הדפסה
יהדות - אמונה

עבודת ה' בעת פיגועים

שאלה:
אנו כל כך מתאבלים ומצטערים על כל הפיגועים בארצנו. הרבה מצפים לדרכי תיקון מדיניים, לאומיים, צבאיים וביטחוניים. אך שמא יש לחפש את התשועה בכיוון אחר - נתפלל, נחזור בתשובה, נשמור מצוות ואז הקדוש ברוך הוא יצילנו מכל הפיגועים האלה. את כל המאמצים שאנו משקיעים להסביר מהי ארץ ישראל, אולי נשקיע בעשיית תשובה וקיום תורה ובזה נינצל?

תשובה:

ודאי, מאות פסוקים ואלפי פסוקים מלמדים אותנו שההולך בדרכי ה', הינו מאושר. יחד עם זאת יש לברר כמה דברים יסודיים.



  1. קודם כל, יש צורך בעין טובה, צריך להודות לקדוש ברוך הוא על הדברים הטובים, אם רק מזכירים את הצרות ומתארים את המציאות הרעה - יש בזה קלקול של מוסר, של אמונה ושל עבודת ה' ויש גם על כך לחזור בתשובה. יש לחזור בתשובה ביחס לשבת ולכשרות וגם ביחס לאמונה בה'. אדם שאינו מודה לה' על הטובה ורק רואה את הרעה - זה קלקול. לאיוב היו הרבה צרות, איבד רכושו, ילדיו ובריאותו, היה מסכן וסובל. אמרה לו אשתו: "עודך מחזיק בתומתך?! ברך (=קלל) אלוקים ומות"! איוב השיב לה: "כדבר את הנבלות תדברי! גם את הטוב נקבל מאת האלוקים ואת הרע לא נקבל"?! (איוב ב ט-י). המקבל את הטוב ולא את הרע - הנו נבלה.
    אין זאת אומרת שאין לפעול נגד הרע. ודאי, יש לפעול ולהתפלל אך ראיית את הטובה עם הרעה, היא יסוד גבול בעבודת ה' של תיקון המידות. בספר "חובת הלבבות" מבואר באריכות יסוד הכרת הטובה. יש לזכור את הטובה בימי הרעה ותמיד לראות הכל בפרופורציה, וכן כותב הרמב"ם במורה נבוכים שהלכנו ארבעים שנה במדבר כדי לטעום את טעם הקשיים, כך שכשנבוא לארץ נושבת, נדע להעריך נכונה את אושרנו.
    ומעשה ששאלו את הבעל שם טוב איך ניתן לברך על הרעה כמו על הטובה (משנה ברכות ט א) השיב: "שאלו את רבי זושא". הלכו אל רבי זושא, מצאוהו חולה, סובל וחסר כל טוב. אמרו לו: "רבנו שלחנו לשאולך איך לברך את ה' על הרעה כמו על הטובה, השיב: אינני יודע, מעולם לא היה לי רע"!.
    יש לראות הכל בפרופורציה. גם בין אדם לחברו ובין איש לאשתו יש תמיד שלל של טענות הדדיות, גם נכונות, אבל האם יש גם מעלות טובות לזולת בהחלט. ומה יותר מעלות טובות. אם כן למה הנך מתלונן! "הוי דן את כל האדם לכף זכות" (אבות א ו). אמר האדמו"ר מגור: "אם מסתכלים על כל האדם, זה יוצא לכף זכות" (אמרי אמת) ולא ראיה חלקית ומצודדת.
    וכך הוא אם מסתכלים על כל מה שריבונו של עולם עושה לנו בשנים האחרונות. יש אורות ויש צללים אך האורות יותר גדולים לאין ערוך מהצללים. ודאי שיש להתפלל על סילוק הצללים לעשות תשובה למען סילוק הצללים ולנקוט אמצעים לסילוק הצללים, אך אם הדברים נאמרים במנגינה שמשתמע ממנה שאנו חיים בתקופה חשוכה - על זה יש לחזור בתשובה לפני הכל, זה חיסרון חמור של כפיות טובה כלפי ריבונו של עולם.
    כשאתה קם בבוקר, עליך לומר "מודה אני" על כך שמדינת ישראל קיימת, שמאתיים מליון ערבים מסביב הקמים עלינו לכלותינו לא חדרו פנימה, כי צה"ל שלוחו של הקב'ה סגר את הגבול בעדם. מי שאינו יודע לומר "מודה אני" עליו לחזור בתשובה.
    על כך השאלה: "מה לעשות נוכח הפיגועים?" הנה שאלה נכונה מאוד, אך היא תלויה בנגון. אם רצונך לרמוז שהכל רע, הכל נורא - אז קודם כל עשה תשובה על זה.

  2. נקודה שניה ביחס לניגון, למניע של השאלה: "אם נעבוד את ה', אם נחזור בתשובה, אם כל עם ישראל ייטיב דרכיו – היהיו לנו פחות פיגועים? כן בהחלט אך לא בשביל זה אנחנו עובדים את ה', זו עבודה לא לשמה. אמנם, גם עבודה לא לשמה היא עבודה, ומתוך שלא לשמה בא לשמה; הלוואי ונזכה לעבוד את ה' לפחות בעבודה לא לשמה אך היא אינה האידיאל העליון. האידיאל אינו עבודת ה' וחזרה בתשובה כדי לחסוך לנו צרות בעולם הזה, אדרבא, אפילו ידענו שעבודת ה' תסב לנו צרות, בכל זאת לא היינו בורחים ממנה. אפילו הנוצרים יאמרו לנו "נשק את צלב או נזרוק אותך לאש" – אנו לא ננשק את הצלב! נעבוד את ה', נקפח את חיינו, ונסבול ייסורים. מעשה ברב אלכסנדר זיסקינד מהורודנא, בעל "יסוד ושורש העבודה", שחיזק יהודי שנדון למות עקב עלילת דם שעמד איתן ולא התנצר, "ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע". ובחרת במוות…
    מי שעובד את ה' למען טובתו בעולם הזה מאבד הרבה מעבודת ה'. כמובן, איננו מזלזלים בו אנו אוהבים אותו ומחזקים אותו, אך אין להעמיד דרך זו כאידיאל עליון, ולהפיץ אצל אנשי מעלה כיוון זה של חובת חזרה בתשובה ועבודת ה' למען הצילנו מצרות.
    אם יש אדם שרק שפה זו מדברת אליו, בוודאי שיש לדבר לכל אחד בשפתו, אך לאדם אידיאליסט העובד את ה' לשם שמים, אם תדבר אליו בצורה כזאת, הנך עולב בו. הרמח"ל מסביר בספרו מסילת ישרים שאחד ממרכיבי החסידות היא אהבת ה'. אמנם יש אנשים אשר פוקדים אותם משברים באהבת ה'. הם טוענים: "מאוד אהבתי את ה' עד שה' עשה לי צרות, מאז הצטננה אהבתי". לרמח"ל יש שתי תשובות:
    הראשונה- הנה שווה לכל נפש, שכל אדם יכול לקבלה, והיא מסוג "לא לשמה". הרופא מאוד מכאיב לך, אך כיוון שהציל אותך פעמים רבות, הנך נותן בו אמון , לכן זה ודאי לטובתך. הרי זהו רופא כה עדין - אם זה לא היה חיוני ודאי לא היה מכאיב. ודאי יצא מטיפולו דבר גדול. כל הצרות וייסורים שעוברים עליך, דע, גם זו לטובה. וככל שהצרה גדולה, גדולה הטובה שתצא ממנה. על איזו גישה מבוססת ההסברה הזאת? על התעניינותו של האדם בעצמו.
    אך, אומר רבי משה חיים, ישנה תשובה יותר נשגבה לקושיה הזאת. משל לקצין הקרבי שהתנדב לצבא כדי למסור נפשו על העם והארץ, וככל שהוא מוצב במשימה קשה, מסובכת ומסוכנת, - יותר הוא שמח שיש לו הזמנות לבטא מסירותו למולדת. אין לו כלל שאלה על שמפקדו הטיל עליו משימה קשה – הרי בשביל זה הוא בא.
    אדם שאידיאל חייו אינו שלוותו החומרית, כספו, בריאותו, אלא עבודת ה' - ככל שנערמים לפניו קשיים, הוא אינו מתלונן, אלא רואה בכך את הערכה ואמון מצד ריבונו של עולם.
    הוא רואה את הקשיים בהם אנו נתקלים עתה בחזרתנו לארצנו ובתחייתנו לא כהטרדה, שכדי לסלקה יש בלית ברירה לעבוד את ה', אלא הוא רואה בהם אפשרות לעבוד את ה' ברמה יותר גבוהה.

  3. מכאן לנקודה השלישית. אינני יודע מי החל להפיץ את האמונה התפלה, שמצוות ישוב הארץ חייבת להיות בלי מסירות נפש. כל כך הרבה אנשים מדברים כאילו זהו משבר ראשון: "אולי אסור לגור ביש"ע, הם אומרים, הרי זה מסוכן, אולי לא כדאי לנסוע בכבישים". מתי התחילו לדבר בסגנון זה?! איפה הוא מופיע בתורה ובנביאים, במשנה ובגמרא, בראשונים ובאחרונים!!
    ודאי שיש מושג של פיקוח נפש, אבל במה דברים אמורים? בהלכות שבת ובהלכות יום הכיפורים. אבל בהלכות מלכים לרמב"ם, בענייני ארץ, צבא ומדינה - לא מופיע מושג זה.
    במשך כל הדורות עלו לארץ תחת הסכנה. כמובן, לא הכריחו אדם לעלות, אך מעולם לא אמרו לו: "אל תעלה! זה מסוכן!" הרשב"ש, רבי שלמה בן שמעון, בנו של הרשב"ץ, רבי שמעון בן צמח דוראן, כותב בתשובתו שאם יש סכנה בעליה לארץ, הרוצה לעלות יעלה, ומי שאינו רוצה יחדל (ס א).
    איננו כופים לעלות את מי שמפחד, אך מי שעולה, אנו מעריכים ומעריצים אותו מאוד.
    תמיד הקימו ישובים בארץ ישראל תחת הסכנה - גם דתיים גם חילוניים גם חרדיים. חרדים הקימו שכונות בירושלים תחת הסכנה, כגון נחלת שבעה ומאה שערים.
    בוודאי שהתגייסות לצבא כרוכה בסכנה. תמיד ידוע שעל ארץ ישראל מוסרים את הנפש. אברהם אבינו הסתכן כשעלה לארץ ונקלע ברעב. יעקב אבינו הסתכן ונתקע בעשיו.
    תמיד עלו מתוך מסירות נפש, תמיד התיישבו מתוך מסירות נפש, ובוודאי תמיד הלכו לצבא מתוך מסירות נפש.
    באמת פלא, מתי התחיל הכיוון הרוחני לרפות את הידיים מישוב הארץ על ידי טיעונים של סכנה. בוודאי שבראשית הישוב לא דברו כן.
    הראשון שהתחיל לדבר בסגנון רוחני זה, עשה דבר חמור מאוד, וגדול עוונו מנשוא, כמובן אנו דנים כוונתו לטובה, אבל דיבוריו אינם רצויים. הוא עבר על איסור תורה של "לא ימס את לבב אחיו כלבבו" (דברים כ ח). אנחנו נמצאים במלחמה על ארץ ישראל כבר חמישים שנה, ואסור להחליש רוחו של לוחם.
    מי שאומר: "אוי ואבוי, מה יהיה, מה נעשה עם המחבלים האלה" - הינו מחליש את הרוח, וזה טרף יותר מחזיר.
    מי שבוכה בפומבי על הנופלים ומורח את מסך הטלוויזיה עם שכול, הינו עובר על איסור תורה. ודאי שמי שמת לו מת חייב להתאבל ולבכות, אבל זה שייך להלכות הפרט, אך אסור להתיש את הרוח.
    האומר: "אולי לא כדאי לגור ביהודה ושומרון, זה מסוכן; לנסוע כבישים, זה מסוכן" – הינו עובר על איסור תורה. כמובן שיש להיזהר לנסוע בממוגן, ולהציב מסביב לישובים כל מיני דרכי שמירה, גם חייל קרבי חובש כובע פלדה, ואינו משדר בכך חולשה.
    לו היה חלש לא היה מתנדב ליחידה קרבית, לו היה הוא חלש לא היה גר ביהודה ושומרון, הוא ודאי אמיץ וגיבור, יחד עם זה, הוא נוקט באמצעי זהירות.
    אך כל דיבורי החולשה הינם אסורים כמו חזיר, כולנו נמצאים במלחמה, כל אזרח נלחם, כבר חמישים שנה, אנו נלחמים על ארצנו. אנו גם עלולים להילחם עוד הרבה שנים.
    מי שמפיץ דעה שמחר פתאום הערבים יהיו כולם מחמדים וחיכם ממתקים, ומכאן ולהבא לא יקומו עלינו לכלותינו - הינו חי מדמיונות וגם אדם מסוכן המזיק לאומה, מפטם אותה בדמיונות כוזבים ומתוך כך באכזבות כואבות ששוברות את הרוח.
    ודאי אנו רוצים שלום כדי שלא ייפגעו לנו אנשים. ודאי, אבל אל תחיה מדמיונות ואל תפרנס אחרים בדמיונות.
    זקוקים אנו עתה לנחישות ולרצינות, לדעת שאין מקבלים מדינה על מגש של כסף.
    צריך להחזיק מעמד ולא להישבר, כל מי שנאנח ואומר: "אוי ואבוי", עובר על איסור תורה. כמובן, אם זה בינו לבין עצמו בתוך חדרו, כי קשה לו, ניחא. אבל אם הוא מפיץ זאת בככר החיים הציבוריים, הוא ממיס את לב אחיו במלחמה.
    כדי לנצח צריך נשק, אבל צריך גם מורל גבוה, עוז וגבורה. ב"ה, עמנו מלא עוז וגבורה, ב"ה החיילים שלנו מלאים עוז וגבורה. ב"ה היהודים שלנו הגרים בגבול הצפון ושגרים בחבל עזה ביהודה ושומרון, הם מלאים עוז וגבורה, הם ממשיכים לתפקד, הם ממשיכים לחיות, לנסוע בכבישים, ולאחוז בארץ. איזה עם, פלאי פלאים! איזה עם נפלא! איזה עם קדוש! איזה עם מלא יראת שמים! יש יראת שמים של שבת, יש יראת שמים של כשרות ויש יראת שמים של בניין הארץ. זו מצווה וזו מצווה - אפילו מצווה השקולה כנגד כל המצוות כולן.
    זו מצווה שלפעמים דורשת השקעה כמו כל המצוות כולן.
    לכן, נוסיף עבודת ה', נחזור בתשובה מן האנחות והגניחות, מן היללות ומן הבכיינות, נוסיף עוז וגבורה.
מעלה - המרכז לציונות דתית 2017 © מעלה - המרכז לציונות דתית