הדפסה
יהדות - כשרות

כשרות תעשיית המזון המודרנית- עירוב כלי חמץ בכלי פסח

שיעור  טז בנושא: עירוב כלי חמץ בכלי פסח.

איתן זן בר

א. מאמר הלכתי.

ב. דף מקורות.                                            

 

 shutterstock 405779872  כשרות תעשיית המזון המודרנית- עירוב כלי חמץ בכלי פסח

תופעה מצויה היא שכפית מתכת של חמץ או צלחת חמץ עשויה חרסינה או שאר כלים מתערבבים עם כלי פסח ואי אפשר לעמוד מיהו חמץ ומיהו כשר לפסח מחמת שצורתם זהה. האם הדבר מאלץ אותנו להכשיר את כל הכלים מחדש או שמא יש מוצא הלכתי.

ידוע הכלל שנפסק בשו"ע יו"ד סימן קט קט: אחרי רבים להטות, מכאן שדבר יבש מתבטל ברוב. למשל קציצת איסור שהתערבה בשתי קציצות היתר כולן מותרות באכילה. השו"ע ורמ"א מסייגים באיזה אופן מותר לאכול את הקציצות (לשו"ע אחת אחת ולא שלושתן יחד, לרמ"א: אסור לאדם אחד אף בזה אחר זה ויש מחמירים להשליך אחת מהקציצות או ליתן לגוי).

באותה מידה יש להכשיר את כלי החמץ שהתערב בפסח בשני כלים כשרים בבחינת ביטול יבש ביבש חד בתרי.

אמנם עומדים עלינו לכלותינו שתי קושיות תקיפות:

א. האם כלי איסור אינו דבר שיש לו מתירים ע"י הגעלה ואז אף באלף אין לו ביטול.

ב. החמירו חכמים בחמץ שאף באלף אינו בטל מחמת חומרת איסורו וגם מחמת שיש לו היתר אחר הפסח והרי דבר שיש לו מתירים שאף באלף אינו בטל.

ונפרט עניינם:

א. בדין כלי איסור אם נקראים דבר שיש לו מתירים דן השו"ע ביו"ד סימן קב, ג: כלי שנאסר בבליעת איסור, שנתערב באחרים ואינו ניכר, בטל ברוב ואין דנין אותו כדבר שיש לו מתירין ( לפי שצריך להוציא עליו הוצאות להגעילו, וכל כיוצא בזה). ע"כ.

פירוש: כיוון שהכשרת כלים כרוכה בהוצאות אין לכלי גדר דבר שיש לו מתירים, דרק דבר שנעשה מאליו מותר יוגדר בחומרא זו. ולכן מהבחינה הזו אין לנו לחשוש שהכלי מוגדר כדבר שיש לו מתירים ואכן יהיה בטל חד בתרי.

ב. מיהו הנידון השני חמור יותר שהרי פסק השו"ע או"ח תמז, ט: יבש ביבש, אף על גב דבשאר איסורים חד בתרי בטיל, חמץ במצה אפילו באלף לא בטיל. וי"א דחמץ שוה לשאר איסורין בזה.ע"כ. וע"פ הכלל סתם וי"א הלכה כסתם אנו נאלצים להחמיר בדין זה דבפסח לא יהיה ביטול לכלי זה דאין שום אופן של ביטול ברוב בפסח. יתירא מכך לרמ"א אף שהוא בטל קודם הפסח הוא חוזר וניעור ונאסר בפסח בכלשהו. אמנם לשו"ע משמע שאם היה קודם הפסח שוב אין לחשוש בגינו.

אולם אם מדובר בנותן טעם לפגם כגון שעברו כד שעות מהשמוש האחרון בחמץ וכבר אינו בגדר חמץ ממש.ונפסק בענייננו בסעיף שאחר כך: נותן טעם לפגם, מותר גם בפסח. הגה: ויש מחמירין, וכן נוהגין באלו המדינות. ובמקום שיש מנהג להחמיר, אפילו משהו ונותן טעם לפגם אסור (ת"ה). זאת אומרת לפוסקים כשו"ע התערובת כלים תהיה מותרת. לפוסקים כרמ"א לכאורה אסור, אבל המשנ"ב צירף כמה סניפים להתיר באופן הבא:א. יש שכתבו דאימתי לא בטיל יבש ביבש לדעה קמייתא דוקא כשהאיסור הוא מחמת עצמו שהוא חמץ אבל אם היה היתר בעצמו ורק שנבלע בו חמץ משהו כגון מצה שמצאו בה חטה חמוצה שנאפית בתוכה ונתערבה אח"כ באחרות בטל חד בתרי אפילו תוך הפסח אבל כמה אחרונים חולקים ע"ז ודעתם דלדעה קמייתא בכל גווני לא בטיל. עוד כתבו דכלי חמץ שנתערב בתוך כלי פסח בפסח דינו כמו יבש ביבש דלא בטיל ואסור להשתמש בהם בפסח ואף כשנתערב בערב פסח נכון להחמיר שלא להשתמש בם אכן אם הכלי חמץ  היה ב. אינו בן יומו ג. במקום מניעת שמחת יום טוב יש להקל ד. אם נתערב בע"פ:

ללא ספק יש בכך מניעת שמחת יום טוב כאשר צריכים להגעיל את כלי הפסח בחול המועד ועוד שיש כלים שאין להם הכשרה וכמובן מדובר בנטל"פ והתערב בערב פסח וכן יש שמקילים בדבר בלוע שאכן בטל יבש ביבש חד בתרי ועוד שיש סוברים שאף בפסח יש דין ביטול של חד בתרי.

מסקנה: היה והתערבה כפית חמץ בכלי פסח שדומים לה במראיתם כיוון שאפשר להגעילם בסיר ובבית ללא טירחא מרובה יעשה כן, אך אם מדובר בצלחת פורצלן שלדעת רוב הפוסקים אין לה הכשר או לדעת הרמ"א אף בצלחת או כוס זכוכית יש להתיר ביטול של חד בתרי בנטל"פ קודם הפסח, מה שהתערב בחג הפסח עצמו לרמ"א אסור ולשו"ע שרי היות ונטל"פ.

 

דף מקורות בנושא: עירוב כלי חמץ בכלי פסח.

1. שו"ע יו"ד קב ,א, ג

א: כל דבר שיש לו מתירין, כגון ביצה שנולדה ביום טוב, שראויה למחר, אם נתערבה באחרות, בין שלימה בין טרופה, אינה בטלה אפילו באלף. ואפילו ספק נולדה ביום טוב,  ונתערבה באחרות, אסורות. ואם נתערבה בשאינה מינה, בטלה בס'

ג: כלי שנאסר בבליעת איסור, שנתערב באחרים ואינו ניכר, בטל ברוב ואין דנין אותו כדבר שיש לו מתירין ( לפי שצריך להוציא עליו הוצאות להגעילו, וכל כיוצא בזה).

2. ש"ך שם

ח כלי כו' לפי שצריך כו' - כתב מהרש"ל דלא היה צריך לזה הטעם של פיזור מעותיו כי בלאו הכי נמי כיון דלא בא ההיתר ממילא מכח זמן לא חשיב דשיל"מ עכ"ל ולא ירדתי לסוף דעתו דהא אפילו בא ההיתר בלא זמן חשיב דשיל"מ כגון נדרים וכה"ג והרא"ה משיג על הרשב"א ואומר דהכא טעמא אחרינא איכא דאין לו ביטול לבד מטעמא דשיל"מ דכל היכא דניכר האיסור אין לו ביטול וכיון דאפשר להוציא האיסור מתוכו ע"י הגעלה הוי כניכר האיסור ותו לא סגיא בכלים אלו שלא יתן האיסור טעם בהיתר ע"ש שהאריך ומהרי"ל חולק גם כן אהרשב"א דההוצאה להגעילו הפסד מועט הוא וכדחשבינן בפ"ז דנדרים מעשר שני יש לו מתירין ע"י העלאה לירושלים כו' ע"ש ויש לחוש לדבריו במקום שאין הפסד מרובה וגם נ"ל שיש לשהות הכלים עד שלא יהיו בני יומן דאז שרי מן התורה וכ"כ בתשובות מ"ב אלא דכ' שם דהיינו דוקא להשתמש בהן בכולם יחד אבל בפני עצמו לא דכיון דליכא אלא טעמא לא הוי דשיל"מ ע"ש ולפעד"נ דאפילו בכל אחד בפני עצמו אסור להשתמש עד אחר מעל"ע דהא הרשב"א והטור לא כתבו דלא הוי דשיל"מ אלא משום שצריך להוציא עליו הוצאות ובכה"ג דיש לו מתירין מן התורה בלא שום הוצאות לכ"ע אסור וגם לקמן ס"ק ט' העליתי דגם טעמא לא בטיל ובת' ן' לב פסק דקערה של חלב שנתערבה בקערות של בשר לא בטיל ברוב כיון דהוי שלא במינו וכולן אסורין וכבר תפס עליו הב"ח וגם מה שהחמיר הב"ח להסיר כלי אחד לחומרא בעלמא כמו שנהג מהר"ם גבי חתיכות עכ"ל ל"ד דהא כל הפוסקים הסכימו לקמן סימן ק"ט דא"צ להסיר אפילו בחתיכה ומהר"מ דעבד הכי הא כתב מהרא"י טעמא דצדיק ות"ח היה והחמיר שהיה נראה דרך גנאי שיזדמן אכילת איסור לפיו כו' ומביאו ב"י בסי' ק"ט וזה לא שייך בכלים ומ"מ כיון דליכא פסידא יש להחמיר כדברי הב"ח ודוק:

3. פת"ש שם

(ו) כלי שנאסר - עש"ך ומה שהשיג על מהרש"ל עיין בתשובת בית יעקב סימן ק"י שהצדיק דברי רש"ל דשאני נדרים דיש מצוה בהתרתן ע"ש שהאריך בזה וכן תירץ במנ"י כלל ל"ט אות ח' ע"ש. ועיין עוד בש"ך (והובא בבה"ט סק"ו) שכתב דנראה שיש לשהות הכלים עד שלא יהיו בני יומן כו' ועי' בכו"פ שכתב אף דמ"מ מדרבנן אסור כמו כן כתבו חמץ בפסח הוי דשיל"מ אף על גב דלאחר פסח מדרבנן אסור [ועיין בתשובת ח"ס סי' צ"ו מ"ש בזה] ועיין בתשובת רבינו עקיבא איגר נ"י סימן כ"ז שהקשה על הש"ך דהא קי"ל בסימן ק"ג דבנותן טעם לפגם בעינן ג"כ רוב אלא דמבשל בכלי שאב"י סמכינן דאיכא רוב ולא אמרינן לא ידעינן כמה נפיק מיניה וא"כ ההיתר דאב"י יהיה ג"כ משום ביטול וממילא מותר מיד מטעם ביטול גם בדברי הרשב"א עצמו דנקט הטעם כיון דצריך הוצאות להגעיל קשה זאת הא גם בלאו הכי גם אם יגעיל הא יחזור ויבלע מהמים כו' ע"ש ובאמת לענ"ד בלא"ה לא הוי כאן דשיל"מ לפמ"ש לקמן סימן קפ"ז ס"ה בצ"צ שם בשם הגאון בעל צל"ח ונו"ב דהא דדבר שיש לו מתירין לא בטיל היינו לענין אכילה דממ"נ מה שיאכל היום לא יאכל למחר א"כ אכילה זו שרוצה לאכול היום באיסור יאכל למחר בהיתר אבל לענין טלטול לאיזה צורך לא שייך דשיל"מ שהרי יכול לטלטלו היום וגם למחר ע"ש א"כ ה"ה גם בזה לא הוי דשיל"מ דהא יכול להשתמש בכלי זו היום וגם למחר וא"כ השימוש שרוצה להשתמש היום בכלי זו אין לה מתירין:

4. רמ"א שם סעיף ד

דבר שיש לו היתר וחוזר ונאסר, כגון חמץ בפסח, לא מקרי דבר שיש לו מתירין (מרדכי פרק כ"ש). ויש חולקין בזה. (רמב"ם פט"ו מהמ"א)

5. ש"ך שם

יג (פמ"ג) כגון חמץ בפסח כו' - ואפ"ה י"א בא"ח סימן תמ"ז ס"ט דאם נתערב ביבש בפסח אפילו באלף לא בטיל וטעמם כמ"ש המרדכי והרשב"א שלא אמרו יבש ביבש בטל אלא באיסורים שאוסרים עד ס' כו' והיינו דכתב שם ס"ב חמץ שנתערב מו' שעות ולמעלה אינו אוסר במשהו אלא דינו כשאר איסורים ואי הוי דשיל"מ אפי' בע"פ נמי וכמ"ש הרב המגיד רפ"א מהלכות חמץ בשם י"מ מיהו י"ל בזה דמ"מ בטל שלא במינו כשאר איסורים שיל"מ ומה שאינו בטל בפסח אפי' שלא במינו היינו משום חומר איסורו וכמ"ש הרמב"ם פט"ו מהמ"א דין י"ב:

יד (פמ"ג) ויש חולקים - ולפ"ז הא די"א בא"ח סי' תמ"ז שם דחמץ בפסח יבש ביבש חד בתרי בטיל היינו שלא במינו דאילו במינו ה"ל דשיל"מ ולפ"ז מיירי דיש בהשתי חתיכות של היתר ס' כנגד החתיכה של איסור דאל"כ אפי' בשאר איסורים לא בטיל כיון שאם יבשלם יתן טעם וכדלקמן סי' ק"ט ס"ק ט' מיהו י"ל דהשני סברות שהביא המחבר בא"ח שם נמי בהא פליגי אי חמץ הוי דשיל"מ או לא, ויש חולקים ובת"ח שם ד"ט פסק כסברא הראשונה ומהרש"ל חולק עליו:

6. שו"ע או"ח סימן תמז

סעיף א

 חמץ בפסח אוסר תערובתו בין במינו בין שלא במינו, במשהו, אפילו בהנאה

סעיף ט

 יבש ביבש, אף על גב דבשאר איסורים חד בתרי בטיל, חמץ במצה אפילו באלף לא בטיל. וי"א דחמץ שוה לשאר איסורין בזה.

סעיף י

 נותן טעם לפגם, מותר גם בפסח. הגה: ויש מחמירין, וכן נוהגין באלו המדינות. ובמקום שיש מנהג להחמיר, אפילו משהו ונותן טעם לפגם אסור (ת"ה).

7. משנ"ב שם

(צג) לא בטיל - כיון דאם נתערב לח בלח איסורו במשהו גם ביבש החמירו [ואין חילוק בין אם נתערב מין במינו או נתערב מין בשא"מ] ולפי"ז דוקא כשנתערב בפסח אבל אם נתערב בע"פ עד הלילה דקי"ל לעיל בס"ב דדינו כשאר איסורין וא"כ בלח שיעורו בנ"ט כשאר איסורין ה"ה ביבש ג"כ דינו כשאר איסורין ובטל ברוב. ומ"מ צריך שיהיו נאכלין כולם קודם הלילה דאל"ה אמרינן דחוזר וניעור בפסח כדמוכח לעיל בס"ד בהג"ה יש שכתבו דאימתי לא בטיל יבש ביבש לדעה קמייתא דוקא כשהאיסור הוא מחמת עצמו שהוא חמץ אבל אם היה היתר בעצמו ורק שנבלע בו חמץ משהו כגון מצה שמצאו בה חטה חמוצה שנאפית בתוכה ונתערבה אח"כ באחרות בטל חד בתרי אפילו תוך הפסח אבל כמה אחרונים חולקים ע"ז ודעתם דלדעה קמייתא בכל גווני לא בטיל. עוד כתבו דכלי חמץ שנתערב בתוך כלי פסח בפסח דינו כמו יבש ביבש דלא בטיל ואסור להשתמש בהם בפסח ואף כשנתערב בערב פסח נכון להחמיר שלא להשתמש בם אכן אם הכלי חמץ  היה אינו בן יומו במקום מניעת שמחת יום טוב יש להקל אם נתערב בע"פ:

8. ב"י שם

חמץ בפסח הסכימו רוב המפרשים שאוסר תערובתו בין במינו בין שלא במינו במשהו. בפרק כל שעה (ל.) אסיק רבא הלכה חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור וכתבו הרי"ף (ז:) והרא"ש (סי' ה) ומדלא יהיב שיעורא למילתיה שמע מינה במשהו וכן פסק הרמב"ם בפרק א' מהלכות חמץ ומצה (ה"ה) ובפרק ט"ו מהלכות מאכלות אסורות (ה"ט) כתב שהטעם שהחמירו בו יותר מבשאר איסורין הוא משום דהוי דבר שיש לו מתירין (עי' ביצה ג: וש"נ) והרא"ש כתב בפרק בתרא דעבודה זרה (סי' ל) דמשום דחמץ לא בדילי אינשי מיניה כולי שתא לפיכך החמירו עליו לאסרו במשהו אפילו שלא במינו:

9. או"ח תנא, א

סעיף א

 קדירות של חרס שנשתמש בהם חמץ כל השנה, אפילו אותם שעושים בהם דייסא ומיני קמחים, משפשפן היטב בענין שלא יהא חמץ ניכר בהם, ומותר להשהותן לאחר הפסח להשתמש בהם בין במינו בין שלא במינו. ומצניען בפסח במקום צנוע שאינו רגיל לילך שם, כדי שלא יבא להשתמש בהם בפסח, וטוב לסוגרם בחדר ולהצניע המפתח. אבל היסק שיסיקם באש  אינו מועיל להם ולא לשום כלי חרס שנשתמש בהם חמין אפילו שלא ע"י האור אלא שעירה לתוכה רותחין. הגה: ויש אוסרים אפילו בכלי שני (המגיד פ"ה).

משנ"ב: (יא) אפי' בכלי שני - פי' אפילו לא עירה מהקדרה לתוכה רק לכלי אחר ואח"כ הניח כלי זה בתוכה. ולדינא הסכימו האחרונים דלכתחלה בודאי יש להחמיר כדעת הרמ"א דאין להתיר אף כשידוע שלא נשתמש בו חמץ רק בכלי שני ולכן בכלי מתכות צריך הגעלה וכמבואר לקמן בס"ה ובכלי חרס דלא מהני הגעלה והיסק א"א להשתמש בו בפסח אמנם בדיעבד אם נשתמש בלא הגעלה בכלי שאין משתמשין בו רק בכלי שני (כגון טעלער וכפות) יש להקל אף בכלי חרס במקום הפסד מרובה ומניעת שמחת יום טוב אם הוא אינו בן יומו שהוא נותן טעם לפגם שכמה פוסקים מקילין בו גבי חמץ:

10. יו"ד קה, ב

חום של כלי ראשון שהיד סולדת בו, מבשל ואוסר כולו. אבל חום של כלי שני אינו מבשל. ויש אומרים שגם כן אינו מפליט ואינו מבליע. וי"א דמכל מקום הוא מפליט ומבליע, ואוסר כדי קליפה. וראוי לחוש ליזהר בדבר לכתחלה (ועי"ל סי' ס"ח סעיף י"ג), אבל בדיעבד מותר בלא קליפה, ובהדחה בעלמא סגי.

11. ש"ך שם

ה וראוי לחוש ליזהר בדבר לכתחלה - ן דעת רשב"ם והרא"ש והר"ן לשם ומרדכי והגה"א וסה"ת דעירוי ככלי שני ואינו מבשל וכן אינו מפליט ומבליע כאחד כמו כלי שני ודעת ר"ת שהביאו כל הנך פוסקים לשם דעירוי מבשל כדי קליפה כמו כלי ראשון ומוכח דעת רשב"ם דמ"מ עירוי מבליע כדי קליפה כגון אם עירה איסור רותח על היתר או חלב על גבי בשר אוסר כדי קליפה אלא דאינו מפליט ומבליע כאחד ולכך מותר לערות על התרנגולת למולגה וגם מוכח דעת רשב"ם דכלי שני אינו מבליע כלל אפילו כדי קליפה ודעת ר"ת שהביאו כל הנך פוסקים דלעיל מוכח דסבירא ליה דעירוי כמו שאינו מבשל בכולו כך אינו מבליע בכולו ודלא כמהרש"ל בתשו' סי' ס"ב שכתב דלר"ת שהביא הרא"ש מבליע בכולו ובפרישה סי' ס"ח כתב דלר"ת שהביא הרא"ש מבשל בכולו והוא תמוה ומוכח נמי דעת ר"ת דלעיל דכלי שני אינו מבליע כדי קליפה וא"כ דעת כל הפוסקים דלעיל והסמ"ג מכללם שעומדים בשטת ר"ת כן ודלא כמ"ש מהרש"ל באו"ש סי' ל"ג דלסמ"ג אפי' כלי חרס בולע בכלי שני וכ"ש דבר מאכל וכן דעת הרבה פוסקים ראשונים ואחרונים דכלי שני אינו מבליע כלל וכ"פ הרב בת"ח כלל ל"ג דין א' ותימא דבהג"ה בא"ח ר"ס תנ"א משמע דסובר דכלי חרס שנשתמש בו חמץ בכלי שני אסור ואולי משום חומרא דחמץ נגע ביה ומ"מ יש להחמיר ולאסור בכלי חרס במקום שאין הפסד כל כך בשגם שהרמב"ן והרשב"א בתה"א דף צ"ב סוברים דאפילו בכלי נחושת מבליע וגם יש פוסקים דאע"ג דכלי שני אינו מבשל מ"מ מבליע ומפליט וכן בדבר מאכל יש לקלוף במקום שאין הפסד כ"כ אבל על כל פנים אין לאסור כולו בכלי שני וכן מהרש"ל בתשו' שם לא כתב דמבליע אלא כדי קליפה.