הדפסה
יהדות - לשון המקרא

תבן אין ניתן לעבדיך


רגישותם הלשונית של פרשני התורה הקדמונים היתה גבוהה מאד. ואין כוונתנו ל"מדקדקים מקצועיים" דוגמת רבי אברהם אבן עזרא ורבי דוד קמחי, אלא גם לרש"י רשב"ם רמב"ן רלב"ג ואחרים.

נפתח בהבחנה דקה שעורך רשב"ם ביחס לפסוק בסוף הפרשה (ה, טז):


תבן אין נתן לעבדיך, ולבנים אמרים לנו עשו...


על פסוק זה כותב רשב"ם את הדברים הבאים, ונכתוב אותם תחילה באופן גולמי, כפי שהיו כתובים - כך מסתבר - בכתב היד: "תבן אין נתן קמץ אין נתון לנו אבל נתן פתח לשעבר ניתן הסכל". לאחר עריכה לפי המקובל בדורותינו יהיו הדברים קריאים הרבה יותר: "תבן אין נתן - קמץ; אין נתון לנו. אבל 'נת?ן' פתח - לשעבר; 'נתן הסכל' (קהלת י, ו)".

רשב"ם מפנה את תשומת לבנו להבדל הדק בניקוד פעלים בבנין נפעל: בנין נפעל בעבר מנוקד בפתח, ובהווה - בקמץ. לפיכך, אילו היה כתוב 'נתן', היה הפועל מתפרש בזמן עבר, אך כיון שכתוב 'נתן' בקמץ - הרי שמשמעותו בהווה: אין נותנים לנו תבן, כלומר אין התבן נתן כעת לבני ישראל.

נתן להביא סיוע לניתוח זה גם מן השימוש במלת השלילה 'אין' - 'תבן אין נתן', כיון שלשלילת פועל בעבר או בעתיד משתמשים במלת השלילה 'לא', כמו: 'או חפשה לא נתן-לה' (ויקרא יט, כ) בזמן עבר, או כמו בפרשתנו, שני פסוקים לאחר הפסוק הנזכר: 'ועת?ה לכו עבדו, ותבן לא-ינתן לכם, ותכן לבנים תתנו' (ה, יח).

ההבחנה בין צורות העבר והעתיד לבין צורת ההווה יכולה להסביר הן את מלת השלילה המתחלפת והן את ההבדל בניקוד צורות הנפעל. צורות העבר והעתיד אכן נחשבות לפעלים, אשר על כן הן נשללות על ידי המלה 'לא', וחל בהן הכלל שתנועת A בהברה סגורה מוטעמת תופיע כפתח, ולא כקמץ כפי שניתן לצפות. לעומת זאת ההווה אינו בגדר פועל! ההווה נחשב לשם, ולא לפועל, ולכן נקרא גם 'בינוני', כיון שהוא במעמד ביניים בין פועל לבין שם.

כך מצאנו בפרשתנו: 'כה אמר פרעה: אינני נתן לכם תבן' (ה, י) - מלת השלילה היא אינני = אין אני, כיון ש'נתן' - בהווה.

הוא אשר כתב רד"ק על פסוק דומה לפסוקנו, בירמיהו (ח, ו): 'אין איש נחם על-רעתו לאמר מה עש??יתי, כלה שב במרוצתם, כסוס שוטף במלחמה', וכך כתב רד"ק: "אין איש נחם - נפעל עומד, כי הוא קמוץ. גם מלת 'אין' תורה עליו". שתי ראיות בפי רד"ק לכך ש'נ?ח?ם' הוא בהווה: הקמץ, ומלת השלילה 'אין', וכדברים הקודמים. יש לציין שכוונת רד"ק להוציא ממשמעות אחרת של 'נ?ח?ם', אשר היא אינה "נפעל עומד", אלא בבנין פיעל, וכפועל יוצא, כגון הפסוק הידוע בישעיהו (נא, ג): 'כי-נחם ה' ציון, נחם כל-חרבתיה...' - כאן הפועל 'נחם' דורש השלמה (את מי הוא ניחם), ואינו פועל עומד.

אכן יש לזכור, שלעתים יהפוך פתח לקמץ בגלל צורת הפסק, ואף על פי שמדובר בצורת עבר או עתיד. דוגמא בולטת (אף היא בפועל 'נחם') עולה מהשוואה בין שני פסוקים דומים:

בספר יונה (ג, ט):


'מי-יודע ישוב, ונחם הא-להים';


ובספר יואל (ב, יד):


'מי יודע, ישוב ונחם'.


ההבדל נעוץ בטעמי המקרא: בפסוק שבספר יונה, מופיעה האתנחתא בתיבת 'הא-להים', והתיבה 'ו?נחם' - בצורת הקשר (ההיפך מצורת הפסק); אולם בפסוק שבספר יואל, מופיעה האתנחתא על תיבת 'ונחם', והיא אשר הפכה את הפתח לקמץ, ואף על פי כן, אין מדובר בצורת הווה.

שקדים צימוקים ואגוזים

מה קרה ברעמסס האם רעמסס היא אחת מערי המסכנות שבנו בני ישראל לפרעה, או שמא זהו מקום מושבם של בני ישראל בארץ גושן

בפרשתנו אנו קוראים: 'ויבן ערי מסכנות לפרעה, את-פתם ואת-רעמסס' (א, יא), אולם בפרשת ויגש קראנו: 'ויושב יוסף את-אביו ואת-אחיו, ויתן להם אחזה בארץ מצרים במיטב הארץ בארץ רעמסס, כאשר צוה פרעה' (בראשית מז, יא). האם זהו אותו המקום

לדעת ראב"ע לא! והוא מדייק זאת מן הניקוד השונה: מקום מושבם של בני ישראל הוא רעמסס, בשוא נח תחת האות ע', והוא גם המקום ממנו יצאו ישראל בפרשת בא (יב, לז): 'ויסעו בני-י?ש?ראל מרעמסס סכתה...', אולם במצות פרעה בנו 'את-פתם ואת-רעמסס', בפתח תחת האות ע'.

כך כתב ראב"ע בפרשתנו (א, יא): "רע?מסס - בפתחות העי"ן, ואיננה מקום ישראל", ועוד כתב על הביטוי 'ותמלא הארץ אותם' (א, ז): "ותמלא הארץ - ארץ גושן, היא רע?מסס, בשו"א נח תחת העי"ן, כי הראשון שתחת העי"ן, שהוא דבק עם הרי"ש, יקרא נח, והשני תחת מ"ם יקרא נע...".

מובן, שבין אם נקבל את שיטתו הפרשנית של ראב"ע בהבדל בין שתי ההופעות של המלה, ובין אם נמצא יישוב אחר לענין זה, הרי שיש להבחין בקריאה בין ההגיות השונות של שתי המלים, ולהקפיד על הגיית שוא נח באות ע' בכל ארבע ההופעות של השם 'רעמסס' שאינן בפרשתנו.

ענין נוסף שבו באה לידי ביטוי רגישותם הלשונית של רבותינו הראשונים גם לפרטי הניקוד הוא הפסוק הבא (שמות ב, ה):


ותרד בת-פרעה לרחץ על-היאר, ונערת?יה? הלכת על-יד היאר; ותרא את-התבה בתוך הסוף, ותשלח את-אמתה ותקחה.


ידועה המחלוקת המופיעה בגמרא (סוטה יב, ב): "ר' יהודה ור' נחמיה, חד אמר ידה, וחד אמר שפחתה". אכן כבר רש"י מוכיח מן הניקוד שדרך הפשט חד משמעית:


את אמתה - את שפחתה. ורבותינו דרשו לשון יד, אבל לפי דקדוק לשון הקודש היה לו להנקד אמת?ה דגושה. והם דרשו: את אמתה - את ידה, ונשתרבבה אמתה אמות הרבה.


אמה במשמעות של מידת אורך כאורכה של היד, מנוקדת אמה. אך אמה במשמעות של שפחה מנוקדת אמה. מכאן מוכיח רש"י שלפי הפשט הכוונה לשפחתה.

כך נהג גם ראב"ע על הפסוק:


...והזכיר דבר נערותיה, שהולכות על מקום היאור... בעבור ששלחה אמתה - והיא אחת הנערות - לקחת התיבה, כי בת המלך לא תכנס אל מקום הסוף, כי במקום רחוק מן היבשה הושמה התיבה, שלא יגיע אליה כל עובר. ועוד, כי אין מדרך הדקדוק להיות זרו?עה, כי המ"ם רפה, ומ"ם 'אמה ארכו' (ל, ב; לז, כה) דגוש. ועוד, כי אמה ארכו מדה, לא זרוע.


והנה, מבין המתרגמים מצאנו מי שפירש כמו הפירוש שדחו רש"י וראב"ע, שהושיטה את ידה. כך עולה מתרגום אונקלוס, ומן התרגום המיוחס ליונתן, וכך עולה גם מתרגום רס"ג.

אכן כבר דונש בן לבראט (הוא "רבי אד?נים הלוי") השיג על רס"ג בספרו "תשובות דונש על רס"ג", בפתיחת החיבור:


תחילה כי פתר 'ותשלח את אמתה' - שפשטה אמה שלה. וזה טעות מכמה פנים: תחילה כי אמתה רפי הוא, ואילו היה אמה ממש, כשפתר, היה דגש אמ?תה...


וממשיך שם לבאר ולהקשות על שיטת רס"ג.

אולם מענין לראות את ניסוחו של רד"ק בספר השורשים (שורש אמה) לבעייה זו:


וכן 'ותשלח את אמתה' - שפחתה. ואומרים כי המלה הזאת מחלוקת בקריאתה. כי יש שקוראים אותה בדגש, אמ?ת?ה, מן 'אמה ארכו'', וכן פירש רבינו סעדיה בפירושו בערבי...


כלומר, מי שפירש שבת פרעה שלחה את זרועה גרס אחרת בניקוד המלה, ולא טעה בהבנת הניקוד!

וראה עוד מקורות מענינים בענין זה בתורה שלמה על הפסוק (אות מג).

שבת שלום ומבורך!

מתוך האתר של ישיבת "ברכת משה", מעלה אדומים.
אם ברצונך לקבל את הפינה השבועית של הרב ברוך ברנר לתא ה-E-Mail שלך באופן קבוע, לחץ כאן.