הדפסה
אקטואליה -

"אנחנו והם" - ממשנת האדמו"ר החלוץ

"אנחנו והם"

ממשנת האדמו"ר החלוץ
-הרב ישעיהו שפירא במלאות 60 שנה להסתלקותו (1945-1891):
*נצר למשפחת אדמו"רים, שוויתר על האדמו"רות ועלה לארץ והתיישב בה.
מהוגי הדעות של תנועת "תורה ועבודה" ומפעילי תנועת "הפועל המזרחי".
ארגן קבוצות פועלים לעבודה בסלילת כבישים ובניקוי ברכות שלמה בתקופת העלייה השלישית.- בהיותו בן חמישים התיישב בכפר פינס ועבד את האדמה עד פטירתו.

 

"...ברך את מדינת ישראל ראשית צמיחת גאולתנו".

כל שבת בבית הכנסת מברכים את המדינה- ראשית גאולתנו. וכשמסתיימת התפילה ויוצאים לרחוב "נפגשים" עם המדינה- הלזה גאולה יקרא?

מחילול שבת ועד כפירה גלויה, מגיור רפורמי ועד הצגות אנטי דתיות, מהפקרות מינית ועד חומרנות גסה...

אמנם יש הרבה אור, הרבה צדדים חיוביים- אך גם המשברים קיימים.

הלזה גאולה יקרא?

הייתכן שזו גאולה כשמנהיגיה אינם בהכרח צדיקים..?!

זאת ועוד- כשכבר נבנית מדינה שכזאת, מה מקומנו בתוכה?! באיזו מידה אני צריכים להיות שותפים בבניינה, לשתף פעולה ולעבוד יחד?

האם נשפיע?

או שמא נהיה מושפעים?

אמנם "אחדות ישראל"- אך האם בכל מחיר?

בקיצור- "אנחנו או הם?!"

*הדברים הם מתוך חוברת "אדמו"ר או חלוץ?" (יחידה ו' עמ' 125 "אנחנו ו"הם")

בהוצאת מחלקת הדרכה - "מעלה" -המרכז לציונות הדתית, כתבו וערכו: דוד ירחי ז'ל, חיים הלפרין ויונה גודמן

התואר "הם" לא סימפטי. ר' ישעיהו שפירא שהאמין במושג "אחדות ישראל", לא כמושג מופשט כי אם כביטוי שיש בו משמעות מעשית, לא היה מן הסתם, מקבל את הביטוי "הם" כביטוי, ככינוי לציבור החילוני.

ר' ישעיהו נדרש בחייו רבות לדון ולהחליט לגבי היחסים המורכבים עם הציבור החילוני. היה מאבק, היה ויכוח, לעיתים קשה ומכאיב, היו דרישות וטענות. (ר' ישעיהו לחם כדי שתישמר השבת בפרהסיא, וכדי שמטבחי הפועלים יהיו כשרים).

ההסתדרות הכללית לא הסכימה. חלוצים דתיים רבים, עד ההתארגנות, נבלעו בציבור החילוני. ברם, על גשר של קשר יש לשמור. ציבור אנשי "תורה ועבודה" יכולים להיות הגורם המאזן, הממתן ביחסים אלה.

עוד לפני בואו לארץ, אנו שומעים עליו מפי ציבור חילוני בוינה- אוסטרי, המשמשת תחנת מעבר לחלוצים, מחוסרי כל, ללא פרוטה בכיסם, גם ללא רשיונות עליה. החלוצים יושבים במסדרונות האפלוליים של המשרד הארץ ישראלי, מחכים ימים ושבועות לתורם-

ר' ישעיהו בא ביניהם, התרועע אתם וסח להם, בקולו השלוו, המשרה מנוחה, על שמחת היצירה בארץ ישראל. חלוצי העלייה השלישית שעברו באותו פרק זמן את וינה, מרבים לספר היום בלשון של סיפורי אגדה, על החסיד הצעיר, בעל זקן ופיאות ולבוש ארוכות, שהיה מחזק את רוחם בדבריו המעודדים, בזמרתו ובריקודיו. אף דאג למזונותיהם ולמקומות לינתם. הם ראו בו, בעולה מפולין שביקר כבר בארץ מעין שליח ארצישראלי, שבקומתו הזקופה, בקולו הנעים ובעברית החיננית שבפיו, הוא משרה אווירה של ארץ ישראל.

עם כל חילוקי הדעות, עם כל הצער והכאב על בחורים ובחורות שפרקו עול תורה ומצוות, הוא מתהלך ביניהם, מסייע בחומר ועוזר ברוח של שמחה.

המאבק עם הציבור החילוני נמשך. התארגנותו של הפועל הדתי במסגרת ''הפועל המזרחי'' היתה לזרא להסתדרות הכללית, והדברים מגיעים עד לפגיעות אלימות ממש!

ויכוח מר מתנהל בציבור הפועל הדתי: נצטרף להסתדרות הכללית, או נקים הסתדרות עצמאית משלנו.

נימוקים בעד ונימוקים נגד. (נביא כאן רק כאלה הדנים ביחסים עם הציבור החילוני, ולא נתעסק בנקודות הטכניות).

מתנגדי ההצטרפות להסתדרות מונים נקודה לנקודה מדוע יש להקים הסתדרות עצמאית.

בין השאר הם טוענים:

תהום מפרידה בינינו לבין השמאל בתחומי הדת והרוח, בדעות ובארחות חיים.

השמאל הוא מעמדי, בינלאומי ואנטי דתי. רוב מנהיגיו וחבריו, משתי מפלגותיו,

אינם סובלים יהודים דתיים במחיצתם. לכן הם רודפים אותנו בשטחי עלייה, עבודה

והתיישבות. כניסתנו להסתדרות לא תשנה את יחסה אלינו. אמנם היום מבטיחים לנו

זכיות שוות, גם התחשבות בדרישותינו הדתיות, אבל מחר- מחרתיים, כשניהיה

בפנים, יעשו הכל כדי לפורר אותנו כאבק פורח.

כאן- טענות על היחס הגרוע. אך מעבר לזה גם נימוקים רעיוניים. נאזין-

וההסתדרות כחברת- עובדים השואפת ליצירת עם חילוני חדש, היא יריבתה

הקשה של היהדות. אווירתה תפגע באמונתם ובאורחותיהם של חברינו.

הכניסה להסתדרות תנתק אותנו מעתודות תנועתנו בגולה ומקשר ישיר עם המוני

היהודים הדתיים. הפועל המזרחי לא נוצר להיות פרוזדור, שדרכו יעברו אנשי- עבודה שומרי- מצוות לטרקלין של האינטרנאציונאל הסוציאליסטי, הוא נוצר להיות בעצמו טרקלין לכל השואפים ומגשימים את התחייה הדתית- לאומית בישראל, ועצמאותו המליאה היא כלי הכרחי לתוכנו הרוחני והחברתי.

תנועת העבודה הדתית- טרקלין לכל השואפים והמגשימים את התחיה הדתית- לאומית בישראל.

משמע, תנועת הפועל המזרחי- מלכתחילה, לא בדיעבד.

תנועת הפועל המזרחי אינה פשרה, אלא דרך רעיונית.

מנגד עומדים מצדדי ההצטרפות להסתדרות, גם כאן נימוקים ארגוניים טכניים, אך יחד עם זאת טיעונים רעיוניים.

נשמע כמה מהם-

תנועת המזרחי מאורגנת בהסתדרות הציונית, אף על פי שמסגרתה חילונית, (''הציונות אין לה דבר עם הדת''), ומנהיגי המזרחי יושבים במוסדות ציוניים יחד עם נציגים חילוניים מובהקים.

מורי המזרחי מאורגנים בהסתדרות המורים הכללית, שרובה מורכב ממורים חילוניים, ולא עוד, אלא פעמים מספר עמדו מורי המזרחי בראש שביתות מורים. כמזרחי בהסתדרות הציונית.

תוך שמירה על ייחודו כמפלגה ציונית דתית, כמורי המזרחי בהסתדרות המורים תוך שמירה על ייחודם כחטיבה ארגונית, על הפועל- המזרחי בהסתדרות העובדים הכללית, תוך שמירה על ייחודו כמפלגה פועלית- דתית וכתנועת תורה ועבודה. כל איחוד למטרות חיוביות יש לקבלו בברכה.

כל איחוד למטרות חיוביות יש לקבלו בברכה: איחוד למען הציונות כרעיון וכמעשה... איחוד למען הגנת זכיות הפועלים. ועוד ועוד.

ר' ישעיהו לא נמנע מלהדגיש את ההבדלים הרעיוניים בין הציבור הדתי ובין הציבור החילוני-

אשר ליחסים עם ההסתדרות הכללית: הפועל- המזרחי רוצה להשתתף בבניין הארץ יחד עם כל ציבור הפועלים. אולם יש לציין, שאם מצד אחד בונה ההסתדרות את אזורי השממה של הארץ, הרי מן הצד השני היא הורסת את ערכי היהדות. ומתקבל הרושם כאילו מחנה הפועלים הכללי בזדון להריסת מסורת ישראל. על אף כל מאמצינו לא הצלחנו לשנות מגמה זו, ולבנו מלא חרדה לעתידנו של הנוער בארץ.

היחס דו ערכי. הפועל המזרחי רואה חובה לעצמו להשתתף בבניין הארץ כמצווה דתית, אך אין להתעלם מכך שההסתדרות הכללית גורמת להרס היהדות.

בהסתדרות שולטת החופשיות החילונית ולכן-

בה יש להלחם. השאלה היא :כיצד להלחם? מסופקני אם אפשר להצליח בדרכי לחימה רגילות, בהעמקת התהום בינינו לבין ההסתדרות, בטיפוח שנאה לזולת. באמצעים אלה לא נשיג את מטרתנו.

המלחמה חייבת לצאת מתוך הנחה יסודית ברורה: לא מתוך שנאה, אלא מתוך הכרה שגם היריבים אינם אויבים ח"ו אלא: בנים! אהבת ישראל, ביחד עם אהבת השם ואהבת התורה, היא היסוד לאמונת ישראל ותורתו- לדברי הבעש"ט- ואין לוותר עליה. אהבה זו חלה לא רק לגבי עושי רצונו, כי גם לגבי עוברי רצונו, כי "בין כך ובין כך קרויים בנים".

המלחמה תהיה מלחמת דעות, מאבק של השקפות-

מובן, שאין האהבה צריכה למנוע את המלחמה בדעות נפסדות ומעשים נפסדים של איזה ציבור שהוא. אלא שמלחמה זו צריכה להיות מכוונת אך ורק נגד ההופעות השליליות והמזיקות ולא נגד הציבור עצמו.

 

המסרים החינוכיים שלומדים אנו מר' ישעיהו לגבינו חשובים! הדברים נכתבו לפני למעלה
מ-60 שנה, אך אקטואליותם לא פגה.

ר' ישעיהו מכיר בערכו של הציבור החילוני, אין לבטלו במחי יד. יש לגרוס: קרבה, וזאת כמי שמאמין שגם אדם שאינו שומר תורה ומצוות הוא בבחינת "בן". יחד עם זאת אין להסתיר את ההבדלים, יש לחדד אותם ולהאבק.

האם אנו נוהגים כך היום האם יחסנו אינו יחס של התנשאות וביטול האם מכינים אנחנו את עצמנו למאבק של דעות מתוך שותפות של אמת

דבריו רומזים גם כלפי אותם יהודים הגולשים לאלימות! שוב, לדעתו של ר' ישעיהו אין להתעלם ממעשים חיוביים שעשה צבור ששנה ופרש.

במה ייחודנו לעומת תנועת העבודה הכללית חילונית? בשאלה זאת עסק בתדירות.

תנועת העבודה דגלה בהשלטת חיי צדק, שגם הם משרשי הגאולה, אלא, שקיצצו בנטיעות והלבישוה מלבושי נכר הזרים לרוח ישראל. תנועת תורה ועבודה נאחזת בשרשם של הדברים. שאיפתה לעבודה, שהיא עצמה תורה ונובעת מתוכה.

גם כאן אין ר' ישעיהו פוסל את תנועת העבודה כתנועה חברתית, אך לטענתו "קצצו בנטיעות והלבשוה מלבושי נכר...".

התפיסה החברתית של תנועת תורה ועבודה נובעת מתוך עולמה של היהדות.

אף כאן אין ביטול על הסף, להיפך, התמודדות רעיונית ערכית.

השמיע דברי בקורת רבים על המצב הרוחני בארץ, לא נמנע מהשמעת השגות על המצב, אך בקורת לחוד ודברי קטרוג לחוד-

כל אימת ששמע דברי קטרוג על ארץ ישראל, בין על הארץ עצמה ובין על בוניה, היה מקפיד קפידה יתירה. הדברים הכאיבוהו, פצעו את נפשו. בעצמו גלוי עין, רואה תופעות שונות ביישוב, מהן שליליות, ביחוד בתחומי דת ומסורת, אף הוא ידע לבקר, לעמוד על הצללים בחיינו, מחובר חיבור מהותי ליהדות הנצחית, לדעותיה ולרגשותיה, למצוותיה ולמעשיה, כאב מאוד למראה חילול קדשים על ידי יחידים וציבוריים.

מה בין בקורת לקטרוג?

אבל שונה קיטרוג מבקורת. המקטרג דורש מלחמה תוקפנית, פילוג המחנה, בעוד שהמבקר דורש הגברת הכוחות הנאמנים בעשייה ובהשפעה. מאמין בנצחון הטוב בקרב יהודים הקשורים לכלל ישראל ומוסרים את נפשם על בניין ארץ ישראל.

השלמים במעשיהם הדתיים, אך הפורשים מכלל ישראל, פוגמים הם גם במעשיהם, כך טען כנגד שלומי אמוני ישראל, הפורשים מהצבור ואינם לוקחים חלק במעשיו.

תפיסתו נובעת מתוך אמונה כנה באחדות ישראל, כפי שכבר הזכרנו- נקרא דברים שכתב:

אחדות ישראל

אחדות ישראל היא אחד מיסודי היסודות של דת ישראל ותורתו. אחדות אלוקים ואחדות ישראל קשורות ואי אפשר כלל להפריד ביניהן. "אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, אף אני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם" (ברכות ו'). כשם שבתפילין שלונו כתובה אחדות אלקים, כך בתפילין דמרי עלמא כתובה אחדות ישראל: "מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" (ברכות). כל המכניס פירוד בישראל כאילו מכניס חס ושלום פסול בתפילין דמרי עלמא, ואחדות זו אמורה, לא רק כלפי הצדיקים שבישראל, כי אם כלפי עם ישראל כולו, לכל גווניו ושדרותיו. חז'ל מצאו שעם ישראל היה ויהיה תמיד מורכב מסוגים שונים, מטובים ורעים, מתלמידי חכמים ועמי הארץ, מרשעים וצדיקים (מנחות כ"ז). והם הכירו שכולם נקראים בנים למקום. אפילו ישראל עובדי עבודה זרה נקראים בנים (קדושין), וכל החלקים שבעם ישראל זקוקים זה לזה, ומשלימים זה לזה, ולאמלא עלים אין אשכולות מתקיימים (חולין).

תפילין, ארבעת המינים, מסמלים לפי חז'ל, אחדותם של בני האומה הזאת.

הבעיה אינה מרפה. החיכוכים הולכים ומחריפים, עליות וירודות ביחסים המורכבים. השאלה נשאלת שוב-

מה יהיה יחסנו ליהודים לא דתיים?

ר' ישעיהו מבהיר את ההבדלים בין התנועה הציונית לבין העולם החרדי בגישה וביחס ליהודים חילוניים.

העולם החרדי סובר: יש להלחם עד חרמה בציונות, יש לקעקע עד היסוד כל רעיון ומעשה חילוני. פרישה מהצבור מצווה היא ויפה שעה אחת קודם!

המזרחי הבדיל עצמו מכל קהל שלומי אמוני ישראל, לולא זאת לא היה המזרחי מהווה יחידה מיוחדת! גם הוא שואף לחיזוק התורה, אבל מחלוקת עקרונית יש לו עם הצבור החרדי.

מהם חילוקי הדעות?

אבל חילוקי הדעות הם בנוגע לשאלה: מה לעשות ליהודים שפרשו מדרכי התורה, שעזבו מקור מים חיים? רבים משלומי אמוני ישראל בחרו בדרך של פירוד והתבדלות. לשם הגנה עצמית, לשם שמירה על הקיים, לשם שמירה על המחנה הנשאר לפליטה, שהדעות הנפסדות לא יחדרו גם לתוכו וכלפי חוץ נקבעה עמדה של מלחמה בציונות.

אך "המזרחי" במודע ומלכתחילה גרס אחרת-

"המזרחי" הלך בשיטה אחרת. הוא ראה כראש פינה עצם האחדות הישראלית. לדידיה כל הצבור מורכב מצדיקים, בינונים ורשעים ובכל זאת הוזהרנו שלא לפרוש מהציבור. חטאים לא תמו מקרב ישראל מעולם. ובכל זאת גם בזמן שגברה עבודת אלילים בישראל לא פרשו הטובים שבהם. ירימיהו אמנם אמר: "מי יתנני במדבר מלון אורחים ואעזבה את עמי ואלכה מאתם". אולם למעשה לא עזבם עד הרגע האחרון. כמו כן אין אנו מוצאים שום זכר למקרה ששומרי תורה נמנעו בימי מלכי ישראל או בימי שלטון הצדוקים לשלם את מסי המדינה, ובכלל לשאת בעול המדינה וחובותיה.

אף אנו נישא בעול המדינה וחובותיה.

לפתרון השאלה יש שתי דרכים: אחת היא דרכה של "אגודת ישראל". היא אינה ניגשת לעניין מנקודת השקפה כלל ישראלית ואינה מציגה את השאלה מה לעשות לאומה הישראלית שחלק גדול ממנה פרש מדרכי חיים, אלא מה לעשות כדי לקיים קיבוץ של שלומי אמוני ישראל ולשמור עליו שלא יפול ברשתם של הבלתי דתיים. שאלה זו פתרונה השלם הוא בפירוד. על ידי הקמת מחיצה של התבדלות בין הקיבוץ הדתי והחלקים הבלתי דתיים שבישראל אפשר להשיג את המטרה הזאת, לקיים קיבוצים אלה ולשמור עליהם מהשפעות זרות.

דרכה של "אגודת ישראל"- פרישה, אך דרכנו שלנו-

בדרך של איחוד והבנה הדתית והשפעה בדרכי שלום. כדי שתהיה ליהדות הדתית אפשרות של השפעה וכוח היא צריכה לחזק את עמדתה בארץ, להרבות ביישובים של יהודים דתיים בעיר ובכפר, להגדיל ולהאדיר את העלייה הדתית בכל צורותיה ולפתח עבודה תרבותית גדולה ברוח הצורה. במקום זרם הכפירה וההפקרות הפורץ לתוך לבות הנוער מתרבויות נכריות, עלינו להעמיד זרם של תרבות דתית חזקה, שיהיה בכוחה להכריע את הכף, ומובן מאליו, שעבודת השפעה אינה יכולה להעשות מתוך יחסי מלחמה ואיבה. "ולא הקפדן מלמד".

שמת לב בודאי שר' ישעיהו גם כאן דרושה עשיה ו...עשיה, אין ספק שהשיטה הקלה היא הסתגרות טוטאלית, פרישה ופירוד. גישה זאת אינה מקובלת. השיטה השניה האומרת - עשיה משותפת, שיתוף פעולה בשטחים מסויימים- היא היא הקשה בכולן. אך המאמין באחדות ישראל, חייב להתאמץ. הדבר לא קל!

בתנועתנו אנו נתקלים בתופעה של זלזול ואי אכפתיות, אי שתוף פעולה עם חברים שלדעתם של אחרים הם אינם במאה אחוז בסדר... במקום להשפיע, במקום לשכנע- הסתגרות, במקום לקרב, מרחיקים...

לא מנסים להתמודד, אלא- הסתלקות וביטול...

יש שיאמרו : ר' ישעיהו לא הכיר בחומרת המצב, לא ידע עד להיכן הגיע מצבו של הצבור החילוני. האמין הוא באחדות, אך לא ידע עד כמה קשה הדבר. נדמה לנו שהדברים מוטעים. ר' ישעיהו הכיר את המציאות כפי שהיא לאמיתה- ידע היטב מי השותפים-

אבל בדור האחרון נאחזה הציונות בקליפה החיצונית של לאומיות חילונית- התחילה לנתק את הנימים שקשרוה לחזון הגדול של גאולת ישראל ותקומתו, כפי שקננה במעמקי ההוויה הישראלית מדור דור, ולהדעיך שלהבת אש קודש שהיבהבה בחביונה. היא נאחזה בקליפה החיצונית של לאומיות חילונית, כפי שהיא מקובלת אצל אומות העולם, ואל נשמתה של הלאומיות הישראלית המחייה אותה זה אלפי שנים לא שעתה. היא הצטמצמה בגבולות לשון וארציות, שהן רק לבושי האומה וכליה, ואת האוצר הרוחני הגדול של נצח ישראל, עם שפע טהרתו וקדושתו, השאירה מאחורי גווה.

לא נמנע מדברי בקורת נוקבים עם שותפיו.

עתה, בתקופתנו, אנו חשים בשאלות ובתמיהות רבות הצצות אצל רבים מהדור השני והשלישי מבוני הישוב בא"י: מדינת ישראל? מה לי כאן, מה לי שם בחו"ל מה חובה לי לחיות בארץ אם הקריטריון הוא נוחיות, למה לא אנדוד למרחקים למה דורשים ממני "ראש גדול"? למה מבקשים ממני אחריות?

ר' ישעיהו כואב ודואב את דמותה הרוחנית של האומה-

השבת בצורתה המקורית, שהיא אות ברית לאומה ואחד מסמליה הנשגבים ביותר, הולכת ונעקרת בקלות הדעת, בכמה פינות בארץ, ובמקומה הולכת ומשתלטת שבת חילונית, שבת של אומות העולם. במקום שבת של התרוממות הנפש, של התייחדות וטהרה פנימית, באה שבת של הוללות וחילוניות. והוא הדין בנוגע לכל שאר צורות החיים, כמו: ענייני משפחה, צניעות, נימוסים- בכל נדחית המסורת העברית המקורית, החצובה מתחת לכסא הכבוד של קדשי הנצח. בפני סורי גפן נכרייה.

האם האחדות תציל?

ר' ישעיהו קובע בדבריו: אברים קרועים ומדולדלים קשה לאחד ביניהם, יחזרו בתשובה שלמה- זאת הדרך לאחדות.

הדברים קשים. המציאות סבוכה, אך יש להתמודד עמם באומץ.

מבחינת השקפתנו החינוכית: אנו נפעל מבפנים, מתוך הכרת ייחודנו. לא נפרד, לא נתייהר, לא נקים מחיצות. מאבק דעות המלווה במעשי יצירה ובניה.

**בחוברת מובאות 2 הצעות מפורטות לפעילות  בעקבות החומר העיוני הנ"ל. ( עמ' 135-145פעולה 11- "אנחנו והם- שאיפה או כורח" ' ופעולה מס' 12 , בירור במישור העקרוני יחסינו למדינה המנוהלת בעיקר ע"י "חילוניים"- עמ'- 145-155)

המעוניינים שנשלח להם פעולות אלו, ייצרו קשר עם משרדי "מעלה" -6277344  02  (חגית).

 

 

 

 

 

 

 

מעלה - המרכז לציונות דתית 2017 © מעלה - המרכז לציונות דתית