הדפסה
יהדות - גמרא

גולגלות בארון סנהדרין דף פב

  סנהדרין דף פב עמוד א

shutterstock_103225520 (2).jpg     גולגלות בארון סנהדרין דף פב

ואמר רבי חייא בר אבויה: כתוב על גלגלתו של יהויקים: "זאת ועוד אחרת".

זקינו דרבי פרידא אשכח ההוא גולגלתא דהות שדיא בשערי ירושלים

והוה כתוב עילויה: 'זאת ועוד אחרת'.

 קברה - והדר נבוג   קברה - והדר נבוג .

אמר: 'האי גולגלתא של יהויקים, דכתיב ביה:

"קבורת חמור יקבר סחוב והשלך מהלאה לשערי ירושלים".

אמר: 'מלכא הוא , ולאו אורח ארעא לבזויי'.

 שקלה כרכה בשיראי, ואותביה בסיפטא.

 אתאי דביתהו, חזיתה, נפקת אמרה להו לשיבבתהא.

אמרי לה: 'האי דאיתתא קמייתא היא, דלא קא מנשי לה'.

 שגרתא לתנורא וקלתה.

כי אתא, אמר: היינו דכתיב עילויה: 'זאת ועוד אחרת'.


       שאלות שעולות מן המדרש:

  1. מדוע מתואר גיבור הסיפור על פי נכדו ולא בשמו? השאלה מתעצמת לאור דברי רש"י:

"זקינו דר' פרידא - הוא ר' חייא בר אבויה, והכי אמרינן בחלק".  אם כן, בעל המעשה הוא בעל המימרא הפותחת, ומדוע לא ננקב שמו?

  1. מדוע נשמרה דווקא הגולגולת?
  2. מדוע כתוב על הגולגולת 'זאת ועוד אחרת' ולא דברים מפורשים יותר?
  3. מדוע בתחילה מנסה הגיבור להילחם בגזירה, ובסוף הסיפור הוא מקבל עליו את הדין שיש לקיים את הנבואה?                   
  1. רבי פרידא, חי בימי רבי. אם כן בין מותו של יהויקים לבין מאורע זה שלפנינו, מפרידות כל ימי גלות בבל, בית שני, ואף יותר. קרוב לשבע-מאות שנה חלפו. מה העניין להדריך מנוחה מגולגולתו של יהויקים לאחר זמן כה רב[1]?
  2. כיצד לא מתרגז הבעל על אשתו, שמרשה לשכנים לסכסך ביניהם, ומטריפה את התנור בחשד הזוי?

סמלים במדרש: גולגולת, קבורה, משי, שריפה.

כדי להבין את אשר לפנינו, נתבונן בדמותו של יהויקים:

העם, שכנראה היה מודע לאופי הנפשות הפועלות, נמנע מהמלכת יהויקים במקום אביו, והכתיר את אחיו הצעיר, שלם או יהואחז:

ואם תאמר מפני מה משחו את ... יהואחז - מפני יהויקים אחיו שהיה גדול ממנו שתי שנים[2].

מכל מקום, לא חלפו אלא שלושה חודשים ופרעה הושיב על הכסא את יהויקים:

(לו) בֶּן־עֶשְׂרִ֨ים וְחָמֵ֤שׁ שָׁנָ֨ה יְהוֹיָקִ֣ים בְּמָלְכ֔וֹ וְאַחַ֤ת עֶשְׂרֵה֙ שָׁנָ֔ה מָלַ֖ךְ בִּירוּשָׁלִָ֑ם וְשֵׁ֣ם אִמּ֔וֹ זְבוּדָּ֥ה בַת־פְּדָיָ֖ה מִן־רוּמָֽה: (לז) וַיַּ֥עַשׂ הָרַ֖ע בְּעֵינֵ֣י ה' כְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־עָשׂ֖וּ אֲבֹתָֽיו[3]:

חששות העם התממשו במהרה:

 (ד) וְגַ֤ם דַּֽם־הַנָּקִי֙ אֲשֶׁ֣ר שָׁפָ֔ךְ וַיְמַלֵּ֥א אֶת־יְרוּשָׁלִַ֖ם דָּ֣ם נָקִ֑י וְלֹֽא־אָבָ֥ה ה' לִסְלֹֽחַ:

(ה) וְיֶ֛תֶר דִּבְרֵ֥י יְהוֹיָקִ֖ים וְכָל־אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה הֲלֹא־הֵ֣ם כְּתוּבִ֗ים עַל־סֵ֛פֶר דִּבְרֵ֥י הַיָּמִ֖ים לְמַלְכֵ֥י יְהוּדָֽה[4]:

ארמון גדול בנה לו המלך יהויקים. יתכן מאוד שברמת רחל[5] :

"בשנות החמישים החל לחפור במקום יוחנן אהרוני. בחפירות בשנים 1959   1962- נתגלו שכבות מכמה תקופות. הממצאים החשובים ביותר שייכים לארמון שיוחס על ידי אהרוני לאחד ממלכי יהודה האחרונים, הממוקם על גבעה בסמוך לקיבוץ ומתוארך על ידי החופר למאות השמינית-שביעית לפני הספירה[6] ".

במיקום הארמון מדרום לעיר המיושבת השיג יהויקים כמה מטרות. ראשית, המיקום מהווה קריצה לפרעה, האחראי להמלכתו:

(לד) וַיַּמְלֵךְ֩ פַּרְעֹ֨ה נְכֹ֜ה אֶת־אֶלְיָקִ֣ים בֶּן־יֹאשִׁיָּ֗הוּ תַּ֚חַת יֹאשִׁיָּ֣הוּ אָבִ֔יו וַיַּסֵּ֥ב אֶת־שְׁמ֖וֹ יְהוֹיָקִ֑ים וְאֶת־יְהוֹאָחָ֣ז לָקַ֔ח וַיָּבֹ֥א מִצְרַ֖יִם וַיָּ֥מָת שָֽׁם:  (לה) וְהַכֶּ֣סֶף וְהַזָּהָ֗ב נָתַ֤ן יְהוֹיָקִים֙ לְפַרְעֹ֔ה אַ֚ךְ הֶעֱרִ֣יךְ אֶת־הָאָ֔רֶץ לָתֵ֥ת אֶת־הַכֶּ֖סֶף עַל־פִּ֣י פַרְעֹ֑ה אִ֣ישׁ כְּעֶרְכּ֗וֹ נָגַ֞שׂ אֶת־הַכֶּ֤סֶף וְאֶת־הַזָּהָב֙ אֶת־עַ֣ם הָאָ֔רֶץ לָתֵ֖ת לְפַרְעֹ֥ה נְכֹֽה[7]:

במיקום זה הניח יהויקים, כי אם יבוא נבוכדנצר ויכה את העיר בין החומות, צפוי כי יהיה סיפק בידיו להימלט דרומה בדרך חברון, לחסות בצל מצרים.  מעבר לכך, בנה לו המלך בזול ארמון לתפארת:

(יג) ה֣וֹי בֹּנֶ֤ה בֵיתוֹ֙ בְּֽלֹא־צֶ֔דֶק וַעֲלִיּוֹתָ֖יו בְּלֹ֣א מִשְׁפָּ֑ט בְּרֵעֵ֙הוּ֙ יַעֲבֹ֣ד חִנָּ֔ם וּפֹעֲל֖וֹ לֹ֥א יִתֶּן־לֽוֹ:

(יד) הָאֹמֵ֗ר אֶבְנֶה־לִּי֙ בֵּ֣ית מִדּ֔וֹת וַעֲלִיּ֖וֹת מְרֻוָּחִ֑ים וְקָ֤רַֽע לוֹ֙ חַלּוֹנָ֔י וְסָפ֣וּן בָּאָ֔רֶז וּמָשׁ֖וֹחַ בַּשָּׁשַֽׁר:

(טו) הֲתִֽמְלֹ֔ךְ כִּ֥י אַתָּ֖ה מְתַחֲרֶ֣ה בָאָ֑רֶז אָבִ֜יךָ הֲל֧וֹא אָכַ֣ל וְשָׁתָ֗ה וְעָשָׂ֤ה מִשְׁפָּט֙ וּצְדָקָ֔ה אָ֖ז ט֥וֹב לֽוֹ:

(טז) דָּ֛ן דִּין־עָנִ֥י וְאֶבְי֖וֹן אָ֣ז ט֑וֹב הֲלוֹא־הִ֛יא הַדַּ֥עַת אֹתִ֖י נְאֻם־ה':

(יז) כִּ֣י אֵ֤ין עֵינֶ֙יךָ֙ וְלִבְּךָ֔ כִּ֖י אִם־עַל־בִּצְעֶ֑ךָ וְעַ֤ל דַּֽם־הַנָּקִי֙ לִשְׁפּ֔וֹךְ וְעַל־הָעֹ֥שֶׁק וְעַל־הַמְּרוּצָ֖ה לַעֲשֽׂוֹת:

(יח) לָכֵ֞ן כֹּֽה־אָמַ֣ר ה' אֶל־יְהוֹיָקִ֤ים בֶּן־יֹאשִׁיָּ֙הוּ֙ מֶ֣לֶךְ יְהוּדָ֔ה לֹא־יִסְפְּד֣וּ ל֔וֹ ה֥וֹי אָחִ֖י וְה֣וֹי אָח֑וֹת לֹא־יִסְפְּד֣וּ ל֔וֹ ה֥וֹי אָד֖וֹן וְה֥וֹי הֹדֹֽה:  (יט) קְבוּרַ֥ת חֲמ֖וֹר יִקָּבֵ֑ר סָח֣וֹב וְהַשְׁלֵ֔ךְ מֵהָ֖לְאָה לְשַׁעֲרֵ֥י יְרוּשָׁלִָֽם[8]

"כי לא היה נותן לשום שכיר שכרו"[9]

מיקום הארמון  הבטיח, כי קשה יהיה להפגין כנגד המלך, והיה גם היה על מה להפגין:

"ר"י בן לוי אמר: שהושיב נשים בירניות. מאי בירניות? בריין צדייאן שהרג את בעליהן ומענה נשיהם ומכניס את ממונם לטמיון[10]"

אם כן, מדובר במלך המשלב גזל, שפיכות דמים  וגילוי עריות. גם הנביאים טעמו את נחת זרועו:

 (כ) וְגַם־אִ֗ישׁ הָיָ֤ה מִתְנַבֵּא֙ בְּשֵׁ֣ם ה' אֽוּרִיָּ֙הוּ֙ בֶּֽן־שְׁמַעְיָ֔הוּ מִקִּרְיַ֖ת הַיְּעָרִ֑ים וַיִּנָּבֵ֞א עַל־הָעִ֤יר הַזֹּאת֙ וְעַל־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את כְּכֹ֖ל דִּבְרֵ֥י יִרְמְיָֽהוּ:

(כא) וַיִּשְׁמַ֣ע הַמֶּֽלֶךְ־יְ֠הוֹיָקִים וְכָל־גִּבּוֹרָ֤יו וְכָל־הַשָּׂרִים֙ אֶת־דְּבָרָ֔יו וַיְבַקֵּ֥שׁ הַמֶּ֖לֶךְ הֲמִית֑וֹ וַיִּשְׁמַ֤ע אוּרִיָּ֙הוּ֙ וַיִּרָ֔א וַיִּבְרַ֖ח וַיָּבֹ֥א מִצְרָֽיִם:

(כב) וַיִּשְׁלַ֞ח הַמֶּ֧לֶךְ יְהוֹיָקִ֛ים אֲנָשִׁ֖ים מִצְרָ֑יִם אֵ֣ת אֶלְנָתָ֧ן בֶּן־עַכְבּ֛וֹר וַאֲנָשִׁ֥ים אִתּ֖וֹ אֶל־מִצְרָֽיִם:

(כג) וַיּוֹצִ֨יאוּ אֶת־אוּרִיָּ֜הוּ מִמִּצְרַ֗יִם וַיְבִאֻ֙הוּ֙ אֶל־הַמֶּ֣לֶךְ יְהוֹיָקִ֔ים וַיַּכֵּ֖הוּ בֶּחָ֑רֶב וַיַּשְׁלֵךְ֙ אֶת־נִבְלָת֔וֹ אֶל־קִבְרֵ֖י בְּנֵ֥י הָעָֽם[11]:

 (כא) וַיִּשְׁלַ֨ח הַמֶּ֜לֶךְ אֶת־יְהוּדִ֗י לָקַ֙חַת֙ אֶת־הַמְּגִלָּ֔ה וַיִּ֨קָּחֶ֔הָ מִלִּשְׁכַּ֖ת אֱלִישָׁמָ֣ע הַסֹּפֵ֑ר וַיִּקְרָאֶ֤הָ יְהוּדִי֙ בְּאָזְנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ וּבְאָזְנֵי֙ כָּל־הַשָּׂרִ֔ים הָעֹמְדִ֖ים מֵעַ֥ל הַמֶּֽלֶךְ:   (כב) וְהַמֶּ֗לֶךְ יוֹשֵׁב֙ בֵּ֣ית הַחֹ֔רֶף בַּחֹ֖דֶשׁ הַתְּשִׁיעִ֑י וְאֶת־הָאָ֖ח לְפָנָ֥יו מְבֹעָֽרֶת:   (כג) וַיְהִ֣י׀ כִּקְר֣וֹא יְהוּדִ֗י שָׁלֹ֣שׁ דְּלָתוֹת֘ וְאַרְבָּעָה֒ יִֽקְרָעֶ֙הָ֙ בְּתַ֣עַר הַסֹּפֵ֔ר וְהַשְׁלֵ֕ךְ אֶל־הָאֵ֖שׁ אֲשֶׁ֣ר אֶל־הָאָ֑ח עַד־תֹּם֙ כָּל־הַמְּגִלָּ֔ה עַל־הָאֵ֖שׁ אֲשֶׁ֥ר עַל־הָאָֽח:  (כד) וְלֹ֣א פָחֲד֔וּ וְלֹ֥א קָרְע֖וּ אֶת־בִּגְדֵיהֶ֑ם הַמֶּ֙לֶךְ֙ וְכָל־עֲבָדָ֔יו הַשֹּׁ֣מְעִ֔ים אֵ֥ת כָּל־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵֽלֶּה:  (כה) וְגַם֩ אֶלְנָתָ֨ן וּדְלָיָ֤הוּ וּגְמַרְיָ֙הוּ֙ הִפְגִּ֣עוּ בַמֶּ֔לֶךְ לְבִלְתִּ֥י שְׂרֹ֖ף אֶת־הַמְּגִלָּ֑ה וְלֹ֥א שָׁמַ֖ע אֲלֵיהֶֽם:  (כו) וַיְצַוֶּ֣ה הַ֠מֶּלֶךְ אֶת־יְרַחְמְאֵ֨ל בֶּן־הַמֶּ֜לֶךְ וְאֶת־שְׂרָיָ֣הוּ בֶן־עַזְרִיאֵ֗ל וְאֶת־שֶֽׁלֶמְיָ֙הוּ֙ בֶּֽן־עַבְדְּאֵ֔ל לָקַ֙חַת֙ אֶת־בָּר֣וּךְ הַסֹּפֵ֔ר וְאֵ֖ת יִרְמְיָ֣הוּ הַנָּבִ֑יא וַיַּסְתִּרֵ֖ם ה':  (כז) וַיְהִ֥י דְבַר־ה' אֶֽל־יִרְמְיָ֑הוּ אַחֲרֵ֣י׀ שְׂרֹ֣ף הַמֶּ֗לֶךְ אֶת־הַמְּגִלָּה֙ וְאֶת־הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֨ר כָּתַ֥ב בָּר֛וּךְ מִפִּ֥י יִרְמְיָ֖הוּ לֵאמֹֽר:  (כח) שׁ֥וּב קַח־לְךָ֖ מְגִלָּ֣ה אַחֶ֑רֶת וּכְתֹ֣ב עָלֶ֗יהָ אֵ֤ת כָּל־הַדְּבָרִים֙ הָרִ֣אשֹׁנִ֔ים אֲשֶׁ֣ר הָי֗וּ עַל־הַמְּגִלָּה֙ הָרִ֣אשֹׁנָ֔ה אֲשֶׁ֥ר שָׂרַ֖ף יְהוֹיָקִ֥ים מֶֽלֶךְ־יְהוּדָֽה: (כט) וְעַל־יְהוֹיָקִ֤ים מֶֽלֶךְ־יְהוּדָה֙ תֹּאמַ֔ר כֹּ֖ה אָמַ֣ר ה' אַ֠תָּה שָׂרַ֜פְתָּ אֶת־הַמְּגִלָּ֤ה הַזֹּאת֙ לֵאמֹ֔ר מַדּוּעַ֩ כָּתַ֨בְתָּ עָלֶ֜יהָ לֵאמֹ֗ר בֹּֽא־יָב֤וֹא מֶֽלֶךְ־בָּבֶל֙ וְהִשְׁחִית֙ אֶת־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את וְהִשְׁבִּ֥ית מִמֶּ֖נָּה אָדָ֥ם וּבְהֵמָֽה[12]:

חז"ל ראו בשריפת המגילה חציית קו אדום מסוכן במיוחד:

"ויהי בימי יהויקים ומה צרה היה שם, ראיתי את הארץ והנה תהו ובהו, למלך ששלח פרוזדגמא שלו למדינה, מה עשו לו בני המדינה, נטלו אותה וקרעו אותה ושרפו אותה באש, אמרו אוי לנו כשירגיש המלך בדברים הללו! הה"ד ויהי כקרוא יהודי שלש דלתות וארבעה וגו', כיון שהגיע לפסוק היו צריה לראש מיד יקרעה בתער הסופר והשלך אל האש, כיון שראו כך צווחו: ווי[13]".

כאן מותרת כבר אחת משאלותינו: "כאשר שרף יהויקים את המגילה הזאת , נכתבה על פי ירמיה מגילה אחרת אשר נוספו בה דברים רבים כהמה לעונש על אשר שרף את המגילה. 'זאת ועוד אחרת' משמעו: תבוא על יהויקים הקללה של המגילה הראשונה , ובנוסף זו שבשניה[14]".

אולם יהויקים גם הפליא לעשות במגוון החטאים:

"ויתר דברי יהויקים ותועבותיו והנמצא עליו -, ר' יוחנן אמר תלת אמוראין: חד אמר: שהיה לבוש כלאים, וחרינא אמר: שמשך לו ערלה [וח"א שנמצא כתובת קעקע על בשרו]. ר' יוחנן אמר: שבא על כלתו ועל אמו ועל אשת אביו. דאמר רבי יוחנן: כללו של דבר: בפתח שיצא בו נכנס[15]".  

נראה שהאמוראים מסכימים, שהמילה 'תועבות' מתארת עבירה מגונה שאין כל הנאה ממנה. כפי שדרשו לגבי מלך אחר, שהואשם באותה עבירה מסלידה:

"בא על אמו אמרו לו כלום יש לך הנאה ממקום שיצאת ממנו, אמר להם איני עושה אלא להכעיס[16]".

אם כן, ניתן לומר שיהויקים היה מחלל שם שמים להכעיס. כללו של דבר:

בקש הקדוש ברוך הוא להחזיר את העולם כולו לתוהו ובוהו בשביל יהויקים, נסתכל בדורו - ונתקררה דעתו[17].

סופו של יהויקים היה רע ומר:

"אמרו: כיון שעלה נבוכדנאצר להחריב את ירושלם, עלה וישב לו בדפנו של אנטוכיא. ירדו סנהדרין לקראתו. אמרו: הגיע זמנו של בית ה' ליחרב? א"ל: לאו, אלא יהויקים מרד בי. תנו אותו לי ואלך לי. אזלין ואמרין ליהויקים: נבוכדנאצר בעי לך. א"ל: וכן עושין דוחים נפש מפני נפש דוחין נפשי ומקיימין נפשכם, לא כן כתיב לא תסגיר עבד אל אדוניו? א"ל: לא כן עשתה זקנתך לשבע בן בכרי "הנה ראשו מושלך אליך בעד החומה"[18]? כיון שלא שמע אליהם, עמדו ונטלוהו ושלשלו אותו, ר' אלעזר ור' שמואל בר נחמני, ר' אלעזר אומר: חי שלשלו אותו שנאמר ויתנהו בסוגר בחחים, ר' שמואל אמר: מת שלשלו אותו שנאמר למען לא ישמע קולו עוד על הרי ישראל. א"ר יהושע בן לוי: אני מקיים דברי שניהם - חי שלשלו אותו אלא מתוך שהיה מפונק מת בידיהם. מה עשה לו נבוכדנאצר? ר' יהודה ור' נחמיה, רב יהודה אומר נטלו והחזיר אותו בכל ערי ישראל בפרדימס והרגו ונטל וקרע את החמור והכניסו לתוכו שנאמר קבורת חמור יקבר. ר' נחמיה אומר: נטלו והחזיר אותו בכל ערי ישראל והרגו והיה מחתך מבשרו כזיתים ומשליכו לכלבים שנאמר קבורת חמור יקבר. היכן היא קבורתו של חמור לא במעיו של כלבים[19]?  "

אם כן, מחלל שם שמים להכעיס, שנענש בצורה נוראה. אלא שאין בכך די. גולגולת מציינת תהליך.  "הא דנכתבה נקמה שלו על גולגלתו ולא נמצא כזאת באדם אחר, נראה לפרש על פי מה שנאמר לקמן בפרק חלק שחקק שם עבודה זרה על אמתו, ואיכא דאמרי חקק שם שמים על אמתו, ולכך נענש ש...נחקק בזיונו... והא דנכתבה על גולגלתו ולא על עצם אחר מעצמותיו, נראה דנרמז שסופו יהיה לו תיקון על ידי גלגול , ולא ימנה עם אותם שאין להם חלק לעולם הבא... כי גולגולת לשון גלגול[20]".

מה היה התיקון?   ראשית, שריפה היא סיום מוחלט של תהליך.

" תניא: כל הנשרפין אפרם מותר[21]".

שנית, מופיע משי, שיראי, כתהליך של עליה לפני ירידה סופית:

לאחר שכבר נודעה תקווה לקבורה בכבוד- שוב באה נפילה: "אם נשאר עליה בזיון של שריפה יעשה הקב"ה שתישאר במקומה... ולמה גלגל ש... תישרף על ידי אשתו? ונראה לפרש כיוון שגזירה של שריפה היא בעבור בזיון, אם הייתה נשרפת במקומה.. לא הייתה נחשבת השריפה לביזיון כי.. ניצולה מן בזיון של סחוב והשלך.. אמנם גלגלו דבר זה על ידו שיכרכנה בשיראי.. אז השריפה.. נחשבת לבזיון גדול.. בזה נתקיימה גזרה של 'עוד אחרת[22]' .

קיום מדוקדק כזה של נבואה לאחר מאות שנים, יש בו קידוש ה'. יהויקים, שניסה כל דרך לבצע חילול ה', היה בעל כורחו אמצעי לקידוש ה' מעין כמוהו, בקיום פלאי של נבואה. לאמיתו של דבר, בזה משמש יהויקים דגם לעם ישראל כולו. אין לנו בחירה האם נקדש שם שמיים, כי אם כיצד. כשישראל עושים רצון המקום הם מתברכים ומתקדש השם, וכשאין הם הולכים בדרך הישר, גם אז הכול מתגלגל לקידוש שם שמים:

 (כא) וְאָמַ֞ר הַדּ֣וֹר הָֽאַחֲר֗וֹן בְּנֵיכֶם֙ אֲשֶׁ֤ר יָק֙וּמוּ֙ מֵאַ֣חֲרֵיכֶ֔ם וְהַ֨נָּכְרִ֔י אֲשֶׁ֥ר יָבֹ֖א מֵאֶ֣רֶץ רְחוֹקָ֑ה וְ֠רָאוּ אֶת־מַכּ֞וֹת הָאָ֤רֶץ הַהִוא֙ וְאֶת־תַּ֣חֲלֻאֶ֔יהָ אֲשֶׁר־חִלָּ֥ה ה' בָּֽהּ:

(כב) גָּפְרִ֣ית וָמֶלַח֘ שְרֵפָ֣ה כָל־אַרְצָהּ֒ לֹ֤א תִזָּרַע֙ וְלֹ֣א תַצְמִ֔חַ וְלֹֽא־יַעֲלֶ֥ה בָ֖הּ כָּל־עֵ֑שֶׂב כְּֽמַהְפֵּכַ֞ת סְדֹ֤ם וַעֲמֹרָה֙ אַדְמָ֣ה וצביים וּצְבוֹיִ֔ם אֲשֶׁר֙ הָפַ֣ךְ ה' בְּאַפּ֖וֹ וּבַחֲמָתֽוֹ:

(כג) וְאָֽמְרוּ֙ כָּל־הַגּוֹיִ֔ם עַל־מֶ֨ה עָשָׂ֧ה  ה' כָּ֖כָה לָאָ֣רֶץ הַזֹּ֑את מֶ֥ה חֳרִ֛י הָאַ֥ף הַגָּד֖וֹל הַזֶּֽה:

(כד) וְאָ֣מְר֔וּ עַ֚ל אֲשֶׁ֣ר עָֽזְב֔וּ אֶת־בְּרִ֥ית  ה' אֱלֹהֵ֣י אֲבֹתָ֑ם אֲשֶׁר֙ כָּרַ֣ת עִמָּ֔ם בְּהוֹצִיא֥וֹ אֹתָ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם[23]:

גם כאן, קבורה איננה מספיקה לגמר הוצאת קידוש ה' אל הפועל. יש צורך בהשמדה גמורה של הצורה הישנה על ידי שריפה.

 דומה שקיים כאן קידוש השם נוסף. לכאורה ניתן לחלק את כל המעשה הנעשה תחת השמש לשניים: בחירה חופשית ומעשה אלוקינו. אולם קיימים מעשים בתווך: בחירתו החופשית של הזולת, הבאה עלי בכפייה אלוקית. דרך ענווים היא, שלא לכעוס על הזולת על מעשיהם הרעים, אלא לתלות זאת בנסיבות משמיים. זו תכונתו הנפלאה של הנכד הגדול, פרידא, שגיבורנו נקרא על שמו:

רבי פרידא הוה ליה ההוא תלמידא דהוה תני ליה ארבע מאה זימני וגמר.

יומא חד בעיוה למלתא דמצוה.  תנא ליה ולא גמר. 

אמר ליה: 'האידנא מאי שנא'?

אמר ליה: 'מדההיא שעתא דאמרו ליה למר: 'איכא מילתא דמצוה', אסחאי לדעתאי, וכל שעתא אמינא: 'השתא קאי מר, השתא קאי מר'.

 אמר ליה: 'הב דעתיך ואתני ליך'. הדר תנא ליה ארבע מאה זימני [אחריני].

 נפקא בת קלא ואמרה ליה: 'ניחא ליך דליספו לך ארבע מאה שני, או דתיזכו את ודרך לעלמא דאתי'?     אמר: 'דניזכו אנא ודריי לעלמא דאתי'.   אמר להן הקדוש ברוך הוא:  'תנו לו זו וזו[24]'.

במקום לכעוס על התלמיד שלא הודיע שאינו מרוכז, תלה רבי פרידא את הבעיה בנסיבות, ולימדו בסבלנות מהתחלה.  רמז לדבר גם במקום אחר:

שאלו תלמידיו את רבי פרידא: במה הארכת ימים? אמר להם: מימי לא קדמני אדם לבית המדרש תלמוד ולא ברכתי לפני כהן, ולא אכלתי מבהמה שלא הורמו מתנותיה[25].

מעצמו דרש ככל שניתן בבחירה חופשית– להיות הראשון בבית המדרש. למרות זאת נהג כבוד בכוהנים, למרות שקדושתם לגמרי מלמעלה והם לא עשו דבר בשבילה.

 אמנם גישה זו, של ראיית דבר ה' בבחירת הזולת,  בעיה יש בה, שהרי לעיתים מצווים אנו להפריע לעושה הרע. לפיכך עצה טובה להפנמת אמונה זו, היא להתחיל בראיית מעשי בת הזוג כהשגחה אלוקית[26], כי אין שילוב יותר נפלא בין בחירה להשגחה מאשר נישואין. לפיכך, אף על פי שניסה להילחם בגזירת ביזיון הגולגולת, משום כבוד המת, כשאשתו רצה לשכנים וקבלה עליו הוצאת שם רע נוראה, אמר רבי חייא במנוחה: זהו שכתוב 'זאת ועוד אחרת'. השלווה, הנובעת מראיית יד ה' בבחירתו הרעה של הזולת, היא שתרמה להופעתו של רבי פרידא כעבור שני דורות, והיא השלימה את תיקונו של יהויקים. מי שניסה להכניס חילול ה' בכל מעשה, היה למושא של קידוש ה', הן בגורל הגולגולת, והן ביכולת של רבי חייא לזהות ולהאיר את ההשגחה האלוקית הטמונה אף במעשיו הרעים הבחירים של האדם.

פירוש נוסף ומעניין לאגדה זו מובא בהערות [27].

לסיום, הרי מספר מקורות בעניין זה של ראיית בחירת הזולת כהשגחה:

בחירתו החופשית של הזולת כהשגחה לגבי

הרמב"ם מבאר שהרבה שלוחים לו למקום:

 1."שכּל הסיבות הקרובות, שמהן חוּדש מה שחוּדש, אין הבדל אם הן סיבות עצמוּתיות וטבעיות או בחיריות או מקריות[28] . ב"בחיריות" מתכוון אני שסיבת אותו מחודש היא בחירתו של אדם, או אפילו רצונו של בעל-חיים מבין שאר בעלי-החיים. כי כל זאת מיוחס לאל יתעלה בספרי הנביאים, ונאמר בביטוייהם על מעשׂה זה שהאל עשׂאו, או ציווה עליו או אמרו. בכל הדברים האלה נאמרו לשון אמירה ולשון דיבור ולשון ציווי ולשון קריאה ולשון שליחה[29]. זה הוא העניין אשר רציתי לעורר עליו את תשׂומת-הלב בפרק זה. כי האל הוא - כאמור - מי שעורר את רצונו של אותו חי-שאינו-מדבר, והוא אשר חִייב בחירה זאת לחי-המדבר[30] ...   על מה שסיבתו בחירות אנושיות, כמלחמה של עם ששלטו על עם, או אדם שיצא לפגוע באדם אחר, אפילו רק לגדף אותו [דיבר גם כן בצורה זאת]. על השתלטותו של נבוכדנצר הרשע וצבאותיו אמר: אני צִוֵּיתִי למקֻדשַי, גם קראתי גִבּוֹרַי לְאַפִּי (שם, י"ג, 3); ואמר: בגוי חנף אשלחנו (שם, י', 6). על פרשת שמעי בן גרא אמר: כי ה' אמר לו קלל את דוד (שמואל ב', ט"ז, 10). על היחלצותו של יוסף הצדיק מבית הסוהר אמר: שלח מלך ויתירהו (תהלים ק"ה, 20). על נצחונם של פרס ומדי את הכשֹדים אמר: ושִלחתי לבבל זרים וזֵרוה (ירמיה נ"א, 2). על פרשת אליהו עליו השלום, כשזימן לו[31]12 האל אשה שתזון אותו, אמר: הנה צִוִּיתי שם אשה אלמנה לכלכלך (מלכים א', י"ז, 9). ויוסף הצדיק אמר: לא אתם שלחתם אֹתי הנה כי האלהים (בראשית מ"ה, 8)[32]".

יוסף הצדיק יישם תובנה זו על מנת למחול לאחים על חטאם כלפיו, שהרי לולא מכרוהו, היו הכול מתים ברעב.

  1. "(יז) כֹּֽה־תֹאמְר֣וּ לְיוֹסֵ֗ף אָ֣נָּ֡א שָׂ֣א נָ֠א פֶּ֣שַׁע אַחֶ֤יךָ וְחַטָּאתָם֙ כִּי־רָעָ֣ה גְמָל֔וּךָ וְעַתָּה֙ שָׂ֣א נָ֔א לְפֶ֥שַׁע עַבְדֵ֖י אֱלֹהֵ֣י אָבִ֑יךָ וַיֵּ֥בְךְּ יוֹסֵ֖ף בְּדַבְּרָ֥ם אֵלָֽיו: (יח) וַיֵּלְכוּ֙ גַּם־אֶחָ֔יו וַֽיִּפְּל֖וּ לְפָנָ֑יו וַיֹּ֣אמְר֔וּ הִנֶּ֥נּֽוּ לְךָ֖ לַעֲבָדִֽים: (יט) וַיֹּ֧אמֶר אֲלֵהֶ֪ם יוֹסֵ֖ף אַל־תִּירָ֑אוּ כִּ֪י הֲתַ֥חַת אֱלֹהִ֖ים אָֽנִי:

(כ) וְאַתֶּ֕ם חֲשַׁבְתֶּ֥ם עָלַ֖י רָעָ֑ה אֱלֹהִים֙ חֲשָׁבָ֣הּ לְטֹבָ֔ה לְמַ֗עַן עֲשֹׂ֪ה כַּיּ֥וֹם הַזֶּ֖ה לְהַחֲיֹ֥ת עַם־רָֽב:[33]".

הדוגמה הקלאסית לכך היא נכונותו של דוד לראות בקללת שמעי דבר אלוקים.

3.דוד ושמעי.  

 "(א) וְדָוִ֗ד עָבַ֤ר מְעַט֙ מֵֽהָרֹ֔אשׁ וְהִנֵּ֥ה צִיבָ֪א נַ֥עַר מְפִי־בֹ֖שֶׁת לִקְרָאת֑וֹ וְצֶ֨מֶד חֲמֹרִ֜ים חֲבֻשִׁ֗ים וַעֲלֵיהֶם֩ מָאתַ֨יִם לֶ֜חֶם וּמֵאָ֧ה צִמּוּקִ֪ים וּמֵ֥אָה קַ֖יִץ וְנֵ֥בֶל יָֽיִן:      (ב) וַיֹּ֧אמֶר הַמֶּ֪לֶךְ אֶל־צִיבָ֖א מָה־אֵ֣לֶּה לָּ֑ךְ וַיֹּ֣אמֶר צִ֠יבָא הַחֲמוֹרִ֨ים לְבֵית־הַמֶּ֜לֶךְ לִרְכֹּ֗ב ולהלחם וְהַלֶּ֤חֶם וְהַקַּ֙יִץ֙ לֶאֱכ֣וֹל הַנְּעָרִ֔ים וְהַיַּ֕יִן לִשְׁתּ֥וֹת הַיָּעֵ֖ף בַּמִּדְבָּֽר:   (ג) וַיֹּ֣אמֶר הַמֶּ֔לֶךְ וְאַיֵּ֖ה בֶּן־אֲדֹנֶ֑יךָ וַיֹּ֨אמֶר צִיבָ֜א אֶל־הַמֶּ֗לֶךְ הִנֵּה֙ יוֹשֵׁ֣ב בִּירוּשָׁלִַ֔ם כִּ֣י אָמַ֔ר הַיּ֗וֹם יָשִׁ֤יבוּ לִי֙ בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל אֵ֖ת מַמְלְכ֥וּת אָבִֽי:   (ד) וַיֹּ֤אמֶר הַמֶּ֙לֶךְ֙ לְצִבָ֔א הִנֵּ֣ה לְךָ֔ כֹּ֖ל אֲשֶׁ֣ר לִמְפִי־בֹ֑שֶׁת וַיֹּ֤אמֶר צִיבָא֙ הִֽשְׁתַּחֲוֵ֔יתִי אֶמְצָא־חֵ֥ן בְּעֵינֶ֖יךָ אֲדֹנִ֥י הַמֶּֽלֶךְ:    (ה) וּבָ֪א הַמֶּ֥לֶךְ דָּוִ֖ד עַד־בַּֽחוּרִ֑ים וְהִנֵּ֣ה מִשָּׁם֩ אִ֨ישׁ יוֹצֵ֜א מִמִּשְׁפַּ֣חַת בֵּית־שָׁא֗וּל וּשְׁמוֹ֙ שִׁמְעִ֣י בֶן־גֵּרָ֔א יֹצֵ֥א יָצ֖וֹא וּמְקַלֵּֽל:

(ו) וַיְסַקֵּ֤ל בָּֽאֲבָנִים֙ אֶת־דָּוִ֔ד וְאֶת־כָּל־עַבְדֵ֖י הַמֶּ֣לֶךְ דָּוִ֑ד וְכָל־הָעָם֙ וְכָל־הַגִּבֹּרִ֔ים מִימִינ֖וֹ וּמִשְּׂמֹאלֽוֹ:   (ז) וְכֹֽה־אָמַ֥ר שִׁמְעִ֖י בְּקַֽלְל֑וֹ צֵ֥א צֵ֪א אִ֥ישׁ הַדָּמִ֖ים וְאִ֥ישׁ הַבְּלִיָּֽעַל:   (ח) הֵשִׁיב֩ עָלֶ֨יךָ ה֜' כָּ֣ל׀ דְּמֵ֣י בֵית־שָׁא֗וּל אֲשֶׁ֤ר מָלַ֙כְתָּ֙ תחתו תַּחְתָּ֔יו וַיִּתֵּ֤ן ה֙' אֶת־הַמְּלוּכָ֔ה בְּיַ֖ד אַבְשָׁל֣וֹם בְּנֶ֑ךָ וְהִנְּךָ֙ בְּרָ֣עָתֶ֔ךָ כִּ֪י אִ֥ישׁ דָּמִ֖ים אָֽתָּה:   (ט) וַיֹּ֨אמֶר אֲבִישַׁ֤י בֶּן־צְרוּיָה֙ אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ לָ֣מָּה יְקַלֵּ֫ל הַכֶּ֤לֶב הַמֵּת֙ הַזֶּ֔ה אֶת־אֲדֹנִ֖י הַמֶּ֑לֶךְ אֶעְבְּרָה־נָּ֖א וְאָסִ֥ירָה אֶת־רֹאשֽׁוֹ:    (י) וַיֹּ֣אמֶר הַמֶּ֔לֶךְ מַה־לִּ֥י וְלָכֶ֖ם בְּנֵ֣י צְרֻיָ֑ה כי כֹּ֣ה יְקַלֵּ֗ל וכי כִּ֤י ה֙' אָ֤מַר לוֹ֙ קַלֵּ֣ל אֶת־דָּוִ֔ד וּמִ֣י יֹאמַ֔ר מַדּ֖וּעַ עָשִׂ֥יתָה כֵּֽן:  (יא) וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֤ד אֶל־אֲבִישַׁי֙ וְאֶל־כָּל־עֲבָדָ֔יו הִנֵּ֥ה בְנִ֪י אֲשֶׁר־יָצָ֥א מִמֵּעַ֖י מְבַקֵּ֣שׁ אֶת־נַפְשִׁ֑י וְאַ֨ף כִּֽי־עַתָּ֜ה בֶּן־הַיְמִינִ֗י הַנִּ֤חוּ לוֹ֙ וִֽיקַלֵּ֔ל כִּ֥י אָֽמַר־ל֖וֹ הֽ':  (יב) אוּלַ֪י יִרְאֶ֥ה ה֖' בעוני בְּעֵינִ֑י וְהֵשִׁ֨יב ה֥' לִי֙ טוֹבָ֔ה תַּ֥חַת קִלְלָת֖וֹ הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה: [34] ".

ניתן להציע, שמה שאלוקים רוצה לומר לדוד הוא, שאמנם אין הוא 'שופך דמי בית שאול', אולם לראשונה התייחס שלא כיאות לאחד מצאצאיהם, בקבלו לשון הרע של ציבא על מפיבושת[35].

מכאן ניתן להגיע להכללה:

  1. "אפילו אם הרע לו חבירו מכל מקום לא ישנאנו בלבו, ואם חברו מבקש ממנו מחילה ימחול לו ולא יהיה אכזרי, ואם קפח אותו יחשוב שאין אדם נוגע במוכן לחבירו ומסתמא לא נגזר לו מן השמים, ואם בגלל שאינו מטיב עמו יחשוב שכל הטובות שעושה אדם עם חבירו הוא בגזירת הבורא יתברך, שאם רצון הבורא להטיב לו, אזי נותן בלב חבירו להטיב עמו. ואם אין רצון הבורא בזה, נותן בלב חבירו שלא להטיב עמו, ונמצא שהטובות והרעות שעושה לו אינו עושה מעצמו, וכמו שאמר דוד המלך ע"ה כאשר קללו שמעי בן גרא .. אמר להם: ... ה' אמר לו קלל את דוד[36]".

    5. "וכל מה שיקרה לאדם יאמין שהיא מאתו יתברך, כגון שפגע בו אדם רע וזלזל ובייש אותו וקללו, יקבל באהבה, כי ה' אמר לו קלל, והוא שלוחו של מקום מפני חטאיו, כמו שאמר דוד על שמעי בן גרא. ככה יתנהג בכל המאורעות הן טובים הן רעים, יאמין ויאמר מאת ה' היתה זאת[37]".

6."והיינו דאמר דוד המלך ע"ה: "ה' רועי לא אחסר", כי איני חסר כי כולנו שוין, וכמו כן הוא רועה אותי בפרטות כמו לשאר ברואיו, "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי", ואין מי שיוכל להזיקני בלא רשותך. ומי שמכה, היא רצועה ושבט שהרועה מכה אותי בה, על דרך הוי אשור שבט אפי, וכתיב ה' אמר לו קלל את דוד, ואם כן "שבטך ומשענתך המה ינחמוני"[38] ".
מי שמפנים זאת באמת, לא יאבד עשתונות לעולם.
7.והוא בהקדים מארז"ל כל הכועס כאילו עובד ע"ז. והטעם מובן ליודעי בינה לפי שבעת כעסו נסתלקה ממנו האמונה. כי אילו היה מאמין שמאת ה' היתה זאת לו, לא היה בכעס כלל ואף שכן אדם שהוא בעל בחירה מקללו או מכהו או מזיק ממונו ומתחייב בדיני אדם ובדיני שמים לרוע בחירתו, אעפי"כ על הניזק כבר נגזר מן השמים והרבה שלוחים למקום ולא עוד אלא אפילו בשעה זו ממש שמכהו או מקללו מתלבש בו כח ה' ורוח פיו ית' המחייהו ומקיימו וכמ"ש כי ה' אמר לו קלל והיכן אמר לשמעי? אלא שמחשבה זו שנפלה לשמעי בלבו ומוחו ירדה מאת ה' ורוח פיו המחיה כל צבאם החיה רוחו של שמעי בשעה שדיבר דברים אלו לדור כי אילו נסתלק רוח פיו ית' רגע אחד מרוחו של שמעי לא יכול לדבר מאומה וזהו "כי ה' אמר לו" - בעת ההיא ממש "קלל את דוד" ומי יאמר לו וגו'  [39]".

תובנה זו היא הבונה בסיס אמוני לקבלת יסורים באהבה, שמכפרת ומרוממת את האדם.
8.אָחִי הִזָּהֵר וְהִזָּהֵר מִלִּנְקֹם וְלִנְטֹר אֶת חֲבֵרְךָ, כִּי אֶת עַצְמְךָ אַתָּה נוֹקֵם וְנוֹטֵר. רַק תַּחֲשֹׁב בְּדַעְתְּךָ, שֶׁמִּן הַשָּׁמַיִם נִסְבַּב כָּל אֵלֶּה עֲבוּר עֲוֹנוֹתֶיךָ, וּמַה לִּי אִם נִסְבַּב הַצַּעַר הַזֶּה עַל יְדֵי זֶה אוֹ עַל יְדֵי אַחֵר? וְאִם אֲקַבֵּל כָּל זֶה עָלַי, בֶּאֱמֶת יִמָּחֲלוּ עֲבוּר זֶה עֲוֹנוֹתַי, וּכְמוֹ שֶׁהֵשִׁיב דָּוִד לַאֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה, בְּעֵת שֶׁרָצָה לִנְקֹם עֲבוּרוֹ מֵאֵת שִׁמְעִי בֶּן גֵּרָא, עַל שֶׁחֵרֵף וְגִדֵּף לְדָוִד וְקִלְּלוֹ קְלָלָה נִמְרֶצֶת, לֹא הִנִּיחוֹ דָּוִד וְאָמַר (שְׁמוּאֵל ב' ט"ז י'), "ה' אָמַר לוֹ קַלֵּל" וְגוֹ'. וְאָמְרוּ חֲזַ"ל, שֶׁעֲבוּר זֶה נִמְנוּ בְּבֵית דִּין שֶׁל מַעְלָה וּמִנּוּהוּ לְדָוִד, שֶׁיְּהֵא הָרְבִיעִי מֵרַגְלֵי הַמֶּרְכָּבָה  "[40].

מדובר במהפכה ביחסי אנוש, שהרי אין יותר מקום לכאורה למחות בידי הזולת, גם בעשותו עוול. לכן יש מי שמסייג את הדברים ללשון שמא ואולי:
9.וכן אמר דוד על שמעי (שמואל ב' ט"ז) "מה לי ולכם בני צרויה כי יקלל את העם כי ה' אמר לו קלל את דוד ומי יאמר מדוע עשית כן". כי לא חשד אותו שמעצמו יעשה את דבר הנבלה ההיא, ולכן סבר וקביל עד שנתברר לו לסוף שמעצמו עשה, וראוי היה אז לפגוע בו, אלא שחדל לסבה שזכרה באומרו "מה לי ולכם בני צרויה כי תהיו לי היום לשטן היום יומת איש בישראל כי הלא ידעתי כי היום אני מלך על ישראל", אולם שמרה לו לעת צוואתו בשאמר והנה עמך שמעי וגו' והוא קללני קללה נמרצת וגו' (מלכים א' ב'). הגיד שכבר נודע לו שמעצמו קלל, ולכן צוה לו ועתה אל תנקהו וגו' והורדת את שיבתו בדם שאולה:[41]

שנזכה להיות מ'גלגלי המרכבה', הרואים בכל דבר את יד ה' הטובה, קודם כל בזוגיות...

 

 

[1] השאלה מתעצמת בהשוואה למדרש אחר:

"רבי אלעזר הוה מטייל בשוניתא דימה דקיסרי. מצא קוליא אחת מושלכת בדרך, הוה מצנע ליה מן הכא - הדר משכח לה מן הכא, מן דמצנע מן הכא- הדר משכח ליה מן הכא. אמר: כמדומה אני שזו מתוקנת לעשות שליחותה. בתר יומין עבר בלדרים נכשל בה נפל ומת. בדקו אחריו ,מצאו בידו כתבין בישין על יהודאין" (מדרש תנחומא פרשת חקת). שם התועלת מופיעה בסוף המדרש. בענייננו התועלת היא קיום הנבואה, אולם מהי מטרת הנבואה?

[2] ילקוט שמעוני שמואל א רמז קכד.

[3] מלכים ב פרק כג

[4] מלכים ב פרק כד

[5] מפי הרב סמסון שליט"א.

[6] ויקיפדיה, ערך רמת רחל.

[7] מלכים ב פרק כג

[8] ירמיהו פרק כב

[9] אברבנאל ירמיהו פרק כב ועיין אלשיך המחיל עוולה זו אף כלפי פועלי משנה.

[10]ילקוט שמעוני מלכים ב רמז רמט

[11] ירמיהו פרק כו

[12] ירמיהו פרק לו

[13] ילקוט שמעוני רות רמז תקצו

[14] מרגליות הים אות ח

[15] ילקוט שמעוני מלכים ב רמט

[16] ילקוט שמעוני דברי הימים ב רמז תתרפה

[17] סנהדרין דף קג עמוד א

[18] ומהדהדים דברי ריש לקיש בירושלמי בסוגיית הסגרה:

"פגעו להן גוים ואמרו תנו לנו אחד מכם ונהרוג אותו ואם לאו הרי אנו הורגים את כולכם אפי' כולן נהרגים לא ימסרו נפש אחת מישראל. ייחדו להן אחד כגון שבע בן בכרי ימסרו אותו ואל ייהרגו א"ר שמעון בן לקיש: והוא שיהא חייב מיתה כשבע בן בכרי (מסכת תרומות פרק ח).

[19] ילקוט שמעוני מלכים ב    רמט

[20] בן יהוידע

[21] תמורה לד עמוד א

[22] בן יהוידע

[23] דברים פרק כט

[24] עירובין דף נד עמוד ב

[25] מגילה דף כז עמוד ב

[26] בכיוון זה הרחיב הרב ארוש  בספריו

[27] ונראה לבאר על דרך מה דאיתא בערוך (אות מ' ערך מל) בשם מדרש תנחומא וזה לשונו כתיב (ירמיהו ט, כד) ופקדתי על כל מול בערלה, מהו מול בערלה, שהיו מולין ומשכו להן ערלה... יהויקים מלך יהודה וכו', עד כאן. מעתה לפרש מה שאמר הכתוב כי חילל יהודה קודש ה', קאי על יהויקים מלך יהודה שחילל ברית קודש, שהיה נימול ומשך ערלתו כדאמרן, ומפרש הכתוב ואמר ובעל בת אל נכר, רצה לומר, שבא על הכותית ועל ידי זה נמשכה ערלתו, כמו שהקדמנו לעיל, והיינו דקאמר הכתוב וזאת שנית תעשו, פירוש, זאת שבעל בת אל נכר, עבירה זו גוררת עבירה שנית שמושך ערלתו, וזהו ממש מה שהיה כתוב על גולגולתו של יהויקים זאת ועוד אחרת, פירוש, עבירה זו עשה שבעל בת אל נכר, ועוד אחרת נעשתה על ידי זו שמשך ערלתו כדאמרן, ולכך בא עליו העונש קבורת חמור יקבר (ירמיהו כב, יט), היינו משום שעשה כמעשה מצרים דכתיב בהו (יחזקאל כג, כ) בשר חמורים בשרם, רצה לומר, שמשכו ערלתם, כמבואר במדרש תנחומא שהקדמנו לעיל, ואמר הכתוב (ירמיהו שם) סחוב והשלך מהלאה לשערי ירושלים, שלא קלטתו הארץ לקבורה, היינו על דרך מה דאיתא בטור הלכות מילה (יורה דעה סימן רסג) גבי תינוק שמת קודם שנימול צריך למולו קודם הקבורה כדי שלא יקבר ערל וכו', אם כן זהו הטעם שלא ניתן יהויקים לקבורה לפי שבעל בת אל נכר ומשך ערלתו כדאמרן, לכך כתיב ביה סחוב והשלך וגו', שלא יקבר ערל ודוק היטב. {ברית שלום במדבר פרשת פינחס).

 

 

 

 

[32] מורה נבוכים ב מח

[33] בראשית פרק נ  

[34] שמואל ב פרק טז   

[35]    "אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שאמר דוד למפיבשת: "אתה וציבא תחלקו את השדה" יצתה בת קול ואמרה לו: 'רחבעם וירבעם יחלקו את המלוכה'. אמר רב יהודה אמר רב: אילמלי לא קיבל דוד לשון הרע לא נחלקה מלכות בית דוד, ולא עבדו ישראל עבודה זרה, ולא גלינו מארצנו". שבת דף נו עמוד ב

[36] בית אברהם לבעל חיי אדם

[37] של"ה  שער אותיות אות א אמת ואמונה 

[38] ספר חרדים פרק ס"ו  

[39] התניא אגרת הקודש פרק כ"ה

[40] שמירת הלשון שער התבונה

[41] עקידה שער פ"ב