הדפסה
חינוך - אישים

ד''ר הרצל ז''ל

שאלה: איך אנחנו תומכים בציונות כאשר מייסדה הרצל היה כופר ואפיקורוס? יתר על כן, גם לארץ ישראל לא היה נאמן, שהרי תמך בתכנית אוגנדה?
תשובה: אכן, בצעירותו היה הרצל רחוק מאוד מן היהדות, תינוק שנשבה בעומק השבי. הבלבול שלו הגיע עד שהוא חשב על התנצרות כללית של האומה כדי לפתור את הבעיה היהודית. אך במשך הזמן הוא עזב את התעתועים האלה, וכידוע אסור להזכיר לבעל תשובה את מעשיו הראשונים, ואין זה מן היושר ומן האמת ומן המוסר ומן התורה לטפול על הרצל האשמות בדברים שהוא חזר מהם. מאוחר יותר, הוא אפילו סירב לנשק את ידו של האפיפיור כאשר נפגש אתו ובזה היה קידוש השם גדול.
באשר לאוגנדה, אכן הייתה זו טעות גדולה, אבל הוא חשש משואה הממשמשת ובאה ופחד לאחר את המועד. יתר על כן, גם אנשים רבים יראי שמים חשבו כמותו.
נכון שהרצל לא היה ירא שמים, אבל הציונות לא הייתה רכושו הפרטי, אלא מצווה מן התורה. ריבונו של עולם ציוונו לעלות לארץ, לבנותה ולהקים בה מדינה, כמו שכתוב בתורה פעמים רבות: "והורשתם את הארץ". כלומר, ריבונות לאומית על הארץ וכדברי הרמב"ן: "שלא נעזבה ביד זולתנו מן האומות" (סהמ"צ לרמב"ם מ"ע ד' בהוספות), אלא שהארץ הזאת תהיה בידי העם הזה, כלומר, מדינה יהודית.
כותב מרן הרב קוק: "יש אפשרות לכופר להיות גם כן ציוני או לאומי, כמו שיש יכולת לכופר להיות זהיר בכל המצוות שבין אדם לחברו מפני השכל והנימוס, וכי בשביל זה נעזוב אותן אנחנו. ואנחנו נעשה אותן מפני דבר ד' " (גנזי הראיה ג 24).
משל למה הדבר דומה, לקבוצה של אנשים לא יראי שמים, שיתארגנו לסייע לכל מעוטי היכולת בארץ ישראל ולעשות להם חסד. האם נאמר שמכאן ואילך החסד הנו פסול ולא נצטרף לאותו ארגון של חסד בטענה שמייסדו אינו ירא שמים?!
בזה שאנו תומכים בציונות שהיא צו אלוהי, איננו נותנים לגיטימציה לכך שהרצל לא היה דתי. כך כתב מרן הרב קוק לחותנו הגאון האדר"ת: "בדברי לא ספרתי כלל בשבחו של ד"ר הרצל מצד עצמו, רק אמרתי, כי מחשבה כזאת של הטבת מצבה של ישראל בארץ ישראל, כדאי. אם היינו מוכשרים לה… הייתה הולכת בהצלחה" (גנזי הראיה ג 18).
משל למה הדבר דומה, אומר מרן הרב קוק, לא בגלל שהורדוס בנה מחדש בית שני, צריך ללמוד מזה סבלנות למעשיו והליכות חייו (אגרות הראיה ג קנח, אג' תתעא).
אלא שהקדוש ברוך הוא בוחר לו את שליחיו "הקב'ה עושה שליחותו על ידי כל מה שברא בעולמו" (גנזי הראיה ג 26). אין לנו להקשות קושיות על ד' אלא אדרבה להשתדל להבין את סדרי ההשגחה האלוהית (עיין לשלשה באלול סע' כח). בוודאי ד"ר הרצל לא היה גרוע מהמלך האלילי כורש, שהקדוש ברוך הוא בחר בו כשליח. כותב מרן הרב קוק : "לפעמים, הכוח הזה [של כנסת ישראל] שולח כברק חיציו למרחקים מופלגים מאוד… ומכל מקום הכשרת הגאולה הולכת ומתכוננת על ידם. חזון כזה היה בימי יסוד המעלה של בית שני, כשניצוץ זעיר מאורו של משיח נתלבש במקום הרחוק מאד, בנפשו של כורש המלך האלילי, עד שמצד האור הדק דק הזה מאורו של משיח, קראה אותו הנבואה בשעתו בשם משיח (ישעיה מה א): "כה אמר ד' למשיחו לכורש'" (מאמרי הראיה 309).
זה הכלל, לא מפיו של הרצל אנו חיים, אלא מפי דבר ד', אלא שהוא, הרצל, עורר לדברים הכתובים בתורה. יש לו זכות עצומה וצריך להכיר לו טובה בזה. אבל, כאמור לעיל, הדברים אינם מתחילים ממנו אלא ממשה רבנו, משה אמת ותורתו אמת. כאמור, בתורתנו הקדושה כתוב שצריך לעלות לארץ, לשבת בארץ, ליישב את הארץ, לבנות את הארץ, לרשת את הארץ, לכבוש את הארץ, להקים צבא בארץ, לצאת למלחמה על הארץ, לקיים ריבונות בארץ, להקים מלכות בארץ.
זאת מסר לנו ריבונו של עולם אלפי שנים לפני הרצל. גם אם אדם מחליט להכיר טובה להרצל - אין זה פותר אותו מלשמוע אל דבר ד'.
אבל אדם ישר יכיר טובה ל"מרים דגל תחיית האומה" (אגרות הראיה א עמ' שלה, אג' רצו) "לאיש אשר ברוחו הרים את דגל הלאום" (שם א שלו, אג' רצו) - כלשון מרן הרב קוק. הוא גם כותב לחותנו הגאון האדר"ת אחרי שציין לשבח את מחשבתו של הרצל על הטבת מצב ישראל בארץ ישראל: "ומה אעשה שלדברים נכונים כמו אלה, נמצאים אחדים שחושבים שהם סניגורין חלילה לדברי רשעים". "מי שהוא חשוד לעבור על מצות עשה 'בצדק תשפוט את עמיתך', אין לנו להיות אחראים עליו, לחוש לדבריו ולחלומותיו" (גנזי הראיה ג 18-16).
במיוחד שבמשך השנים הלך הרצל והשתפר. מי שכותב: "השיבה אל היהדות קודמת לשיבה אל היהודים" (ספר הימים א 57), אינו כל כך אפיקורוס. וכן מי שכותב: "אין אומתנו אומה אלא באמונתה" (שם), מה שדומה קצת לדברי רבי סעדיה גאון, שאין אומתנו אומה אלא בתורותיה. או: "אנו מכירים את עצמותנו ההיסטורית אך ורק באמונת אבותינו" (שם).
בספרו אלטנוילדנד, שם הרצל בפיו של הגיבור פרידריך את המילים הבאות: "יושיעך אלוקים אלוקי אבותינו, - ובעצמו תהה על דבריו לאחר שעלו על שפתיו, למן ימי ילדותו בלכתו אחר אביו אל בית הכנסת לא ידע עוד פרידריך מאומה על אלוקי אבותיו".
בוודאי הציונות של הרצל אינה סוף דבר ואחרית דבר, אלא רק התחלה ויסוד. כך כותב מרן הרב קוק, שהאומה אינה יכולה להסתפק בציונות "המצטמצמת רק בהעוגה (תענית ג ח) הצרה של חלומו של ד"ר הרצל ז'ל – עם כל יופיו ועוזו לפי הערך" (אגרות הראיה ב עמ' רח-רט).
יש להבחין בין הגוף לנשמה. התנועה הציונית היא "הגוף הציוני" ויש למלאו בנשמה. "הציונות המעשית והעיונית, הפוליטית והדיפלומטית וכל ענפיה יחד, כמו שיצאו מן הכח אל הפועל עד היום, יש בהם עניינים נשגבים ונעלים, שאנו נקראים ממעמקי הווייתנו הישראלית לתומכם בכל כוחותינו הגשמיים והרוחניים. אבל כל אלה יחד אינם כי אם הגוף הציוני. אבל קרואים אנו מיד לזרוק את הנשמה בגוויה המחוטבת הזאת, כדי שתהיה ראויה באמת לשמה".
אז תוכל למשוך את כולם לתת לציונות מה שמקורה התנ"ך נותן לה. "לא הד קול, שעם שנאוי בעולם, הולך לבקש לו מקלט בטוח מרודפיו" (שם), "אלא שגוי קדוש, סגולת העמים, גור-אריה יהודה, נעור מתרדמתו העתיקה". יש לתת לתנועה הגדולה… דחיפת חיים, להוציאה מקטנותה (שם).
"יסוד חסרון ההצלחה שבכל המבוקש שלהם; מפני שאינם שמים את יסוד היסודות בראש, כקדושת ד' יתברך ושמו הגדול, שהוא הכוח המקיים את ישראל, כמשל המפתח והשלשלת הגדולה שבדחז'ל. ולאידך גיסא, מוטל גם כן על יראי ד', להתייחס אל כל מי שרוצה לעשות איזה דבר טוב לישראל אפילו באופן חומרי ורחוק, באהבה ושלום ולהמשיכו לדרך ד' הטובה" (גנזי הראיה ג 16).
לסיום, נביא קטעים ממכתבו של הרצל לאדמו"ר מגור בעל שפת-אמת: "כבוד קדושת איש מורם מעם, רב וגדול בישראל". "כל אחד ואחד מבני עמנו, אם כי מאמין הוא בהשגחת השם יתברך הפרטית, לא יחדל גם מלהשתדל לעשות מה למען הטיב מצבו". "השקפתי זאת, אשר לפי דעתי, לא תוכל להיות מתנגדת לדעת תורתנו האמיתית, המריצה אותי להרעיש את עולם היהודים לאסוף אסיפות ולייסד ציונות". "על דגלנו, אנו עומדים, יהודים מיהודים שונים, אשר לא נוכל לקבל אחריותם עלינו, בהם אלא אשר אין רוח חסידים נוחה מהם, ובהם חרדים וחסידים רבנים יושבים על מידין, אך מטרתנו אחת היא: לדאוג כאיש אחד ולעשות מה לטובת עמנו, והשם יתברך יעזור על ידינו". "בשם רבבות אלפי ישראל, אשר מתגרת זרים מצבם יתמוטט, בשם רבבות אלפי ישראל הנגועים ברעב ושולחים ידם בכל משלוח יד למען שבר רעבונם, בשם רבבות אלפי ישראל ההולכים מדחי אל דחי… ויתערבו בגויים ויחללו שם ישראל, בשם משפטי התורה ההולכים ומתבטלים במצבנו כזה, ובשם השם המחולל בגויים, הנני מחלה פני קדשו…". "ואשאר מוקיר ומכבד את דברי קדשו" (ספר רגלי מבשר להרב דוד מושקוביץ עמ כ).

(פורסם ב"באהבה ואמונה")