הדפסה
יהדות - גמרא

הבחירה לעצום עיניים מסכת סנהדרין דף קיג

הבחירה לעצום עיניים

מסכת סנהדרין, דף קיג' עמוד א'.

 

 shutterstock_103225520 (2).jpg  הבחירה לעצום עיניים  מסכת סנהדרין דף קיג

והיתה העיר חרם לה' וישבע יהושע בעת ההיא לאמר ארור האיש לפני ה' אשר יקום ובנה את העיר הזאת את יריחו בבכרו ייסדנה ובצעירו יציב דלתיה. תניא: לא יריחו על שם עיר אחרת, ולא עיר אחרת על שם יריחו, דכתיב בנה חיאל בית האלי את יריחה באבירם בכרו יסדה ובשגוב צעירו הציב דלתיה. תניא: באבירם בכורו - רשע, לא היה לו ללמוד. בשגוב צעירו - היה לו ללמוד... הכי קאמר: באבירם בכורו היה לו ללמוד לאותו רשע בשגוב צעירו. ממשמע שנאמר באבירם בכורו איני יודע ששגוב צעירו? מה תלמוד לומר שגוב צעירו - מלמד שהיה מקבר והולך מאבירם עד שגוב. אחאב שושביניה הוה, אתא איהו ואליהו למשאל בשלמא בי טמיא. יתיב וקאמר: דילמא כי מילט יהושע הכי לט: לא יריחו על שם עיר אחרת, ולא עיר אחרת על שם יריחו? אמר ליה אליהו: אין. אמר ליה: השתא לווטתא דמשה לא קא מקיימא, דכתיב וסרתם ועבדתם וגו' וכתיב וחרה אף ה' בכם ועצר את השמים וגו', וההוא גברא אוקים ליה עבודה זרה על כל תלם ותלם, ולא שביק ליה מיטרא דמיזל מיסגד ליה, לווטתא דיהושע תלמידיה מקיימא? מיד ויאמר אליהו התשבי מתשבי גלעד חי ה' אלהי ישראל... אם יהיה... טל ומטר.

 

חיאל בית האלי נוקט עקביות של רשע. דבר לא ימנע ממנו להקים את יריחו על תילה. את המוות השיטתי של בניו הוא מייחס, בתמיכת אחאב, למקרה.

חיאל הוא דוגמה לסוג דמות שנדמה שכולנו מכירים. הרשע, ששום עונש או התנפצות דרכו אל סלעי המציאות לא מפריע לו לדבוק במעשיו הרעים או בהשקפתו השגויה.

כיצד נתייחס לאנשים כאלה? האם הדרך לעבודת ה' עוברת דרך הוכחות של שכר ועונש? ומהו מקומו של לימוד התורה?

בשאלות אלו ננסה לעסוק כאן.

  • חומרת הרשע העקבי

התעלמות מן העונשים היא בפשטות עוון פלילי בפני עצמו.

"ודבר זה מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן ככתוב (ירמיהו ה') עונותיכם הטו וגו', וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם.    

אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית, הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה צרות אחרות[1]".

אם ניזכר קצת לאחור במסכת שלנו, הרי שהתוודענו כבר לעקביות כזו בדרך רעה:

"אליהו הצדיק היה מחזר על תפוחי רעב שבירושלים, פעם אחת מצא תינוק שהיה תפוח ומוטל באשפה. אמר לו: מאיזה משפחה אתה? - אמר לו: ממשפחה פלונית אני. - אמר לו: כלום נשתייר מאותה משפחה? - אמר לו: לאו, חוץ ממני. - אמר לו: אם אני מלמדך דבר שאתה חי בו אתה למד? - אמר לו: הן. - אמר לו: אמור בכל יום שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד - אמר לו

הס, שלא להזכיר בשם ה'. שלא לימדו אביו ואמו. מיד הוציא יראתו מחיקו, ומחבקה ומנשקה, עד שנבקעה כריסו ונפלה יראתו לארץ ונפל הוא עליה[2]".

מגמת המעשה של חיאל, משתלבת עם אדישותו ביחס לעונש הצפוי לבונה את יריחו.  שהרי מה הייתה מגמת יהושע?

"כל המופתים אינם אמתיים רק מי שראם, אך לעתיד ישוב זכרם סיפור, ואפשר שיכזיבם השומע, וידוע שאי אפשר להיות וגם לא יצוייר שיהיה מופת עומד קיים לדורות לבני אדם כולם... ולזה הטעם בעצמו, החרים יהושע מי שיבנה יריחו לעולם, להיות המופת ההוא קיים עומד, כי כל מי שיראה החומה ההיא שקועה בארץ, יתבאר לו שאין זה תכונת בנין שנהרס אבל נשקע במופת[3]".

אם כן, יהושע רצה שיריחו תדגים את ההשגחה האלוקית, וחיאל חפץ להתעלם ממנה.

למעשה, כפי שעולה מן הגמרא, חיאל לא בנה כלל את יריחו, אלא עיר אחרת שקרא בשם יריחו[4]. אכן, יריחו נמצאת בממלכת יהודה , ואנו בממלכת ישראל עסקינן[5].

  • הניסים כמחנכי ישראל

קושייתו של אחאב בגמרא דורשת תשובה. אליהו הנביא סבר שהתשובה היא אין הכי נמי. יש לקיים את מלוא הקללות המיועדות, כדי להשיב את ישראל בתשובה. דרך חינוך זו הגיעה לשיא כשאליהו יזם הורדת אש מן השמים.

 

לו וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיּאמַר ה' אֱ­להֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְרָאֵל הַיּוֹם יִוָּדַע כִּי-אַתָּה אֱ­להִים בְּיִשְרָאֵל וַאֲנִי עַבְדֶּךָ וּבִדְבָרְךָ עָשִיתִי אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה: לז עֲנֵנִי ה' עֲנֵנִי וְיֵדְעוּ הָעָם הַזֶּה כִּי- אַתָּה ה' הָאֱ­להִים וְאַתָּה הֲסִבּתָ אֶת-לִבָּם אֲחֹרַנִּית: לח וַתִּפּל אֵשׁ-ה' וַתּאכַל אֶת-הָעלָה וְאֶת-הָעֵצִים וְאֶת-הָאֲבָנִים וְאֶת-הֶעָפָר וְאֶת-הַמַּיִם אֲשֶׁר-בַּתְּעָלָה לִחֵכָה: לט וַיַּרְא כָּל-הָעָם וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם וַיּאמְרוּ ה' הוּא הָאֱ­להִים ה' הוּא הָאֱ­להִים:[6]:

 

אכן, מעמד נשגב והתעלות, אולם כגודל העליה גודל הנפילה. מהר מאוד אליהו מגלה כי נותר לבדו.

 

 א וַיַּגֵּד אַחְאָב לְאִיזֶבֶל אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָה אֵלִיָּהוּ וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר הָרַג אֶת-כָּל- הַנְּבִיאִים בֶּחָרֶב: ב וַתִּשְׁלַח אִיזֶבֶל מַלְאָךְ אֶל-אֵלִיָּהוּ לֵאמר כּה-יַעֲשֹוּן אֱ­להִים וְכה יוֹסִפוּן כִּי-כָעֵת מָחָר אָשִים אֶת-נַפְשְׁךָ כְּנֶפֶשׁ אַחַד מֵהֶם: ג וַיַּרְא וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל-נַפְשׁוֹ וַיָּבא בְּאֵר שֶׁבַע אֲשֶׁר לִיהוּדָה וַיַּנַּח את-נַעֲרוֹ שָׁם: ד וְהוּא-הָלַךְ בַּמִּדְבָּר דֶּרֶךְ יוֹם וַיָּבא וַיֵּשֶׁב תַּחַת רתֶם אֶחָד וַיִּשְׁאַל אֶת-נַפְשׁוֹ לָמוּת ויּאמֶר רַב עַתָּה ה' קַח נַפְשִׁי כִּי-לא-טוֹב אָנכִי מֵאֲבתָי: ה וַיִּשְׁכַּב וַיִּישַׁן תַּחַת רתֶם אֶחָד וְהִנֵּה-זֶה מַלְאָךְ נגֵעַ בּוֹ וַיּאמֶר לוֹ קוּם אֱכוֹל: ו וַיַּבֵּט וְהִנֵּה מְרַאֲשׁתָיו עֻגַת רְצָפִים וְצַפַּחַת מָיִם וַיּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּשָׁב וַיִּשְׁכָּב: ז וַיָּשָׁב מַלְאַךְ ה' שֵׁנִית וַיִּגַּע-בּוֹ וַיּאמֶר קוּם אֱכל כִּי רַב מִמְּךָ הַדָּרֶךְ: ח וַיָּקָם וַיּאכַל וַיִּשְׁתֶּה וַיֵּלֶךְ בְּכחַ הָאֲכִילָה הַהִיא אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה עַד הַר הָאֱ­להִים חֹרֵב: ט וַיָּבא-שָׁם אֶל-הַמְּעָרָה וַיָּלֶן שָׁם וְהִנֵּה דְבַר-ה' אֵלָיו וַיּאמֶר לוֹ מַה-לְּךָ פה אֵלִיָּהוּ: י וַיּאמֶר קַנּא קִנֵּאתִי לַה' אֱ­להֵי צְבָאוֹת כִּי-עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְרָאֵל אֶת-מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת- נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת-נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ: יא וַיּאמֶר צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי ה' וְהִנֵּה ה' עבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי ה' לא בָרוּחַ ה' וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ לא בָרַעַשׁ ה': יב וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ לא בָאֵשׁ ה' וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה: יג וַיְהִי כִּשְׁמעַ אֵלִיָּהוּ וַיָּלֶט פָּנָיו בְּאַדַּרְתּוֹ וַיֵּצֵא וַיַּעֲמד פֶּתַח הַמְּעָרָה וְהִנֵּה אֵלָיו קוֹל וַיּאמֶר מַה-לְּךָ פה אֵלִיָּהוּ: יד וַיּאמֶר קַנּא קִנֵּאתִי לַה' אֱ­להֵי צְבָאוֹת כִּי-עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְרָאֵל אֶת-מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת-נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת- נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ:[7]":

בפשטות, ה' מורה לאליהו כי לא זו הדרך:

"הראה לו כי במחנה רוח ורעש ואש אין ה' בם, רק בקול דממה, וממנו ילמדו שלוחיו ונביאיו בל יסערו סער בל ירעשו רעש ובל יבעירו אש כמו שעשה אליהו בקנאתו לה' צבאות שעצר את השמים ושחט את נביאי הבעל, כי ה' ישלח את נביאיו שיבואו אליהם בקול דממה, וימשכו את העם בעבותות אהבה ובדברים רכים[8]":

נציע דרך אחרת לתרץ את קושיית אחאב:

"על הציבור בכללו נאמר 'וסרתם ועבדתם אלוהים אחרים ועצר את השמים ולא יהיה מטר' וכלפי שמיא גליא דאם אחאב ואשר איתו עבדו ע"ז... כלל ישראל לא סרו לעבוד ע"ז ובכן, אין מקום חלות קללה זו. אבל לוותטא דיהושע, הרי על היחיד נאמרה, וכיוון שחיאל בנה, רבצה בו אלתו של יהושע[9]".

גם השגחה זו, וודאי שהיא באה להוליך את האדם אל יוצרו. אולם הדרך שונה במקצת:

"ובעבור כי הקדוש ברוך הוא לא יעשה אות ומופת בכל דור לעיני כל רשע או כופר, יצוה אותנו שנעשה תמיד זכרון ואות לאשר ראו עינינו, ונעתיק הדבר אל בנינו, ובניהם לבניהם, ובניהם לדור אחרון. והחמיר מאד בענין הזה ...והכל להיות לנו בכל הדורות עדות במופתים שלא ישתכחו, ולא יהיה פתחון פה לכופר להכחיש אמונת האלהים...

ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כלה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד, אלא אם יעשה המצות יצליחנו שכרו, ואם יעבור עליהם יכריתנו ענשו, הכל בגזרת עליון כאשר הזכרתי כבר (בראשית יז א, ולעיל ו ב). ויתפרסמו הנסים הנסתרים בענין הרבים כאשר יבא ביעודי התורה בענין הברכות והקללות, כמו שאמר הכתוב (דברים כט כג כד) ואמרו כל הגוים על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת, ואמרו על אשר עזבו את ברית ה' אלהי אבותם, שיתפרסם הדבר לכל האומות שהוא מאת ה' בעונשם. ואמר בקיום וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך[10]".

אם כן הקשר בין מעשים לשכר הינו 'נס נסתר' והוא נשען על אמונה וזיכרון.

  • מדוע לא יבוא נס פורים פעמיים בשבוע?

מדוע באמת לא יעשה הקב"ה נס לכל רשע או כופר? שתי תשובות בדבר, כמעט הפוכות, ואף על פי כן משתלבות לעניות דעתי.

האחת היא שאין ערך לאמונה הנכפית על האדם בהוכחות מוחצות. וכי יש לו ברירה? הקב"ה רוצה שאדם יגיע לאמונה מבחירה.

התשובה השנייה היא שהדבר לא יעזור. אפילו נוכח הוכחות מוחצות יכול 'כופר' להקשות ערפו. חיאל יוכיח!

עקשנותו של חיאל מזכירה לנו את פרעה, שלאחר תשע מכות והתראות רבות שהתקיימו, הוזהר לפני מכת בכורות, ועדיין, בשעה היעודה נאמר עליו:

כט וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַה' הִכָּה כָל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכר פַּרְעה הַיּשֵׁב עַל-כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר וְכל בְּכוֹר בְּהֵמָה: ל וַיָּקָם פַּרְעה לַיְלָה הוּא וְכָל-עֲבָדָיו וְכָל-מִצְרַיִם וַתְּהִי צְעָקָה גְדלָה בְּמִצְרָיִם כִּי-אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין-שָׁם מֵת:[11] ":

 (ל) "ויקם פרעה – ממטתו[12] ".

על כרחך אתה מתפעל: הוא ישן בשעה המיועדת לפורענות!

ידועה שיטתו של הרמב"ם, כי מפרעה ניטלה הבחירה החופשית:

"ואפשר שיחטא אדם חטא גדול או חטאים רבים עד שיתן הדין לפני דיין האמת שיהא הפרעון מזה החוטא על חטאים אלו שעשה ברצונו ומדעתו שמונעין ממנו התשובה ואין מניחין לו רשות לשוב מרשעו כדי שימות ויאבד בחטאו שיעשה ... לפיכך כתוב בתורה ואני אחזק את לב פרעה, לפי שחטא מעצמו תחלה והרע לישראל הגרים בארצו שנאמר הבה נתחכמה לו, נתן הדין למנוע התשובה ממנו עד שנפרע ממנו, לפיכך חזק הקדוש ברוך הוא את לבו, ולמה היה שולח לו ביד משה ואומר שלח ועשה תשובה וכבר אמר לו הקדוש ברוך הוא אין אתה משלח שנאמר ואתה ועבדיך ידעתי וגו' ואולם בעבור זאת העמדתיך, כדי להודיע לבאי העולם שבזמן שמונע הקדוש ברוך הוא התשובה לחוטא אינו יכול לשוב אלא ימות ברשעו שעשה בתחילה ברצונו[13]".

כלומר, לדעת הרמב"ם פניותיו של משה לפרעה הן רטוריות: 'ברגע שתאמר לי 'כן' – מוכח שאני שקרן, שאינך יכול לומר כן'.

אולם, עקרון הבחירה החופשית התקדש עד כדי כך, עד שהראב"ע והספורנו סבורים שגם לפרעה נותרה בחירה:

"ואין ספק שלולא הכבדת הלב היה פרעה משלח את ישראל בלי ספק, לא על צד תשובה והכנעה לאל יתברך, שיתנחם מהיות מורד, אף על פי שהכיר גדלו וטובו, אלא על צד היותו בלתי יכול לסבול עוד את צרת המכות, כמו שהגידו עבדיו באמרם הטרם תדע כי אבדה מצרים וזאת לא היתה תשובה כלל. אבל אם היה פרעה חפץ להכנע לאל יתברך, ולשוב אליו בתשובה שלמה, לא היה לו מזה שום מונע. והנה אמר האל יתברך ואני אקשה את לב פרעה, שיתאמץ לסבול המכות ולא ישלח מיראת המכות את ישראל, למען שיתי אותותי אלה בקרבו, שמהם יכירו גדלי וטובי וישובו המצרים באיזו תשובה אמתית. ולמען תספר אתה ישראל הרואה בצרתם, באזני בנך להודיע שכל אלה יפעל אל עם גבר להשיבו אליו, וזה כשיפשפשו במעשיהם בבוא עליהם איזה פורענות[14]:

להסבר זה הקפיד הקב"ה שלא לשלול את הבחירה של פרעה. דווקא המכות היו עלולות לשלול מפרעה את הבחירה. האדישות שנתן ה' בליבו של פרעה, באה לאזן את רושם המכות, כך שאם יחזור בו, לא יהא זה מפחד המכות.

  • התעלמות מניסים מגלה את עוצמת הבחירה החופשית

באמת דוגמאות רבות ישנן ליכולת המופלאה של האדם לעצום עיניו למובן מאליו. הרי עוד שתי דוגמאות מן התנ"ך:

(יא) וְאֶת ־הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר ־פֶּתַח הַבַּיִת הִכו בַּסַּנְוֵרִים מִקָּטֹן וְעַד־גָּדוֹל וַיִּלְאוּ לִמְצֹא הַפָּתַח[15]:

מה עושה ציבור גדול שפוקד אותו עיוורון פלאי? האם יוזם הוא: 'כנס לבירור דרכנו'? או לחלופין: 'יום תענית ותשובה'? לא! אנשי סדום כמשל לתופעה, ממשיכים לנסות למצוא את הפתח. 'מה לנו עיוורון או לא. יש כאן אורחים שיש לתפוש'...  דוגמה נוספת:

 

עם חורבן בית המקדש הראשון, התקיימו דברי ירמיהו. לאחר מות גדליה, נוצרה דילמה חדשה. האם לרדת למצרים? התייעצו עם ירמיהו והבטיחו שהפעם...

ה וְהֵמָּה אָמְרוּ אֶל-יִרְמְיָהוּ יְהִי ה' בָּנוּ לְעֵד אֱמֶת וְנֶאֱמָן אִם-לא כְּכָל-הַדָּבָר אֲשֶׁר יִשְׁלָחֲךָ ה' אֱ­להֶיךָ אֵלֵינוּ כֵּן נַעֲשֶה:16

ירמיהו בשם ה' שלל את הירידה - העם ירד מצריימה בכל זאת, ושם עבד עבודה זרה. כאשר מחה -  ירמיהו נענה:

טו וַיַּעֲנוּ אֶת- יִרְמְיָהוּ כָּל-הָאֲנָשִׁים הַיּדְעִים כִּי-מְקַטְּרוֹת נְשֵׁיהֶם לֵאלהִים אֲחֵרִים וְכָל-הַנָּשִׁים הָעמְדוֹת קָהָל גָּדוֹל וְכָל-הָעָם הַיּשְׁבִים בְּאֶרֶץ-מִצְרַיִם בְּפַתְרוֹס לֵאמר: טז הַדָּבָר אֲשֶׁר-דִּבַּרְתָּ אֵלֵינוּ בְּשֵׁם ה' אֵינֶנּוּ שׁמְעִים אֵלֶיךָ: יז כִּי עָשֹה נַעֲשֶה אֶת-כָּל-הַדָּבָר אֲשֶׁר-יָצָא מִפִּינוּ לְקַטֵּר לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם וְהַסֵּיךְ-לָהּ נְסָכִים כַּאֲשֶׁר עָשִינוּ אֲנַחְנוּ וַאֲבתֵינוּ מְלָכֵינוּ וְשָרֵינוּ בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלָםִ וַנִּשְבַּע-לֶחֶם וַנִּהְיֶה טוֹבִים וְרָעָה לא רָאִינוּ: יח וּמִן-אָז חָדַלְנוּ לְקַטֵּר לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם וְהַסֵּךְ-לָהּ נְסָכִים חָסַרְנוּ כל וּבַחֶרֶב וּבָרָעָב תָּמְנוּ:17 

עקשנות אפיקורסית שכזו, מעציבה ומכעיסה. אולם, אם חושבים על כך, יש בתכונה זו גם משהו יפה. אין עם ישראל הולך בדרך האמונה על ידי 'אילוף' של שכר ועונש, אלא על ידי אמונה עמוקה ב'ניסים נסתרים'. אולי המושג המתאים לתיאור עם ישראל בהקשר זה הוא: 'עם קשה עורף'.

"הוא לפעמים לרע, כי ישראל עם קשה עורף הם והם רחוקים מן התשובה, וכל זה שהם עומדים לא ישנו מעשיהם, אבל האומות שהם מתיחסים אל החומר שהוא בעל שנוי קרובים ביותר אל התשובה18"

"מדת קשה עורף, שהכתוב מגנה בה ישראל, שאמר (דברים ט, ו) "כי עם קשה עורף אתה". אל תאמר כי מדה זאת אינה יוצאת מתכונה טובה, רק במה שיש לישראל נפש נבדלת בלתי חמרית, כי החומר הוא שמקבל התפעלות ואינו דבר מקוים, אבל הדבר שהוא נבדל אינו מתפעל לקבל שנוי, רק עומד. ולפיכך ישראל ממאנים לקבל תוכחה, ויש בהם קושי עורף לחזור בתשובה, הכל בשביל שאינם חמריים, אשר בעל החומר בלבד מתפעל, אבל ישראל, שהם רחוקים מן החמרי, אינם מתפעלים, רק עומדים בתכונתם. וכן כל המדות אשר הם בישראל, והם אינם טובים, הם באים מצד תכונת טובה, רק כי הם משתמשים בתכונה ההיא בדבר שאינו טוב19".

  • סוף רשע לתליה וסוף ישראל לאמונה

כגורלם של רשעים אחרים, כן היה גורלו של חיאל. המתריס הגדול נגד גילוי כבוד ה' בעולם, היה בעל כורחו שותף במיתתו  לקידוש ה' ברבים בכרמל.

"מה עשה חיאל, עמד נגד נביאי הבעל ואמר להם, התחזקו ועמדו נגד אליהו, ואני אעשה להם דבר כמות שהבעל שולח לכם אש. מה עשה, לקח שני אבנים בידו ונעורת פשתן ונכנס במעי הבעל, מפני שהיה חלול, והכיש באבנים זה לזה כדי להדליק הנעורת. מיד הרגיש אליהו ברוח הקדש ואמר לפניו, רבש"ע, בקשה גדולה בקשתי ממך ועשית, שהשבת רוחו של בן הצרפית, ועכשיו אני מבקש ממך שגאית אותו רשע במעי הבעל. מיד צוה הקדוש ברוך הוא לנחש ונשכו בעקבו ומת20".

אלא שהקב"ה מלמדנו שהדרך הסופית לקידוש ה' היא קול דממה דקה, ו'רעש גדול' מוביל אליה..

"כבוד ה' מופיע דוקא בקול דממה דקה, בכל זאת צריכה ההכנה לכך להיות - "רוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים"   אל קול הדממה הדקה צריכים להגיע מתוך הרעש הגדול. תפקידה של הקדמה זאת היא לרכך את הנפש, לשבר את הקליפות. אז היא מסוגלת לקלוט את קול הדממה הדקה21

______________________

17.ירמיהו מד'.

18.חידושי אגדות למהר"ל סנהדרין דף לז עמוד א

19.נצח ישראל פרק כה'.

20.דברים רבה (ליברמן) נספח.

21.הרב נריה, נר למאור על פרשיות התורה / פרשת וילך / השירה הזאת.

  • לסיום המסכת

ישנם רבים מאיתנו, שכמהים לחוויה דתית, אוהבים לשמוע מופתי צדיקים, ומחפשים בכל מאורע את יד ההשגחה העליונה המוכיחה שוב את קיומה. דרך זו מכובדת ויפה, דרכו של אליהו היא, אולם אין להיעצר בכך.                                             לימוד דף בכל יום הוא מן הדברים הקשים. ההתמדה, קביעת העיתים, האופי המשתנה של הסוגיות. קשה. אולם ניתן לומר, שלימוד זה יש בו 'קול דממה דקה'. זו קומה שניה. שם ה' נמצא.

אשרינו שזכינו לסיים מסכת נכבדה העוסקת בסדרי דין אידיאלי של עם ישראל על אדמתו. ידיעת הרצון האלוקי גם במצבים לא מציאותיים, מקדשת את מחשבת האדם ומרוממת אותו.

לימוד דף גמרא אחת ליממה

אינו בהכרח חוויה מדהימה

עוסקים בשגרה, כל סוגיה בעיתה

וביתה, ובת ביתה שנידונו למיתה

דנים בכל מיני פוחזים וריקים

פרטי הלכות ודרשות פסוקים

בשמחה ניתן להודות

על מינון  נאה של אגדות

בעיקר כשהמסכת לקראת סופה

וקצת קשה עם סקילה ושריפה

אבל תורה נקנית ביוקר

בהתמדה של 'כבש אחד בכל בוקר'.

האגדה נהדרת כמנה אחרונה

והסוגיות מהוות את עיקר התזונה.

פעמינו למסכת הבאה נשים:

"כיצד העדים נעשים".

 

 

[1] רמב"ם, הלכות תעניות, פרק א', הלכ' ב' וג'.

[2]   סנהדרין דפים סג':- סד'.

[3]  מורה הנבוכים חלק ג' פרק נ'.

[4] רש"י ד"ה: את יריחו".

[5]  מרגליות הים אות יח'. ובאות יב' האריך להוכיח שיריחו במקומה כבר נבנתה, וקצת תמה שלא נזכר עונש הבונה.

[6] מלכים א פרק יח 

[7] מלכים א פרק יט  

[8] מלבי"ם מלכים א פרק יט

[9] מרגליות הים קיג עמוד א אות כ.

[10] רמב"ן שמות פרק יג

[11] שמות פרק יב'.

[12] רש"י שמות   פרק יב'.

[13] רמב"ם הלכות תשובה פרק ו'  הלכה ג' .           

[14] ספורנו שמות פרק ז' .

[15] בראשית פרק יט'.

16 ירמיהו מב'.