הדפסה
חינוך - אישים

קווים לדמותו של הרב קוק זצ''ל


איש פלא היה במיוחד בתקופה האחרונה, ישיש למעלה מבין תשעים יושב בפינתו, פינה קטנה, דירה צנועה ברחוב קטן וצנוע, כל הבית חסר נוחיות, ריהוט עני ומינימלי, מלבד ספרים בכל הקירות והעולם פוחד ממנו, מדבריו, משאגת תוכחתו, והעולם שומע לקולו, ונוהרים אליו מכל קצות הארץ נערים וזקנים אנשים פשוטים ומרומי עם.
ישיש וחסיד יושב בישיבה כל ימיו על התורה ועל העבודה, והעולם מקשיב לקולו; קול תורה, קול אמונה מוצקת, אמיצה. וכמו שאמרו חז'ל "בגבורה ולא בשתי בגבורה של תורה". הרבה דברים שחז'ל מנו בלומד תורה לשמה ראו בו עין בעין; "אוהב את המקום אוהב את הבריות, משמח את המקום משמח את הבריות, ומכשרתו להיות צדיק חסיד ישר ונאמן", ובזה יש שני פירושים, חסיד וישר ונאמן, ויש לפרש חסיד ישר ולא חסיד עקום וכו' "ונהנין ממנו עצה ותושיה בינה וגבורה וכו' ונותנת לו מלכות וממשלה וכו'".

ויש לציין, כי המאורע האחרון כמעט בחייו, כששכב בביה"ח, שגרם לו שמחה רבה, היה כשתלמידו לשעבר הביא לו הספר קנין תורה, הכולל פרק ששי דאבות עם ביאורים שנערכו לפי השיעורים שלו על פרק זה, שנתן בזמנו לתלמידיו, עם הערות מצוינות של בנו של אותו תלמיד שלומד כיום בישיבה, וכשקבל את הספר הזה היה מלא שמחה, וחיבק ונישק את תלמידו לשעבר, ששימח אותו בשבוע האחרון לימי חייו בהדפסת דברי תורה שלו בספר זה "קניין תורה" – הוא עצמו היה דמות חיה של קניין תורה.

תלמידי הישיבה מכירים את ר' צבי יהודה זצ"ל מימי זקנותו. אבל לכל זקנה יש הקדמה מכל הימים הקודמים לזקנה. ו"חסידים ואנשי מעשה היו אומרים, אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנותנו". הוא האריך ימים והגיע לשיבה טובה, ונתקיים בו המשנה בקניין תורה, "גדולה תורה שנותנת חיים לעושיה", ומובא שם הפסוק, "אורך ימים בימינה", וחז'ל דרשו, "למיימינים בה שלומדים תורה לשמה". כל אלו שהכירו אותו ידעו עד כמה היה במדרגה של לשמה, ובמעשיו היתה ניכרת בחינת לשמה.

ואולי אפשר להוסיף על כך. הוא הנהיג שנים רבות בישיבה, ללמוד כל יום ספר חפץ-חיים, והקפיד מאוד על כך. ובכל עידנא דריתחא בישיבה או בישראל, היה חוזר וממריץ להתחזק בלימוד הלכות לשה"ר, והוא עצמו נכלל בזה; וע"כ נתקיים בו הפסוק העיקרי, יסוד הספר חפץ חיים, "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב, נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה". על הח"ח גופא מסופר מפי מקורביו, שכשהגיע לגיל שיבה, עשה סעודת הודאה, שלא היה נוהג בכגון דא כידוע; והסביר שחשש כל ימיו שאם הוא לא יזכה לאריכות ימים יהיה בזה מעין חילול השם; וע"כ כשהגיע לגיל שיבה ונתגלה לכל שנתקיים בו הפסוק, "מי האיש החפץ חיים וגו'", שמח שמחה גדולה וחשב שראוי משום כך לעשות סעודת הודאה.

השימוש חכמים של הגרצ"י זצ"ל, היה גדול וגם מופלא מאוד. השימוש אצל אביו מרן הרב זצ"ל היה לא שכיח, סופג דברי תורה והנהגות של תורה וארחות חיים של תורה. זה אחדות של נפשות, כמובן כל אחד לפי כשרונות הנפש, וכמו"ש חז'ל שלכן אמר משה ליהושע בחר לנו אנשים כאילו שניהם שווים הרב והתלמיד, וגם כשיש הבדלים גדולים, במח ובנפש, אבל בדביקות אין זה פוגע.

לא פעם שמענו את הגרצ"י זצ"ל מרים קולו בצעקה ובשאגת ארי על עניינים רוחניים שנגעו ללבו. וראינו איך כפי שרגיל בפיו "כל כולי" רותח ריתחא דאורייתא, והלבבות היו מזדעזעים. ועל מה לא היה צועק בכל לבו, על שקידת התורה ועל חיזוק אמונה ושמירת הלשון וארץ ישראל ומדינת ישראל, ועל חרפת המסיון וחרפת החוק החילוני, שעל כולם דיבר בזעזוע נפש, וזעזע את ליבות השומעים. ודבר נוסף שהיה מזמן לזמן חוזר ומתריע נרגשות, על בזיון תלמידי חכמים. את זה קבל מאביו זצ"ל, לא לשתוק על בזיון כבוד ת"ח כידוע, ועל זה לא היה יכול להרגע. הרבה מהתלמידים ודאי עוד זוכרים מה שארע בישיבה לפני כמה שנים בליל ראשון של סליחות, כשנודע לו כי היה מקרה שקבוצת תלמידים התפללו מעריב בזמן שהגידו שיעור כללי בישיבה, וכשבא לישיבה דפק בחזקה על העמוד ושאג שלא יאמר סליחות הערב אם אותם התלמידים לא יבקשו מיד סליחה על מה שעשו, וכן היה. היה חוזר תמיד בקול על מאמר חז'ל כל המבזה ת"ח אין תרופה למכתו, והדגיש, שאינו אומר כלום אלא כך אמרו חז'ל, וע"כ זה אמת ויציב. אני מזכיר זאת כי לצערנו ולבשתינו זה כיום אחד מהדברים שכמעט הותר בציבור, וזה התפשט רח"ל גם בין בני תורה, ואפילו בין גדולים ד' ירחם. ומת"ח גדולים למדים גם אחרים, שהרי לא יתכן שת"ח גדולים יכשלו בעבירה כזו.

על כגון דא היה מדבר דברים קשים מאוד, אם כי ידענו כולנו את עדינות נפשו שהיה בלי שיעור, הרי ראינו תמיד איך היה מקבל פני אדם גדולים וקטנים, אנשים מדוכדכים ופחותים, ושומע דבריהם באורך רוח ובסבר פנים יפות, שכל אחד חשב שכל כולו הוא רק עומד לרשותו, וידיד נפשו, ודאבון ליבו הוא הדבר היחיד שמעסיק אותו. והרבה פעמים שמעו מפיו בערב, שכל היום לא הספיק לאכול ולטעום, משום שאנשים מחכים במסדרון בביתו כל היום. וכ"ז בענייני חסד ועזרה ותושיה, אבל כשהיה נוגע לכבוד התורה ומצוות, היה נאזר בגבורה ומתריע בקול רעש גדול. וכמו"ש חז'ל על עדינו העצני, שהיה עדין כתולעת, וכשיצא למלחמה היה כעץ.

רצ"י זצ"ל לא השאיר בנים, אבל השאיר תלמידים רבים. הגמ' ביבמות אומרת: "כל האומר אין לי אלא תורה, אף תורה אין לו". והגמ' שו"ט פשיטא מאי קמ"ל, וע"ש שהסיקו שאפילו תלמידיו עשו מצוות אין זה נזקף לזכותו. ומוכח שכל מעש"ט שתלמידים עושים זה נזקף בעולם האמת לזכותו של הרב, וזוהי חובת התלמידים להשתדל לזכותו של ראש הישיבה, להרבות במצוות עם כוונה, ולימוד תורה בכוונה ולהתחזק באמונה, ויהיה זה עילוי לנשמתו.

* לקוח מחוברת שנקראת רבנו זצ"ל קובץ הספדים על מורנו ורבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל ראש ישיבת מרכז. עורך הרב אלישע אבינר.