ארבעים שנה לשחרור ירושלים- הרב ראובן הילר

הרבה ניסים היו במלחמה זו. משק כנפי ההיסטוריה הורגש ממש בכל לב, אך את מרכז השמחה תפסה ירושלים שהפכה לעיר מאוחדת ולכן בשנה שאחרי המלחמה כשקבעה הרבנות הראשית לישראל חגיגת הודיה לד' על נצחונו של עם ישראל, הוחלט שההודיה תתמקד בשמחה על שחרור ירושלים ומאז נקבע יום כ"ח באייר כיום הודיה על נסיה של מלחמת ששת הימים.    שני חגים נקבעו על ידי מדינת ישראל והרבנות הראשית שלה: יום העצמאות ויום ירושלים.   ביום העצמאות נבנה הבניין הגשמי של מדינת ישראל. הוחלט על הקמת מדינה, כנסת, ממשלה, צבא ומשטרה ואילו נושא התרבות והרוח של העם היהודי הושאר די בצד מתוך הנחה שהזמן יעשה את שלו כשחלק גדול מהעם ובראש ובראשונה ראש הממשלה דאז דוד בן גוריון סברו שעם השנים יהפוך העם לעוד מדינה ככל המדינות המתקדמות והרוח היהודית או ה'דת' כפי שמכנים זאת, תדעך ותתפוגג.

מלחמת ששת הימים ושחרור ירושלים פעלו ממש הפוך וגילו בלב כל יהודי ויהודי את השייכות שלו לערכי המסורת של העם היהודי. הפסוק בתהילים (פרק קכב) אומר עמדות היו רגלינו בשעריך ירושלם, ירושלם הבנויה כעיר שחברה לה יחדו. אז, בשנת תשכז (1967) הרגשנו שניתן לפרש פסוק זה על פי דברי חזל שעושה את כל ישראל חברים זה לזה הרגשנו תחושה של ביחד, הרגשנו שמחיצות שנבנו מאז הקמת המדינה בין דתיים לחילונים נפלו, פתאום כולם הרגישו דרך ירושלים והכותל קשר לנצח, קשר למסורת, קשר לאלוקים. גם המחיצות החברתיות שהפרידו בין אשכנזים לספרדים, בין תושבי מדינת ישראל ליהודי חוץ לארץ  קרסו או לפחות הונמכה קומתם.

ארבעים שנה חלפו ולצערי יש לעיתים תחושה שמבחינות מסוימות התרחקנו. מתי נסענו בפעם האחרונה לירושלים, סתם להסתובב ברחובותיה, להתבשם מהאווירה המיוחדת שבה מתי בקרנו בפעם האחרונה בכותל המערבי במערת המכפלה בקבר רחלמתי בפעם האחרונה התיישבנו ליד השולחן ומתוך הנשמה הירושלמית שלנו החלטנו לעלעל בספר התנ"ך או בספר הגות אחר מארון הספרים היהודי? האם ממשיכים אנו לשאוב רוחניות מיום ירושלים או שמא שקועים אנו עד למעלה מהצוואר בהבלי הפרנסה, הבילויים ושאר טרדות?

אני פונה לכל מי שנשמה יתרה יש בו ורוח ירושלים יקרה לליבו לעלות בשבוע הקרוב ביום רביעי כח באייר לירושלים. אפשר לבוא בבקר, אפשר לנסוע לאחר שעות העבודה, אך חשוב שכולנו נהיה שם ונביע בכך את קישורנו העמוק ללב של ארץ ישראל, לירושלים