הדפסה
יהדות - לשון המקרא

גזרות פרעה, עשר המכות, וגזרות הפועל


כאשר בוחנים את הפעלים בלשון העברית, מזהים כי יש להם בדרך כלל תבניות קבועות. שבע תבניות בסיסיות קיימות לצורות הפועל, הלא הם שבעת הבנינים (פעל נפעל, הפ?ע?יל הפעל, פעל פעל והתפעל).

אולם, ישנו גורם חשוב נוסף הגורם לגיוון צורות הפועל, והוא קשור לטיבו המסוים של השורש שאותו אנו יוצקים לתוך התבנית. כלומר: גם כאשר מדובר על יציקת שורשים שונים לתבנית מסוימת, לבנין מסוים, נמצא שנוצרו צורות שונות של פעלים.

נקח לדוגמא פעלים שונים הנוצרים מתבנית הפועל הקרויה "בנין הפעיל": לצד הצורות הפשוטות (כגון: 'המטיר', 'השאיר') נמצא צורות המושפעות מן האותיות המרכיבות את השורש. למשל, אם פ' הפועל (= האות הראשונה של השורש) היא י', נקבל את הצורה: 'הוליד', 'הוריש'; אם ל' הפועל היא י/ה, נקבל את הצורה: 'הפלה', 'הלוה'; וכיוצא באלו השינויים.

קבוצות השורשים המתנהגים באופן מסוים כאשר נשבץ אותם בתבניות הפועל נקראות גזרות. קבוצת השורשים הדומים ל'הוליד' ול'הוריש' שהזכרנו לעיל נקראת "ג?זרת נחי פ"י" (או: גזרת נחי פי"ו), על שם האות הראשונה של השורש (פ' הפועל) המשותפת לחברי הקבוצה (האות י'). קבוצת השורשים הדומים ל'הפלה' ול'הלוה' נקראת "ג?זרת נחי ל"ה" (או: גזרת נחי ל"י), על שם האות השלישית של השורש (ל' הפועל) המשותפת לחברי הקבוצה (האות ה' או האות י').

קבוצת השורשים "הרגילים", שבהם כל שלושת העיצורים נכתבים ונשמעים, נקראת "גזר?ת השלמים".

נתמקד כעת בגזרה אחרת, ונצביע על כמה מלים בפרשתנו הקשורות אליה. נדבר על גזרת חסרי פ"נ, כלומר קבוצת השורשים שפ' הפועל שלהם היא האות נ'. כאשר אמור העיצור נ' להופיע ללא תנועה, כלומר בשוא נח, יש לו נטייה להיעלם, ולהיבלע בעיצור שאחריו. לדוגמא: אם נצוק את השורש נ'ש'ב' לבנין הפעיל, נצפה לצורה *'הנשיב', אולם נקבל 'השיב', ובצורת ההווה: 'משיב [הרוח ומוריד הגשם]' (ראה סוף פינתנו לפרשת בראשית). במקום 'נבל *תנבל' נקבל: 'נבל תבל' (שמות יח, יח). הגיית העיצור נ' מתבצעת על ידי הפניית זרם האויר אל האף, דבר הגורם לבעיות בהגיית הנ' בהיותנו מצננים (="בצדדים"...), וכן לחולשתו של העיצור, הגורמת לו להיבלע בעיצור שאחריו.

בפרשתנו מסופר על שבע מתוך עשר המכות שהכה הקב'ה את המצרים במצרים. דרך אגב נעיר: 'עשר המכות', ולא 'עשרת המכות', כי 'מכה' - נקבה, ומוצאה של המלה 'עשרת' היא 'עשרה', המונה זכרים. מהו שורשה של שם העצם 'מכה' מהו שורשו של הפועל 'והכיתי את-מצרים' (ג, כ)

הדגש באות כ' מסגיר לנו את העובדה שפ' הפועל חסרה, והדגש משלים אותה. מה הוא העיצור החסר שם האם ניתן להוכיח שאכן מדובר בעיצור נ' ולא בעיצור אחר

אל יהי הדבר קל בעיניכם! לא כל דגש משלים (המציין עיצור שנבלע בעיצור שאחריו) מעיד על נ' שנעלמה! הבה נראה זאת בפסוק הבא, מן ההכנות למכת דם: 'לך אל-פרעה בבקר, הנה י?צא המימה, ונצבת לקראתו על-שפת היאר' (ז, טו) - מהו שורשו של הפועל 'ונצבת' השורש אינו נ'צ'ב'! את השורש ניתן לראות בפועל מקביל בהכנות למכת ערוב: 'השכם בבקר והתיצב לפני פרעה, הנה יוצא המימה' (ח, טז). השורש הוא י'צ'ב'! אכן, ישנם כמה שורשים בעלי פ' הפועל י' המתנהגים כמו גזרת חסרי פ"נ, רובם בעלי ע' הפועל צ', ולפיכך נקראת גזרה זו: גזרת חסרי פי"צ; ואכמ"ל.

נחזור לשאלתנו: מהו העיצור החסר בשם העצם 'מכה' ובפועל 'והכיתי'

ר' אברהם אבן עזרא מוכיח זאת מסוף פרשתנו (ט, לא-לב):


והפשתה והשערה נכתה, כ?י השערה אביב, והפשתה גבעל. והחטה והכסמת לא נכו, כי אפילת הנה.


אילו היו הפעלים 'נכתה' ו'נכו', הפותחים בקבוץ (ם) מבנין הפעל, היינו מוצאים אותם פותחים באות ה'. מכאן עולה שמדובר בבנין פעל, ומתוך כך מסיק ראב"ע כי האות נ' היא חלק מן השורש!

וכך מנסח ראב"ע את הדברים, בלשונו התמציתית:


והנה התברר ממלת נכתה, גם נכו, כי שרש 'מכה' - נכה, כמו 'וש?פו עצמתיו לא ראו' (איוב לג, כא).


או בניסוח אחר בפירושו הקצר לספר שמות (מופיע במהדורת תורת חיים, ועוד):


נכו - כמו 'ושפו עצמתיו לא ראו' (איוב לג, כא), מהבנין שלא נקרא שם פועלו. ובהראות זה הנו"ן, לאות כי המובלע בכ"ף 'מכה' הוא הנו"ן, כמשפט חבריו.


פעלים אלה בנויים בבנין הסביל פעל, שאינו מציין את עושה הפעולה ("לא נקרא שם פועלו"), ומכאן שפ' הפועל היא נ', שנבלעה באות כ' במלה 'מכה'. אכן אם מצאנו פ' הפועל שנבלעה בע' הפועל, הרי היא ברוב המקרים האות נ', אשר על כן הוסיף ראב"ע: 'כמשפט חבריו'.

אמנם, יש לציין כי גם רש"י מאריך לדון בפעלים 'נכ?תה' ו'נכו', ולציין את העובדה שהאות נ' היא שורש בתיבה, אולם שיטתו הדקדוקית של רש"י שונה מאד משיטתו של ראב"ע המקובלת גם כיום, ואכמ"ל.


שקדים צימוקים ואגוזים

עוד הערות אחדות בענין גזרת חפ"נ (חסרי פ"נ): לעתים נעלמת האות נ' ללא השארת שריד בצורת דגש. במכת הברד נאמר (ט, טו; ט, כה):


כי עתה שלחתי את-ידי, ואך אותך ואת-עמך בדבר, ותכחד מן-הארץ... ויך הברד בכל-ארץ מצרים את כל-אשר בשדה, מא?ד?ם ועד-בהמה, ואת כל-עשב השדה הכה הברד, ואת-כל-עץ השדה שבר.


מכל שלש אותיות השורש (נ'כ'ה') נותר בפעלים 'ואך', 'ויך' רק העיצור האמצעי - כ'.

ובאופן מקביל, גם בשורש אחר (ט, כב-כג, וכעין זה במכת צפרדע ובמכת כנים):


ויאמר יהוה אל-משה, נטה את-ידך על-השמים, ויהי ברד בכל-ארץ מצרים, על-האדם ועל-הבהמה ועל כל-עשב השדה בארץ מצרים. ויט משה את-מטהו על-השמים...


הנ' השורשית, המופיעה במלה 'נטה', נעלמת במלה 'ויט', ולא נותר בה מעיצורי השורש אלא העיצור ט' בלבד. אכן בשם העצם 'מטה' מצאנו את הדגש המשלים, המציין את היבלעות נ' השורש בע' הפועל ט'.

נציין עוד כי מוצאה של ה'מטה' גם הוא מן השורש נ'ט'ה': "ושרץ היאר, צפרדעים, ועלו ובאו בביתך, ובחדר משכבך ועל-מטתך" (ז, כח).


וענין אחר לגמרי, בענין דרך הביטוי של המלים המודגשות בפסוק הבא (ו, טז, וכעין זה רבים):


ואלה שמות בני-לוי לתלדתם, ג??רשון וקהת ומררי, ושני חיי לוי שבע ושלשים ומאת שנה.


מדובר בצורות סמיכות, הגורמות להשמטת המ"ם הסופית של הרבים: בנים > בני- ; ש??נים > שני- ; חיים > חיי- . האם האות י' שבסוף המלה היא עיצור או אם קריאה האם אמורים לשמוע את האות י' או לא

אם מדובר בעיצור, הרי שההברה האחרונה של המלה היא הברה סגורה. ואין להקשות מדוע לא סומן שוא תחת האות י', כיון שבדרך כלל לא סומן שוא נח בסוף מלה. אולם אם זו הברה סגורה, הרי שהעיצור הבא בראש המלה שאחרי כן בא לאחר "אפס תנועה". השלכת עובדה זו משמעותית במקרה שהמלה הבאה פותחת באחד מעיצורי "בגד כפת": האם יהיה בו דגש קל, או לא

נבהיר את דברינו באמצעות דוגמא (ו, יא-יב):


בא דבר, אל-פרעה מלך מצרים... ואיך ישמעני פרעה...


שתי הופעות שמו של פרעה בציטוט זה שונות זו מזו: בהופעה הראשונה האות פ' דגושה, כיון שיש לפניה עיצור ללא תנועה (וכאילו בא העיצור פ' אחרי שוא נח, אע"פ שאינו מסומן); אולם בהופעה השניה האות פ' רפויה, כיון שיש לפניה תנועה - ההברה האחרונה בתיבת 'יש?מעני' ('ני'), שהיא הברה פתוחה. התנועה שלפני עיצור "בגד כפת" גורמת לו להיות נהגה בצורה המסומנת באות רפויה, ואכמ"ל.

באמצעות מבחן זה נוכל לבדוק האם המלה 'בני- ' וחברותיה מסתיימות בהברה סגורה או בהברה פתוחה. נגייס לעזרתנו את הבטוי "לפני פרעה", המופיע פעמים רבות בפרשתנו (ז, י; ז, כ; ח, טז; ט, ח; ט, י; ט, יג). אם אמורים לשמוע את האות י' כעיצור - אנו אמורים למצוא דגש קל בפ' של פרעה; אם הי' אם קריאה - לא נמצא דגש בפ'.

ואכן לשון הפסוקים הללו כולם: "לפני פרעה" - ללא דגש בפ'! והמסקנה העולה - האות י' היא אם קריאה! כך ניתן להסיק גם מן הכתוב (ו, יד): "אלה ר?אשי בית-אבתם" - ב' רפויה.

מקובל לקרוא למצב זה של צירה שאחריו י' שהיא אם קריאה - "צירה מלא". כך נסיק גם שאין לומר "ב?יצה", בי' הגויה, אלא: "ביצה", ללא הגיית האות י'.

- אבל רגע! מצאתי פסוק בפרשתנו הסותר את המסקנה הנזכרת! במכת ברד נאמר (ט, כ):


הירא את-דבר ה' מעבד?י פ?רעה, הניס את-עבדיו ואת-מקנהו אל-הבתים.


כאן מצאנו דגש קל באות פ' שבמלה פרעה!!

- אמנם כן, אך טעמי המקרא מפסיקים בין שתי המלים המודגשות (אף על פי שהן קשורות זו לזו בקשר של סמיכות), ולפיכך העיצור פ' אינו נחשב כסמוך לתנועה, אף על פי שאכן המלה שלפניו מסתיימת בהברה פתוחה. וכיון שאין תנועה לפני העיצור פ' הוא מקבל את ההגייה המסומנת בדגש קל.

שבת שלום ומבורך!


מתוך האתר של ישיבת "ברכת משה", מעלה אדומים.
אם ברצונך לקבל את הפינה השבועית של הרב ברוך ברנר לתא ה-E-Mail שלך באופן קבוע, לחץ כאן.