔לֶךְ מ֥וֹת תָּמ֖וּת אֲחִימֶ֑לֶךְ אַתָּ֖ה וְכָל־בֵּ֥ית אָבִֽיךָ:

(יז) וַיֹּ֣אמֶר הַמֶּ֡לֶךְ לָרָצִים֩ הַנִּצָּבִ֨ים עָלָ֜יו סֹ֥בּוּ וְהָמִ֣יתוּ׀ כֹּהֲנֵ֣י ה' כִּ֤י גַם־יָדָם֙ עִם־דָּוִ֔ד וְכִ֤י יָֽדְעוּ֙ כִּֽי־בֹרֵ֣חַ ה֔וּא וְלֹ֥א גָל֖וּ אֶת אָזְנִ֑י וְלֹֽא־אָב֞וּ עַבְדֵ֤י הַמֶּ֙לֶךְ֙ לִשְׁלֹ֣חַ אֶת־יָדָ֔ם לִפְגֹ֖עַ בְּכֹהֲנֵ֥י ה'

(יח) וַיֹּ֤אמֶר הַמֶּ֙לֶךְ֙ לדויג לְדוֹאֵ֔ג סֹ֣ב אַתָּ֔ה וּפְגַ֖ע בַּכֹּהֲנִ֑ים וַיִּסֹּ֞ב דויג דּוֹאֵ֣ג הָאֲדֹמִ֗י וַיִּפְגַּע־הוּא֙ בַּכֹּ֣הֲנִ֔ים וַיָּ֣מֶת׀ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא שְׁמֹנִ֤ים וַחֲמִשָּׁה אִ֔ישׁ נֹשֵׂ֖א אֵפ֥וֹד בָּֽד:    (יט) וְאֵ֨ת נֹ֤ב עִיר־הַכֹּֽהֲנִים֙ הִכָּ֣ה לְפִי־חֶ֔רֶב מֵאִישׁ֙ וְעַד־אִשָּׁ֔ה מֵעוֹלֵ֖ל וְעַד־יוֹנֵ֑ק וְשׁ֧וֹר וַחֲמ֛וֹר וָשֶׂ֖ה לְפִי־חָֽרֶב:     (כ) וַיִּמָּלֵ֣ט בֵּן־אֶחָ֗ד לַאֲחִימֶ֙לֶךְ֙ בֶּן־אֲחִט֔וּב וּשְׁמ֖וֹ אֶבְיָתָ֑ר וַיִּבְרַ֖ח אַחֲרֵ֥י דָוִֽד[4]:

(כא) וַיַּגֵּ֥ד אֶבְיָתָ֖ר לְדָוִ֑ד כִּ֚י הָרַ֣ג שָׁא֔וּל אֵ֖ת כֹּהֲנֵ֥י   ה':

(כב) וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֜ד לְאֶבְיָתָ֗ר יָדַ֜עְתִּי בַּיּ֤וֹם הַהוּא֙ כִּֽי־שָׁם֙  דּוֹאֵ֣ג הָאֲדֹמִ֔י כִּֽי־הַגֵּ֥ד יַגִּ֖יד לְשָׁא֑וּל אָנֹכִ֣י סַבֹּ֔תִי בְּכָל־נֶ֖פֶשׁ בֵּ֥ית אָבִֽיךָ:

  • דואג

האשם הישיר הוא כמובן הורג הכוהנים בעצמו, דואג. המשנה גזרה דינו:

ארבעה הדיוטות אין להן חלק לעולם הבא... בלעם, ודואג, ואחיתופל, וגחזי[5].

גם הגמרא בהמשך מפליגה בגנותו.

כתיב דואג וכתיב דוייג. אמר רבי יוחנן: בתחילה יושב הקדוש ברוך הוא ודואג שמא יצא זה לתרבות רעה, לאחר שיצא אמר: ווי שיצא זה.  אמר רבי יצחק: מאי דכתיב מה תתהלל ברעה הגבור חסד אל כל היום, אמר לו הקדוש ברוך הוא לדואג: לא גבור בתורה אתה, מה תתהלל ברעה? לא חסד אל נטוי עליך כל היום? ואמר רבי יצחק: מאי דכתיב ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חקי. אמר לו הקדוש ברוך הוא לדואג הרשע: מה לך לספר חקי? כשאתה מגיע לפרשת מרצחים ופרשת מספרי לשון הרע מה אתה דורש בהם? ותשא בריתי עלי פיך. אמר רבי אמי: אין תורתו של דואג אלא משפה ולחוץ... ואמר רבי יצחק: מאי דכתיב חיל בלע ויקאנו מבטנו ירשנו אל, אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, ימות דואג. אמר לו: חיל בלע ויקיאנו. אמר לפניו: מבטנו יורישנו אל. ואמר רבי יצחק: ... אמר הקדוש ברוך הוא לדוד: ניתי דואג לעלמא דאתי. - אמר לפניו: גם אל יתצך לנצח. מאי דכתיב יחתך ויסחך מאהל ושרשך מארץ חיים סלה, אמר הקדוש ברוך הוא: לימרו שמעתא בי מדרשא משמיה. - אמר לפניו: יחתך ויסחך מאהל. - ליהוי ליה בנין רבנן. - ושרשך מארץ חיים סלה. ואמר רבי יצחק: מאי דכתיב איה ספר איה שקל, איה ספר את המגדלים, איה ספר כל אותיות שבתורה, איה שקל - ששוקל כל קלים וחמורים שבתורה, איה ספר את המגדלים - שהיה סופר שלש מאות הלכות פסוקות במגדל הפורח באויר. אמר רבי: ארבע מאה בעייא בעו דואג ואחיתופל במגדל הפורח באויר, [ולא איפשט להו חד]. אמר רבא: רבותא למבעי בעיי? בשני דרב יהודה כולי תנויי בנזיקין, ואנן קא מתנינן טובא ... ורב יהודה שליף מסאני ואתא מטרא, ואנן צוחינן וליכא דמשגח בן. אלא הקדוש ברוך הוא ליבא בעי, דכתיב וה' יראה ללבב. ..דואג ואחיתופל... לא הוה סלקא להו שמעתא אליבא דהלכתא, דכתיב סוד ה' ליראיו. אמר רבי אמי: לא מת דואג עד ששכח תלמודו, שנאמר הוא ימות באין מוסר וברב אולתו ישגה. רב (אשי) אמר: נצטרע, ...אמר רבי יוחנן: שלשה מלאכי חבלה נזדמנו לו לדואג, אחד ששכח תלמודו, ואחד ששרף נשמתו, ואחד שפיזר עפרו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות[6].

כל הסוגיה מדגישה את הניגוד בין  גדלותו בתורה של דואג, להתנהגותו הנוראה. אולם כבר ישנו לפנינו שיח שמנהל הקב"ה עם דוד, על האפשרות להותיר זכר לתורתו של דואג.

 נמנעתי מלהשמיט את דבריו של רבא על רב יהודה, שהובאו לכאורה כבדרך אגב, כיוון שלדעתי יש להם קשר הדוק לסוגיה. הפגם בתורתו של דואג היה שהיא הייתה 'מן השפה ולחוץ' ,בבחינת 'פורח באוויר'.  אין שום טעם לבנות מגדל רב היקף של ידיעות בתורה, בהעדר קומה בסיסית של דרך ארץ. הדמות המנוגדת לדואג הוא רב יהודה, שבימיו למדו רק סדר נזיקין, אולם בתעניות, נענו לו מן השמיים לאלתר.  הדאגה התמידית להתרחק מן המסלול של דואג הייתה בראש מעייני רב יהודה.

"אשכחיה שמואל לרב יהודה דתלי בעיברא דדשא וקא בכי. אמר ליה: שיננא, מאי קא בכית? - אמר ליה: מי זוטרא מאי דכתיב בהו ברבנן איה ספר איה שקל איה ספר את המגדלים. איה סופר - שהיו סופרים כל אותיות שבתורה, איה שוקל - שהיו שוקלים קלין וחמורין שבתורה. איה סופר את המגדלים - שהיו שונין שלש מאות הלכות במגדל הפורח באויר. ואמר רבי אמי: תלת מאה בעיי בעו דואג ואחיתופל במגדל הפורח באויר. ותנן: שלשה מלכים וארבעה הדיוטות אין להם חלק לעולם הבא, אנן מה תהוי עלן? - אמר ליה: שיננא, טינא היתה בלבם[7]".

אמנם שמואל ניחם את רב יהודה, שדווקא לדואג הייתה סיבה לדאוג, אולם מסתבר ש'אשרי אדם מפחד תמיד'. מצינו, ששני האמוראים הדגולים הללו, עמדו בפני דילמה מוכרת לבני ישיבה: 'מתי סוגרים את הגמרא?'

"רב יהודה הוה יתיב קמיה דשמואל, אתאי ההיא איתתא קא צווחה קמיה, ולא הוה משגח בה. אמר ליה: לא סבר ליה מר אטם אזנו מזעקת דל גם הוא יקרא ולא יענה? אמר ליה: שיננא, רישך בקרירי, רישא דרישיך בחמימי; הא יתיב מר עוקבא אב בית דין[8]".

לדיון זה הכרעה מפתיעה:

"עליונים למטה ותחתונים למעלה - פי' ר"ח דאמרו הגאונים שקבלה בידם רב מפי רב דעולם הפוך היינו שראה שמואל דהוה יתיב קמיה דרב יהודה תלמידיה משום דמיחה בשמואל .. גבי ההיא איתתא דאתיא וצוחא קמיה דשמואל ולא אשגח בה א"ל רב יהודה לית ליה למר אוטם אזנו מזעקת דל[9]".

דברי תורה  כה רבים לימד שמואל את רב יהודה, ואירוע בודד זה הכריע. ידיעת עובדה זו כה חשובה,   עד שעוברת היא בקבלה מדור לדור. יש בכך לאשש את חשיבות המוטו של הרב עמיטל:

 בלימוד תורה יש תדיר לזכור את האנושיות.

"שאלו אותי: מה ייחודה של הישיבה., וסיפרתי להם את הסיפור החסידי הידוע...על בעל ה"תניא "ש...התגלגל למקום מסוים בו קיבל דירה בת שלושה חדרים, חדר לפנים מחדר, הכניסה לחדר הפנימי הייתה דרך החדר האמצעי. ויהי היום ובעל ה"תניא" יושב ולומד בחדר הפנימי, ה"צמח צדק" בחדר האמצעי, ובחדר החיצוני שכב תינוק בעריסה. לפתע החל התינוק ולבכות ה"צמח צדק", שחדרו היה סמוך לחדרו של התינוק, היה כל כך שקוע בלימודו, שלא שמע את בכיו של התינוק. בעל ה"תניא" שחדרו היה רחוק יותר שמע, הפסיק את לימודו ויצא להרגיע את התינוק. משסיים להרגיעו החזירו למקומו, חזר לחדרו, עבר דרך חדרו של בעל ה"צמח צדק", ואמר לו "כשלומדים תורה ולא שומעים בכיו של תינוק יהודי - משהו פגום בלימוד."[10]

מכל מקום דואג הוא רוצח המוני של כוהנים קדושים, אולם אפילו ממנו אין להתייאש לחלוטין. גם את הניצוצות שבו, חפץ הקב"ה להעלות. כבר בגמרא לעיל ראינו דיון נוקב בין דוד לקב"ה, בו דוד שולל כל אפשרות של זכר לתורתו של דואג, אולם כמו תמיד, בסופו של דבר הרצון האלוקי גובר, לאסוף את כל שברירי האור.

"דורשי רשומות היו אומרים: כולן באין לעולם הבא, שנאמר לי גלעד ולי מנשה ואפרים מעוז ראשי, יהודה מחקקי, מואב סיר רחצי על אדום אשליך נעלי...   -  זה דואג האדומי[11]".

  • שאול

אף על פי שאין שליח לדבר עבירה, הרי שלכל הדעות אחריות כבדה רובצת על המשלח.

האומר לשלוחו צא הרוג את הנפש - הוא חייב, ושולחיו פטור; שמאי הזקן אומר משום חגי הנביא: שולחיו חייב ...  דינא רבה ודינא זוטא איכא בינייהו[12].

הניסוח המצמרר "...מֵאִישׁ֙ וְעַד־אִשָּׁ֔ה מֵעוֹלֵ֖ל וְעַד־יוֹנֵ֑ק וְשׁ֧וֹר וַחֲמ֛וֹר וָשֶׂ֖ה לְפִי־חָֽרֶב... [13]

יותר מאשר רומז לציווי שניתן לשאול כלפי עמלק, ומהווה בסיס לדרשת חז"ל:

" [ד] ויחמול שאול והעם על אגג - בר קפרא אמר זה דואג שהיה שקול כנגד כל ישראל. אמר רבי שמעון בן לוי: כל שהוא אכזר על רחמנין סוף שהוא נעשה רחמן על אכזרים, כל שהוא רחמן על אכזרים סופו ליפול בחרב[14]".

בהמשך ניווכח, שמותו של שאול נגזר בשל עוון זה, וכנראה גם היווה כפרה.

  • דוד.

דוד עצמו מעיד: "...אָנֹכִ֣י סַבֹּ֔תִי בְּכָל־נֶ֖פֶשׁ בֵּ֥ית אָבִֽיךָ...".  משמע שהיה לו להמשיך בדרכו רעב, ולסמוך על הקב"ה שיצילנו. אשרי האיש שאינו מתפתה להצביע על אשמת הזולת ואפילו אם ברורה היא, ובודק ראשית בנבכי נפשו. מכל מקום, דברי הגמרא בהם פתחנו, מבארים כי הקב"ה מסכים עם ביקורת עצמית זו, ושכתוצאה ממנו הופיע  הרג עצום ממדים בזרע בית דוד, בידי עתליה.

  • יהונתן

שנים רבות תמהתי בכאב על גורלו של יהונתן. האיש שקבע שיא מסויים בענווה, שהרי היכן מצינו עוד בהסטוריה שבנו של המלך תומך בטוען למלכות מול אביו, ומעניק לו את הבכורה[15], ומדוע לא התקיימה שאיפתו של יהונתן:

 (טז) וַיָּ֙קָם֙ יְהוֹנָתָ֣ן בֶּן־שָׁא֔וּל וַיֵּ֥לֶךְ אֶל־דָּוִ֖ד חֹ֑רְשָׁה וַיְחַזֵּ֥ק אֶת־יָד֖וֹ בֵּאלֹהִֽים:

(יז) וַיֹּ֨אמֶר אֵלָ֜יו אַל־תִּירָ֗א כִּ֠י לֹ֤א תִֽמְצָאֲךָ֙ יַ֚ד שָׁא֣וּל אָבִ֔י וְאַתָּה֙ תִּמְלֹ֣ךְ עַל־יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָנֹכִ֖י אֶֽהְיֶה־לְּךָ֣ לְמִשְׁנֶ֑ה וְגַם־שָׁא֥וּל אָבִ֖י יֹדֵ֥עַ כֵּֽן[16]: התשובה טמונה במדרש הבא:

"אמר רב יהודה אמר רב אלמלי הלווהו יהונתן לדוד שתי ככרות לחם לא נהרגה נוב עיר הכהנים ולא נטרד דואג האדמי ולא נהרג שאול ושלשת בניו[17]".

למדרש זה לקח עצום. יכולים שועי עולם לערוך מועצות ולהציע תכנונים אסטרטגיים, אולם מה שמכריע בסופו של דבר את גורל הממלכה הוא לא מסמר קטן , אלא הצורך בשימת  לב לכך שרעך הטוב , העתיד להיות מלך גדול,פשוט רעב.

נראה שמידת הדין הקפידה הקפדה קשה עם יהונתן. טבעי שנסיך הכתר ישכח לרגע שלא לכול מזומן אוכל בכל עת.  אולם אם נזכור כי תפקידם המסורתי של בני רחל הוא לתמוך כלכלית וחומרית בעם ישראל ככלל ובבני יהודה בפרט[18],

נבין כי באמת החמצה היסטורית כואבת לפנינו. ארוחת בוקר הפרידה בין יהונתן לבין כהונת המשנה למלך. אולי בזה היה נמנע גם הפירוד בין ממלכות יהודה וישראל, והיה מתקיים היעוד:

"(יט) דַּבֵּ֣ר אֲלֵהֶ֗ם כֹּֽה־אָמַר֘ אֲדֹנָ֣י אלוקים הִנֵּה֩ אֲנִ֨י לֹקֵ֜חַ אֶת־עֵ֤ץ יוֹסֵף֙ אֲשֶׁ֣ר בְּיַד־אֶפְרַ֔יִם וְשִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל  חֲבֵרָ֑יו וְנָתַתִּי֩ אוֹתָ֨ם עָלָ֜יו אֶת־עֵ֣ץ יְהוּדָ֗ה וַֽעֲשִׂיתִם֙ לְעֵ֣ץ אֶחָ֔ד וְהָי֥וּ אֶחָ֖ד בְּיָדִֽי[19]:" .

  • כוהני נוב

לא עביד קב"ה דינא בלא דין. אין ספק  שחורבן נוב הוא חלק מעונשו הנורא של בית עלי.

הלוא אפילו גורלו של אביתר[20], אוד מוצל מאש, נחשב כחלק מעונש זה:

,כז) וַיְגָ֤רֶשׁ שְׁלֹמֹה֙ אֶת־אֶבְיָתָ֔ר מִהְי֥וֹת כֹּהֵ֖ן לַֽה' לְמַלֵּא֙ אֶת־דְּבַ֣ר ה' אֲשֶׁ֥ר דִּבֶּ֛ר עַל־בֵּ֥ית עֵלִ֖י בְּשִׁלֹֽה[21]:".

כאן יש לתהות: אם יש מקום להזכיר את גירוש אביתר כחלק מן העונש האלוקי, מדוע לא נאמר גם כאן 'למלא את דבר ה' '. יתכן שנמנע הכתוב מכל אפשרות של מתן לגיטימציה למעשיהם של דואג ושאול. הכרחי ליצור נתק מוחלט בין העונש הבא על בני אדם בשל מעשיהם, לבין אחריות מבצעי העונש[22].

  • עבדי שאול

הכתוב משבח את עבדי שאול כי לא צייתו לפקודה הקשה. חז"ל סבורים כי הגישו התפטרות :

ולא גלו את אזניו מי היו. א"ר שמואל בר רב יצחק אבנר ועמשא היו. אמרו ליה כלום אית לך עלינן אלא הדין זונרא והדין כלינירין? הא טריפין לך![23]

 נשים לב כי גם שאול נמנע מלהענישם.

מרתק להיווכח כי עבדי שאול לא נתבעו על אי הרמת נס מרד כללי בשאול.

אמר רב יהודה אמר רב: מפני מה נענש אבנר - מפני שהיה לו למחות בשאול ולא מיחה. רבי יצחק אמר: מיחה, ולא נענה[24].

מסתבר שמלחמת אחים ברגע היסטורי זה היה מפקיר את הממלכה בידי פלישתים, עם תוצאות גרועות בהרבה אף מחורבן עיר שלימה[25]. נראה שזו הייתה גם דעתו של דוד.

נסיים בהדגמה למעשה כיצד ראו הפוסקים את האחריות המוטלת על אדם למיתה שגרם בעקיפין.

"איך שבשליחותך נהרג ר' עזרא הי"ד. גרסינן באגדת חלק אמר לו הקדוש ברוך הוא לדוד עד מתי יהא עון זה טמון בידך על ידך נהרג נוב עיר הכהנים על ידך נהרגו דואג ..  על ידך נהרגו שאול ושלשת בניו רצונך יכלה זרעך או תימסר ביד אויב כו'. אלמא אף על גב דדוד המלך ע"ה לא פשע במידי רק שעל ידו באו לתקלה אפילו הכי נענש. כ"ש הכא שבשליחותו בא אליו הרע הזאת דאיכא למיחש לעונש יסורין. וטוב שתקבל עליך ייסורין כגון תעניות מ' יום. ואם יש לו בנים קטנים תן להם כפי נדבת ידך ותנצל מצוקה וצרה[26]".

הצמח צדק דן בשליח בתשלום שטבע, וסובר שיש להגביל את האחריות. לדעתו אם הובטח תשלום עבור הפעולה, אין כל אחריות למשלח, שהרי שכיר מסתכן תדיר בנושאו את נפשו אל שכרו 'לעלות בכבש ולהיתלות בסולם'.

את הראיה מדוד הוא מסייג:

"נראה דלא דמי דהתם שאני, מפני שדוד היה הגורם שהוא נתן המכשול לפני אחימלך ששאל ממנו לחם וחנית והוא נתן לו לפי תומו את אשר שאל ממנו על פי מה שהגיד לו שדבר המלך נחוץ ולא הרגיש אחימלך שיהיה לו סכנה בדבר. ודוד היה לו לידע שאם יוודע הדבר למלך שיהיה לאחימלך סכנה בדבר הרי הכל היה מדוד וכמו כן דואג ושאול נכשלו על ידו גם כי המה חשבו שאחימלך נתן לו לחם וחנית במזיד מפני שחשבוהו שמורד במלכות הוא לכך ראוי לדוד להיות נענש על זה כי בענין זה נקרא הוא הגורם[27]".

מכל מקום הוא מסיים בענווה:

"לכך נראה שאין לזה השולחו שום פשיעה במיתת השליח בדרך ואין צריך כפרה כן נראה לע"ד להלכה אבל למעשה- אחרי שהקדושים אשר בארץ המה מהרי"ו בתשובתיו סי' קכ"ה ואחריו נגררו המהרש"ל ומהר"ם לובלין שהביאו דבריו וגם המחבר באר שבע כולם כתבו שצריך כפרה קצת - אין אני כדאי לחלוק עליהם וצריך כפרה כמו שכתבו המה שיתענה מ' יום ואם יש לו בנים קטנים יתן להם מה בתורת צדקה וינצל מצרה וצוקה".

בניגוד גמור לציטוט  בראש מסמך זה, מאת אחד השפלים מבין המהלכים אי-פעם על פני האדמה, הגמרא בעקבות פרשת נוב  קבעה בלב יהודי מבין את גודל האחריות המוטלת על האדם, עד כמה עליו להתנהל כהדרכת רב יהודה, בחרדה מפני היותו אף 'בורג קטן במכונה' , הגורמת נזק לזולתו[28].

 

[1] אדולף אייכמן, תגובה רשמית על גזר דין המוות שהוטל עליו. http://www.moreshet.org/?CategoryID=289&ArticleID=539

[2] השופט לנדוי, בפסק דין בעניין הטבח בכפר קאסם. https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%A7%D7%95%D7%93%D7%94_%D7%91%D7%9C%D7%AA%D7%99_%D7%97%D7%95%D7%A7%D7%99%D7%AA_%D7%91%D7%A2%D7%9C%D7%99%D7%9C

מדובר בציטוט שכיח מאוד  בהקשר של הישמעות למצפון מול חוק יבש ולא צודק.

[3] חניכה צדיקה בסמינריון שהעברתי.

[4] שמואל א פרק כב.

[5]  סנהדרין דף צ עמוד א.

[6] סנהדרין דף קו עמוד ב.

[7]  חגיגה דף טו עמוד ב.

[8]  שבת דף נה עמוד א.

[9] תוספות מסכת בבא בתרא דף י עמוד ב.

[10] http://etzion.org.il/he/18-%D7%9C%D7%A9%D7%9E%D7%95%D7%A2-%D7%A7%D7%95%D7%9C-%D7%91%D7%9B%D7%99%D7%95-%D7%A9%D7%9C-%D7%AA%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%A7

[11] סנהדרין דף קד –קה.

[12]  קידושין דף מג עמוד א.

[13] הֵמַתָּ֞ה מֵאִ֣ישׁ עַד־אִשָּׁ֗ה מֵֽעֹלֵל֙ וְעַד־יוֹנֵ֔ק מִשּׁ֣וֹר וְעַד־שֶׂ֔ה מִגָּמָ֖ל וְעַד־חֲמֽוֹר: שמואל א פרק טו.

[14] מדרש שמואל פרשה יח.

[15]  על פי בבא מציעא דף פה.

[16] שמואל א פרק כג.

[17][17][17] סנהדרין קד.

[18] 'מאמרי הראי"ה, 'המספד בירושלים' עמוד 94.

[19] יחזקאל פרק לז.

[20] אביתר מגורש לענתות, שם עתיד להופיע כוהן אחר, ירמיהו, שמאוד ייתכן שנמנה על צאצאיו של אביתר. ירמיהו מזהיר את ירושלים השמה מבטחה בפולחן המקדש, פן יפקוד אותה גורלה של שילה:

(ו) וְנָתַתִּ֛י אֶת־הַבַּ֥יִת הַזֶּ֖ה כְּשִׁלֹ֑ה וְאֶת־הָעִ֤יר   הַזֹּאת֙ אֶתֵּ֣ן לִקְלָלָ֔ה לְכֹ֖ל גּוֹיֵ֥י הָאָֽרֶץ: ירמיהו פרק כו.

יתכן כי יש בכך תיקון גדול.

[21] מלכים א פרק ב.

[22] הצעת פז ביתי. כבר הדגיש הרמב"ן (בראשית פרק טו):

"ודע והבן כי האיש שנכתב ונחתם בראש השנה להריגה לא ינקה הליסטים ההורג אותו בעבור שעשה מה שנגזר עליו, הוא רשע בעונו ימות ודמו מיד הרוצח יבוקש":

[23]  כלומר: זכויותיך אצלנו שנתת לנו נשק ומדים – הרי הם מוחזרים לך. ירושלמי   סנהדרין פרק י

[24]  סנהדרין דף כ עמוד א   למחות בשאול - בהריגת נוב עיר הכהנים . (רש"י ) .

לדעת רבי יצחק: " בכל כוחך גילית בדעתך ומחית בשאול" (רש"י) – וכנראה  לא נתבע ליותר מכך.

[25] יש בכל פרשיה זו הרבה לקחים לגבי יחס לפקודה אכזרית של שלטון, מבלי לזלזל חלילה בגודל הכאב של חורבן גוש קטיף ובאסון תושביו היקרים, כמדומני שהרחק ממאור הזרקורים, רבים היו, הן בין מייצגי השלטון והן בין המוחים בעדם, שנהגו בהבנה ובהתחשבות הדדית ככל שניתן היה בעת ההתנתקות.

[26] שו"ת מהר"י ווייל סימן קכה. תודה לרב ישראל אלתר שסייעני למצוא מקור זה.

[27] שו"ת צמח צדק (הקדמון) סימן ו.

[28]    "יותר יש לו לשמור שלא יזיק משלא יוזק" תוספות   בבא קמא דף כז עמוד ב.