הדפסה
חינוך - אישים

הרב פינחס (פאול) רויטמן

הרב הלוחם את מלחמת היהדות

 

pic024  הרב פינחס (פאול) רויטמן

על מנת להבין את סיפורו של אבי, הרב פינחס פאול רויטמן, וכיצד הפך לאחד המנהיגים הדגולים של יהדות אירופה לאחר מלחמת העולם השנייה, ניתן להתחיל מפּרט אחד בילדותו, שהטביע את חותמו על כל חייו.  

לאבי היה סבא עיוור. כשהגיע אבי לגיל שבע, הוטל עליו להוביל את סבו הקשיש יום-יום לבית הכנסת. המשפחה התגוררה אז בעיר קטנה במזרח צרפת, מץ שמה, לשם הגיעה מפולין כשנה קודם לכן, ב-1926. אבי אכן ליווה את סבו מדי יום לבית הכנסת, בבוקר ובערב. בדרך היומיומית, שמע מן הסב סיפורים על העם היהודי ותולדותיו, על התלאות שעברו עליו במהלך הדורות.

הוא שמע על גיבורי התנ"ך, על מדרשי חז"ל ועל ארץ ישראל הרחוקה. בבית הכנסת, במניין הוותיקין, אבי היה הילד היחידי בין המבוגרים. הוא למד הרבה שירים וניגונים, וחיש מהר התמצא בכל הגינונים של נוסח התפילה. הודות לסבא העיוור, גדל אבי באווירה אשר השרישה בלבו אהבה גדולה לעם ישראל ולתורתו.

כעת, קל יותר להבין שאבי פינחס, בהיותו בן חמש-עשרה בלבד, החליט להקים בעירו, בעזרת כמה חברים, קבוצת נוער דתית-לאומית בשם "ברית הנוער הדתי". אבא נבחר על ידי חבריו למרַכּז הסניף , וכך יצאו לדרך. לילדים לא היה מועדון, וּודאי שלא היה להם כסף. הם ביקשו רשות להתאסף ב...לול שמאחורי האטליז הכשר של השכונה. כל אחד הביא מן הבית כיסא, מדפים, או שולחן ישן. הצעירים טאטאו את המקום, ניקו וצבעו אותו. לחשמל, הם גלגלו מטבעות לתוך קופה עם מד-זמן. כל עוד הכניסו כסף, הנוּרה דלקה. כך הכל התחיל.

באותה תקופה (1935), היו בצרפת עוד ארבע קבוצות דתיות מאותו סוג, וביניהם הסניף החזק ביותר, בעיר הגדולה שטרסבורג. כשמלאו לפינחס רויטמן שש-עשרה, ניהל את מחנה הקיץ הראשון שלו, יחד עם "עמיתו" משטרסבורג, בחור המבוגר ממנו בשנה, בשם משה שיינבך. שניהם היו אחראים מכּדי גילם, ודאגו בעצמם למגורים, לאוכל, לכספים, ולפעולות התרבות והספורט. במסגרת התנועה הצעירה שמעו הנערים שיעורים, יצאו לטיולים, ונטלו חלק במבצעים ציוניים כלליים, כגון מכירת עצים מטעם הקרן הקיימת לישראל.

מהר מאוד הקבוצה גדלה, ובשנת 1938 מנתה כ-400 חברים וחברות במזרח צרפת ובלוקסמבורג. אבא נתמנה למזכירהּ הכללי של התנועה. ב-1939 התארגן מחנה קיץ גדול בלה הוב, שארך שלושה שבועות. הכל נראה מבטיח מאוד, והחברים חזרו מהמחנה מאוחדים, ומחוזקים באמונתם הלאומית והדתית. אך כעבור כמה ימים, בספטמבר 1939, פרצה מלחמת העולם השנייה. 

היהודים ברחו מבתיהם, למרחק מאות קילומטרים, בניסיון להגיע ל"אזור החופשי" שבדרום צרפת. כך הגיע אבי לעיר בורדו שבדרום-מערב המדינה, מנותק מהוריו, ומחוסר כול. אבי כבר היה אז בן תשע-עשרה, והתכוון להמשיך בבורדו את לימודיו ברפואה. אך במהרה התברר לו, כי גם ב"אזור החופשי" אין מנוח ליהודים, והוא נזרק, בשל דתו, מן הפקולטה לרפואה. בהתקרב האויב הגרמני לבורדו, המשיך אבא דרומה לעיר טולוז.

בלי להתייאש, החליט להקדיש את כל זמנו לאֶחיו הנתונים בצרה. הוא הקים חוג ללימוד תורה בבית הכנסת של טולוז, אליו נהרו עשרות צעירים כמוהו, שהיגרו מבתיהם. החוג קלט את כל היהודים כאחד - דתיים וחילוניים, ציוניים ולא ציוניים. בזמנים ההם, כולם התאחדו כנגד האויב הנפשע.

לאחר מספר חודשים, כשהקבוצה התגבּשה דייה, גויסו מבּין שורותיה הפּעילים הראשונים של המחתרת היהודית בצרפת, ה"צבא היהודי". דוד קנוט ואברהם פולנסקי נטלו את הפיקוד הארגוני, ואבא עסק בגיוס מתנדבים. לצד ההתנגדות המזוינת, תפקיד הצעירים היה להסתיר יהודים ללא אזרחות צרפתית, להמציא להם תעודות זהות מזויפות, ולהעביר אוכל כשר ותשמישי קדושה לאלה ששהו במחנות הסגר. המצב החמיר והלך, עד שבנובמבר 1942 נתפס אבי על ידי הגרמנים במהלך "פעולה" ליד הגבול הספרדי. הוא נכלא בתא קטן, ללא אור וללא מים, יחד עם עוד שלושה-עשר יהודים, במשך שבועיים.

למרות התנאים הנוראיים, רוחו של אבי לא נשברה, והוא ניסה לעודד את האסירים האחרים על ידי מתן שיעורים בחושך - על תולדות עם ישראל, על התפילה, על התנ"ך: כל מה שזיכרונו אִפשֵׁר לו לשחזר. ואמנם הנס קרה: בסייעתא דשמיא, כעבור שלושה חודשים הצליח אחיו הצעיר של אבא, דודי אריה רויטמן (שהיה בעצמו אחד מגיבוריה הדגולים של המחתרת היהודית בצרפת), להציל את אבי מציפורני הנאצים. אבא הגיע חזרה לטולוז בערב פורים תש"ג (1943), והפתיע את בני משפחתו ואת ארוסתו לאה, שעבדה אתו במחתרת.

לאחר המלחמה, בחר הזוג הצעיר להקים את ביתו בפריז הבירה. השניים ציפו לעלות לארץ ישראל, אך לאחר חמש שנות מלחמה נוראה, ביקשו לבנות את עצמם ולצבּוֹר קצת כוחות. אבא התלבט באשר להמשך דרכו. בכל יום נשמעו סיפורים חדשים על הזוועות שחוללו הנאצים ימ"ש, ואט-אט התברר לניצולים מה גודל האסון שפּקד את עמנו. קשה היה לחזור לחיי השגרה, לחיים שבּלוֹניים של רופא מצליח, לאחר שמיליונים נרצחו.

אבא, שכאמור ניצל בנס, הרגיש שחייו אינם שייכים לו עוד, הם אינם חייו הפרטיים. על כן החליט, בעצה אחת עם אשתו לאה, לוותר על לימודי הרפואה, ולטפל כמחנך בנוער היהודי. לשם כך הוא נרשם לסמינר לרבנים שבפריז. הוא לא התכוון לשמש כרב קהילה רגיל, אלא כממונה על נוער, כרב הנוער על צרכיו המגוּונים.

למחייתו, לימד הרב רויטמן בתלמוד תורה, ונתן שיעורים פרטיים לילדים. את המשימה הגדולה של תקומת יהדות אירופה הוא התחיל בקטן, בצנעה ובהתנדבות מוחלטת. "ברית הנוער הדתי" מלפני המלחמה הפכה להיות לאחר המלחמה "תנועת בני עקיבא". בצרפת, כמו בכל אירופה, לא נשאר דבר מן החיים התוססים שקדמו למלחמה. איש לא ידע מי נשאר בחיים, מי חזר, ולאן. ההורים פחדו לתת לילדיהם חינוך יהודי, שמא יקום רודן חדש. ההתבוללות חגגה.

אבי התחיל מן הרחוב: מן הילדים שנראו לו יהודים, אפילו אם הם אינם חובשים כיפה ואינם שומרי מצווֹת:   העיקר היה שירגישו יהודים, שיהיו מוכנים להמשיך את השרשרת, להיות מחוברים לכלל. אחד-אחד, אסף אותם אבא, זימן אותם לעונג שבת, לטיול, לדיון על המצב בארץ. לאט-לאט הגיעו הצעירים, נכבשו באווירה חלוצית ותורנית זו, שהייתה כולה חום, התרוממות הרוח, ותחושת "יחד". אבא לא כפה עליהם דבר: רק ביקש, בנינוחוּת ובסובלנות, לתת לילדים לחוש את ההווי היהודי המקורי.

הוא שר אִתם, בילה אִתם בשבתות, הכניס אותם אל עולמהּ החווייתי של הציונית הדתית. וכך נוסד סניף בני עקיבא בפריז. ומפריז לערים הגדולות של צרפת, וצעד אחר צעד, בעשרות עיירות אחרות אבא היה עוזב את משפחתו ונוסע, ופוגש בכל מקום את הנוער שהמתין לו. בכל מקום עזר לבוגרים להתארגן, חיבּר חוברות עיון, הציע תכנית פעילויות, חילק תפקידים. פעמיים בשנה, נפגשו כל הסניפים במחנות חורף או קיץ.

במירוץ השנים, נתמנה אבי לראש המדור הדתי של מחלקת הנוער והחלוץ בסוכנות היהודית. התפקיד כלל את כל ארצות אירופה וצפון אפריקה: בכל מקום, ארגן אבי את הנוער ועורר בו כמיהה מחודשת לתורה ולארץ. הוא קיבל משרד, חדר קטן באחד הבניינים הגבוהים של פריז, ומשם נרתם לעבודה. ההרפתקה הגדולה רק החלה.

באירופה של אז, גחלת היהדות הציונית-דתית כמעט שכבתה. הקהילות היו הרוסות, ולא ידעו ממה ומאיפה להתחיל. אבא פתח במסעותיו בכל רחבי אירופה, מסקנדינביה עד פורטוגל, מבלגיה עד אוסטריה, דרך יוון, שוויץ ואנגליה. באותה תקופה הנסיעות היו ארוכות ומפרכות, כעשרים וארבע שעות ארך המסע מפריז לאיטליה. במקום היעד עצמו, לרוב לא מצא אבא קהילה מאורגנת או אפילו אוכל כשר.

לא פעם בילה את השבת בחדר קטן וחשוך בבית מלון נידח, שם הסתפּק לסעודתו הקרה בקופסת שימורים. אך משם יצא הוא אל הנוער המקומי, ובהתלהבותו ה"מדבקת", הצליח לשכנע את הצעירים להתארגן לפעולות קבועות לפי תכנית-האב שהכין להם. למרות הרקע המתבולל של רוב המשפחות, הצעירים היו צמאים למפגשים יהודיים מסוג זה, צמאים לשמוע על המדינה הקסומה שקמה זה עתה בארץ ישראל. אבי חזר וביקר, שנה אחרי שנה, בסניפים השונים, ושמר על קשר אישי עם כל המדריכים. הוא אף הפליג לארצות "המגרבּ" שבצפון אפריקה: לאלג'יריה, לטוניסיה ולמרוקו.

באותן המדינות היו החיים היהודיים עשירים ותוססים, והמלחמה השאירה אחריה פחות הרס. אך אותן קהילות ספרדיות מפוארות היו נתונות בסכנה עקב התעוררותה של הלאומיות הערבית. אמנם האהבה לציון הייתה גדולה, אך הנוער לא היה מאורגן, והתנועות הציוניות שפּעלו בשטח היו חילוניות.

 ללא לאוּת, הפליג אבי אל מעֵבר לים התיכון, ושוב נאם בבתי כנסיות, ריכז את הילדים, ארגן מחנות. סניפי בני עקיבא קמו זה אחר זה, מחוז אחר מחוז, ופרחו. אבא הפך ל"ספרדי של כבוד", למד את המנהגים ואת הניגונים, וידע להתפלל על פי נוסח המקום.

אך המצב בארצות ערביות אלו לא היה יציב. אבי ניסה לשכנע את הקהילות לעזוב את צפון אפריקה בטרם יקרה

אסון. אף אחד לא שעה לאזהרותיו. ואכן, כשפרצה מלחמת האזרחים באלג'יריה, נמלטו היהודים על נפשם, והיגרו במאות אלפיהם לצרפת השכנה. הם השאירו מאחוריהם את כל נכסיהם, והגיעו חסרי כול לפרוורי הערים הגדולות. שם נתפזרו, איבדו את הקשר עם חבריהם, כאילו בלעה אותם האדמה. מחייהם הקודמים בצפון אפריקה, לא נותר כל זכר.

ואבא, בדירתו המשפחתית שברובע היהודי בפריז, חדל לישון. גודל השבר הִדִיר שינה מעיניו. בממסד היהודי הצרפתי, ראשי הקהילה הרימו ידיים וחשבו כי "אין מה לעשות". אבא היה, שוב, לבד במערכה. הוא התלבט רבות בבעיה זו, עד שיום אחד עלה בו רעיון. רעיון פשוט וגאוני שעתיד היה להציל כ-150,000 יהודים מהתבוללות ומעקירה מן העם היהודי.

אבי חשב לגייס קבוצת בוגרים מקומיים, שסיימו לא מכבר את לימודיהם האקדמיים, ולשלוח אותם לפרוורים, על מנת לחפש שם את אחיהם "האבודים" שזה עתה הגיעו. לרוב לבחורים ובחורות אלה לא היה עד אז שום קשר עם היהדות או העם היהודי, ושום חינוך או יֶדע כלשהו על תרבותם הם.

הרעיון של אבי היה לעורר באותם בוגרים את תחושת האחריות הקולקטיבית, מבחינת "כל ישראל ערֵבים זה בזה", ודרך הזדהותם זו להחזיר אף אותם ליהדותם. אבא הסביר לסטודנטים הצעירים שהשעה מחייבת אותם להתנדב, ושלח אותם למשימתם, ל "מבצע פיג'מה".

מדי יום ראשון בבוקר (שהרי יום ראשון הוא יום החופש בצרפת, הצרפתים אוהבים לישון ולהתעצל במיטה), הם יצאו לפרוורים, בדקו את תיבות הדואר, ואיתרו שמות "המצלצלים יהודי". הם עלו לדירות. הזדהו, והציעו את שירותיהם: ארגון תלמוד תורה מאולתר באחד הבתים, ארגון מניין לתפילה בצוותא, ארגון הבאת אוכל כשר וכד'. היהודים יוצאי צפון אפריקה פתחו עיניים גדולות והתרגשו עד דמעות: סוף-סוף מגיע אליהם מישהו, דופק על דלתם, דואג לצורכיהם. .. כך נוסדה, בתחילת שנות השישים בפריז, תנועת הבוגרים "תורה וציון".

לאחר עשר שנים של עבודה מתמידה ומסורה, שוב חיו 150,000 יהודים חיי קהילה מלאים בפרוורי פריז. לאות הוקרה על פעילותו הנחרצת, העניקה העירייה לאבא שלי את מדליית העיר פריז.

עם פרוץ מלחמת ששת הימים, הרגישו הורי כי אינם יכולים עוד לשהות בגולה, ושהגיעה שעת העלייה.

בשנת 1970 עזבו את צרפת, וקבעו את ביתם בירושלים. השפה העברית לא היוותה בעבורם מכשול: שהרי כל השנים הקשיבו מדי ערב ל"קול ציון לגולה".

בהגיעו ארצה, נתקל אבי מקרוב במצוקתו הקשה של נוער השכונות. בגיל שאחרים מבקשים לנוח וליהנות מפרי עמלם, יצא אבא למלחמה חדשה. בעזרת תרומות שגייסה בצרפת הרבנית פני קפלן, הוא הקים מרכזים קהילתיים בשלוש הערים הגדולות - ירושלים, חיפה ובאר-שבע. עֵקרון החברוּת במועדון היה פשוט: "כל דיצריך ייתא וייכנס". לא בדקו ציציות, לא שאלו שאלות מיותרות. כל אחד, באשר הוא תושב השכונה וזקוק לעזרה, היה מתקבל בסבר פנים יפות. אך בין כותלי המועדון, הפעילות הייתה דתית-לאומית, עם דגש ברוח, ביופי שבערכי המסורת.

עם זאת, כפי שכבר הספקתם להבין, אהבתו הגדולה של אבי הייתה לנוער: קשה היה לו לראות ילדים יהודים משוטטים ברחובות, מחוסרי עניין ותעסוקה. בעבורם, החליט אבי להקים תנועה חדשה, היא "תורה בציון-צד"ק", לפי הנוטריקון "ציוני, דתי, קהילתי". הילדים נהרו לפעולות החינוכיות, לטיולים ולמחנות. הם חשו גאווה להשתייך לתנועה, לענוד צעיף וללבוש את חולצת התנועה, אשר עליו רקום סמל. על מנת לשמור על כבודם, אבא ביקש מכל אחד להשתתף בהוצאות, כל אחד לפי יכולתו.

מספר ילדים אכן שילמו על הצטרפותם למחנה: שקל אחד בלבד. אך איש לא ידע מי נותן יותר ומי נותן פחות: כולם שילמו, וכולם הרגישו שווים. התנועה קלטה ילדים מאתיופיה ומברית המועצות, ומהר מאוד התפתחה לעוד ועוד יישובים. בסך הכול, כ-20,000 ילדים חברוּ לתנועה, וגדלו לאור עקרונותיה של תורה, ציון, ואחריות לזולת. במרוצת השנים, אותם ילדים הפכו למדריכים בוגרים ולמחנכי הדור הבא.

בשנותיו האחרונות, חלה אבינו במחלה קשה. למרות בריאותו הרופפת, הוא המשיך להתהלך בארץ ולבקר בסניפים, כדי לבדוק בעצמו את המצב. הוא המשיך להיפגש פנים אל פנים עם החניכים, לדאוג לפרטים ולקטנות. כזה היה אבא: האיש שכּל כך טרח, ובנה, והתרוצץ, האיש שנסע בכל העולם, שנפגש עם שרים ואנשי שם, תמיד מצא את הזמן הדרוש לכל אחד, לכל בעיה ולכל ילד באופן אישי.

אהבתו לעם ישראל לא הייתה מופשטת אלא קונקרטית. אמונתו בנצח ישראל קיבלה ביטוי מעשי של התערבות ונתינה מתמדת. כזה היה אבא: איש אמתי, איש גדול וצנוע, אשר האמין שכּל אחד מאִתנו חייב ויכול לתרום את שלו לבניית העם והארץ, ולהבאת הגאולה.

אבא נפטר ביום ז' באלול תשס"ז והובא לקבורה בהר המנוחות בירושלים.

יהי זכרו ברוך.

בתו, פרופסור בטי רויטמן   

    ירושלים