הדפסה
יהדות - הלכה

בישול גויים


שאלה: ביום חמישי הוזעקה הפלוגה בה אני משרת לאזור חבל עזה, שם ביצענו תעסוקה מבצעית
בד בבד עם חיילי יחידה דרוזית. לאחר כניסת שבת התברר לי שכל האוכל בושל על ידי
הטבחים הדרוזים. האם מותר לאכול בשבת מאוכל זה?

תשובה:

א. חז'ל אסרו לאכול מאכל שבושל על ידי גוי, כדי שלא יבואו לידי קירוב הדעת והדעות, וגם שמא יאכילנו הגוי מאכל טמא. אבל לא גזרו על מאכל שנאכל חי כמות שהוא, אלא דווקא על דבר מבושל, ודווקא על מאכל כזה העולה על שולחן מלכים[1].
כאשר בכל זאת הגוי מבשל, נחלקו השו"ע והרמ"א[2] באיזה תנאי יש להתיר את המאכל לאכילה. לדעת השו"ע חייב היהודי לשפות (להניח) את הקדירה על גבי האש, בעוד שהרמ"א מסתפק בזה שהיהודי יצית את האש, בדומה לנדרש בפת גויים, או בהגסה בתבשיל המתבשל.

ב. כאשר הגוי מבשל בבית היהודי, שאז לכאורה לא קיימים שני החששות של הדעות ושמא יאכילנו דבר טמא, נחלקו להלכה השו"ע והרמ"א[3], אם יש להתיר את המאכל. השו"ע כתב: "יש מי שמתיר בשפחות שלנו, ויש מי שאוסר אף בדיעבד". אבל הרמ"א כתב "בדיעבד יש לסמוך על המקלים, שאפילו לכתחילה נוהגים להקל בבית ישראל שהשפחות והעבדים מבשלים בבית ישראל, כי אי אפשר שלא יחתה אחד מבני הבית מעט". לכן גם אם נדמה טבח דרוזי בצבא לשפחות ועבדים הקנויים לנו, לפי השו"ע חייב היהודי להניח את הקדירה על גבי האש, ולרמ"א די בהצתת האש או בהגסה.

ג. הלכה למעשה, כתב בשו"ת משנה הלכות[4] לסמוך על היתר הרמ"א שדי בהדלקת האש על ידי היהודי אם קיימת השגחה שלא יאכילנו מאכל אסור. גם בשו"ת יחווה דעת[5] פסק להקל לספרדים לאכול מאכל שבושל על ידי גוי אם הישראל הצית את האש, אף שהמחמיר תבוא עליו ברכה. הגר"ע יוסף מקל בדבר בגלל שני ספקות נגד מרן. ראשית, יתכן להלכה כרמ"א. שנית, אף אם הלכה כמרן, שמא יש להקל בשפחות הקנויות לנו. גם בשו"ת מנחת יצחק[6] כתב שיש לצרף את הנימוק של שפחות הקנויות לנו, וכן פסק בשו"ת עשה לך רב לספרדים, לסמוך בשעת הדחק על הצתת האש של היהודי. מכל הנ"ל עולה, שגם חיילים ספרדים יכולים בשעת הדחק לאכול מאכל שבושל על ידי גוי, בתנאי שהיהודי הצית את האש.

ד. אבל בנידון שאלתנו, שהחייל הדרוזי בישל, ויד יהודי לא היתה שותפה כלל בתהליך הבישול, לכאורה גם לרמ"א המאכל אסור, היות שכתב בסוף דבריו שכל ההיתר מותנה בזה "שאי אפשר שלא יחתה אחד מבני הבית מעט". אבל כאשר ברור ללא צל של ספק, שיד חייל יהודי לא היתה מעורבת כלל בבישול, המאכל צריך להיות אסור גם לפי הרמ"א. אלא שמה שכתב הרמ"א "שאי אפשר שלא יחתה אחד מבני הבית מעט". כפי הנראה מוסב על הדין לכתחילה, בעוד שבדיעבד בדעתו להקל. מלבד זאת אם לא נמצא היתר מסוים לדבר, לא יהיה לחיילים שומרי מצוות כמעט מה לאכול בשבת, מלבד מזון קר, וזה בוודאי עינוי וגרימת צער לחיילים העוסקים בביטחון שוטף בחבל עזה, ובעיקר בתקופת החורף, שאם נמנע מהם אוכל חם ומבושל עלול הדבר לפגוע באופן תפקודם. לשם כך עלינו להתבסס על שיטת הגרי"א הענקין[7] כפי שיבואר להלן.

ה. לשיטתו, מאכל שנאסר מצד בישול גויים הוא רק מאכל שמלכים בפועל מלפתין בו את הפת. אבל אותם המאכלים שאין המלכים מלפתין בהם בפועל את הפת, אף על פי שעניים כן מלפתין בהם את הפת, אינם בכלל הגזירה.
דבריו של הגר"א הענקין מבוססים על דברי הפרי חדש[8] בדעת הרמב"ם, שהעיקר באיסור בישול גויים הוא, שהמאכל בא ללפת את הפת. כך כתב גם הרדב"ז[9] ונגד דעת מרן השו"ע[10] שכתב שלא רק מה שבא ללפת הפת אסור, אלא גם דבר שבא לפרפרת, והסביר הפר"ח שפרפרת היינו קינוח. א"כ כל מה שבא לקינוח סעודה, אסור לשו"ע משום בישולי גויים אלא שהפר"ח עצמו חולק בזה על השו"ע.
יוצא שבימינו כמעט כל המאכלים כגון תפוחי אדמה, בשר וירקות מבושלים אינם נאכלים בפועל על ידי מלכים יחד עם הפת, ורק עניים נוהגים כן כדי להשביע את נפשם. לפיכך ברב המאכלים אין איסור בישולי גויים ואין אפילו צורך שישראל יצית את האש. אומנם מאכלים יקרים מאוד, כגון ביצי דגים שבושלו, כיוון שמלכים מלפתים בהם את הפת, הרי הם בכלל הגזירה. אומנם דעתו של הגר"א הענקין היא דעת יחיד, אך יתכן מאוד שגם שאר הפוסקים יודו לדבריו, כאשר אירע מקרה שיד ישראל לא הייתה מעורבת כלל בבישול, כגון בנידון דידן ובפרט בשעת דחק גדולה כגון בצבא בתקופות החורף, ובזמן תעסוקה מבצעית וכאשר אין תחליפי מזון אחרים לצורך סעודת שבת.

ו. מאחר ששיטה זו אינה מפורסמת אביא להלן תמצית דבריו בתשובותיו[11]: "כי עיקר הפירוש עולה על שולחן מלכים" לע"ד אינו כפי שמשתמע שמפני חשיבות המאכל יש בו משום בישול גויים ואם אינו חשוב כאן אין בו משום בישולי גויים, כי כמדומה שכמעט כל המאכלים אוכלים אותם כעשיר וכרש וההבדל שביניהם שהעני אוכלם במים והעשיר בחלב או בבשר. ומתבלם במיני תבלין שונים. וע"ע שאמרו "והי בבלאי טפ שאי ואכלי נהמו בנהמה" (ביצה ס"ט ע"א), שהעני אפילו הדייסה חשובה לו כליפתן, וכדומה למשל לתפוח אדמה ואלה המינים, אבל הוא אוכלם להשביע את עצמו ולא ללפתן, ובזה אין דין בישולי גויים לפי הפסק ההלכה".
עוד הוסיף הגר"א הענקין וכתב[12]: "העיקר בדין זה לדעתי, שכל דבר שאין מלפתין את הפת אין נקרא עולה על שולחן מלכים, והמ"מ בין מלכים לאין מלכים שהדברים המלפתין את הפת לכל אדם והמלכים אוכלים זה בלי פת".

סיכום:

א. לכתחילה צריך שהחייל המבשל יהיה יהודי.
ב. כשהטבח גוי, חובה שיהודי יצית את האש, או יניח את הקדירה, או יגיס בתבשיל.
ג. בדיעבד או בשעת הדחק, כאשר יד יהודי לא השתתפה כלל בתהליך הבישול המפורט בסעיף ו' יש להתיר את המאכל רק אם אין מזון חליפי משביע ובזמן תעסוקה מבצעית, או לצורך סעודת שבת וכדומה.









[1] שו"ע יו"ד סימן קיג. א.

[2] שם סעיף ז

[3] שם סעיף ד

[4] חלק ט' סימן קנט

[5] חלק ה' סימן נד

[6] חלק ז סימן ס"ד

[7] תשובות איברא סימן מב

[8] סימן קיג סק"ג

[9] שו"ת ח"ג סימן תרל"ו

[10] י"ד סימן קיג א

[11] איברא מ"ב, א

[12] שם ג