הדפסה
יהדות - תפילה

כוונת הלב בברכת אבות

אמרו חכמינו: "המתפלל צריך שיכוון ליבו בכולן ואם אינו יכול לכוון בכולן, יכוון את ליבו באחת. א"ר חייא אמר רב ספרא משום חד דבי רבי ? באבות" (ברכות ל"ד, ב).
מדברים אלו משמע שיש צורך לכוון בתפילה ולכל הפחות בברכת אבות, אבל אין הכוונה מעכבת את התפילה, אולם רבי אליעזר סובר "לעולם ימוד אדם את עצמו אם יכול לכוון את ליבו יתפלל ואם לאו ? אל יתפלל" (שם ל, ב).
התוספות מסבירים: שאין סתירה בין שני המימרות ואומר:
"יש לפרש התם נמי (דברי ר' אליעזר נאמרו) באחת מהן" (שם ל"ד, ב') ופירושו: גם ר"א הסובר שאין להתפלל כלל כאשר אינו יכול לכוון סובר שזהו דוקא כונה בברכה אחת ולא בכל הברכות (וכן פירש הרא"ש ובנו בעל הטורים בסי' ק"א ע"ש ובב"י והב"ח).
ומשתמע מכך שאדם שהתפלל ולא כיוון לפחות בברכת "אבות" לא יצא ידי חובת תפילה וכפי שנפסק בשולחן ערוך:
"המתפלל צריך שיכוון בכל הברכות ואם אינו יכול לכוון בכולם לפחות יכוון באבות".
אולם מוסיף השולחן ערוך דין שנראה במבט ראשון בניגוד לדברי חז'ל: "אם לא כיוון באבות, אע"פ שכיון בכל השאר יחזור ויתפלל" (או"ח סי' ק"א סעיף א') דהיינו, יש לכוון דווקא ב"אבות", ואדם שכיון ליבו בכל התפילה חוץ מברכת אבות לא יצא ידי חובה וצריך לחזור ולהתפלל, ואלו מדברי חז'ל משמע שיש לכוון באחת הברכות, ולאו דווקא באבות. וכפי ששואל הב"ח: "אלמא דבכולן עדיף אפילו מאבות, וכיוון דבכל התורה רובו ככולו, הכי נמי אם כיוון בכולן חוץ מאבות, א"צ לחזור ולהתפלל".
וא"כ כיצד פוסקים הטור והשו"ע שאדם המכוון בכל הברכות ולא כיוון ב"אבות" לא יצא ידי חובתו? הב"ח מסביר שדין זה נלמד מדברי ר' אליעזר שהבאנן לעיל, שהרי חכמינו הסבירו שר"א האומר שאם לא יכול לכוון אל יתפלל, כוונתו היא לברכת אבות דווקא. ומזה נלמד שאם לא כיוון באבות אע"פ שכיוון בכל הברכות לא יצא ידי חובתו.
מדברים אלו עולה שהכוונה בברכת אבות אינה רק משום שהיא ברכה ראשונה ויש בזה משום פתיחת התפילה בטוב, אלא יש משהו מהותי בברכה זו השונה מיתר הברכות מה המיוחד בברכה זו?
הבית יוסף כותב: "כתוב בסמ"ק אם אינו יכול לכוון בכל ברכות י"ח, יכוון באבות ומודים ואם אינו יכול לכוון בשניהם יכוון באבות, עד כאן. והדבר צריך תלמוד מנין לו דעדיף מודים אפילו משאר ברכות". הרי שלב"י פשוט שברכת אבות עדיפה מיתר הברכות, אך מה עדיפות יש לברכת מודים?
הפרישה מסביר: "ולענ"ד דסברא הוא דצריך כיוון יותר, שהרי לא תקנו כריעה כי אם באבות ובהודאה". הפרישה בדברים אלו עומד על הצד החיצוני המשותף לשתי הברכות, אולם מהו התוכן הפנימי המשותף שבעבורו תקנו כריעה בשתי ברכות אלו?
הב"ח מסביר גם את המשותף בין אבות למודים וגם מסביר את המיוחד בברכת אבות בחדא מחתא: ?" וראוי שיכוון את ליבו יותר בסיפור שבחו ממה שיכוון בשאלתו? וכן הדין נותן, כי מי שמכוון בשאלתו ולא יכוון בשבחיו של הקב'ה מחייב את עצמו? לפי שברכת אבות היא תחילת ג' ראשונים שמסדר שבחיו מקודם שישאל צרכיו ומודים היא תחילת ג' אחרונות, לאחר שקיבל פרס מרבו דמשבחו והולך לו. ולפיכך תקנו שיהא שוחה באבות תחילה וסוף ובהודאה תחילה וסוף".
אמנם אע"פ שדין הגמרא באופן פשוט הוא שמי שלא כיוון באבות יחזור ויתפלל, כפי שפסק השולחן ערוך, מוסיף הרמ"א: "והאידנא אין חוזרין בשביל חסרון כוונה, שאף בחזרה קרוב הוא שלא יכוון, א"כ למה יחזור".
ז"א, שלכל הדעות אין יוצאים ידי חובת תפילה, אם לא כיוון לכל הפחות בברכת אבות, אלא שאסרו חכמים לחזור ולהתפלל, שהרי מי ערב לידינו שבתפילתו החוזרת יכוון ליבו, וכן פסק גם הבן איש חי (פרשת בשלח אות ה') ועפ"ז מביאה המשנה ברורה את פסיקתו של ה"חיי אדם": "נראה לי, כיוון דמצד הדין צריך לחזור ולהתפלל, על כל פנים אם נזכר קודם שאמר "ברוך אתה ה'" בסוף הברכה יחזור לומר מ"אלוקי אברהם" שהרי עדיין לא הזכיר שם שמים לבטלה ועל כן יחזור לתחילת הברכה".