הדפסה
חינוך - החינוך בפרשה

פתיחות או הסתגרות

פתיחות או הסתגרות?(א)


הקדמה
יש התולים חלק ניכר מהכישלונות בחינוכם של בני הנוער בעודף פתיחות לתרבות הרחוב ולערכי החברה החילונית. לעומתם, יש התולים את הכישלונות החינוכיים בעודף הסתגרות בפני ערכי המודרנה, בפני עושרה של תרבות החול ובפני יופיה של היצירה האומנותית (ספרות, תיאטרון וכדומה). אלו מביאים ראיה מהצלחותיו של החינוך החרדי, ואלו מביאים ראיה מתלונותיהם של בנינו ובנותינו על תחושת המחנק השוררת במוסדות החינוך שלנו. אלו מצטטים מובאות מכתבי הראי"ה קוק זצ"ל התומכות בגישה שמרנית ומסתגרת, ואלו מפנים את המתעניין למאמריו של הראי"ה קוק המצדדים בפתיחות אל עולמות של חול, ואלו מזכירים את נאומו בפתיחת האוניברסיטה העברית בהר הצופים, המשלב פתיחות וסגירו?ת.
הויכוח נוקב ויורד עד תהום, הוא קריטי לעתידו החינוכי של הנוער. כיצד ניטיב לחנך את בנינו ואת בנותינו - על ידי פתיחות או על ידי הסתגרות?
יש סוגיות רוחניות שבהן השימוש בטרמינולוגיה מדויקת מסייעת להבנה מלאה של הנושא. אבל לעיתים, ההיצמדות למינוחים מדויקים אוטמת את המחשבה ונועלת אותה בסיסמאות. הויכוח בנושא הפתיחות והסגירות שייך לויכוחים שבהם ההיצמדות למינוחים מזיקה לעיון ולהעמקה. אלו אוחזים במילת הקוד "פתיחות" כמו בקרני המזבח, ואלו במילת הקוד "הסתגרות", אבל אין לדעת מה מסתתר מאחורי המילים הכבדות הללו מהי פתיחות ומהי הסתגרות
אי אפשר לברר את הנושא שלנו בלא להתייחס לשלוש שאלות: א. מהי מטרת הפתיחות לשם מה פתיחות ב. פתיחות כלפי מה וכלפי מי? ובאיזה מישור: עיוני, רגשי או מעשי ג. בעבר, ויתר עם ישראל פעמים רבות על יישומם של אידיאלים קדושים, גדולים ונפלאים, בגלל שהעיתוי לא התאים. לא כל העיתים שווים. יישום אידיאל מסוים עשוי להיות לברכה בדור אחד, ולקללה בדור אחר. על כן נשאלת השאלה, האם אידיאל הפתיחות ישים בימינו נפתח בשאלה הראשונה: האם יש ערך לפתיחות
האם יש ערך לפתיחות
יש הדוגלים באידיאל הפתיחות כשלעצמו. לדעתם, הפתיחות מעידה על רוחב דעת, היא ביטוי לנאורות. לכן, ראוי שאדם יהיה פתוח, וכמה שיותר. אבל, נשאלת השאלה: לשם מה מהי תורמת השאלה מתחדדת אצל מי שהשתית את עולמו הרוחני על התורה. ממנה הוא שואב את השקפת עולמו ואת דרכי התנהגותו הבסיסיים. לשם מה הוא זקוק לפתיחות
מענה לשאלות אלו נקבל מתוך עיון ב"פתיחו?תו" של הראי"ה קוק זצ"ל. אצל הרב לא היתה "סתם" פתיחות! הוא גילה פתיחות כלפי נקודות של אמת וטוב, ורק כלפיהם. הפתיחות היא כלפי מה שנראה רע או מיותר במבט שטחי אבל מתגלה אמיתי וטוב במבט יותר מעמיק. רק לאחר שמתברר שהוא חיובי רשאים אנו לגלות פתיחות כלפיו. מהו "חיובי"? עבורנו "חיובי" הוא רק מה שתואם את התורה, מבטא אותה ומרחיב אותה. כל המעיין בכתבי הרב קוק יראה שפתיחותו כלפי עולמות תרבותיים רחוקים היתה מלווה בעבודה עיונית תורנית יוצאת דופן לגילוי הטוב התורני הטמון באותם עולמות. הוא גילה פתיחות כלפי החברה החילונית לאחר שהוא חשף את סגולתה האלוקית. אבל הזהיר מפני קירבה יתירה אליה את מי שאיננו מסוגל לאבחן בסגולה האלוקית שטמונה בה ולדבוק בה בלבד (איגרת תקנה).
אם כן על השאלה "לשם מה פתיחות?" נשיב שאין פתיחות סתם! הפתיחות היא כלפי מה שנראה רע או מיותר במבט שטחי אבל מתגלה אמיתי וטוב במבט יותר מעמיק. לכן, לפתיחות קודמת עבודה עיונית של גילוי הטוב והאמת שנעלמו מעינינו. טוב ואמת מוגדרים על פי קריטריונים תורניים. זו היתה שיטתו של הראי"ה קוק זצ"ל.
מכאן שיש שני סוגי פתיחות כלפי עולם החול. שניהם נושאים את השם "פתיחות", אבל תהום פעורה ביניהם. הסוג הראשון הוא פתיחות שנובעת מנטישת התורה ומהזנחתה. האדם מחלק את חייו בין התורה לבין עולמות תרבותיים אחרים, הוא חצוי, והוא קורא לזה "פתיחות". אבל, פתיחות זו איננה מעידה על גדלות נפשית או על עוצמה רוחנית, אלא על חולשה ועל מחו?יבו?ת חלקית לתורה. אין מה להתפאר ולהשתבח בה. המילה "פתיחות" איננה יכולה להסתיר את היחס החצוי כלפי התורה. לאמיתו של דבר זו איננה פתיחות אלא בריחה מהתורה דרך פתח המילוט של ערך הפתיחות.
לעומתה, קיימת פתיחות מסוג אחר - פתיחות שנובעת מהרחבת גבולות התורה. יש הסבורים שהתורה שוללת את בנין הארץ, את פריחתה החקלאית והתעשייתית, את השירות הצבאי, את התרומה למדינה, את ההכרה של זרמי התרבות המרכזיים בחברה האנושית, את המוסר הטבעי. מי שאיננו מעמיק בתורה עלול להקטין אותה ולחשוב שהיא שוללת שטחי חיים שלמים. זוהי טעות בהבנת התורה. תורה קטנה מקיפה מעט. תורה גדולה מקיפה עולם ומלואו, היא מאירה למרחוק ומוצאת את הערך התורני של שטחי חיים רבים. פתיחות זו איננה מביאה את האדם לפסוח על שני סעיפים, אלא להרחיב את אופקי המבט התורני שלו, מתוך קדושה וטהרה.
המונח "פתיחות" עלול לתעתע בנו, מפני שהוא כולל שתי משמעויות מנוגדות. אסור לנו ללכת שבי אחר המילים, יש לבדוק מה מסתתר מאחוריהן. יש פתיחות שהיא ביטוי לחולשה תורנית, ויש פתיחות שהיא ביטוי לגדלות בתורה. אחת מדרכי האבחון בין שני סוגי הפתיחות היא מידת יכולתה של הפתיחות להסתדר עם ההלכה. הפתיחות מהסוג הראשון נאבקת ונלחמת בהתמדה בהלכה, היא מצויה במתח קבוע איתה. היא שוצפת, קוצפת ורוגזת נגד ההלכה, נגד הרבנים והפוסקים. לעומתה, הפתיחות מהסוג השני היא נושאת דברה של ההלכה והולכת איתה בשלום ובמישור.
חלק ממבוכת בני הנוער נובעת מהטשטוש בין שני סוגי הפתיחות. הם למדו על ערך הפתיחות והפנימו את חשיבותו, אבל אינם יודעים מהי פתיחות, ומשום כך הם שוקעים לתוך הפתיחות המרחיקה את האדם מהתורה. פתיחות זו יוצרת אצלם משבר בזהותם האישית. רבים מבני הנוער קרועים בין עולמות סותרים ואינם יודעים למה הם שייכים - לתורה או לתרבות הישראלית החילונית. הכרעה לטובת התורה מצטיירת בעיניהם כהסתגרות וכחזרה ליהדות הגלותית. מנגד, הכרעה לטובת התרבות החילונית איננה באה בחשבון. על כן הם אינם מכריעים, אלא חיים בתוך סתירות פנימיות ויוצרים פשרות רוחניות משונות ובלתי יציבות.
שורש הקלקול הוא סילוף ערך הפתיחות. רגילים לומר שהציונות הדתית היא תנועה רוחנית שהרימה על נס את ערך הפתיחות, ומאופיינת בפתיחות. אכן, זה נכון. הציונות הדתית גילתה פתיחות כלפי הציונות והתחיה הלאומית, היצירה וההתחדשות הרוחנית, לימודי החול וכדומה, אבל מובילי הפתיחות הזו היו גדולי תורה, שלא התפשרו עם התורה וההלכה אלא הרחיבו את גבולות התורה מתוך קדושה וטהרה. כל עוד שלא נכוון את בנינו אל הפתיחות הזו הם ימשיכו להתייסר ולפסוח על שני הסעיפים.

פתיחות או הסתגרות?(ב)


פתיחות עיונית, רגשית ומעשית
בסעיף הקודם תיארנו שני סוגי פתיחות: האחת, פתיחות מתוך חולשה של תורה, היוצרת אדם חצוי המתנדנד בין עולמות תרבותיים סותרים. השניה, פתיחות מתוך גדלות של תורה, המרחיבה את אופקי התורה ומכלילה בתוכם שטחי חיים רחבים.
קיימת הבחנה משמעותית נוספת. היא מתייחסת למישור בתוך האישיות שבו מתרחשת הפתיחות - המישור העיוני, הרגשי או המעשי. שונה הפתיחות לעולמות תרבותיים חדשים בדרך של לימוד והעמקה בתכנים, מהפתיחות בדרך של מעורבות רגשית. קל יותר לאדם לשלוט על הכרתו מאשר לרסן את רגשותיו. הרגשות עוקפים את הביקורת העיונית ועלולים לסחוף את האדם בלא שיוכל להיחלץ מהם. לכן, כל פתיחות כלפי מימד רגשי של תרבות זרה מחייבת זהירות מרובה. מהו המימד הרגשי של התרבות האומנות לגווניה, המשלבת יסודות של רגש ודימיון ביצירותיה. בכלל זה, גם הספרות! סופר גדול משקיע בתוך ספרו אוצרות שלמים של רגש, המפעפעים בלבו של הקורא, הוא מעטר את הגיגיו ואת רעיונותיו בציורים רגשיים עזים המחלחלים בתודעתו של הקורא.
גם פתיחות אינטלקטואלית איננה משימה קלה. בין תרי"ג המצוות, מנה הרמב"ם את האזהרה: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". אחרי עיניכם - זהו גירוי יצרי מתחום העריות. אך מה פירוש "אחרי לבבכם"? מסביר הרמב"ם (הל' ע"ז ב ג): "שלא יפנה אחר עבודת כוכבים... ולא עבודת כוכבים בלבד הוא שאסור להפנות אחריה במחשבה אלא כל מחשבה שהיא גורמת לו לאדם לעקור עיקר מעיקרי התורה - מוזהרין אנו שלא להעלותה על לבנו, ולא נסיח דעתנו לכך ונימשך אחר הרהור הלב, מפני שדעתו של אדם קצרה ולא כל הדעות (= בני האדם) יכולין להשיג את האמת על בוריה... כיצד? פעמים יתור (האדם) אחר עבודת כוכבים, ופעמים יחשוב (= יהרהר ויסתפק) ביחוד הבורא שמא הוא שמא אינו, מה למעלה ומה למטה, מה לפנים ומה לאחור, ופעמים בנבואה שמא היא אמת שמא היא אינה, ופעמים בתורה שמא היא מן השמים שמא היא אינה, ואינו יודע המידות (= דרכי החשיבה) שידין בהן עד שידע האמת על בוריה, ונמצא יוצא לידי מינות".
"אחרי לבבכם" - היא פתיחות אינטלקטואלית. הרמב"ם מדגים בבהירות רבה את סכנותיה. האדם נפתח להשקפות עולם זרות, והן מעלות אצלו ספיקות באמיתותם של יסודות האמונה. הוא חוקר ומתלבט, מסתפק ומתבלבל, מטיל ספק בכל עיקרי האמונה, עד ש"דעתו הקצרה" מסיטה אותו מדרך האמת. על כך מזהירה התורה: "לא תתורו אחרי לבבכם". אל תתעסק ואל תתעניין בהשקפות עולם שמערערות על "עיקר מעיקרי התורה"!
לא אחת נשמעת הטענה: נגלה פתיחות ונתמודד! על כך משיב הרמב"ם: אל תתחכם! פתיחות והתמודדות אינן בהכרח חיוביות. פעמים רבות, ההדרכה היא: אל תגלה פתיחות ואל תתמודד.
שמא נשאל: כיצד התעלם הרמב"ם עצמו מאזהרה זו והעמיק בכל התורות הפילוסופיות היווניות ובכל הזרמים של הפולחן האלילי? התשובה היא פשוטה. רוחב הפתיחות כלפי חוץ מותנה בעומק התורני כלפי פנים. ככל שהעוגן הרוחני חזק ו"הדעה רחבה", כך הטיול הרוחני בתרבויות הזרות יותר בטוח. גדולי עולם, המושרשים בתורה ובקדושה, עושים עבורנו "פתיחת ציר" במרחב התרבותי הכללי, מפלסים דרך רוחנית נוחה לרבים ומפנים ממנה את המוקשים הרבים הפזורים לאורכה. בעקבותיהם אנחנו צועדים.
הוי אומר: במרחב התרבותי הגדול טמון עושר רוחני, כלפיו ראוי שנגלה פתיחות מתוך זהירות מרובה. אבל, חשיפת העושר הזה וסימונו הם מלאכה מורכבת. השיוט בים החכמה והדעת מהנה מאוד, אבל הוא כרוך בסכנת טביעה. רק לאחר שספנים מומחים שירטטו נתיב ימי, נפתח השיט בפני כל חובבי השיט. מי שיוצא לים ללא מפה, הוא הרפתקן שאיננו ראוי לכל הערכה.
"לא תתורו אחרי לבבכם" - מכאן הוזהרנו להימנע מפתיחות אינטלקטואלית חפוזה ("לבבכם" = שכלכם), על אחת כמה וכמה מפתיחות רגשית חפוזה ("לבבכם"= רגשכם). ועל כך בסעיף הבא.

פתיחות או הסתגרות(ג)


פתיחות רגשית
בסעיף הקודם הזכרנו את ההבחנה בין פתיחות אינטלקטואלית לפתיחות רגשית. פתיחות אינטלקטואלית מוגנת על ידי הביקורת של השכל. השכל מסנן, דוחה את הפסולת ומעכל את הטוב. לעומת זאת, פתיחות רגשית חשופה לסחף רגשות שעוקף כל ביקורת עניינית ואובייקטיבית. לכן, כל פתיחות כלפי מימד רגשי של תרבות זרה מחייבת זהירות מרובה.
מהו המימד הרגשי של התרבות האומנות לגווניה, המשלבת יסודות של רגש ודימיון ביצירותיה. בכלל זה, גם הספרות! סופר גדול משקיע בתוך ספרו אוצרות שלמים של רגש, המפעפעים בלבו של הקורא, הוא מעטר את הגיגיו ורעיונותיו בציורים רגשיים עזים המחלחלים בתודעתו של הקורא.
זהו הקושי העיקרי בסוגיית הפתיחות כלפי התרבות המערבית. בימינו, תרבות היא שם נרדף לאומנות וספרות. בודדים מכירים את המשנות הפילוסופיות של התרבות המערבית, רבים יותר מכירים את יצירותיהם של האומנים והסופרים הבולטים שלה. לכן, לרוב, כאשר מעודדים לגלות פתיחות כלפי תרבות המערב, מתכוונים לפתיחות כלפי האומנות והספרות שלה. זו איננה משימה פשוטה. ככל שרבות הן העוצמות הרגשיות המשוקעות בספר, כך קלושים הם סיכויו של הקורא להצליח לסנן אותן. רגש עז מסוגל להפיל חומות של קרירות אינטלקטואלית ולחדור דרך השריון של קריאה ביקורתית (מדומה!). רגש טהור מטהר את הנפש, רגש טמא מטמא אותה.
לכן, אין ללכת שולל אחר מילת הקסם "פתיחות תרבותית". מיותר לציין, שחלק ניכר ממה שמכו?נה על ידי הציבור הרחב בשם "תרבות כללית" איננו ראוי לשם זה. תכניות רבות בטלוויזיה, הצגות וסרטים מפורסמים, וספרים רבים בעלי רייטינג גבוה אינם מגיעים אפילו לרמה של "תרבות אנשים חטאים". לכל היותר הם פסולת תרבותית, תת-תרבות. אבל, הם מכונים על ידי סוחרי התרבות בשם "תרבות", ולכן יש הסבורים בבורותם שגם מוצרי תרבות קלוקלים אלו כלולים בין מושאי צו הפתיחות. הם נפתחים אל מוצרי תרבות אלו הספוגים זוהמה... אבל אינם משיגים מאומה חיובי אלא לוגמים כוס של רעל.
למרות הזהירות המופלגת כלפי המימד הרגשי של התרבות הכללית, אין כל כוונה להעלים עין ממנו. יצירות ספרותיות שנכתבו על ידי טובי הסופרים משמשות כחלון שקוף להכיר דרכן את העולם הרגשי והחוויתי של החברה האנושית הכללית. לכן, תבע הראי"ה קוק זצ"ל מגדולי התורה ומאנשי הרוח הנאמנים בישראל לעיין בהן. מדוע? מפני שהתורה כוללת משנה מחשבתית מובנית העונה לצורכי השכליים והרוחניים של האדם וגם מענה לצורכי הרגש שלו. מי שמופקד על הדרכת הדור והכוונתו ומבקש להנחיל לו מסרים תורניים, רוחניים ורגשיים מתאימים, נדרש להכיר את העולם המחשבתי והרגשי של הדור, לזהות את מעלותיו ואת חסרונותיו, על מנת לתקשר איתו בצורה תקינה ויעילה. הרב תבע מהמדריכים הרוחניים להיות קשובים להלכי הרוח של הדור, בתחום המחשבה והרגש. "התורה תכלול את הרגשות... צריך שלא יהיו זרים לאדם גם כל רגשות החיים ההווים בעולם ונהוגים בדור" (עקבי הצאן, עמ' קכט).
פניית הרב הופנתה אל אנשי הרוח, שמלאו את כריסם בתורה ובאמונה, ולא אל מי שכריסו ריק מהן. אל מי שטרם מילא את כריסו באמונה פנה הרב יותר מפעם אחת בפנייה אחרת: להתפתח בתורה ובאמונה, להתמלא בעולמה הרגשי של התורה ולחוות רגשות דתיים עמוקים, על מנת להיות איש רוח גדול בישראל.

פתיחות או הסתגרות(ד)


האם העיתוי נכון לפתיחות
בפתח עיוננו הצבנו שלוש שאלות. על שתיים מהן (א. מהי מטרת הפתיחות ב. פתיחות כלפי מה ובאיזה מישור: עיוני או רגשי) השבנו בסעיפים הקודמים. עתה נפנה אל השלישית, אל שאלת העיתוי: בעבר, בהזדמנויות רבות, ויתר עם ישראל על יישומם של אידיאלים קדושים, גדולים וחשובים, בגלל שהעיתוי לא התאים. לא כל העיתים שווים. יישום אידיאל מסוים עשוי להיות לברכה בדור אחד, ולקללה בדור אחר. על כן נשאלת השאלה, האם אידיאל הפתיחות ישים בימינו האם העיתוי נכון
אין זה סוד שבעבר הרחוק היו תקופות של פתיחות בעם ישראל. לדוגמה, בימי הביניים, רבים מחכמי ישראל גילו פתיחות זהירה כלפי נכסי התרבות האנושית. לעומת זאת, בעבר הלא-רחוק דגלו חלקים רחבים של ההנהגה התורנית בהסתגרות חמורה. זו היתה תגובתם לתנועת השכלה שסיכנה את המשך קיומה הרוחני של אומתנו. בימינו, מהי הדרך המומלצת - פתיחות זהירה או הסתגרות חמורה וגורפת
מול ההסתגרות הצבנו את "הפתיחות הזהירה", מפני שפתיחות גורפת איננה באה בחשבון. בהרצאתו לכבוד פתיחת האוניברסיטה העברית על הר הצופים (בשנת תרפ"ה), הזהיר הראי"ה קוק זצ"ל מעודף פתיחו?ת כלפי התרבות המערבית. הפתיחות מאפשרת מעבר תרבותי דו-סטרי בינינו לבין החברה האנושית - "הוצאה" ו"הכנסה": "הוצאת מושגים וערכים של היהדות מתוך רשות היחיד שלנו אל רשות הרבים של העולם הכללי" והכנסת "מדעים כלליים מתוך האנושות הכללית והתאמת הטוב והמעולה שלהם לאוצר חיינו בטהרתם" (מאמרי הראיה עמ' 307). ההכנסה - הפתיחות - חייבת להיות מלווה ב"פחד", בחשש, בזהירות מרובה. פתיחות מתוך "רוחב לב" מסכנת את זהותנו העצמית.
הרב ציין בצער שמרבית צאצאיהם של אלו שנפתחו לרווחה וברוחב לב בפני התרבות היוונית לגווניה אינם שותפים כיום בבנין הארץ ותחית האומה, "כי החלק היותר גדול הלך ונטמע בין העמים...".
על כן השאלה היא, האם בעיתוי הנוכחי ראוי לאמץ פתיחות זהירה או לדגול בהסתגרות חמורה התשובה היא מורכבת, מפני שהיא נגזרת משני גורמים שאינם קשורים אחד בשני: אופייה הבסיסי של התרבות המערבית הנוכחית, ומצבו ההיסטורי הרוחני והתרבותי של עם ישראל.
לאחר שתי מלחמות העולם הגדולות, ירד פלאים האימון בתרבות המערבית. לא רק בעינינו (בגלל סבלנו האישי) אלא גם בעיני המערב עצמו. לאחר הכישלון הכואב של המשנות התרבותיות רחבות ההיקף, שהובילו למלחמות עולמיות ולשואה האיומה, נעשה המערב ספקן ומיואש מעיצוב תרבות אנושית מוצקה וכוללת. הוא מעדיף לברוח אל אמירות יחסיות ובלתי מחייבות, אל רלטיביזם, פלורליזם ופוסט-מודרניזם. הוא מציג בליל של עמדות שאינן יכולות להצעיד קדימה את האנושות מבחינה מוסרית. לכן, המתירנות הוא אחד ממאפייניה של תרבות המערב. בהעדר אידיאלים גדולים פונה האדם אל התענוגות. למרות זאת, הבור איננו ריק לגמרי. לאחר חפירה עמוקה בתוך תרבות המערב, אפשר לדלות ממנה ערכים אחדים בעלי משמעות חיובית.
מנגד, שיבת עם ישראל לארצו מבשרת תפנית רוחנית בתולדות האומה. הנטייה להסתגרות ו"צמצום" שאיפיינה את האומה בימי גלותה, היתה כורח בל יגו?נה. מחוץ לארצו ולמולדתו, תחת איום מתמיד על קיומו הפיזי והרוחני, הגיף עם ישראל את התריסים ודאג רק להישרדותו. הוא נאלץ לוותר על "הצצה חדירית (= הבטה חודרת, התענינות) ופנימית לתוך חייהם של המון עמים ולאומים שונים, למפעליהם וספריותיהם" (אורות עמ' סז). השיבה אל ארץ ישראל היא צעד ראשון בשיבה אל השלמות הלאומית והרוחנית. אמנם הדרך אל השלמות ארוכה, אבל גאולתנו מתנהלת קימעא קימעא, וכל צעד הוא ניצוץ זעיר ואיכותי של ההשלמות הכללית. על כן, בדורנו מתעורר מחדש הצורך "להציץ" לתוך חייהם התרבותיים של לאומים שונים, לתוך "מפעליהם וספריותיהם (= תרבותם)" (שם). מבחינה זאת, מסוגל דורנו לגלות תוספת פתיחות.

פתיחות או הסתגרות?(סיום)


סיכום
לחתימת הבירור על "פתיחות והסתגרות", נערוך סיכום חלקי של העקרונות שסקרנו. לצידם נציע מסקנות יישומיות.
1. קיימים שני סוגים של פתיחות: א. פתיחות שנובעת מנטישת התורה ומהזנחתה. האדם מחלק את חייו בין התורה לבין עולמות תרבותיים אחרים, הוא חצוי ביניהם (יש המכנים שיטה זו בכינוי: שיטת המידו?ר). ב. פתיחות שנובעת מהרחבת גבולות התורה. תורה גדולה מקיפה עולם ומלואו, היא מאירה למרחוק ומוצאת את הערך התורני של שטחי חיים רבים: בנין הארץ ופריחתה החקלאית והתעשייתית, שירות צבאי, הכרת זרמי התרבות המרכזיים בחברה האנושית, המוסר הטבעי. הכל מתוך הארת התורה.
יש פתיחות שהיא ביטוי לחולשה בתורה, והיא פסולה. ויש פתיחות שהיא ביטוי לגדלות בתורה, והיא חיובית.
2. בני הנוער שלנו גדלים באווירה של פתיחות ברמה הערכית וברמה המעשית. הם סופגים מהבית את ערך הפתיחות, שומעים עליו מפי אנשי רוח ומפנימים אותו. אבל קיים אצלם טשטוש מוחלט בין שני סוגי הפתיחות, הם אינם מודעים להבחנה ביניהם. הפתיחות מתפרשת על ידם כפסיחה על שני הסעיפים שאיננה משתלבת עם נאמנות מלאה לתורה. לכן, הם נבוכים ומבולבלים.
3. המסקנה החינוכית הראשונה היא להבהיר להם את ההבדלים בין שני סוגי הפתיחות. המסקנה השנייה, היא לברר בפניהם כיצד פתיחותנו מבוססת על אדני התורה ואינה היגררות עיוורת אחרי זרם הזמן. יש לסקור בפניהם את כל שטחי החיים שאנו מגלים פתיחות כלפיהם, ולהאיר אותם אחד לאחד באורה של תורה. בדרך זו הם יכירו וידעו שהפתיחות שלנו איננה יוצרת עולם תרבותי חצוי וקרוע אלא הוויה רוחנית שלמה המחוברת לתורה ונובעת ממנה.
4. הצלחת ה"פתיחות" מותנית בעוצמה התורנית האישית. ככל שהשורשים עמוקים, כך יכול הנוף להתפשט ולהתרחב בבטחה. על כן גדולי ישראל הרשו לעצמם לשוטט במרחבי התרבות הכללית, ללקט ממנה פנינים ולהביאם לתוך מחנה ישראל. רבות מהדרכים שהם סללו הפכו מעתה לדרך של רבים. אין פתיחות אלא מתוך גדלות בתורה.
5. רבים מבני הנוער עורכים ניסיונות אישיים בשדה הפתיחות טרם בשלו בתוכם כוחות רוחניים מתאימים. הם מגששים, בודקים וטועמים על דעת עצמם את מטעמי התרבות המערבית, ולא אחת הם נופלים ונשברים. אוטונומיה אישית היא אמנם ערך נערץ בחברה המודרנית והוא ראוי לעידוד, אבל עריכת ניסיונות ללא כלים מתאימים היא מתכון בטוח לכישלון. הכלי החיוני לפתיחות הוא גדלות רוחנית בתורה. בלעדיו, הפתיחות היא אסורה.
6. קיים הבדל בין פתיחות "שכלית" לפתיחות "רגשית". קשה לעמוד בפני עוצמתם של הרגשות ולעצור את הסחף שהם יוצרים, ועל כן ישנו קושי רב בסינונם. הדברים אמורים כלפי הפן הרגשי של התרבות, כלומר: הספרות והאומנות. מכאן שהפתיחות כלפי הפן הרגשי של התרבות המערבית מחייבת משנה זהירות.
7. חלק נרחב ממה שמכונה "תרבות" על ידי סוכני תרבות איננו תרבות כלל וכלל, אלא תת-תרבות ועוד פחות מזה. אין כל צורך לחפש את הערכים המסתתרים בתת-תרבות, כיון שאין בה כלום. חבל על כל מאמץ. סמים, נרגילה, פסטיבלים שונים ומשונים, סרטים וספרי קריאה רבים, דיסקוטקים ופאבים - אינם תרבות. לא עליהם נסב הדיון בפרק על "פתיחות והסתגרות".
(מתוך הספר "אמונת החינוך" של הרב אלישע אבינר. הרב אלישע אבינר הוא אחד הרבנים המגבים את הקו הפתוח "חברים מקשיבים" , ואנו מתיעצים איתו ומפנים אליו שואלים בעת הצורך).