הדפסה
חינוך - החינוך בפרשה

לימוד תורה לבנות

על שאלת לימוד התורה לבנות כבר נחלקו התנאים במסכת סוטה (פ"ג משנה ד). הרמב"ם הכריע ש"אשה שלמדה תורה יש לה שכר... ואף על פי שיש לה שכר ציוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה" (הל' ת"ת פ"א הל' יג). ניסוחו של הרמב"ם מלמד על הבעייתיות המונחת בהכרעתו ההלכתית: מחד, אשה שלמדה תורה יש לה שכר, מכאן שזה ענין חיובי; מאידך, הורו חכמים שלא ללמד תורה לבנות. ישנה הבחנה בין הרמה העקרונית לרמה המעשית.
ואכן בדורות עברו, נמנעו מהוראת תורה לבנות. מצב זה גם שיקף את המציאות בכלל החברה האנושית, שבה מרבית הנשים לא היו משכילות. מכל מקום, חכמי ישראל הדגישו שנשים חייבות ללמוד את ההלכות שהן מחוייבות בהן, והגר"א בדרכו לארץ ישראל הורה לאשתו לעיין בספרי מוסר עם בנותיו.
יתירה מזו, הרמב"ם (שם) הבחין בין תורה שבכתב לתורה שבעל-פה, וכמו כן ציינו הפוסקים שעיקר ההגבלה מתייחסת להוראת תורה לנשים ולא ללימוד העצמי שלהן (הראי"ה קוק באיגרותיו). אדרבה, נשים העוסקות בתורה ראויות לשבח ועידוד על מנת שתתמדנה בדרכן, כדי שתעלינה במעלות התורה והיראה (תורה תמימה דברים יא).
עד כאן המקורות ההלכתיים הידועים והמוכרים.
אבל, לפני מספר דורות השתנה המצב לגמרי. השינוי נבע מהמהפיכה החברתית-תרבותית שהתחוללה בכל האנושות וגם בעם ישראל. החפץ חיים (ב"ליקוטי הלכות" סוטה דף כא) כבר עמד על כך ותיאר שני שינויים בולטים:
א. בעבר, הקשר המשפחתי היה מאוד הדוק. בנות ישראל חסו בצל משפחתם והמשיכו באופן טבעי את מסורת בית אבא. לכן, גם אם הן לא היו ידעניות גדולות בזכות עצמן, הן היו מחוברות למקורות הידע, ינקו מהם והפנימו אותם. "אל תיטוש תורת אמך" היתה הדרכה נכונה וחיובית למרות שבנות ישראל לא הקדישו את זמנן ללימוד תורני מסודר. אבל, טוען החפץ חיים, המצב השתנה: "כעת, בעוונותינו הרבים, נתרופפה קבלת האבות מאוד מאוד וגם מצוי שהבנות אינן (= שוהות) במקום האבות כלל". הקשר המשפחתי התרופף, וחייבות בנות ישראל להיות טעונות במטען רוחני עצמאי. הן כבר אינן יכולות לסמוך על החום של בית ההורים.
ב. החפץ חיים היה ער לחדירתה של ההשכלה בתוך מחנה ישראל: "בפרט אותן שמרגילות עצמן ללמוד כתב ולשון העמים". לכן מצוה רבה ללמדן תורה "כדי שתאו?מת (=תתאמת) אצלן ענין אמונתנו הקדושה". בנות ישראל צריכות לקנות את יסודות האמונה בצורה מעמיקה על מנת שלא יתערערו על ידי רוחות הזמן.
אמנם החפץ חיים עדיין צמצם את היקף לימוד התורה לבנות, אבל בימינו קפצנו שלב נוסף: בנותינו אינן משכילות פחות מהבנים, הן עוסקות בכל מקצועות החול מתוך העמקה והרחבה במוסדות החינוך התיכוניים והעל-תיכוניים (מדרשות, אוניברסיטאות ומכללות). השכלתן התורנית צריכה להיות לכל הפחות שוות משקל להשכלתן המדעית. ידע דליל בתורה בצד ידע רחב במדעים הוא מצב בלתי נסבל. יש להודות שתיאור מחפיר זה משקף את המצב הקיים אצל רבים וטובים - גברים ונשים כאחד - בציבור הדתי. יש המשתייכים לקהילה הדתית שרמתם האמונית קפאה בימי בית הספר היסודי ולא התפתחה במהלך השנים.
לכן, אין כל צל של ספק שבנות צריכות ללמוד תורה בעומק כדי שתתפתחנה מבחינה רוחנית. אין כל צורך לגייס טיעונים פמיניסטים כדי להצדיק את ערך לימוד התורה לבנות. הטיעונים הפמיניסטים מקלקלים יותר ממה שהם תורמים, מפני שהם שמים את עיקר הדגש על עצם הלימוד (העיקר היא השוואת מעמדן של הנשים לזה של הגברים! כשם שהגברים לומדים תורה כך הנשים לומדות תורה) ומטשטשים את המטרה של לימוד התורה - בנין האישיות. בכך נפגעת התרומה שלימוד התורה עשוי להעניק לבנותינו. לעיתים, הטיעונים הפמיניסטים אף מסיטים את לימוד התורה לעבר אפיקים שוליים.
חז'ל שיבחו את "בת תלמיד חכם". בימינו, זה איננו מספיק. בת ישראל צריכה להיות בעצמה תלמידה חכמה.