הדפסה
יהדות - אמונה

עם ישראל - לאן?


הימים ימים סוערים.

עדים אנו לתהליכים אדירים המתרחשים לנגד עינינו.

ב100- שנים האחרונות זוכה עם ישראל, לתקומה מחודשת בארצו. לאחר 2000 שנות גלות נוראה, מתנער העם מעפרו בארצות הנכר ומתקבץ חזרה לארצו. עם ישראל שוב ריבון על ארצו.

רואים אנו בעינינו את הקץ המתגלה, שהרי "ואתם ענפיכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל" וכפי שאמר ר' אבא (סנהדרין צח') "אין לך קץ מגולה מזה"- כשתתן הארץ את פרותיה לבניה בעין יפה, סימן הוא שקרב הקץ ועת הגאולה הגיע.

אך תהליכים ומהפכות אלו שאנו עוברים הם לא רק בצד החומרי. אנו עוברים מהפיכות וחידושים גם בצד הרוחני: עולם התורה הישראלי פורח, ישיבות, מכינות, אולפנות ומדרשות קמות ופועלות בכל רחבי ארצנו. נוער חלוצי נפלא, אידיאליסט וערני, אוהב עמו, ארצו ותורתו ובנה ופועל בכל תחום שיש לאל ידו לתרום. עם ישראל נמצא (במובנים מסוימים) בתקופה גדולה שכמוה לא ידע מאז ימי מלכות בית ראשון.

העמקה ביסודות אמונתנו תוכיח שנמצאים אנו כעת בתקופת "אתחלתא דגאולה". התהליך הארוך והמייגע החל. גאולתנו נמשלה בפי חז'ל כ"אותה איילת השחר בבקיעת אורה- כך היא גאולתן של ישראל בהתחלה היא באה קמעא קמעא ואח"כ היא מנצנצת ובאה…"

בתקופה בה אנו מצויים כיום, צריך כל אחד ואחת מאיתנו לאמץ לעצמו שתי נקודות מפתח. שתי נקודות שיעזרו לנו ויובילו אותנו קדימה בדרך המורכבת העומדת בפנינו.

נקודה ראשונה:

שנהיה אנשים שחיים עולם פנימי-רוחני שמחפשים כל הזמן אחרי תוכן ומשמעות.

יש כיום, הרבה מאוד אנשים בעולם, מיליארדים, שפשוט "מתגלגלים" שואלים אותם: "מה נשמע"? והם עונים: "בסדר, סוחבים", למיליארדי בני אדם אין עולם פנימי-רוחני, הם חיים את העבודה שהם צריכים לעבוד בה, אוכלים את האוכל שהם צריכים לאכול- מספקים לעצמם את כל ההנאות החושיות, הם עסוקים כל הזמן ב"להסתדר בחיים". ויש אנשים שכן יש להם עולם פנימי-רוחני, אנשים ש"לעשות חיים" אצלם זה להיות כל הזמן מממש את הנשמה, את עולם הרוח, את המחשבות ואת ההרגשות שיוצרות בחיים תוכן ומשמעות.

כמו ששמתם לב, עד עכשיו עדיין לא הוזכרה שום מילה "דתית" ועכשיו יש להוסיף שכמובן בהקשר שלנו, התוכן הוא כולו תורה ודבר ה', צימאון לשמוע דבר ה' ולחיות את החיים האלוקיים, בניגוד לשטחיות, לרדידות ול"מצות אנשים מלומדה", כלומר: יש כאן שני שלבים:

א. שלב כלל-אנושי: כמו שאנו יודעים, החברה המערבית כולה נמצאת בתהליכי התפוררות, בייאוש פנימי, בפסימיות נוראית, משום שהיא הפכה להיות חברה מטריאליסטית, חברה שלא מוצאת משמעות, תוכן ואידיאל ומתוך כך היא במצב פנימי של ייאוש, פסימיות והתפוררות. אנשי רוח בכל העולם (המעטים שעוד נשארו), הם מדברים רק על דבר אחד: על הצורך לחזור חיים של משמעות, לחיים של תוכן, לחיים של אידיאל ורוחניות.

אנו צריכים לצפות שקודם כל כבני אדם, אנו נתנהג כ"בני אדם" ובן אדם כמו שאנו יודעים זהו לא קוף עם נפח מוח גדול שמנסה לממש את הגנים שלו רק בצורה יותר חכמה, אלא, זהו אדם- שנברא בצלם אלוקים, יש בו רוח, יש בו צימאון לדעת, צימאון לאמת, צימאון למשמעות, צימאון לעולם פנימי וזה עיקר החיים, כל השאר אלו רק ה"כלים" של החיים, מהות החיים, עצמות החיים זה התוכן הפנימי.

אנחנו- עם ישראל, יודעים שעיקר מרכז החיים זה העולם הפנימי, תפילה (לדוג') בשבילנו היא עונג, היא רוממות רוח, לימוד התורה אצלנו זה "לעשות חיים"- "ואתם הדבקים בה' אלוהיכם חיים כולכם היום", אנחנו מגשימים את עצמנו, אנחנו מממשים את עצמנו, כשאנו לומדים, כשאנו מתפללים, כשאנו מקיימים מצוות, כשאנו עובדים את עבודת ה' וישראל עמו.


ב. מעל גבי הפן האנושי-כללי מופיע אותו מאבק קשה ונורא שיש בציבור "שלנו" בין אלו החושבים שאפשר לחיות כאנשים דתיים רק כ"מצות אנשים מלומדה"- כלומר: באופן טכני, מן "דתיים סוציולוגיים", "שומרים שבת, כשרות וטהרת המשפחה" ובזה הם שילמו את ה"קנס" לאלוקים, אך העולם הנפשי שלהם, העולם הפנימי שלהם הוא עולם מטריאליסטי, רדוד, שטחי ונהנתני, בדיוק כמו העולם החילוני, אולם משום מה הם משייכים את עצמם אל תוך העולם הדתי ע"י איזושהי מערכת התנהגותית-טכנית ועוד מלבישים על דעתם אידיאולוגיה שאומרת שזוהי ה"ציונות הדתית הקלאסית" שעיקרה: "יש דברים שקשה לי איתם ביהדות, לכן אני אחפש מתוך היהדות היתרים לחולשות שלי, "כן, יש דברים ביהדות שאני לא מבין את ההגיון שלהם או שלדעתי הם לא רלוונטים כאן ועכשיו בשנות האלפיים, לכן אני לא מקבל אותם ויוצר יהדות נאורה, חדשה ועוד קורא לה "ציונות-דתית" – "דרך האמצע", דרך של פשרה וויתורים, "אני לא אהיה ה"חילוני" שפורץ את כל הגבולות ואני לא אהיה ה"חרדי" שחי לו עם הדת הזאת של פעם, הפרימיטיבית הזאת", בדרך אותם אנשים מכינים לעצמם כל מיני חוברות וספרים תורניים (בעיקר בעניני צניעות), ש"מכשירים" לכאורה את הדברים שהם אומרים ובדרך הם ג"כ מתעלמים, במקרה הטוב, מגדולי הדור של הציונות הדתית- האמיתית, במקרה הרע הם ממעיטים בערך אותם רבנים ומזלזלים בהם בחוצפה שלא תיאמן.

אחר כך אותם אנשים לא מבינים מדוע מערכות החינוך מתפוררות, הם לא מבינים מדוע "זה קרה דווקא לי שהבן שלי נהיה חילוני", הם לא מבינים מדוע המשפחות הדתיות ג"כ מתפרקות ועוד ועוד…

האסון הנוראי הזה של אותה דתיות עלובה, שטוחה ורדודה, אנו צריכים שתהיה שנואה עלינו והשאיפה הכי פשוטה שלנו צריכה להיות: לחיות חיים עמוקים גם במובן האנושי- כלומר: כמובן שכל ה"אנושיות" אצלנו היא מקבלת פנים חדשות, מיוחדות, מתוך תורה, מתוך אמונה, מתוך יראת שמיים. וגם במובן הדתי-רוחני (בקיצור: שנהיה אנשי אמונה בעלי עולם פנימי-רוחני).

כמובן שאנו יודעים שזה מאוד מאוד קשה וזה יהיה עוד הרבה יותר קשה בשנים הקרובות, משום שאנו נמצאים באחת התקופות החשוכות ביותר של המין האנושי, כשמסביבנו תרבות שלימה שוקעת ואנו צריכים להיאבק נגדה ומולה ולבנות לעצמנו באופן אישי-בלעדי, מתוך גבורה עצומה ומתוך משמעת עצמית עולם נפשי-פסיכולוגי-רוחני-תרבותי א-ח-ר מרוב העולם הסובב אותנו, גם העולם החילוני וגם לצערנו הרב העולם הדתי שאנו חיים בתוכו.

נקודה שנייה:

"אידיאליזם"- אידיאליזם זה לא שאדם רוצה להיות ראש ממשלה או מח"ט, אידיאליזם זה אדם שמוכן להתאמץ ולעבוד קשה ולאורך הרבה שנים בדברים שהוא מאמין בהם. זו הנקודה הפנימית של האידיאליזם. לנפנף בסיסמאות ולנסות להגיע לכל מיני עמדות השפעה- לילדים זה מאוד נחמד, אך בסופו של דבר המבחן בין אדם שהוא אדם אידיאליסט לבין אדם שהוא לא אידיאליסט הוא: בין אדם שרוצה לחיות חיים נוחים ורגועים ובין אדם שמוכן בכל גיל לעבוד קשה, להתחיל מההתחלה ולשים את עצמו בכל מיני מקומות שהוא צריך שם לעמול עמל מאוד קשה, וכמובן שהמטרות של העמל הן שוב: עבודת ה' וישראל עמו.

המרקם הטבעי שעליו נבנתה מדינת ישראל הולך ומתפורר, אנו נמצאים בעידן פוסט-ציוני של מחיקת כל ערכי החיים היסודיים שבנו את מדינת ישראל, המחיקה הזאת היא חלק מן התהליך האלוקי, כמו ב"הלכות שבת": "מוחק ע"מ לכתוב זו מלאכת- יצירה"- מחיקת כל ההרגשות, כל התחושות והמחשבות של הציונות החילונית, של האידיאליזם החילוני, של הדברים הפשוטים שבנו את המדינה עד היום, זו התקופה שאנו חיים בה כיום.

מי ימלא את החלל? איך המדינה תחזיק מעמד בתקופת המעבר- עד שייבנו התודעות החדשות? מי יבנה את רוח הלחימה של צה"ל? מי יבנה את מסירות הנפש הדרושה להתיישבות? מי יעסוק בשמירת המרקם העדין של החברה הישראלית- להרבות אהבה, נעימות, לכבות את השריפות שנדלקות בכל מקום, אם לא שיהיה לנו גדוד של אנשים אידיאליסטים שמוכנים להיות ה"פראירים" של עם ישראל ומדינת ישראל בתקופה הזאת ולעשות את אותה עבודה שאולי אחרים קוראים לה "עבודה שחורה", אבל אם לא אנחנו נעשה את זה בתקופה הזאת, אנו לא רואים מישהו אחר שיעשה זאת. וזה מתחיל מרצון לקחת אחריות. קודם כל אחריות על עצמנו- משמעת עצמית, תביעות ברורות, משימות, יעדים ואח"כ אחריות על ה"מסגרת"- אחריות על החדר, אחריות על האהל, אחריות בכיתה בבי"ס, אחריות בצוות, אחריות במחלקה וכו'.

אחריות לא מקבלים, אחריות לוקחים, אחריות לוקחים מתוך תודעה פנימית, מתוך שליחות, מתוך הרגשה של "אם לא עכשיו-אימתי", מתוך הרגשה של "אם לא אני אין מי לי"- זאת תכונה והיא באה לידי ביטוי גם בקודש וגם בחול, בסופו של דבר היא נגמרת במילה "מנהיגות", אולם היא לא מתחילה משם, היא מתחילה מן הדברים הקטנים- מדרישות עצמיות ונגמרת בזה שהאדם הוא "תופח ע"מ להתפיח" והולך לפעול עם א-ל.

בואו נתלכד יחד, איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק, חזק ונתחזק, בעד עמינו האהוב, ובעד ערי אלוקינו, נתחבר כולנו יחד להיות עבדי ה' וישראל עמו.