הדפסה
חינוך - מערכים חינוכיים

פראיירים לא מתים הם פשוט מתחלפים... (למזלנו)


מבוא: בפעולה זו ננסה לשנות את היחס למתנדבים כאל פראיירים ולהראות שזו בעצם מילה נרדפת למילה ראש גדול. למי שכבר מקטנות גדל על נתינה לזולת (לעמו ולארצו) הוא בעצם זה שראוי לצל"ש הבא...

חומרים: שלטים למשחק עמדות
סיפורים מודבקים על כרטיסיות

מהלך הפעולה

שלב א' - משחק עמדות

המדריך מניח ב- 3 מקומות בחדר 3 שלטים עליהם רשום:
פראייר
כל הכבוד אבל אני לא יכול
אני אתך

המדריך מספר 3 מקרים ומבקש מהחניכים לאחר כל סיפור לעמוד ליד השלט שמבטא את מה שהם חושבים.

1. ביום שלישי היתה פעולה בסניף בסגנון ערב עיתונים. בסוף הפעולה הקומונרית קראה למדריך. כל החניכים נצלו את ההזדמנות וברחו ורק גילה נשארה לנקות את החדר מעיתונים.

2. לכיתה הגיע עולה חדש שכמעט לא יודע עברית. המורה מבקשת מתנדב שישב לידו ויעזור לו להתאקלם חברתית ולימודית.
ארז תמיד חלם לשבת ליד עופר חברו הטוב, וסוף סוף השנה הם יושבים יחד.
ארז מחליט בכל זאת לעבור ליד העולה.

3. אמו של דני רצתה לנוח לאחר יום עבודה מפרך ובקשה ממנו לשמור על אחותו הקטנה.
לפתע מגיעים אליו ארז וירון - "החלטנו ללכת לסרט - אתה בא", דני מחליט לא להעיר את אימו ולהשאר בבית.

למדריך - נסה לערער את ביטחונם של מי שהולכים באופן אוטומטי ל"אני איתך": האמנם הדברים כל כך פשוטים ? כמו כן נסה לצור דו שיח ער בין מי שהולך ל"פראייר" לבין מי שהולך ל"אני איתך".

שלב ב'

חלק את השבט ל- 3 קבוצות.
כל קבוצה תקבל סיפור קצר (מודבק על בריסטול) ובו גיבור הסיפור נוהג במסירות רבה כלפי הזולת. עליהם להציג את המקרה.
ארבעת הנספחים הם:
1. כוחה של ידידות
2. סיפורה של בתו של רבי עקיבא ביום חתונתה
3. הפצוע באוטובוס
4. ניר פורז שפורץ על מנת להציל את נחשון וקסמן


נספח מס' 1 - כוחה של ידידות
(עיבד יצחק לבנון ע"פ אגדה יוונית)

בעיר סירקוסה אשר בסיציליה ישבו שני ידידים נאמנים. שם האחד דמון ושם השני פיתיאס. היו השניים סמל לרעות טובה בכל העיר. ידו של האחד לא זזה מיד חברו ותמיד היו דמון ופיתיאס נכונים לעשות הכל איש למען רעהו.
יום אחד יצא הקצף על דמון. הוא נמצא בקושרים על דיוניסיוס מלך סירקוסה. הקשר נתגלה, דמון נתפס ודינו יצא למיתה. נקבע כי בעוד שלושה ימים יומת דמון קבל עם.
אשתו ובנו של דמון גרו בכפר רחוק מסירקוסה. ביקש דמון את סיוניסיוס כי ירשה לו ללכת להפרד מבני ביתו בטרם יומת. הוא הבטיח לחזור לסירקוסה למועד הנכון. גם חברו פיתיאס ביקש את דיוניסיוס כי ימלא משאלתו. הוא גם ערב לו בחייו.
אז נאות דיוניסיוס לבקשת הרעים. הוא חשב בלבו: "אם לא ישוב דמון, אוציא את פיתיאס להורג, וכך אחלץ משני אויבי גם יחד". ואכן הושב פיתיאס בכלא ודמון הוצא לחופשי. הלך דמון לביתו, מצא את אשתו ובנו, ושהה עמם שעה קצרה. אחר כך נשק להם חבקם ואמר: היו שלום עד עולם ! ציווה על נערו לרתום את סוסו, כי אצה לו הדרך לשוב לסירקוסה.
- את סוסך - שאל הנער רועד מפחד - את סוסך ציווית אותי לרתום
- כן, קרא דמון, - את סוסי. עלי למהר ולשוב לסירקוסה. מדוע אתה רועד ומדוע החוורת כל כך, הקרה אסון לסוסי ?
- כן אדוני - ענה הנער. - אסון קרה לו. הסוס מת.
- מת ? - שאל דמון, בהחווירו אף הוא - אתה, בן-בליעל, הרגת אותו.
- אנא, אדוני - התחנן הנער, - ליבי לא נתנני להניח לך ללכת למות. חשוב נא על רעייתך ועל הילד הרך. הישאר איתנו, ידו של המלך העריץ לא תשיגך כאן.
- רוצח ! - צעק עליו דמון - לא את סוסי בלבד הרגת, גם את הטוב בידידי רצחת נפש. מי פילל כי לא אעמוד בדיבורי
- הישאר אתנו, אדוני, אנא הישאר - התחנן הנער. אך דמון הכה אותו מכות נמרצות וגרשו מעל פניו.
- הלאה מזה, בוגד ורוצח ! - קרא אליו - אם אני מתעכב כאן יומת פיתיאס.
אחר רץ ברגליו לעבר סירקוסה. הוא הגיע אל שפת הנהר. הנהר שהיה תמיד שקט ומימיו רדודים סער עתה מאוד. דמון קפץ לתוך המים וחתר בכל כוחותיו את העבר השני. אחר כך הוסיף לרוץ עד שתש כוחו לגמרי.
אותה שעה ראה סוחר רכוב על סוס.
- ידידי - אמר דמון מכור לי את סוסך. עלי לבוא לסירקוסה עד שלא ירד הלילה. איני יכול לרוץ עוד. אשלם לך ככל אשר תשית עלי.
- לא - ענה הסוחר - יש לי צורך בסוס. רחוקה הדרך אשר אני הולך בה, ולא אוכל לעברה ברגל. ואף זאת: אם אלך ברגל, יתנפלו עלי שודדים ויגזלו מ מני את סחורתי.
- הבה לי את הסוס - צרח דמון - חיי חברי וחיי אני תלויים בו. רוצה אתה למכור אותו
- לא ! ענה הסוחר.
דמון הפיל את האיש מעל סוסו. זרק לו כיס מלא כסף, עלה על הסוס ומיהר אל העיר הרחוקה.
היום השלישי העריב. המון רב התקהל ליד שערי סירקוסה. שם עמדו להרוג את פיתיאס מבית הכלא. הכל ידעו כי דמון לא שב ופיתיאס יומת תחת חברו. כשהוצא פיתיאס מבית הכלא, התגרה בו דיוניסיוס הרשע ואמר לו:
- חברך לא שב. שוטה אתה שהאמנת לו כי יקיים את הבטחתו. אני היטבתי לדעת זאת ממך ועתה אל תבקש חנינה כי לא ארחם.
- אינני מבקש רחמים - אמר פיתיאס - אסון קרה לדמון הוא חולה או מת. את דברו לא יפר. הוא נאמן לי כשם שאני נאמן לו.
השמש שקעה, פיתיאס הובל אל הבימה שעליה הוקם הגרדום. בני סירקוסה הצטערו מאוד בראותם את האיש האמיץ והנאמן מוצא להורג. אך ליבו של דיוניסיוס עלז בקרבו. פתאום נשמע רעש גדול בקצה ההמון וקול צעקה עלה משם. הכל פנו אל עבר הרעש. סוס מכוסה קצף ואבק, פרץ לתוך ההמון ודמון ירד מעליו.
- סלח לי פיתיאס - אמר - לא יכולתי להקדים לבוא. אשרי שהגעתי למועד.
אז קרא כל העם בקול גדול ורם: חנינה ! תינתן חנינה לדמון !
דיוניסיוס עצמו בוש והוריד את ראשו. "שחררו את האסיר! "- פקד.
אחר-כך שיבח את דמון ופיתיאס ואת ידידותם הנאמנה וקרא: "הלואי והיה גם לי ידיד נאמן כזה!"



נספח מס' 2 - הסיפור על ביתו של רבי עקיבא.
מסופר על ביתו של רבי עקיבא: "רבי עקיבא הייתה לו בת, אמרו לה הכלדיים (כשדים חוזים בכוכבים): אותו היום שתיכנס לחופה ישכנה נחש ותמות. היה מיצר על הדבר הרבה. באותו היום נטלה ביתו את המכבנה (מין מחט גדולה של זהב לתכשיט) ונעצה אותה בכותל. פגעה בעינו של נחש וישבה בה. בבוקר, כשנטלה, נגרר ובא הנחש אחריה. אמר לה אביה: מה עשית ? אמרה לו: בערב בא עני וקרא על הפתח, והיו הכל טרודים בסעודה ואין שומע לו, עמדתי ונטלתי מנה שנתת לי ונתתיה לו. אמר לה: מצוה עשית".
(על פי הנאמר בבבלי, שבת, דף קנ"ו, ע"ב)


נספח מס' 3 - איש לא העז - הוא התנדב.
השחר היה ממשמש ובא והכל ידעו, כי גורל הקרב הוכרע וכי תוך שעות אחדות עתידה ירושלים כולה להיכבש. בתוך חדריו המנותצים וההרוסים של מלון ריבולי, ישבו כמה צנחנים והמתינו לתגבורת המובטחת. עייפים היו עד מוות, המומים מליל הלחימה הראשון ותוהים בלבם מי זולתם שרד מן הקרב. בחוץ עדיין שלחו הליגיונרים שעל החומה אש תופת לעבר הרחוב השומם והכל התבצרו בחדרים והשיבו מפעם לפעם ביריות אל עבר העמדות הבלתי נראות שממול. מפעם לפעם היו כדורי הצלפים מיבבים ברוגזה בתוך הרחוב ומאי-שם ענה להם צרור עצבני של תת מקלע. הלחימה עדיים נמשכה, מבית לבית ומרחוב אחד אל משנהו.
אחר הגיעו שלושה אוטובוסים שהובילו את התגבורת ומיד נשטף שוב הרחוב באש מקלעים ומרגמות. כה עזה היתה אש המקלעים - עד כי רבים מן האנשים האמינו, כי דינם של נוסעי האוטובוסים נגזר. אלה החלו שועטים אל עבר פתח המלון, שמרפסת עמודים רחבה השתרעה בחזיתו, נופלים אל תוך האכסדרה הרחבה וממשיכים במרוצה למעלה, אל עבר החלונות. פצועים נאקו מאצל הדלת; כדורי המקלעים הירדניים הקישו במרצפות האבן והאנשים רצו והתפזרו בחדרי המלון על מנת להשיב מלחמה.
"יש שם פצוע !" צעק אחד מנהגי האוטובוס. "באוטובוס שוכב פצוע..."
בפתח המלון שכב פצוע נוסף, נאנק מכאב. לא ניתן היה להזיזו והחובש עמד בתוקף על דעתו, כי יפנוהו רק בעזרת אלונקה...
אלונקה היתה אותו זמן רק באוטובוס וזה כבר היה מנוקב כמסננת. איש לא העז לעבור את שלושת המטרים, שהפרידו בין האוטובוס לבין פתח המלון. שלושה מטרים אלה היוו כגזר-דין-מוות לכל העובר בהם וטוראי חיים רוסק, אחד מוותיקי הגדוד ידע זאת כמו כל השאר. אבל הוא התנדב ללכת.
הוא השתופף רגע בפתח והכל עצרו את נשימתם. אחר, בזינוק אחד פרץ קדימה ונדחק אל תוך אחד האוטובוסים. הירדנים שתקו והכל ידעו, כי הם מכוונים עתה כלי נשקם, בוטחים בעמדותיהם עטורות השקים שעל החומה.
"אין פצוע !" נשמעה צעקתו של חיים, "אני מביא את האלונקה". הוא לא הספיק לעשות זאת. משך רגע ארוך עמד בפתח האוטובוס ואז, בעודו מזנק קדימה לעבר העמודים, לעבר המחסה הבטוח של המלון, נפגע מכדורי המקלע. הוא מת במקום כשהוא שולח את האלונקה קדימה אל חבריו.
על גילוי אומץ לב ורוח התנדבות הוענק לטוראי חיים רוסק ז'ל, ציון לשבח מראש המטה הכללי.

נספח מס' 4 - הסיפור על ניר פורז
ביום שישי, ט' בחשון תשנ"ה, 14 באוקטובר 1994, נזקקו ניר פורז וחייליו לכל כוחות הגוף ותעצומות הנפש שאותם חישלו בסיירת.
חמישה ימים לפני כן חטפה חוליית מחבלים פלסטינאים חייל צה"ל, נחשון וקסמן. המדינה כולה עצרה את נשימתה, כשנחשפה בתקשורת תמונתו של נחשון השבוי בידי חוטפיו האכזרים. לאחר חיפושים אינטנסיביים ועבודת מודיעין רחבת-היקף של כל זרועות הביטחון, התגלה הבית שבו הוחזק נחשון - בשולי הכפר ביר-נבאללה מצפון לירושלים, לא רחוק משכונת רמות שבה התגורר. ושוב ניסו ארגוני הטרור את כוחם בסחטנות, תוך ניצול הרגישות הישראלית לחיי אדם. חייו של נחשון וקסמן, הודיעו המחבלים, נתונים בכף, אלא אם יתמלאו דרישות כאלה ואחרות עד למועד מוגדר. למרות הקושי העצום בפריצה לבית, שבו מבוצרים שלושה מחבלים חמושים, החליטה הממשלה לא להיכנע למחבלים ולנסות לשחרר את נחשון.
היה זה אך טבעי שהמשימה המורכבת תוטל על היחידה; והיה זה אך טבעי שבמסגרת היחידה הוטלה המשימה על צוותו של ניר.
ניר עצמו כבר היה בחופשת שיחרור, והיה זה רק טבעי שהוא הוזעק והתייצב מיד - בלי שאלות מיותרות, בלי פקפוקים.
על תפקודו של ניר במהלך המבצע אין לנו עדות נאמנה מזו של מפקד היחידה:" ביום שישי, 14 באוקטובר 1994, פרץ כוח של היחידה לבית שבו הוחזק נחשון וקסמן ז'ל, במטרה לשחררו. ניר היה בעת הפריצה בראש הכוח, ושאר החיילים מהצוות שלו מיד אחריו. ניר הגיע במהירות לדלת החדר שבו הוחזק החטוף, וניסה לפרוץ פנימה ולהציל את חייו של נחשון. במהלך פעולה זו גילה אומץ לב ונחישות יוצאת דופן. ניר היווה דוגמא אישית והשרה מנהיגות וביטחון על החיילים בכוח בנסיבות מסוכנות ודורשניות שאין למעלה מהן. אני ושאר אנשי היחידה לא הופתענו. לאורך כל שירותו התגלה ניר כחייל ומפקד למופת..."
על מנהיגותו ונחישותו במהלך הקרב שבו נפל, זכה ניר ז'ל לצל"ש הרמטכ"ל. בהנמקה לצל"ש נכתב: "סרן ניר פורז ז'ל הוביל את הכוח הפורץ... תוך גילוי תעוזה, נחישות, דבקות במשימה ואומץ-לב יוצאי-דופן, עליהם שילם בחייו. בתפקידו השרה ניר ז'ל ביטחון על כוח הפריצה והיווה דוגמא אישית".

-----------------------

ניתן להמחיז פחות סיפורים לפי הזמן וכמות החניכים.
אם חניכיך אינם אוהבים להציג בקש מהם לקרא את הסיפורים ולספרם אח"כ בסבב לכולם.

בנוסף לסיפור חלק לחניכיך דף ובו מספר שאלות ממקדות:
1. מיהו גיבור הסיפור
2. אלו תכונות נדרשות מהגיבור
3. על מה הוא ויתר
4. נניח והאיש יקבל צל"ש מה תכתוב על הצל"ש שלו ?


ועוד רעיון: אם הפעולה נעשית באמצע השבוע ניתן לבקש מכל קבוצה להכין מעיין מדליות צל"ש או תעודת הוקרה לגיבור ובה פרוט הערכתם לפועלו.

שלב ג'
שאל את חניכיך האם הגיבורים הם פראיירים ולו יכלו, האם היו נוהגים כמותם.
סיכום - כמובן שאיש לא יאמר שניר פורז למשל הוא פראייר למרות שהסתכן והקריב את חייו כאשר יכל להגן עליהם הוא היה בשפתינו :
ראש גדול !
(דיון עם החניכים על הסיסמא של מפקדי צה"ל "אחרי" לעומת צבאות אחרים בהם המפקד לא אומר כך)
עלינו לדעת שמעשים גדולים אלו לא באו ביום אחד הם התחילו מן הסתם מוויתורים קטנים - כמו הסיפורים שספרנו עליהם בתחילת הפעולה.
בעצם הפראייר של היום הוא זה שבשעת מבחן יעשה את מעשה הגבורה הראוי לצל"ש כוון שהוא זה שתופס אחריות ואכפתיות גדולה יותר לזולתו.

נקודה למחשבה:
לא הפחדנות היא היפוכה של הגבורה אלא האנוכיות. האיש האנוכי יכל להיות אמיץ אך גיבור לא יהיה.
יצחק שדה


חומר העשרה
למדריך: בפעולה סיפרנו על מעשה הגבורה של ניר פורז. לפניך עוד פרטים על סיפור חייו של ניר פורז - שכולם בסימן הנתינה.


לתת בלי רצון לקחת / ניר פורז הי"ד
מאת בנימין נתניהו

חייליו קראו לו "אבא ניר". לאחר מותו כתבו: "עתים היה נדמה שאתה מעין אח גדול, הנותן משוב לכל מעשינו ודואג לפרגן במידת הצורך, אך התחושה החזקה מכל, שקיננה בליבנו, היתה כאילו היינו בניך. ...אבא ניר, בכל משימה ומטלה שצצה, התנדבת להשתתף. מיד כינסת אותנו - ילדיך - ומודיע לנו בעיניים בורקות ובחיוך ערמומי נסוך על פניך, ואנחנו נסחפנו אחריך, חדורי אמונה". אבל ניר פורז עצמו כמעט ולא הספיק לפנות בשם "אבא" לאיש שהולידו. בן שנתיים היה כשהתייתם, ומאז ואילך גדל בצל דמותו של הגיבור שנפל - עד שנפל גם הוא בגיבורים, בשנה העשרים וארבע לחייו הקצרים.
במלחמת יום הכיפורים הוצב מעוז פורז בטייסת "סקייהוקים" וביצע שורה של גיחות קרב והפצצה במשך שנים-עשר הימים הראשונים למלחמה. הוא היה עכשיו מן המבוגרים שבטייסים, כמעט בן ארבעים, אך עובדה כרונולוגית זו לא השפיעה עליו. הוא טס ללא לאות וללא פחד, כמו הטייסים הצעירים, ואולי אף התעלה עליהם בתחום זה, בזכות נסיונו הרב. ב- 18 באוקטובר לא שיחק לו המזל. מטוסו ספג פגיעה ישירה של טיל מצרי מעל תעלת סואץ, וכך מצא מעוז פורז את מותו. הוא השאיר אחריו אלמנה - מתיה, שתי בנות - תמר ועמית, ובן קטן - ניר, שהיה אז, כאמור, בן שנתיים בלבד.
כבר בנערותו ניכרה בו רוח של התנדבות ונתינה. כשלמד בתיכון "רוטברג" ברמת השרון השקיע שעות רבות בטיפוח הספריה של בית הספר. במקביל היה תלמיד מבריק וסיים בהצטיינות את הלימודים במגמת אלקטרוניקה ומחשבים. כשהתקרב מועד הגיוס, החליט שעליו לבוא מוכן בצורה מקסימלית. לשם כך פנה לקורס הכנה לצה"ל שבו רכש ידע, כושר ומיומנות לקראת השירות הצבאי, ומעל לכל את ידידותו של המדריך יובל עילם. חרף הבדל הגילים ביניהם, הם נעשו לחברים בלב ונפש וסיפקו זה לזה חיזוק ברוח של נתינה ועשייה. לאחר קורס ההכנה ניגש ניר למבדקי טיס, ועבר אותם בהצלחה מלאה. בשבילו היה זה ענייין טבעי ביותר. הוא חש, כדברי השיר הנודע של חיל האויר, כי "את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק".
אם מטוסו של אביו הופל במלחמה, יבוא הוא על מקומו ויחרוש את השחקים. אבל כבן למשפחה שכולה לא היה די בהחלטה ובנכונות שלו. הוא נזקק לחתימתה של האם, ומתיה סירבה לחתום. היא הציעה לניר לתרום לצה"ל מכישוריו בתחומים שבהם התמחה בבית-הספר: אלקטרוניקה ומחשבים. אבל ניר לא ויתר. הוא הפעיל לחצים באמצעות קרובים וחברים, ובסופו של דבר הושגה פשרה: האם האוהבת הסכימה לחתום על כל צורת שירות - חוץ מטיס. לניר היה ברור כבר מההתחלה כי הבחירה הבאה בתור היא "היחידה" - סיירת מטכ"ל. אמר ועשה.
חמוש בהמון רצון ונחישות, ניגש אל סדרת המבחנים והמבדקים ליחידה ועבר אותם בהצלחה רבה. ושוב לא היה די בהחלטתו ובהצלחתו. גם ביחידה ניסו להניאו מלממש את כוונתו, בשל היותו בן למשפחה שכולה, אך הוא התעקש ולבסוף ניצח. מכאן נפתחה הדרך לחמש שנים מלאות פעילות, תחילה כלוחם בסיירת, ואחר-כך כמפקד צוות.
אופי מיוחד יש להם, ללוחמי היחידה. בפעולותיהם הנועזות הם בודקים ללא הרף את הגבול המעורפל בין האפשרי לבלתי-אפשרי; ליתר דיוק, הם דוחפים את הגבול הזה בהתמדה כלפי מעלה ןמרחיבים את תחומו של האפשרי, גם אם מערכות שלמות ניסו לקבע אותו לפני כן. כך הגדיר ניר באחד ממכתביו את ייחודה של הסיירת: "היכולת שלנו לבצע משימות שנראות כבלתי אפשריות". את היכולת הזאת הוא ניסה לממש בעצמו כלוחם ולהנחיל אותה לחייליו כמפקד צוות. על הצלחתו יעידו דברים שכתב מפקד היחידה למשפחתו של ניר: "בפעילות היחידה אנו נדרשים ללא הרף להבחנה הקשה שבין קצה גבול יכולתנו לבין מה שפשוט בלתי-אפשרי. קצינים ולוחמים כניר מאפשרים לנו באומץ-ליבם ובקור-רוחם לפעול בגבול המגבלות, באזורים בלתי-ממופים ומאיימים, אך הכרחיים לבטחון ישראל".
מהיכן נשאבים הכוחות הכמעט בלתי-אנושיים ללכת על הגבול הזה ולנסות להרים אותו מהיכן באה המוטיבציה של העושים במלאכה האם יש כאן רק רצון להצטיין, להתבלט, להיות הטוב ביותר
ניר נתן על השאלות האלה תשובה חד-משמעית: ביסוד הכל עומד הרצון לתת ולתרום. חייליו של ניר מספרים שתמיד היה אומר להם: "לתת בלי לרצות לקחת ולא מתוך הרגל - כמו שמש שזורחת, כמו צל שנופל". כך אמר, וכך גם נהג כלוחם וכמפקד. והנתינה הזאת, מן הראוי לזכור, היא תמיד עלומה ונסתרת. אי-אפשר לקרוא על המבצעים בעיתונים או לראותם בטלוויזיה. אי-אפשר אפילו לספר לחברים או "להשוויץ" לפני בני המשפחה הקרובים. הכל נעשה בקול דממה דקה. בלי תקשורת ויחצנות, בלי צלמים צמודים. הכל מתוך אמונה עמוקה בנתינה אמיתית למען העם והמדינה.
אצל ניר כמפקד התבלט קו ייחודי, שמעט מפקדים זוכים לממשו: שילוב נדיר של מפקד קשוח, הדורש מחייליו את רמת הביצוע והמקצוענות הגבוהה ביותר, המפגין בעצמו את הרמה הזאת, והעושה זאת תוך כדי היותו חבר קרוב, הדואג לחייליו ומקיים קשר אנושי אתם.
בזכות הקשר המיוחד הזה נקרא "אבא ניר". בזכותו הצליח לסחוף את חייליו לכל משימה ולכל אתגר. כדבריהם של אנשי הצוות, שפעלו תחת פיקודו: "כפזמון חוזר שינסנו מותנינו ושעטנו אחריך, כאשר אנו שואבים ממך את הנחישות והתעוזה, ובעת ובעונה אחת גם את האיפוק וקור-הרוח".
סבתו וסבו של ניר עלו לארץ מרוסיה ונאחזו בקרקע. אביו לחם באויר והתייצב מול טרוריסטים. ניר פורז היה חוליה מפוארת בשלשלת הזאת. אנו זוכרים את מופת חייו וגבורתו בסימן דבריו המופלאים לחייליו: "לתת בלי לרצות לקחת ולא מתוך הרגל - כמו שמש שזורחת, כמו צל אשר נופל"; כמתנדב נועז מטבע בריאתו.

מתוך: ספר הגבורה / מיכאל בר זוהר