הדפסה
משנת הציונות הדתית -

תורת שחרור האישה

מאת אמונה אלון

אמונה אלון  תורת שחרור האישה

          

במסגרת הדיון על התפתחות הציונות-הדתית כמשלבת ישן עם חדש וכיוצרת סינתזה של מערכות חיים מורכבות, אתייחס במאמר זה למקומה של האישה הדתית-לאומית בדורנו. 

                    "גדולה הבטחה שהבטיחן הקב"ה לנשים, יותר מן האנשים. שנאמר (ישעיהו, פרק לב, פסוק ט): נשים שאננות קומנה, שמענה קולי, בנות בטחות האזנה אמרתי. אמר לו רב לרבי חייא: נשים, במה זוכות? בקריאת בניהן לבית הכנסת ובהבאת בעליהן לבית המדרש, ומצפות לבעליהן עד שחוזרים מבית המדרש" (בבלי, ברכות, דף יז עמוד א). 


                    גלוי וידוע כי לימוד התורה של נשים בנות כל הגילים, בעשרות מדרשות ומסגרות עיוניות ברחבי הארץ, הוא ביטוי לאחת המהפכות החברתיות החשובות של תקופתנו. עדיין מוקדם להעריך את מלוא השפעתה של התופעה הזאת על הדור הזה, ועל הדורות שיבואו. אבל כבר ברור שהיא מחוללת, לאט אבל בטוח, שינויים עמוקים ומשמעותיים במהותו ובמגמות חייו של הציבור הישראלי, כמו גם במארג חייהן  האינטימיים של המשפחות אשר מהן הציבור הזה בנוי.   

                    אינן דומות נשים השולחות את בעליהן ואת בניהן אל בית המדרש, לנשים אשר בנוסף לכך גם הולכות אל בית המדרש בעצמן. זה לא שמהיום והלאה נשים זוכות להתעלות רוחנית בזכות לימוד התורה שלהן, במקום בזכות דאגתן ללימוד התורה של בעליהן ושל בניהן. מצוות תלמוד תורה תמשיך להיות מוטלת על גברים בלבד, כולל איסור ביטול תורה שנשים תמיד ימשיכו להיות פטורות ממנו. אלא שמהיום והלאה, יותר נשים שולחות יותר בעלים ובנים אל בית המדרש,  מפני שיותר נשים יודעות מה קורה בבית המדרש ויותר נשים מבינות את עומק ערכו של לימוד התורה, מתוך שהן עוסקות בו בעצמן.  

                    אין ולא צריכה להיות, כוונה שהמדרשות התורניות יהפכו את הנשים הלומדות בהן לסוג של גברים, או ל-'שוות' לגברים. טוענות רבניות הן חיוניות, ומאז שנשים נושאות בתפקיד הזה, האווירה בבתי הדין הרבניים השתנתה לטובה. גם הכשרת פוסקות-הלכה בענייני טהרת המשפחה היא רעיון מבריק, וקשה להבין איך לא חשבו על זה קודם.  אך למרות 'פלישת' נשים למדניות לשני התחומים הללו, אין לממסד הרבני המסורתי סיבה לדאוג למעמדו או לשליטה הגברית הנהוגה בו מדורי דורות.  

                    מורים רבים אומנם טוענים, בדרך כלל בפליאה לא מסותרת, שבנות לומדות גמרא לא פחות טוב - ולפעמים יותר טוב - מבנים. ובכל זאת, ברובד הפנימי של הדברים, ברור שהגמרא בנויה לפי המידות הביולוגיות והנפשיות של האיש, ולא של האישה. את האישה עשה הבורא "כרצונו", וכפי שמסביר הראי"ה קוק, בדבריו על ברכות השחר ב'עולת ראי"ה', הרי "שעשני כרצונו" פירושו שהאישה קרובה מעצם טבעה לרצון הבורא ולכן היא יכולה – ואמורה – לעבוד את הקב"ה בדרכים שונות משל הגבר, ובמצוות שונות מאלה שהגבר חייב בהן.  

                    ובעוד שגברים חייבים ללמוד תורה כדי לעבוד את הקב"ה, ואיסור חמור מלווה אותם בכל רגע ורגע של חייהם שלא ליפול לביטול תורה חלילה, הרי תלמוד התורה של נשים אינו מצווה שהן חייבות בה. אפשר אף לומר שהוא בבחינת שכר, שהן מקבלות על קיום מצוותיהן. מעין מענק שנשים יהודיות בנות זמננו זוכות בו כדי להעשיר, כפי רצונן וכפי יכולתן, את עולמן ואת עבודת ה' שלהן. 

                    אי שם בתחילת דרכה של המהפכה הפמיניסטית, בעיקר בארה"ב, נדמה היה לנשים המהפכניות כי דרכו של 'המין החלש' אל האושר, או לפחות אל שוויון הזכויות, עוברת דרך ביטול הנשיות. באותו שלב ראשון בהתפתחותה התמקדה התנועה הפמיניסטית במה שנראה, עכשיו, כניסיון לפרק את דמות האישה המסורתית וכאילו להרכיב אותה מחדש כתואמת-גבר. את עיקר האינטלקט והמרץ שלהן הקדישו מנהיגות המהפכה באותם הימים לייצוּר כמה שיותר נהגות-סמיטריילרים, מנכ"ליות בעלות עוצמה כלכלית, טייסוֹת-קרב וכיוצא (או כיוצאת) באלה; מטרתן הייתה להוכיח שנשים מסוגלות לעשות כל מה שגברים עושים, בלא פחות מקצועיות והצלחה ולפעמים אף ביותר. אם הגברים מקדישים את רוב שעות יומם לעיסוקים חוץ-ביתיים, אמרו הפמיניסטיות המתחילות האלו, מעתה והלאה אף הנשים כך. אם הגברים מצטיינים בכוח פיזי ובחשיבה תכליתית, מעתה זה מה שחשוב גם לנשים.  

                    במקרים קיצוניים, הגיעה המהפכה בשלב ההוא עד כדי נשים שחיקו גם את הלבוש של הגברים, הפסיקו להתאפר ולענוד תכשיטים, ואף הקריבו על מזבח הקריירה את משפחותיהן, לפעמים תוך ויתור על הבאת ילדים לעולם ולפעמים תוך דחייתה עד שכבר היה מאוחר מדי. אילו הקימו הפמיניסטיות הראשונות בית מדרש לנשים, אולי הן לא היו נחות ושוקטות עד שתלמידות בית המדרש הזה היו מגדלות זקנים ארוכים  ומתמנות לרבנות הראשית.

                    אשרינו, שבינתיים הספיקה המהפכה הפמיניסטית להתקדם לשלבים נוספים, ולשנות את מגמותיה. אחרי תקופת חיקוי הגבריות באה, כמו בכל מבנה קלאסי של תזה ואנטי-תזה, תקופה של התנערות מן התפיסה הפמיניסטית הראשונית וחזרה, במִשנֶה תוקף, אל הנשיות המלאה והאותנטית. בתקופה זו רווחה בחברה המערבית הדעה כי אישה  משוחררת-באמת היא דווקא זאת שאינה מפתחת כל קריירה זולת גידול ילדים, וכול המרבה בחיתולי בד, בהנקה ובמזון אורגאני, הרי זו משובחת.

                    אחרי התזה והאנטי-תזה באה, כנהוג, הסינתזה – והיום אנחנו עדים לפמיניזם הרבה יותר שפוי ומאוזן. נשים מערביות בנות זמננו, אומרת הגישה הפמיניסטית הפוסט-מודרנית הרווחת כעת, משועבדות פחות מנשות הדורות הקודמים לעבודות הבית ולשלטונו של בעל הבית, ופנויות יותר לעשות בחייהן כרצונן. שוויון בין המינים אין פירושו אפוא שנשים יכולות לנהוג בדיוק כמו גברים – וגם לא שהן יכולות לנהוג בדיוק ההפך מגברים; שוויון בין המינים פירושו שכול אישה יכולה לבדוק ולמצוא, בעצמה ועל דעת עצמה, בדיוק כיצד הכי מתאים לה עצמה לנהוג. ובמלים אחרות: שחרור האישה מתבטא בחופש לִבְחוֹר.

                    בפמיניזם העכשווי הכול הולך, בתנאי שהאישה היא שבוחרת והיא שמחליטה מה היא רוצה להיות, במה היא אינה רוצה לעסוק ובמה כן, ועד כמה. 'מותר' לה להיות נהגת סמיטריילר, אבל היא אינה חייבת בכך. באותה מידה 'מותר' לה, אם היא מחליטה שזה מה שהיא רוצה, להיות עקרת-בית במשרה מלאה ולבשל ריבות מבוקר ועד ליל. וכמובן, 'מותר' לה להחליט שבתקופה מסוימת בחייה היא רוצה לעבוד כמנהלת הראשית של הבנק הבינלאומי – ובתקופה אחרת להתמקד בהנקת תינוקה עד גיל שלוש ובהגשת עוגיות חמות, ישר מן התנור, לבעלה השב מדי ערב  מעמל יומו אי-שם בבית המדרש או בשדות גבריים אחרים.

                    בפסיפס הפמיניזם הפוסט-מודרני הזה, משתלב לימוד התורה כעוד עיסוק שנשים יכולות – ואכן מרבות יותר ויותר – לבחור בו. עיסוק שממלא את חייהן בתוכן רוחני אמיתי ומקרין על מלוא אישיותן כנשים, כאימהות, וכשותפות שוות זכויות וחובות בחברה הישראלית המתפתחת אל צמיחת גאולתנו. ויפה תלמוד תורה עם דרך ארץ נשית, תלמוד שבנות ישראל מתנאות בו לא כדי להיות 'שוות' לגברים ולא כדי לוותר ולו על גרם אחד של ייחודן כנשים, אלא פשוט כדי ללמוד תורה. 

מאת:  אמונה אלון  

מעלה - המרכז לציונות דתית 2017 © מעלה - המרכז לציונות דתית