הדפסה
יהדות - כשרות

כשרות תעשיית המזון המודרנית- דיני תולעי דגים, גבינה ובשר

שיעור תשיעי-דיני תולעי דגים, גבינה ובשר.

איתן זן בר

 א. מאמר הלכתי.

ב. דף מקורות.        

 

shutterstock 405779872  כשרות תעשיית המזון המודרנית- דיני תולעי דגים, גבינה ובשר

דגים רבים מכילים תולעים, אדם המעוניין באכילת דג כשר והודר יש לו לבדוק את הדגים מכל  מיני טפילים שמתפתחים בהם. דגים הגדלים בברכות לא מפוקחות עשויים להיות מלאים בטפילים כמו כן דגי ים עשויים להיות מלאים בתולעים.

אמנם דגי ברכה שבהם עושים שימוש בחומרי הדברה הם נקיים ובטוחים לשימוש.

השו"ע סימן פד סעיף טז תולעים הנמצאים בדגים במעיהם, אסורים; בין עור לבשר או בתוך הבשר, מותרים, דהיינו התולעים שבמעיים כיוון שהגיעו מחוץ לדם כגון משרץ שבלעו במים מתוך שהיה אסור קודם בליעה הוא נותר אסור אף אחר בליעה , התולעים שבבשר מותרים כמו תולעים שהתפתחו בתוך ירק תלוש ואינם בכלל שרץ המים או השורצים בארץ שאסורים, הטפילים שנדבקים לקשקשים אסורים.

למעשה נראה שאין לחשוש בתולעי הדגים כיוון שהמיעיים מנוקים מהדג וכל התולעים הושלכו, שכן היום אנחנו קונים בעיקר פילה דג וגם בדגים חיים ושלמים הם עוברים תהליך ניקוי ושטיפה שמבטלים חשש של הימצאות תולעים אלו, תולעים הנדבקים לקשקשים מהוקים, לא מקובל לאכול דג על קשקשיו. ואילו תולעי בשר הדג מותרים. אם כן מדוע קיימים סרטונים בהם רואים תולעים נשלפים מבשר דג ומזהירים אותנו מקניית דגים לא מפוקחים, מדוע מצד אחד הרבנות מעניקה כשרות לבקלה צעיר ואילו הבדצי"ם למינהם מזהירים מפני עשרות תולעים החיים בתוכם ?

התשובה לכך נעוצה במחקר של כמה רבנים בו הם טענו שמייד לאחר מות הדג פולשים תולעי המיעיים ומתיישבים בבשר הדג, היות והם היו אסורים קודם לכן הם ממשיכים להיות אסורים גם אחר שחדרו לבשר הדג.

למעשה זו שאלה הדומה לשאלת הריגת כינה בשבת חז"ל הגדירו את הכינה שאינה פרה ורבה (אע"פ שהיו מודעים לביצי כינים ועד קרני ראמים), מפני שאין רואים זאת בעין, ולכן מותר להרגה בשבת, משך השנים הוכיחו המדענים שהיא אכן פרה ורבה וצריך תצפית מיוחדת מה שאינו ניכר כלל לבני אדם. רבים מהרבנים סבורים רבינא ורב אשי סוף הוראה ולכן כל מה שנקבע בתלמוד זוהי האמת ההילכתית לדורי דורות ולא ניתנה תורה להשתנות כל דור ודור לפי הידע המדעי שלו ולכן גם אם ידוע בודאות שהכינה פרה ורבה אין ההלכה משתנה, לעות רבנים אחרים שחששו לשינוי היות וחז"ל התבטלו לרופאים ולאומנים וכפי שאמר רבי טרפון הלכה חמורך טרפון מפני שהוא סבר שחיסרון רחם הופך בעל חיים לטריפה עד שבא טודוס הרופא והעיד שאין פרה וחזירה מיוצאת ממצרים לארצות אחרות (כדי לא להרבות אותן ולהשאיר את זכויות הפטנט ברשות מצרים) אא"כ מוציאים בית אם שלה. זוהי מחלוקת עתיקת יומין ויש מקום לכל צד לאחוז בדעתו.

בעניין תולעי הגבינה הם לדעת הרמ"א והשו"ע מותרים כל עוד לא פירשו מהגבינה וברגע שפירשו הם אסורים מצד מראית עין.

תולעי הבשר השחיטה אינה מתירתם מפני שאינם חלק מהבשר ויש להם חיים עצמיים אמנם אלו שהתפתחו בבשר שחוט מותרים ודוקא שפירשו מתים אבל אין טעם להרחיב בזה משום שבעלי חיים שיש בהם תולעים נמצאים רק בציד ואינם מקובלים כבשר המצוי מרפתות ולולים מפוקחים שהם מקבלות אנטיביוטיקה שפותרת חשש זה.

 

 דף מקורות בנושא: תולעי דגים גבינה ובשר

1. שולחן ערוך פד טז

כל תולעים הנמצאים בבהמה, בין שהם בין עור לבשר בין שהם במעיה, אסורים. והנמצאים בדגים במעיהם, אסורים; בין עור לבשר או בתוך הבשר, מותרים.  ( ואפילו פירשו קצת וחזרו, מותרין, כי כן רביתייהו לפרוש קצת ולחזור) (הגהת שערי דורא). והא דאסרינן, דוקא דמחיים, אבל הגדילים בבשר אחר שחיטה, או בדגים וגבינה, מותרים, כל זמן שלא פירשו. הלכך תולעים הנמצאים בקערה, שנפלו מן הבשר, מותרים לדעת המתירים, והוא שפירש מת. ולא חיישינן שמא פירשו מחיים חוץ לחתיכה, דמסתמא אותם שפירשו מחיים נפלו כשהדיחו הבשר. ויש מי שאוסר התולעים המתהוים לאחר שחיטה מכל דבר הטעון שחיטה. הגה: ונהגו להקל, כסברא הראשונה (ע"פ מרדכי דפרק אלו טריפות). עוד נוהגים בתולעים של גבינה לאכלן, אף על פי שקופצין הנה והנה על הגבינה. אבל אם פירשו לגמרי, אוסרים אותן (מהרא"י ובארוך כמ"א דין י'). מיהו אם נתערבו בשאר מאכל, ולא יכולין להסירן משם, אין אוסרין המאכל, כי יש מתירין אותם בכל ענין (או"ה שם). וטוב להחמיר במקום שאין הפ"מ (עד"מ).

2. ילקוט יוסף קיצור שו"ע

מח. תולעים בבשר - בדגים

טפילים הדומים לתולעים הנמצאים בין העור לבשר הדגים, ואין רואים בהם לא ראש ולא זנב, אלא כחתיכת דלדול בשר בעלמא, יש להקל בדבר. ואולם תולעים לבנים וארוכים שנמצאים בשדרת הדג, [בדגים הנקראים קרפיונים שמצויים עליהם תולעים מבחוץ], הנדבקים סמוך לסנפירים, כדי למצוץ מן הדם והשומן שבדג, מאחר דמעלמא אתו, הם אסורים בודאי משום שרץ המים, וחייבים להסירם. וגם אם נמצאו במעי הדגים אסורים שהרי באו מבחוץ. וכבר פשט המנהג להחמיר בכל זה, והכל נוהגים להסירם גם משום מיאוס, וגם משום דלאו כולי עלמא דינא גמירי.

מט. יש מקומות שהמים מגדלים בדגת הים שרצים אצל הסנפירין סמוך ממש להם, וגם על הסנפירין ובתוך הפה, והם עגולים כעדשה ואין ניכרים כלל, ויש להם עינים שחורות כשני טיפי זבובים סמוכים זה לזה, והמכיר אותם יכול להפרישם בסכין, ולכן יש חיוב גדול לגרר היטב על הסנפירין וסמוך להם, ויבדוק אחרי האוזנים והפה. [איסור והיתר ב' עמ' רסז]

נ. זבובים המטילים ביצים בימות החמה על בשר, והם קטנים ולבנים כמו גרעיני חרדל, צריך לבודקם ולהדיח הבשר יפה יפה שלא ישאר מהם כלל. ומיהו יש אומרים דאותם גרעינים לבנים שמטילים הזבובים על הבשר בקיץ אינם ביצי הזבובים, אלא מרוקם וצואתם הם מתהוים, ומותרים. ושומר נפשו ירחק מהם.

נא. מה שנמצא לפעמים בתוך בשר הבהמה, כמין גידים לבנים ורכים ארוכים ודקים, ומראיהם כמין תולעים, אבל אין זזים ממקומם ואין בהם חיות כלל, ועל הרוב נמצאים בבשר הצואר, נראה שהבשר כשר ואין צריך לבודקו להסיר את אלה הנראים כמו תולעים, מאחר שאין בהם חיות כלל. [איסור והיתר כרך ב' עמוד רסח]

נב. תולעים בגבינה

תולעים הגדלים בגבינה מלוחה ישנה, מעיקר הדין מותרים כל זמן שלא פירשו. ואף על פי שהוא אוכל הגבינה עם התולעים שבה, כיון דמינה קא רבו, מן השומן של הגבינה, הוי ליה כדין תולעים הגדלים במים שבבורות שאדם שוחה ושותה מהם ואינו חושש (חולין סו ב). אבל אם התולעת פירשה לחוץ, בין בבשר בין בדגים ובין בגבינה, אסורה. ויש אומרים שאם פירשו על גבי החתיכה חשיב בכלל תולעת שפירשה ואסורה. ולדעתם המנהג כסברא זו. ויש חולקים ואומרים דרק אם התולעת פירשה לחוץ לגמרי, אסורה, אבל אם פירשה על גבי הגבינה, אינה אסורה. ויש מקומות שנהגו לאסור את כל הגבינה שהתליעה.

נג. גבינה שהתליעה שמותר לאוכלה על פי המבואר לעיל, מותר לאוכלה גם בשבת, ואין לחוש בזה משום נטילת נשמה, ויש חולקים, והעיקר כסברא ראשונה. [ילקוט יוסף ח"ט איסור והיתר כרך ב' עמוד רעא. ועיין במגן אברהם סימן שטז סק"כ]

3. ערוך השלחן סימן פד

תולעים הנמצאים בבהמה בין שנמצאים במוח שבראש ובין שנמצאים במעיה ובין שנמצאים בין עור לבשר כולם אסורים והטעם דאותם שבמוח ובמעיים הרי אתו מעלמא כשהבהמה ישנה הם נכנסים לחוטמה ומשם למוח או לקנה וריאה וכבד והוי להו שרץ הארץ ממש ואותם שבין עור לבשר או בתוך הבשר ממש הרי הם נתהוו בתוכה קודם שנשחטה ובאו מאיסור אבר מן החי דכל שבגוף הבהמה הרי זה אבר מן החי ושחיטתה אינו מועיל להתולעים שהרי יש להם חיות לעצמן ואף על גב דשליל מותר בשחיטת אמו אף שיש לו חיות לעצמו זהו מגזירת התורה כמ"ש בסי' י"ג מדכתיב [ויקרא יא, ג] כל בבהמה תאכלו לרבות עובר כמבואר שם אבל אלו התולעים לא התירה תורה וא"כ אף שאין אסורין מטעם שרץ הארץ מ"מ המה אסורים משום אבר מן החי [אבל לבני נח מותרים דאין בהם בשרצים משום אבר מן החי כמ"ש בסנהדרין נ"ז א ולא יהא חומר השרץ מהבהמה כשרץ עצמו ועוד דכיון שיש להם חיות בפ"ע ובהם שחיטה לא שריא לה הם כבפ"ע ודו"ק]:

4. משנה בכורות פרק ד משנה ד

מי שאינו מומחה וראה את הבכור ונשחט על פיו הרי זה יקבר וישלם מביתו דן את הדין זיכה את החייב וחייב את הזכאי טמא את הטהור וטהר את הטמא מה שעשה עשוי וישלם מביתו ואם היה מומחה לבית דין פטור מלשלם מעשה בפרה שנטלה האם שלה והאכילה רבי טרפון לכלבים ובא מעשה לפני חכמים והתירוה אמר תודוס הרופא אין פרה וחזירה יוצאה מאלכסנדריא עד שהם חותכין את האם שלה בשביל שלא תלד אמר רבי טרפון הלכה חמורך טרפון אמר לו רבי עקיבא רבי טרפון פטור אתה שאתה מומחה לבית דין וכל המומחה לבית דין פטור מלשלם:

 5. ש"ך סימן פד בעניין הגבינה

מו (פמ"ג) אף על פי שקופצים הנה והנה על הגבינה - לאו דוקא אלא ה"ה בקערה וכן הוא בדברי מהרא"י שם וכן כתוב בד"מ ובת"ח כלל מ"ז ד"ב בהדיא דבקערה מותרים אבל אם פירשו על השלחן אסורים משום מראית העין וכ"כ מהרש"ל פא"ט סי' ק"ד מיהו משמע שם מדברי מהרש"ל דאפי' פירשו על השלחן מותרים ע"ש ודוק ולא נהגו כן אבל בקערה ודאי מותרים כי כן רביתייהו לפרוש בקערה ולחזור דלא כדמשמע בעט"ז דבקערה אסור וכן נוהגין: