הדפסה
חינוך - החינוך בפרשה

חינוך לתקווה


שאלה: בימים אלו, רבים הם המטיפים לסיבולת ולסבלנות. אכן, דרוש כוח סיבולת מפותח כדי לעמוד בפני כל הקשיים הניצבים בדרכנו, ודרושה סבלנות היסטורית כדי שלא ליפול לייאוש בגלל הדריכה במקום במישור המדיני. החברה הישראלית מצטיינת הן בסיבולת והן בסבלנות, אבל, שתיהן אינן מספיקות לבדן בלא תקווה, בלא חלון שדרכו ניתן להשקיף על התקווה. היכן התקווה?

תשובה: נכון, אי אפשר להחזיק מעמד במציאות קשה וכואבת בלא אפיק של תקווה. המומחה הגדול ביותר בעולם ל"תקווה" הוא עם ישראל אשר התאפיין משחר ילדותו בכשרון מופלא של תקווה. אלמלא היה עם ישראל חדור תקווה, הוא לא היה שורד את הגלויות הארוכות והקשות, הוא היה נשחק ונעלם. אבל עם ישראל קיווה וקיווה, ואף הביע את תקוותו במילים: "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים".

אבל, מהי תקווה, בכלל, ומהי תקוותנו, בפרט? בעם ישראל התקווה זהה לצפייה לביאת המשיח. כגודל אמונתנו המשיחית כך גודל תקוותנו. לכן, כל המבקש לחנך את בניו ואת חניכיו לתקווה, צריך להעמיק אצלם את האמונה בביאת המשיח. למונח "ימות המשיח" הוצעו הגדרות רבות, אבל ההגדרה הבסיסית ביותר היא זו שנתקבלה על ידי הרמב"ם: "אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד" (הל' מלכים יא). הוי אומר: לעומת תקופת הגלות (= "עולם הזה"), שבה עם ישראל היה משועבד למלכויות השונות, הרי בימות המשיח זוכה עם ישראל לעצמאות. עצמאות בכל המישורים: לאומית ומדינית, צבאית וכלכלית, תרבותית ורוחנית. זוהי התקווה אליה אנו צריכים לחנך.

אבל יטען הטוען: לא אל תקווה מסוג זה פיללתי, לא אל תקווה רחוקה, אלא אל תקווה שמימושה הוא קרוב, וכמה שיותר עכשווי הרי זה משובח.

טענה זו צודקת, תקווה רחוקה איננה מספקת, אבל הציפייה לביאת המשיח היא עכשווית, כפי שכותב הר"ן (בחידושים המיוחסים לו, שבת לא א) שאדם צריך לצפות לישועה בימיו. עכשיו! זהו גם המסר העולה מתוך הסיפור המופיע בחז'ל (סנהדרין צח א) על המפגש בין רבי יהושע בן לוי לבין המשיח. רבי יהושע בן לוי שאל את המשיח: "לאימת אתי מר? (= מתי יבוא אדוני?). אמר לו: היום". אבל, חלף היום, ולא הופיע המשיח. רבי יהושע בן לוי התאכזב והתלונן על המשיח בפני אליהו הנביא: "שקורי קא שקר בי, דאמר לי: 'היום אתינא', ולא אתא (= הוא שיקר לי, הוא אמר: 'אבוא היום', ולא בא). אמר לו (אליהו): הכי (כך המשיח) אמר לך: היום אם בקולו תשמעו".

התקווה המשיחית איננה תקווה רחוקה אלא תקווה קרובה, "היום אם בקולו תשמעו". "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח... אחכה לו בכל יום שיבוא". עלינו לחנך לתקווה שמימושה קרוב ולא בעוד כמה שנות אור.

אבל יטען הטוען: האמונה המשיחית היא אמנם תקווה קרובה אבל היא לא ממשית. בשעות קשות זקוק אדם לאפיק תקווה ריאלי ולא לאוסף חלומות שהוא מייחל שיתגשמו בצורה מיידית. יתירה מזו, מימושה של התקווה המשיחית הוא מותנה - "היום אם בקולו תשמעו". אנחנו זקוקים לתקווה ודאית!

טענה מסוג זה היתה צודקת בעבר, כאשר התקווה המשיחית היתה חלום. "הרואה חמור בחלום - יצפה לישועה, שנאמר: הנה מלכך יבא לך צדיק ונושע, הוא עני ורוכב על חמור" (ברכות נו ב). בגלות, פגשנו את המשיח ואת חמורו רק בחלום. החלום עודד ועורר את הציפייה וקירב את מימושה, אבל למעשה לא היה צל צילו של חמור. הגמרא (חגיגה ד ב) מספרת שרבי אמי בכה כל פעם מחדש כאשר הוא קרא את הפסוק "יתן בעפר פיהו, אולי יש תקוה" (איכה ג) והתבטא: "כולי האי ואולי?!". פירש רש"י: "כל היסורין הללו (= יתן בעפר פיהו") יקבל, ועודנו בספק אם תהיה לו תקוה (= "אולי יש תקוה"). בגלות, התקווה לא היתה ריאלית - "אולי יש תקוה".

עתה, בדורותינו, התעוררנו משנת הגלות הארוכה, וחווים אנו את התגשמותו של החלום. התקווה איננה רחוקה אלא עכשווית, היא כבר איננה חלום אלא מציאות ממשית. היום, איננו שואלים "אולי יש תקוה" אלא מכריזים "יש תקוה!". מתקיים בנו "ונתתי לה... את עמק עכור לפתח תקוה" (הושע ב יז). וכן מתקיים בנו "ויש תקוה לאחריתך, ושבו בנים לגבולם" (ירמיה לא טז).

עד כאן פרקים אחדים בחינוך לתקווה.

מתוך האתר של ישיבת "ברכת משה", מעלה אדומים.
אם ברצונך לקבל את פינת החינוך השבועית של הרב אלישע אבינר לתא ה-E-Mail שלך באופן קבוע, לחץ כאן.