הדפסה
חינוך - מערכים חינוכיים

אם קשה לפעמים היא הדרך

מבוא :

כל אחד בודאי זוכר שעה קשה בה חש צורך להתפלל : בזמן מלחמה או כשמישהו חולה.
מדוע דוקא מצבים אלה מעוררים בנו חשק לתפילה ? האם פנייתנו לה' היא רק כשאנו צריכים ממנו משהו ?

מהלך :

שלב א' :
הפעם בלי הקדמות. המדריך יקריא את הסיפור "שעור בתפילה".
שימו לב ! - באמצע הסיפור יש המחזת הסיפור בעזרת החניכים.

שיעור בתפילה.
לאחר שרוב החניכים עזבו במוצאי שבת את הסניף, התכנס כמו תמיד צוות ההדרכה בחדר המדריכים.
"אני חושבת", פתחה מיכל הקומונרית, "שהשבוע נאלץ לבטל את ישיבת המדריכים בעקבות האירועים האחרונים. אני יודעת שזה לא יהיה קל להתמודד עם המציאות בשל מה שקרה, אבל אני סומכת עליכם שתחזקו את מי שזקוק לכך"
לדודי היתה רשימת נושאים ארוכה אותה רצה להעלות בפני כל הצוות, אך כעת הוא הרגיש שזה לא הזמן. הוא כ"כ רצה להגיע מהר הביתה ולהתקשר לנועם, לספר לו הכל. כל מה שקרה בשבת הקשה הזו.
דודי ונועם מדריכים את שבט "מעלות ". נועם לומד בישיבה ומגיע פעם בשבועיים לשבת, ואם אפשר, אז גם באמצע השבוע. כל מוצאי שבת יש לדודי ונועם מנהג קבוע : שיחת טלפון ארוכה על כל ארועי השבת האחרונה. במיוחד כשנועם לא נמצא בשבת.
- "שלום, שבוע טוב ... אפשר לקרוא לנועם מ -י / 3 ?"
- "הלו ...שבוע טוב" נשמע קולו של נועם מעברו השני של הטלפון.
- "נועם...שבוע טוב." אמר דודי בהיסוס.
- "הי דודי, קרה משהו ? אתה נשמע מוזר."
- " תשמע, זו היתה שבת לא קלה."
- "עוד פעם רן ושוקי עשו צחוקים במפקד ?"
- "עזוב מי זוכר את זה בכלל ?"
- "אל תגיד לי שהרסו לך את הפעולה ..."
- "לא, דווקא לא, אני חושב שהפעולה היתה בסדר גמור."
- "אני יודע עשו לך בעיות בתפילה. צריכים לחשוב מה לעשות איתם."
- "נועם, תן לי לספר לך על הכל מהתחלה. השבת היתה באמת רגילה. מפקד, תפילת מנחה, כן היו קצת הפרעות אבל לא נורא...אחר כך ישבנו על הדשא והרעיונות שלך לפעולה באמת היו מוצלחים..."
- "נו, אז מה הבעיה ?"
- " ואז הגיע הזמן להיכנס לתפילת ערבית."
- "הופ...אני מרגיש שמשהו קורה..."
- "לא, לא,תן לי לגמור. בקיצור, אני כבר רואה את החבר'ה עומדים ומסתודדים והבנתי שעכשיו הולך להיות ויכוח רציני. התחלתי לחשוב על כל מיני רעיונות איך להכניס אותם בכל זאת לתפילה ותוך כדי שאני מנסה לחשוב על שיטות מתוחכמות אני שומע את האירגונים המופלאים שלהם :

הערה למדריך : את הקטע הבא שהוא רב שיח בין החניכים של דודי, ניתן לצלם לחניכים. לכמה חניכים תדגיש בקו את התפקיד שלהם. כל חניך בתורו יקרא את התפקיד. המשפטים המסומנים הם משפטים שכל הקבוצה אומרת ביחד. זו מעין המחזה לקטע מהסיפור.

- "תשמע שוקי, תחכה לנו על יד הנדנדות. אנחנו נגיד לו שאנחנו צמאים ותיכף נחזור."
- "הוא לא ישים לב שלא נגיע לתפילה."
- "אני מציע שכמה יכנסו לתפילה כדי שדודי לא ישים כל כך לב לאחרים שלא נמצאים."
- "ומה אם דודי באמת יכעס ?"
- "אוף, אל תהיה כזה פחדן."
- "אבל זה לא בסדר להתחמק מתפילת ערבית."
- "יללה, יללה..."
- "אתה רוצה תכנס בעצמך"
- "בדיוק ואל תהרוס לנו"
- "חוץ מזה לאף אחד אין זכות להכריח אותנו להתפלל."
- "נכון ! זו בעיה שלי אם אני לא מתפלל ולא של דודי."
- "עוד לא היתה לנו בר מצוה אז אנחנו לא חייבים בתפילה."
- "זה לא תרוץ כל כך נכון אבל נניח שאתה עכשיו צודק."
- "מה אתם מפחדים ? אנחנו לא רוצים להיכנס לתפילה וזהו."
- "יו...דודי מתקרב"
- "בואו נברח !!!"

עכשיו המדריך ממשיך לספר

- "טוב דודי את המשפטים האלה אני גם מכיר"
- "אבל זה לא נגמר ככה. ראיתי אותם רצים לכוון הנדנדות וחשבתי לעצמי אם אני צריך לרדוף אחריהם. לפתע שמתי לב שהם נעצרו. נסיתי לראות מה קרה וגילתי את רועי כהן, משבט הרא"ה עומד על ידם."
- "אתה רוצה להגיד לי שרועי כהן שכנע אותם לחזור לתפילה ?"
- "באמת לא הבנתי מה קורה שם, אבל תוך כמה דקות הם הסתובבו וחזרו לסניף. כשהם התקרבו שמתי לב שמשהו קרה. שוקי פנה אלי ואמר - שמעת ? רועי סיפר לנו שהיה פיגוע קשה בלבנון. אח שלו קצין והקפיצו אותו. עוד לא יודעים מה בדיוק קרה, אבל זה נשמע לא טוב."
- "באמת דודי, זה היה פיגוע קשה. כמה הרוגים ופצועים."
- "אתה שומע נועם ? מאותו רגע היה מין שקט עצוב באוויר. השמועה פשטה במהירות בסניף, ופתאום לא היה צריך להתווכח עם החניכים. כולם, באמת כולם נכנסו בשקט לתפילה. היתה תחושה שלכולם כואב והדבר היחידי שאפשר לעשות ושרוצים לעשות הוא להתפלל. היית מאמין ? שוקי, דביר, רן, גילי ... כולם, כל השובבים שלנו, באים להתפלל כי הם באמת רוצים. נועם, היית צריך לראות איזו תפילה זו היתה. הקירות ממש רעדו בקדיש שכולם אמרו :"אמן יהא שמא רבא מבורך לעלם ולעלמי עלמיא". אני לא יודע מה עבר עליהם באותן דקות, אבל אני למדתי שעור גדול בנושא תפילה. במוצאי שבת ישיבת המדריכים התבטלה. החבר'ה רצו להספיק להגיע ללוויות של הנופלים.

בגמר הסיפור יעורר המדריך דיון :
מה הסיבה האמיתית שהחזירה את שבט מעלות לסניף ? החניכים וודאי יציינו שהבשורה המרה זעזעה אותם והם הרגישו שהם צריכים לעשות משהו.
מה הכוונה ש"משהו זעזעה אותם" ? מה הבשורה העצובה עשתה להם ?
בשלב זה אפשר להזכיר לחניכים את הפעולה בה דיברנו על גורמים המעכבים אותנו בתפילה. ציינו את המאבק בין הכוחות החומריים שלנו (הכוחות הגופניים) לבין הכוחות הרוחניים (הנשמה).
(זוכרים את ההצגה "גוף ונשמה"? מהפעולה "מי יודע מדוע ולמה?")
מעין סיכום:
למעשה אם היינו קשובים כל הזמן לנשמה שלנו היינו מרגשים לעיתים קרובות יותר צורך להתפלל. מצבים קשים בחיינו מסעירים אותנו וחושפים בנו את הקשר לה'.
הבשורה על הפיגוע בלבנון גרמה לשבט מעלות לעצור, לחשוב, לבדוק, להרגיש מבפנים את הצורך להיות קשורים למשהו גדול יותר.
אם היינו חיים כל הזמן בדרגת מתח גבוהה, היינו מסוגלים להתרגש לעיתים קרובות יותר.
שלב ב' :
המדריך יקריא את הקטע "איזה מין חבר ?!"

איזה מין חבר !
אתה שומע אותי ? אתה שוב לא מסתכל עלי ... ובעצם, מתי אתה כן מעיף מבט לעברי
הנה, אני קולט את עיניך המרצדות מפה לשם. על מה אתה בדיוק חושב
כן, יש לך אלף ואחד עיסוקים אחרים חוץ מאשר להזכר בי. לא, לא, אל תתנצל, אני לא אאמין לך.
חשבתי שאנחנו חברים. כלומר, תמיד ביחד. ביחד כשטוב, וביחד כשרע.
איזה תמים הייתי. בהתחלה סרבתי להאמין שאתה יודע לבכות לי רק כשרע לך, כשאתה צריך איזו כתף להשען עליה. אבל עם הזמן הבחנתי שאת הדברים הבאמת שמחים שלך אתה אוהב לשמור לעצמך ולאחרים.
אני חושב שאפשר לקרוא לך "חבר לעת צרה". כשיש לך צרה, אתה תמיד מופיע. כל כך נרגש, כל -כך כואב, כל כך מעורר רחמים.
הנה, רק אתמול כל-כך רצית זוג אופניים חדשות עם מהלכים. איך רצת אלי בכזו התרגשות... תארת בדיוק מה אתה רוצה, בקשת , התחננת.... זה היה מדהים לראות אותך ככה, כמה נרגש.
וזהו, אחרי שיש לך כל מה שאתה רוצה אתה הופ... נעלם.
אני פשוט נגד חברות חד צדדית, זה הכל.
תראה, אפילו עכשיו אתה לא מסוגל להקשיב לי כמו שצריך. אני יודע, צריך לקרות משהו כדי שתתנער, כדי שתוכל להסתכל בי טוב טוב ולומר מכל הלב מה שיש לך להגיד.
אולי אני נשמע כועס, מרוגז ... הייתי אומר שההגדרה הטובה ביותר היא מאוכזב.
אבל אני פה למרות הכל. מחכה לך, מאמין בך, יודע שאתה יכול גם אחרת.
ממני,
הסידור שלך.

מעלה - המרכז לציונות דתית 2017 © מעלה - המרכז לציונות דתית