הדפסה
יהדות - גמרא

האם מותר לספר לשון הרע על עצמך? סנהדרין י"א

בעקבות הדף היומי

האם מותר לספר לשון הרע על עצמך?

shutterstock_103225520 (2).jpg  האם מותר לספר לשון הרע על עצמך? סנהדרין  י"א

כמעט ברפלקס, רבים  מספרים בהנאה בהקשר לשאלה זו, את האנקדוטה על החפץ חיים, שפגש ברכבת נוסע נלהב אל החפץ חיים. משניסה הרב לשכנעו כי אין החפץ חיים כה צדיק, נענה בעברה וזעם.

כשגליה הנוסע על מי שפך חמתו התנצל בדמעות, אולם – מספרת האגדה – החפץ חיים הודה לו על כך שלימד אותו, כי אסור לומר לשון הרע על עצמך.

כך אכן למד ב'נפש הרב'  (עמוד קנ) וכן פסק האדמו"ר מלובביץ' (אגרות קודש ו, א'תרכ"א, מובא בחבל נחלתו יד, סב).

הסיפור נחמד. אולם האם אכן הכרחי לאסור להלכה?

נראה שהדבר נתון במחלוקת: היו שהביאו ראיה מדברי החפץ חיים עצמו, שמותר לומר לשון הרע על עצמך. למשל:

וְדַע עוֹד, דַּאֲפִלּוּ אִם בְּתוֹךְ הַגְּנוּת, שֶׁגִּנָּה אֶת חֲבֵרוֹ, גִּנָּה אֶת עַצְּמוֹ גַּם כֵּן בָּזֶה הַגְּנוּת גּוּפָא, וַאֲפִלּוּ הִקְדִּים לְהִתְרַעֵם עַל עַצְּמוֹ בָּזֶה, אֲפִלּוּ הָכֵי מִכְּלל דֵּילָטוֹרְיָא לָא נָפְקֵי. (חפץ חיים הלכות לשון הרע כלל א ט).

דן החפץ חיים רק בהגדרת לשון הרע על הזולת, לא על עצמו. נראה שזו, כשלעצמה, מותרת.

לעיתים הפללת עצמך עשויה להיות אף מצווה!

בדף יא למדנו מעשה נפלא, על רבי שנכנס לשיעור ואמר: "'מי שאכל שום – יצא'. עמד רבי חיא ויצא. עמדו כולם ויצאו". בבוקר אמר רבי חיא לבנו של רבי ש"חס ושלום שאוכל השום בבואו לבית מדרשו, אלא כדי שלא להלבין פניו של אוכל השום יצאתי" (רש"י).

 מכאן למד החפץ חיים, שמותר ליטול אשמת הזולת על עצמך:

אִם נַעֲשָׂה דָּבָר שֶׁלֹּא כַּהֹגֶן, וּבָא רְאוּבֵן  וְשָׁאַל לְשִׁמְעוֹן: מִי עָשָׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה? אֲפִלּוּ אִם הוּא מֵבִין, שֶׁרְאוּבֵן חוֹשְׁדוֹ בָּזֶה, אָסוּר לוֹ לְגַלּוֹת, מִי שֶׁעָשָׂה אֶת הַדָּבָר, אֲפִלּוּ אִם רָאָה בְּעַצְּמוֹ, רַק  יָשִׁיב: אֲנִי לֹא עָשִׂיתִי אֶת הַדָּבָר. וְכָל זֶה שֶׁכָּתַבְנוּ הוּא מִצַּד הַדִּין, אֲבָל רָאוּי לְבַעַל נֶפֶשׁ, שֶׁיַּעֲשֶׂה לְפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין, וְלֹא יַשְׁמִיט אֶת עַצְמוֹ מִזֶּה, בְּמָקוֹם שֶׁיָּכוֹל לִהְיוֹת, שֶׁיִּתְוַדַּע לְהַשּׁוֹאֵל, וְיִתְבַּיֵּשׁ פְּלוֹנִי עַל יְדֵי זֶה, וְיוֹתֵר מִזֶּה מָצִּינוּ בְּסַנְהֶדְרִין {דף י''א} בְּכַמָּה תַּנָּאִים, שֶׁהִטִּילוּ עַל עַצְמָם הָאַשְׁמָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְוַדַּע מִי הוּא הַחוֹטֵא, וְכֵן אִיתָא בְּ''סֵפֶר חֲסִידִים'' סִימָן כ''ב וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: וְאִםֹ הוּא בַּחֲבוּרַת בְּנֵי אָדָם וְנַעֲשָׂה דָּבָר אֶחָד שֶׁלֹּא כַּהֹגֶן, וְלֹא נוֹדַע מִי הַחוֹטֵא, צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר: אֲנִי הוּא שֶׁחָטָאתִי, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא חָטָא. (חפץ חיים הלכות לשון הרע כלל י יז).

ההיתר של ספר חסידים מרחיק לכת מעבר למשתמע מסוגייתנו. בעוד שרבי חיא נתן להבין שהוא האשם, בספר חסידים התיר לכאורה שקר מפורש (דן בזה בבן יהוידע בסוגייתנו).

ומה עם הסיפור המפורסם? לא פשוט ללמוד מסיפורים.

בגרסה אחת, דברי החפץ חיים בסיום הסיפור מופיעים באופן קצת שונה:

"בשביל מה הוא זקוק למחילה? ... סבור היה שאני צדיק, אבל מכיוון שלא ידע אין כאן כל אשמה מצידו, סוף סוף הלא נודע לו שאינני צדיק, ומה מקום למחילה יש כאן?..." (מעשי למלך, חפץ חיים על התורה , בהעלותך עמוד קצ"ו). אם כן שב החפץ חיים ודיבר על עצמו..

מרתק לדמיין, איזו אווירה ציבורית יכולים לייצר אנשים המוכנים לכסות על אשמת זולתם, אפילו במחיר שמם הטוב.