הדפסה
יהדות - אמונה

השתדלות וציפייה לנסים

לא פעם כאשר אדם נמצא במצוקה שומעים אנו את המשפט - "אל דאגה, הכל יהיה בסדר, ה' יעשה נס והכל יסתדר". וצריכים אנו לברר מהו היחס הנכון בין השתדלותו ומאמציו של האדם לדאוג לצרכיו החומריים והרוחניים לבין ציפייתו לעזרה אלוקית משמיים.
התייחסות לשתי גישות אלו מובאת בגמרא במסכת שבת (דף נ"ג ע"ב): "ת"ר מעשה באחד שמתה אשתו והניחה בן לינוק ולא היה לו שכר מניקה ליתן ונעשה לו נס ונפתחו לו דדין כשני דדי אישה והניק את בנו. אמר רב יוסף בא וראה כמה גדול אדם זה שנעשה לו נס כזה, אמר לו אביי אדרבא כמה גרוע אדם זה שנשתנו לו סדרי בראשית". גישתו של ר' יוסף מבטאת את התייחסותו הבסיסית של האדם לגילוי ניסי. אדם הזוכה לנס היוצא מדרך הטבע זהו אדם בעל מעלה רוחנית גבוהה מאוד, אך מיד עונה לו אביי בהדגישו שקודם כל חובה על האדם לדאוג לעצמו בהשתדלותו ולא לגרום לשינוי סדרי בראשית המעידים על פחיתותו וחסרונו.
כמובן שאין אביי שולל את מציאות הנס שהרי בגמרא מובאים סיפורים רבים על נסים לגדולי חכמינו אך הציפייה האלוקית מן האדם איננה שיסמוך על הנס אלא שישתדל ויתאמץ לטפל בצרכיו בדרך הטבע. להפתעתנו לא מצאנו שרבי יוסף השיב לדברי אביי….
שתי הנהגות אלו הן שהבדילו בין דור האבות לדורו של משה רבנו כפי שנאמר בתחילת פרשת וארא "וידבר אלוקים אל משה ויאמר אליו אני ה'. וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם", ומבאר ריה"ל בספר הכוזרי (מאמר ב' פסקה ב'), "באמרו וארא אל אברהם ואל יצחק ואל יעקב באל שדי - רצונו לומר בדרך הכח והניצחון… ולא ברא להם מופת כאשר ברא למשה…ועשה עם משה וישראל מה שלא הניח ספק בנפשות - כמו מכות מצרים ןקריעת ים סוף והמן ועמוד הענן וזולתם - לא מפני שהם גדולים מאברהם יצחק ויעקב, אך מפני שהם רבים והיה הספק בלבבם, והאבות היו בתכלית האמונה וברי הלבב שאפילו לא היו פוגעים כל ימותם כי אם רעה לא הייתה אמונתם באלוקים נחלשת ולא היו צריכים לכל זה".
הדוגמא החריפה ביותר לעיקרון זה - שאין לסמוך על הנס אלא להשתדל בדרך הטבע, מופיעה בתלמוד הירושלמי במסכת שקלים (פרק ו' הלכה ג') - כידוע אחד מעשרה נסים שנעשו במקדש היה שלחם הפנים החזיק מעמד שבוע ימים והיה טרי ביציאתו כבכניסתו, ומבארת שם הגמרא שהשולחן שעליו הניחו את לחם הפנים היה עשוי משיש ולא מכסף כדי שלא יתעפש (שהרי השיש הינו חומר קר והכסף חומר חם). שואלת הגמרא "לא כן תני - זה אחד מן הנסים שנעשו בבית המקדש שכשם שהיו מניחים אותו חם כך היו מוציאים אותו חם", וא"כ יכלו להניחו על שולחן של כסף ולא היה מתעפש משום שהיה נעשה בו נס? עונה הגמרא - "אין מזכירין מעשה נסים" ומפרש שם קרבן העדה - "אין סומכין על הנס ועושין הכל שלא יתעפש בדרך הטבע".
הרי לנו שאף במקום שנעשה בו נס - ביהמ"ק - ואף בדבר שנעשה בו נס - לחם הפנים - שלא התעפש, צריכים אנו להשתדל ככל יכולתנו ורק אחר כך מופיע הנס.
ואם נקשה ונאמר הרי מצינו בעבר ביציאת מצרים שה' גאל אותנו גאולה ניסית ואם כן היכן הייתה השתדלותנו? לשאלה זו מתייחס רבנו בחיי בפירושו לתורה (שמות י"ג י"ח) "וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים. על דרך הפשט יצאו ישראל ממצרים חלוצים כאנשי צבא היוצאים למלחמה ואף על פי שאין ישראל כשאר העמים שיהיו צריכים להזדיין כנגד האויבים, דרך התורה לצוות שיתנהג אדם במקצת בדרך הטבעי והמקרה, ואח"כ יפעל הנס. וכן מצינו שאמר הקב'ה ליהושע "שים לך אורב לעיר מאחריה" ועם מלומדי הנסים והנפלאות, למה יצטרכו לאורב?! אלא שרצון התורה בכך שיעשה אדם בדרך הטבע כל מה שבידו לעשות והשאר יניח בידי שמים. וכן אמר שלמה המלך ע"ה: "סוס מוכן ליום מלחמה ולה' התשועה" כלומר חייבים בני אדם להישמר בנפשותיהם ולהכין סוסים וכלי מלחמה והקב'ה יושיע כי תשועה לו לבדו יתברך".
מאידך, צריכים אנו להיזהר לא לעשות מעשי יאוש לא הגיוניים וחסרי כל תועלת וכמו שכתב החזון איש בספרו "אמונה וביטחון" (פרק ב' פסקה ו') בהתיחסותו לטעותו של יוסף בבקשתו משר המשקים שיזכירהו - "יוסף ידע שאין הצלתו תלויה בהשתדלות והכל מיד ה', אבל בהיות שנתחייב האדם בפעולות ולא לסמוך על הנס, חייב יוסף את עצמו להשתמש בהזדמנות זו לבקש משר המשקים, ואמנם בהיות שלפי תכונת הרהבים (המצרים) אין בטבעם לזכור ולהטיב, אין ראוי המעשה הזה, רק מתוך יאוש והמיואש עושה כל מה שיכול, אף דברים הרחוקים מכל תועלת, אבל אין לבוטח בה' לעשות כמו אלה ואין זו מפעולות החובה. ויש במעשה זה כעין זריית אבק על זוהר האמונה והביטחון ואחרי שאינה חובה היא אסורה".
ונסכם בדברי הגמרא במסכת ברכות (ח' ע"ב) "גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמיים" ובפירושו של הרב קוק שם בגמרא (עיו אי"ה ברכות א עמ' 41): "ההרגשה המעולה של נהנה מיגיע כפו היא היותר שלמה וטובה של כל ההרגשות המוסריות שבאדם. כי בהיות חקוקה בטבעו של אדם, ההרגשה הטובה שכיוון שהוא חופשי בפעולותיו ויכול על ידי חריצותו להשתלם בעצמו בכל ענינו, אין מהראוי שיישב בחיבוק ידיים ויחפוץ שאחרים יעשו עבורו. וגם על ההשגחה האלוהית ראוי שיקבע בנפשו שלא יאתה להיות סומך כי אם במה שאין ידו מגעת להשתדל בעצמו, כי כל מה שידו מגעת זוהי השלמות שהשפיעה ההשגחה האלוהית ליתן לו כוח לעשות חיל כדי שיהיה בידו לעשות טוב! הכוח המוסרי הזה יוביל את האדם אל רוממות מעלתו, כי ישתוקק גם כן להשתלם בתורה בחוכמה ובמעשים טובים, הכל כדי להיות נהנה מיגיעו ולא יצטרך להיות מהניזונים בצדקה".