הדפסה
יהדות - כשרות

כשרות תעשיית המזון המודרנית- כנימות פירות ההדר

שיעור שמיני-כנימות פירות ההדר

איתן זן בר

 

א. מאמר הלכתי.

ב. דף מקורות.     

shutterstock 405779872  כשרות תעשיית המזון המודרנית- כנימות פירות ההדר

 

שאלה נפוצה בכשרות ירקות ופירות הנגועים מחרקים, מה דינה של כנימת פרי ההדר האם היא נקראת שרץ השורץ על הארץ או שאינה אסורה כמספר סוגים של תולעים (כגון אלו המתפתחים בפירות תלושים).

מהי כנימת פירות הדר ? ברוב סוגי פירות ההדר מתפתחת כנימה ובמיוחד בתפוזים אך פחות באשכולית, פומלה ולימון, בשלב הראשוני היא מכוסה קליפה חומה ובמצב זה היא איננה בתנועה רק מוצצת את לשד הקליפה ואינה חודרת פנימה בשלב השני היא מתחילה לזוז ובשלב ההתפתחות האחרון היא מעופפת ומתרבה ע"י הטלת ביצים על קליפות התפוזים וכיו"ב. במאמר זה אנו נעסוק רק בשלב ההתפתחות הראשון כאשר הכנימה איננה בתנועה ונבחן את גדרה ההלכתי. היות וכנימה זו איננה דבוקה היטב לפרי בכל מגע בפרי ע"י מוהל השמן האתרי שניתז תוך כדי הקילוף וחיכוך הידיים כנימות אלו נדבקות בכף היד ועלולות להגיע לפלח התפוז ומשם לפה. האם ע"פ ההלכה עלינו לקרצף היטב את הקליפה ע"מ שלא להכנס לחשש מאכלות אסורות , או שהנח להם לישראל מפני טעמים הלכתיים שנידון בהם בהמשך ?

כשנעיין בלשון השולחן ערוך יו"ד סימן פד סעיף ו נראה שתולעים הנצאים מתחת הקליפה ואין להם אפשרות תנועה כלל למרות שהתפתחו אותם תולעים בפירות מחוברים יש להתירם מפני שחסר בהם בגדר שורץ דהיינו שיוכל להיות בתנועה ובתזוזה וכאן היות והם דחוקים תחת הקליפה בלי יכולת תנועה הם מותרים אע"פ שבעתיד יפרשו החוצה ויהיו בעלי יכולת תנועה.

נמצא שיש שלושה גדרים בשרצים ותולעים ע"פ הפסוק : שרץ השורץ על הארץ. א. שיהיה שרץ השורץ דהיינו בעל יכול תנועה. ב. על הארץ היינו בפרי מחובר לקרקע ג. או שפרש מהפרי התלוש ונחשב על שוב שורץ על הקרקע.

לפי דברים הללו היות וכנימה אינה בתזוזה כלל אלא מכוסה במעין קשקש חום ודחוקה תחתיו אין לחשוש אם נפל לתוך משקה תפוזים או נדבקה ביד ושוב נדבקה במאכל אחר ונאכלה אולם דעת הרמ"א שונה בסוגיא זו שהרי כתב, שפירות שיש בהם נקודה שחורה שמסמנת עבורנו שזהו מקום בו מתחילים התולעים להרקם (במצב שהם גלמים ואין להם יכולת תזוזה) צריך ליטלו משם בעומק כמו התולעת עצמה. משמע שהרמ"א מחמיר בדין זה. ובאר הגר"א שדעת הרמ"א כדעת הרשב"א שלא בעינן ריחש, דלא כדעת התוס' הרא"ש והשו"ע. שיטת הגר"א שיש כאן מחלוקת מובהקת, אבל הט"ז והש"ך מציגים גישה אחרת והטענה שאם הרמ"א היה חולק על השו"ע היה מביא דבריו בלשון י"א מתוך שלא הציג כך את משנתו משמע שאין כאן מחלוקת גמורה דהשו"ע דבר כאשר כבר התבשלו הפולים והוא עוסק טרם הבישול והרי כתב בדרכי משה שיש להקל כשהפרי כבר התבשל ולסמוך על המתירים הנ"ל משמע שאין הוא מכריע רק מחמיר לכתחילה אבל כאשר בישל כבר את הפרי הזה אין לחשוש לטעם הגולם שהתפזר בתבשיל.

לפי דברי הט"ז אין לחשוש במידה והתארחת אצל פלוני שכיבד אותך במיץ תפוזים סחוט טרי ואינך בטוח שקירצף את קליפת התפוז, למרות זאת יש מקום להתיר מיץ זה בגלל שספק אם היה ספק אם הלכה כמחמיר ובדיעבד כתב הט"ז שהרמ"א מקל.

מסקנה: תולעת הנמצאת בשלב שהיא גולם ואיננה בתנועה כלל או כאשר היא דחוקה תחת הקליפה בלי יכולת טכנית לנוע, אין היא לדעת השו"ע בגדר שרץ ואין הפולים או הפירות צריכים ברירה ובדיקה ומזה נלמד אף לכנימות. מיהו הרמ"א חושש להם לכתחילה ומתירם אחר הבישול בגלל כמה טעמים והפוסק כמותו יוכל להקל באכילה ושתיה במצבי דיעבד כגון שעשה ריבה מקליפות התפוז ללא בדיקה טובה אם שהו עליהם כנימות ובפרט שהבישול ממיס אותם וכפי שבארנו בשבוע שעבר.

 

דף מקורות בנושא: כנימות פירות ההדר

 1. שו"ע פד, ו

תולעים הגדלים בפירות, בעודם במחובר, חשוב כשורץ על הארץ, ואסור אף על פי שלא פירש, והוא שריחש. אבל תולעים הנמצאים בפולין ואפונים תחת הקליפה, והקליפה משחרת עליהם מבחוץ, וכשמסירים הקליפה מוצאים היבחושים תחתיהם, מותרים, לפי שהם מונחים במקום צר ולא קרינן ביה השורץ על הארץ (ויקרא יא, מא, מג) כל זמן שלא ריחשו. אבל הנמצאים בשרביטים, אסורים, שיש להם מקום לרחוש. הגה: תולעים הגדלים בכמיהים ופטריות, דינן כמו בשאר פירות, ולא אמרינן דלא חשיב מחובר לקרקע, הואיל ואין מברכין עליהם בורא פרי האדמה (ד"ע ולאפוקי או"ה). ופעמים נמצא בפרי כמין נקודה שחורה, והוא מקום  שמתחיל התולעת להתרקם, וצריך ליטלו משם בעומק, דאסור כמו התולעת עצמו. (תשובת הרשב"א סימן ער"ה).

 2. ט"ז שם

(י) אבל תולעים הנמצאים בפולין כו'. - זה דעת הרא"ש ובטור כתוב שהרשב"א חולק ע"ז וס"ל דאסורים וטעם דבריו בת"ה לפי שכל הגדל בפרי בעודו מחובר לארץ כגדל בארץ וכל הגדל בארץ אפי' לא שרץ על הארץ אסור עכ"ל וכ"כ ב"י בשם הר"ן ורבינו יחיאל ובד"מ הביא דברי או"ה שפוסק כרשב"א ובת"ח כלל מ"ו כתב וז"ל ולי נראה דטוב להחמיר כל זמן שהפרי לא נתבשל שאין לחוש לתולע מאחר שהפרי שרי אבל אם נתבשל עם התולע אין לאסור התבשיל דיש לסמוך אמתירין עכ"ל מיירי כאן בפרי שאפשר להשליך משם התולע ולאכול הפרי ומ"ה טוב להחמיר כ"ז שלא נתבשל ולפ"ז אם נמצא בקטניות בענין שאין שייך שם לומר כן ודאי לכתחלה ישליך אפילו בתבשיל אותה הקטניות שהתולע בתוכה כל שיש חשש שמא היה שם התולע בעודו מחובר ולא הקיל אלא בטעם התולע שלא יאסר התבשיל ובסמוך העתיק רמ"א בנמצא בפרי כמין נקודה שחורה דאסור כו' והוא תשוב' הרשב"א ונראה דהרשב"א לטעמיה אזיל דלא בעי כאן שיהיה שם מקום לרחוש דוקא אבל להרא"ש דמתיר כאן והמחבר פסק כמותו מותר גם באותו דין דנקודה שחורה דהא אפילו אי הוה הנקודה שחורה תולע בבירור לא היה נאסר כיון שאין לו מקום לרחוש ולא פירש ממקומו לחוץ אלא ודאי זה דוקא להרשב"א ורמ"א חש לדבריו וא"כ יש תימה עליו שלא כתב תחילה לחלוק על המחבר במה שפסק להיתר בתולעים הנמצאים תחת הקליפה דיש אוסרים ולענין הלכה ודאי קי"ל להחמיר אף בנמצאים תוך הקליפה אבל אין אוסרין התבשיל משום טעם היבחושין האלו כמ"ש בת"ח אבל כל שיש חשש שבתוך התבשיל יאכל היבחושין עצמן ודאי יש להחמיר וכן איתא בהג"ה סמ"ק בשם ר"י שלפעמים נמצא בהם תולעים כשהן לחין במחובר סמוך ללקיטתן ואותן תולעים גדלים ונעשים זבובים והמחמיר תע"ב עכ"ל ונראה שמה שלא עשה מזה רק חומרא היינו דר"י לשטתו שהוא בעל התוס' דכתבו כהר"ש דמותר מדינא וע"כ כתב שהמחמיר תע"ב אבל להרשב"א ודאי מדינא אסור כנלע"ד ברור למעשה:

הוכחה שפסק שבדיעבד מותר כשלא ריחש בסוגיא שהבאנו בשם הט"ז בשיעור הקודם:

מעשה בחג השבועות שעשו הנשים כמעט של כל העיר לחמים ופלאדי"ן עם ראזינק"ש ואשה אחת בדקה רוזינ"י שלה ונמצאו בה מילבי"ן וכולן קנו ממקום אחד והלכו ומצאו גם אצל המוכר כו' נראה בעיני שאותן שלקחו קודם שנודע שיש שם מילבי"ן מותרין דזה דומה למ"ש ב"י בשם הרשב"א בדין עבר ובישל תוך י"ב חודש בדברים שדרכן להתליע דיש כאן ב' ספיקות ספק היה שם רחש ספק לא היה ואת"ל היה שמא נימוח ונתבטלה וה"נ יש ב' ספיקות האחד שמא באותו פעם שלקחו הם לא היו עדיין מילבי"ן עד שעה קטנה שאחר זה ואת"ל היו שמא נמוחו בתנור מחמת חום האש וא"ל שזהו נגד הסברא לומר שבשעה קטנה יתהוו המילבי"ן ונמצא שאין כאן אלא ספק אחד דנימוח זה אינו דהא גם שם בההיא דרשב"א כיון שדרכן להתליע הוה כודאי התליע שספק הרגיל לאו שמיה ספק כמ"ש בת"ה סימן קע"א לענין חיטין מתולעים ואפי' הכי חשבו רשב"א לספק ספיקא אבל אותן שלקחו אחר כך יש לאסור כל הלחמים והפלאדי"ן דאין כאן אלא ספק אחד שמא נימוח ובהדיא כתב הר"ן בסוף פא"ט דמשום הך חד ספיקא לא שרי הרשב"א וזה ודאי אין סברא לחלק בין מילבי"ן לשאר תולעים לענין לומר שהם נימוחים יותר כנלע"ד להחמיר בפרט באיסור של תורה דודאי פירשו המילבי"ן מן הרוזינ"י בשעת עריכה ולישה ושמא יאכל גוף האיסור:3. ש"ך שם

כ ופעמים נמצא בפרי כו' - צ"ע מ"ש מהא דכתב המחבר דבתולעים הנמצאים בפולים ואפונים תחת הקליפה והקליפה משחרת עליהם מבחוץ דמותרים כיון דמונחים במקום צר ולא ריחשו וסתם הרב כוותיה וכן בתשובת הרשב"א שם משמע להדיא דלא כתב דין זה אלא לסברתו דלא בעינן ריחש מיהו יש ליישב דהרב כ"כ לפי מ"ש בת"ח דאף בפולים יש להחמיר ליטלו משם כל זמן שלא נתבשל ומה שסתם כדברי המחבר היינו לענין דינא ונ"מ שאינו אוסר התבשיל ובעט"ז הביא דברי המחבר בסתם ואח"כ דברי הרב בסתם ונראה דלא דקדק כאשר כתבתי:4. גר"א שם

[כ] ופעמים כו'. כ"כ הרשב"א וס"ל דלא בעינן ריחש כמ"ש בסי' ער"ה דלא כדעת תוס' ורא"ש וש"ע:

5. שבות יעקב ג קד

נשאלתי זה איזה שנים זה אחר זה שנתגלה ריעות' גדולה במיני קטניות שהם יפות מבחוץ ולבינות בלי ריעות' ונקב כלל וכשנוטלין הקליפה העליונה יש בו תולעים וזבובים חיים ויש מי שקורין אותם בלע"ז ויקין וכן בעדשים נמצא בו כה"ג הרבה מיני תולעים וכן אותן מיני קטניות שקורין אותן חזיר בונין אחר שנתייבשו בחמה כשפותחין אותם נמצא בו זבובים חיים ובאיזה מדינות נצטוו אפי' מהשררה שלא לאכול מיני קטניות אלו לפי שרופאי' אומרים שיש בהם נחש וארס שהיא מסכנות האוכלי' אותם ונשאלתי מה דינם כי במדינו' יש הרבה בני אדם שעיקר אכילתם במינים אלו והוי כדבר שאין רוב הצבו' יכולין לעמוד בה מה דינו:

תשובה גרסינן בש"ס פא"ט דף ס"ז ע"ב א' שמואל קישות שהתליע' באביה אסורה משום שרץ השורץ על הארץ פרש"י ואסורה התולעת לאכול דכיון דמהלכת בתוך הקישות והיא מחוברת לקרקע הוי כמהלכת ע"ג קרקע אבל התליעה לאחר מכאן מותרת עד שתוצא לאויר עכ"ל רש"י וקאמר שם לימא מסייע לי' דתנ' חדא על הארץ להוצי' זידין שבעדשים ואת היתושין שבכליסים פרש"י מין קטניות ותולעת שבתמרים ותני' כל השרץ לרבות מאי לאו אידי ואידי בפירא הא באביה הא שלא באביה לא אידי ואידי באביה ולא קשי' הא בפירא הא באילנא גופה פרש"י דכל כמה דלא נפקא לאויר לאו שרץ הוא עכ"ל רש"י דיקא נמי דקתני תולע' שבעיקרי זתי' מכאן מדקד' ר"ת ור' נתנאל וריב"א דאין הלכ' כשמוא' דאוס' קישות שהתליע באביה אסורה וכהלכות גדולת ובשאלתו דר' אחא פוסק כשמוא' יע"ש בתו' באורך וע"ש ברמב"ם פ"ב מה' מ"א דפסק כשמואל והרא"ש שם כ' וז"ל דקדק מכאן דלית הל' כשמואל ובה"ג ושאלתות פסק כשמואל וכו' ומיהו גם לשמואל אין לאסור תולעים הנמצאים בפולין ובחימצי תחת הקליפה והקליפה משחרת עליהם מבחוץ וכשמסירין הקליפה מונחין היבחושין תחתיהן לפי שהם מונחת תחתיהן ובמקום צר ולא קרינן ביה שרץ השורץ על הארץ כל זמן שלא ריחש וכן פרש"י עכ"ל וכל זה לדעת הרא"ש אבל דעת הרשב"א וסייעתו דאין צריכן לרחוש אפ"ה אסורין ועיין בספרי מנחת יעקב כלל וסימן מ"ו ס"ק ה' וס"ק י"ט שהוכחתי דהא דמתיר הרא"ש וסייעתו התולעים הנמצאים בפולין ואפונים בין הקליפה והקטניות כשמסירן הקליפה אותן הם מונחים במקום צר אבל הנמצאים באמצע פרי שיוכל לעמוד שם בריווח הרי כמו השורץ על הארץ ואסור וכ"כ רבינו ירוחם נתיב ט"ו אות כ"ז וסיים וכן עיקר ע"ש דברי דבריו באורך ועיין בט"ז בסי' פ"ד ס"ק ט' מחמיר בכל ענין כהרשב"א ולזה נוטה ג"כ דעת הש"ך ור"ש לפמ"ש שם בספרי מ"י שהעתקתי בסמוך אין היתר לקטניות ועדשים וכל כה"ג בפרטות אם חורים נקוב לחוץ דיש לאסור וקשה הדבר לבדוק אותם שלא יהי' בהם שום נקב קטן אך לפי שאלות השואל שהוי כדבר שאין רוב הציבור יכולין לעמוד מצאתי קצת תקנה להם בענין זה אחר שנבדקו הטיב מה דאפשר ונתבשלו אח"כ ימעכם בכף דרך כלי מנוקב נקבים דקים שקורין בל"א זיי"א כדי שימעכו כל התולעים ולא מקרי תו בריה שלימה ובטילה ומותרים בכה"ג ולא מקרי איסור לכתחלה כמ"ש מהרא"י בת"ה קע"א הובא בת"ח סוף כלל מ"ו ועיין בתשובת מהר"מ מלולבלין /מלובלין/ שאלה כ"ז בכישות שעושין מהם שכר ובתשובת צ"צ סימן נ"א וסימן נ"ב מפירות שעושין ועיין בספרי מ"י כלל מ"ו ס"ק כ"א וס"ק כ"ח ע"ש בעושין מהן יין שרף או פובידי"ל ע"ש כל כה"ג וכל זה אינו מאיס לאדם האוכל דבלא"ה יש איסור משום בל תשקצו כמבואר בש"ע י"ד סימן קי"ו ע"ש ובאותן מקומות שרופאים אומרים שיש להם ארס ויש סכנה לאוכלם בודאי חמירא סכנתא מאיסורא ואין פירוקא לסכנתא והם אסורים וה' יצילנו וישמרנו ויסיר כל נגע ומחלה מקרבנו עע"א הק' כאש"ע יעקב:

6. שבט הלוי ז קכב

נקודה קטנה עד מאד במראה שחור גרוי על הפרי או פרי האדמה, שהוא בגדר משהו ממש, אלא שאם רואים בזכוכית מגדלת גדולה יתכן שנראה תולעת קטן - אבל דבר זה שכיח ממש בכל פרי ובכל ירק ואולי גם בכל אוכל מהו שיאסר משום שרץ השורץ על הארץ. בעניותי דמעיקר הדין אין לחשוש בזה דכבר כתבו האחרונים דכל שאין רואים בעין רק ע"י כלי זכוכית מגדלת אין מתחשבין בו בין להקל בין להחמיר, וכמש"כ בשו"ת טוטו"ד בקו"א סי' נ"ג והובא ג"כ בד"ת סי' פ"ד ס"ק צ"ד דבדיקה לא שייך אלא במה שנראה לרוב בני"א אבל לא ע"י זכוכית מגדלת, - ואעפ"י שאינו דומה לגמרי להתם דכאן נראה עכ"פ כמין נקודת משהו, בעניותי אין זה גורם להחמיר דנקודות כאלה נראים לאלפים על פרי וירק במים ובימים ואין בינם לנקודות בעלמא שאין בהם חשש שרצים ולא כלום, וא"כ מראית העין לא גורם חומרא כלל רק הזכוכית וזה אינו בכלל האיסור של שרצים דאל"כ הרי בכל טפת מים נראים תולעים ושרצים ע"י המיקרוסקופ לרוב כידוע. ועיין בתשובת הרשב"א סי' ער"ה אשר ממנו נובע מקור דברי הרמ"א סי' פ"ד ס"ו לענין נקודה שחורה והוא תחלת תולעת שהתחיל להתרקם - וכ' הרשב"א שם במה שהשואל רצה להקל כיון שנראה רק הראש של הרחש קטן מאד - ושאר חלקי הגוף ורצה לדמותו להמבואר בחולין קכ"ו ע"ב לעכבר שחציו בשר וחציו אדמה. וכ' הרשב"א הרחש ההוא מיד נודע מקומו - שמקומו משחיר וכולו הוא נברא (ר"ל דאינו דומה לעכבר שעדיין חציו עפר) וזה קטן מאד מאד וכמה פעמים נסינו ונוטלין אותו ממקומו ומניחין על צפורן האצבע והוא רוחש והולך, ועיין במנחת יעקב סי' מ"ו ס"ק ז' בביאור דברי הרשב"א בזה. דמ"ט כ' הרשב"א דיכול לרחוש כיון דדעת הרשב"א דלא כהרא"ש ולהרשב"א נקרא שרץ השורץ על הארץ גם בלי רחישה, וכ' המנח"י דהרשב"א רצה להוכיח שיכול לרחוש אעפ"י שאין רחישה מעכב מלדון בו דין שרץ השורץ על הארץ מ"מ יכול לרחוש בעינן יעש"ה. ויתכן עוד כיון שהרשב"א כ' דזה קטן מאד מאד לזה בעינן הוכחה ברורה שרוחש כאשר ניסה הרשב"א.

ואף אם לא יתכנו הדברים בלשון הרשב"א, מכ"מ כיון שהמומחים מוסמכים ויר"א אומרים שגם אם מניחים על האצבע אין רואים שום רחישה והיא נשאר כנקודה מתה כמקודם, בזה לענ"ד גם הרשב"א לא החמיר ומכ"ש לדעת הרא"ש, וממילא אינו דומה גם ללשון הרמ"א סי' פ"ד סו"ס ו' דהתם תחלת ריקום של תולעת שיכול לרחוש ועש"ה בביאור הגר"א, משא"כ נקודות האלה שלעולם לא ירחשו לעינינו וא"כ גם בגמרם אינם שרץ, ועיין מש"כ בעניי עוד בחי' שו"ע בש"ך ס"ק כ'.