הדפסה
יהדות - אמונה

טוב ורע באדם ובעולם

כאשר אנו מביטים על עצמנו ועל העולם הסובב אותנו, אנו נפגשים עם גילויי טוב וגילויי רע.
מצד אחד, אנו רואים שיש בנו הרבה מעשים והופעות של טוב כגון אכפתיות, אחריות רצינות, אהבה חמלה, עזרה לזולת וכו'. מצד שני, אנו עדים גם לגילויי רע דוגמת אדישות, קלות דעת, יצריות ותאוותנות, אכזריות אגואיסטיות וכו'. אנו מוצאים את עצמנו עומדים נבוכים ומבולבלים - כיצד יש להתייחס לכך, עד שלפעמים נדמה כי גילויים אלו ממש הפכיים זה לזה!

השאלה מחריפה כאשר גם בפסוקי הנביא אנו מוצאים לכאורה סתירה. מחד גיסא נאמר בספר קהלת (פרק ז' פסוק כ"ט) "עשה האלוקים את האדם ישר", מאידך גיסא נאמר בספר איוב (פרק י"א פסוק י"ב) - "ועייר פרא אדם יולד", וצריך להבין מהו יסוד האדם, יושר וטוב או חס וחלילה פראיות ורוע?

כלל נקוט בידינו, כאשר רוצים אנו להבין מהי דעתה והשקפתה של התורה בנושא מסוים, עלינו לגשת לפעם הראשונה בו מופיע הנושא בתורה, וע"כ בענייננו אנו נפגשים עם הטוב והרע והחיבור בניהם בציווי האלוקי המפורש לאדם הראשון לגבי יחסו לעץ הדעת המופיע בבראשית (פרק ב' פסוק י"ז) "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות", וצריכים אנו לברר, מה עניינו היסודי של עץ הדעת, מה החומרה הרבה באכילתו ממנו עד כדי חיוב מיתה ומה קרה לאחר חטאו של אדם הראשון בעוברו על איסור חמור זה?

שאלות אלו העסיקו רבות את פרשני התורה בנגלה ובנסתר ואנו ננסה להבין הענין על פי דעת הרמב"ם ב"מורה נבוכים" (חלק א' פרק ב') ובעיקר על פי ההסבר המובא בספר "נפש החיים" (שער א פרק ו' בהגהה עמ' י"ז-י"ט): כאשר אדם הראשון היה בגן עדן היה הוא בעל בחירה בין אמת ושקר. כולו היה טוב והרע היה מחוץ לו (הנחש) ללא שום נטייה לקלקול מידותי ומוסרי ולעולם ייצרי ותאוותני. כאשר חטא באוכלו מעץ ה"דעת" [עץ המחבר הטוב והרע, שהרי 'דעת' במקרא הינה לשון 'חיבור' (כגון "והאדם ידע את חווה אישתו" - "אשה בתולה ואיש לא ידעה")], נתערבו בו כוחות הרע, ומאז עץ הדעת - הטוב והרע נמצאים בו בתוכו ממש, והאדם הפך להיות בעל יכולת לקלקול מוסרי ולדרדור תאוותני. תוצאת החטא - ערבוביה גדולה במעשה האדם ושינוי רב מאוד - "שכל מעשה האדם המה בערבוביה והשתנות רבה מאוד, פעם טוב ופעם רע, ומתהפך תמיד מטוב לרע ומרע לטוב. וגם המעשה הטוב עצמו כמעט בלתי אפשר לרוב העולם שיהיה כולו קודש זך ונקי לגמרי בלי שום נטייה לאיזה פניה ומחשבה קלה לעצמו, וכן להיפך במעשה הלא טוב, גם כן מעורב בו לפעמים איזה מחשבה לטוב לפי דמיונו. וגם הצדיק הגמור שמימיו לא עשה שום מעשה לא טוב ולא שח מימיו שום שיחה קלה לא טובה ח"ו, עם כל זה כמעט בלתי אפשר כלל שמעשיו הטובים עצמם כל ימי חייו, יהיו כולם בשלמות האמיתי לגמרי ולא יהיה אפילו באחד מהם שום חיסרון ופגם כלל, וזה שאמר הכתוב "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", רוצה לומר שאי אפשר שלא יהיה על כל פנים קצת חיסרון במעשה הטוב עצמו שעושה, כי חטא פירושו חיסרון כידוע…" (לשונו הזהב בספר נפש החיים).

ומאז ועד היום (חוץ מהימין שבין מעמד הר סיני לחטא העגל שפסקה זוהמתן של ישראל) מעורבים באדם כוחות הטוב ויצר הרע והאדם נמצא במאבק ובבירור תמידי ביניהם איזה כח יוביל את האדם במהלך חייו וכמו שאומרת הגמרא במסכת ברכות, "לעולם ירגיז (יאבק) אדם יצר טוב על יצר הרע."

זו כוונתו של הקב'ה באזהרתו לאדם הראשון לבל יאכל מעץ הדעת, "כי ביום אכלך ממנו מות תמות", כלומר על ידי אכילתך תתערב בך זוהמת הרע שאי אפשר להפרידה ממך אלא במיתתך. על פי הסבר זה ניתן לבאר את הסתירה בין הפסוקים שהזכרנו בתחילה: באמת יסודו של האדם היא הישרות והטוב שבו, "עשה האלוקים את האדם ישר" - מכוח צלם האלוקים הנמצא בו, ועל כן בכל בוקר בקומו אומר האדם, "אלוקי נשמה שנתת בי טהורה היא", אלא שבהיפגש הצד הנשמתי - הפנימי - היסודי של האדם עם מציאות החיים המצומצמת, החומרית, היצרית, בעולם הזה יכולה להתגלות פראיות ורוע, תאוות וקלקולים מוסריים מידותיים ומעשיים. ועל כן דייק הפסוק באמרו "ועייר פרא אדם יולד" היינו, משעת הלידה, היציאה לעולם הזה יש אפשרות לקלקל ולעוות מה שא"כ רגע לפני הלידה ששם הכל עומד על יסודו ושורשו, יושר וטוב, טהרה וקדושה.

א"כ עלינו לדעת שהכל תלוי בנו. אם נזכור שיסודנו טוב ויושר, ממילא אף הרע יוכל להצטרף לעבודת ה' בתמימות ובשלמות וכמו שכבר נאמר במדרש בספרי (פרשת ואתחנן), "ולעבדו בכל לבבך, בשני יצריך - יצר הטוב ויצר הרע".

זהו כל תפקידנו ולכך צריכים אנו לחנך את עצמנו ואת הדורות הבאים, לגלות את הטוב והיושר היסודי שבנו וכמו שכתב הרב קוק באיגרת החינוך המפורסמת שעקרו של החינוך "לעשות אדם טוב וישר", ומאידך אם נפלנו והדרדרנו לא נתייאש, אלא אדרבא, נחזור לעצמנו ולעצמיותנו.

נסכם הדברים בדברי מרן הרב קוק זצ"ל בספרו אורות התורה (פרק י"א פסקה ב'): "האדם הישר צריך להאמין בחייו, כלומר שיאמין בחיי עצמו והרגשותיו ההולכים בדרך ישרה. התורה צריכה שתהייה נר לרגלו שעל ידה יראה את המקום ששם הטעות עלולה, שלפעמים תתע הנפש בתוהו לא דרך. אבל המעמד התמידי צריך להיות הביטחון הנפשי. האיש הישראלי מחויב להאמין שנשמה אלוקית שרויה בקרבו…וקל וחומר העם צריך בכללו להאמין באמונה בהירה ונלהבת מאוד בחייו בנטיותיו וללכת בהם בבטחה, אז ידע איך משתמשים לאורה של תורת חיים".