הדפסה
משנת הציונות הדתית -

תורה עם דרך ארץ – משנת הציונות הדתית

מאת הרב אביחי קצין

מאת:  הרב אביחי קצין

   קצין אביחי  תורה עם דרך ארץ – משנת הציונות הדתית       

הקדמה 

נוסחה מורגלת בפי רבים היא הגורסת כי "ארץ ישראל לעם ישראל על פי תורת ישראל" היא שם הקוד המקוצר לאותם המאמינים במשנתה של הציונות הדתית. על פניו נכונה סיסמא זו לכל שלומי אמוני ישראל. וכי יש מי אשר ארץ ישראל אינה יקרה לו? אשר עתידו ודרכו של עם ישראל אינם חשובים לו? ובודאי אשר ההליכה בדרכה של תורה אינה נשמת אפו?!  

                    עם זאת, נדמה כי הציונות הדתית תפסה את כל שלושת המושגים הללו בתפיסה הרחבה שלהם. בבסיסה של התפיסה הרחבה עומד הניסיון לבנות עולם שלם בעולמו של הקב"ה. על אחת כמה וכמה לאחר שזכינו לתהליך הציוני, לשיבתו של עם ישראל לכור מחצבתו, ארץ ישראל.  הדרך לבניית עולם שלם עומדת בבסיס ההנחה כי העולם בנוי כסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. ראשו בעניינים רוחניים נשגבים, ובסיסו בעיסוק בתיקונו של עולם על צדדיו הגשמיים והאנושיים. התפיסה הרחבה הזו משליכה על כל שלוש הצלעות של המשולש שהזכרנו.  

תורת ישראל  

שני דגמים של האופן בו עלינו לנהל את חיינו הרוחניים הומחשו לנו במעבר שבין ההליכה במדבר, קודם כניסתנו לארץ ישראל, לבין האופן בו אנו מנהלים את חיינו הרוחניים בעת שהותנו כאן בארץ ישראל. במדבר לא הוטל עלינו העיסוק בצרכינו הגשמיים. לזאת דאג ריבונו של עולם עבורנו: מן ושלו, עמוד אש ועמוד ענן. המעבר לארץ ישראל מחייב אותנו להקדיש חלק מזמננו ומרצנו לעיסוק בעשייה הגשמית. 

                    במבט ראשון נדמה לנו כי המעבר הזה יש בו ירידה מסוימת. פיצול כוחות שמעמעם את העשייה הרוחנית ה"טהורה". לא כך ראו זאת חז"ל. המדרש (ויקרא רבה, פרשה כה) מתאר את המעבר מהמדבר לארץ ישראל באמצעות משל: משל לתרנגולת אשר כל זמן שאפרוחיה קטנים היא זו שמאכילה אותם וטורחת עבורם. לעומת זאת, לאחר שבגרו והם באים ומבקשים ממנה אוכל, היא מנקרת להם בראשם ואומרת להם: לכו עדרו ומצאו אוכל בעצמכם. זהו פשר הציווי: "וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל". למדנו מהמדרש כי המעבר למצב של עיסוק שלנו בגשמיות הוא תהליך של התבגרות. בתחילת דרכו של עם ישראל לא הוטל עליו העיסוק המורכב ברוחניות ובגשמיות גם יחד. לאחר "תהליך ההתבגרות" של עם ישראל מוטל עליו האתגר של שילוב חיי המעשה ביחד עם חיי הרוח. 

                    הרב מאיר שמחה הכהן, בספרו "משך חכמה" על התורה (דברים, פרק לב, פסוק ג) הגדיר מהם חיים רוחניים ומהי הדרך שראוי שיהלך בה עם ישראל:  "העיקר התכליתי אשר יתנהג האומה באופן טבעי מושגח פרטי. וזה כי יקצרו ויאספו דגנם וראשית כל אשר לו יובא בית ד' ולמשרתיו הקדושים, ושלש פעמים בשנה יעזבו כל אשר להם תחת כנפי הבטחון הא-לוהי ויבואו להראות פני ד', וכאשר יישירו לכת תוסיף הארץ לתת פריה ותהיה חיתת ד' על הגויים סביב, ובכל מפעל ומצעד יזכיר ויברך שם הבורא יתברך, וחיים כזה הוא חיים רוחניים, ויקר שעה אחת מכל חיי העולם הבא לכל מתבונן.   לא כן בימי משה אשר נפרצו גבולות הטבע ונהרסו מבצרי ההנהגה התמידית, רק לא פעלו מאומה, והמן יורד וכל אחד רואה עמוד הענן וכבוד ד', וד' הולך לפניהם, הלזה יקרא תכליתי, הלא אין זה רק חיי העולם הבא, חיים של מלאכים".    

החיים במדבר הם חיים של מלאכים, בהם אינך נתבע לעסוק בעשייה הגשמית. ה"עיקר התכליתי", כלומר התכלית הראויה היא כי עם ישראל יתנהל בתוך הטבע וישלב את חיי התורה עם העשייה הגשמית. צורת חיים כזו, טוען ה"משך חכמה" היא "חיים רוחניים לכל מתבונן".   

                    החת"ם סופר (בחידושיו למסכת סוכה) הסביר כי לישיבת יהודי  בארץ ישראל יש משמעות לגבי שאלת אורח החיים הרצוי. שכן נחלקו כבר תנאים (בבלי, ברכות, דף לה עמוד ב) מהו אורח החיים הרצוי לאדם מישראל.  רבי ישמעאל סובר כי יש לשלב את השתיים: "הנהג בהן (בדברי התורה) מנהג דרך ארץ". לעומתו, סובר רבי שמעון בר יוחאי כי הדרך הראויה היא העיסוק בתורה בלבד. כורח לעסוק בענייני העולם הזה הוא רק כש"אין ישראל עושין רצונו של מקום".   החת"ם סופר למד כי דברי רבי ישמעאל אמורים דווקא בארץ ישראל: "שהעבודה בקרקע גופה מצווה משום ישוב ארץ ישראל ולהוציא פירותיה הקדושים וכאילו תאמר: לא אניח תפילין מפני שאני עוסק בתורה, הכי נמי (כך גם כאן) לא יאמר: לא אאסוף דגני מפני עסק התורה, ואפשר אפילו שארי אומנויות שיש בהם יישוב העולם, הכול בכלל מצווה".  

                    החיים בארץ ישראל מחייבים מודל חיים בו עוסקים ביישוב העולם בד בבד עם העיסוק בתורה. ולכן שיבתנו לארץ ישראל מחייבת אותנו לבנות חיי תורה רחבים הפרוסים על כל מכלול העשייה של חיי האומה. תפיסת עולם זו היא העומדת בבסיס היחס החיובי אל החיים אשר מחוץ לבית המדרש ואל מכלול העשייה במדינת ישראל, מחיי הכלכלה ועד חיי הצבא, מהעיסוק בהתיישבות ועד להשפעה במוקדי התרבות של המדינה המודרנית.    

עם ישראל  

ההסתכלות הרחבה יש לה משמעות גם ביחס לעם ישראל.  מצוות אהבת ישראל אינה מצווה התלויה בארץ ונוהגת גם כאשר עם ישראל נמצא בגלות. עם זאת אין ספק כי לתהליך ההתכנסות לארץ ישראל יש השלכה גם בשאלת היחס אל עם ישראל כולו. אנחנו אומרים בתפילה: "אַתָּה אֶחָד וְשִׁמְךָ אֶחָד וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ".     

                    על הקביעה כי עם ישראל הוא גוי אחד בארץ כתוב בזוהר (ויקרא, פרשת אמור, צג):  "ודאי בארץ הם גוי אחד,  עמה אקרון אחד, ולא אינון בלחודייהו. דהא, ומי כעמך ישראל גוי אחד, סגי ליה, אבל לא אקרון אחד, אלא בארץ…"  בארץ הם דווקא הם קרויים גוי אחד ולא מחוצה לה.   בחוץ לארץ, בגלות לא היינו יחידה אחת. קהילות קהילות פזורים ברחבי תבל. המעבר לארץ ישראל הוא תהליך ההתגבשות ל"גוי אחד בארץ".   

                    כבר בהיותנו בגלות כתב הנצי"ב (הרב נפתלי צבי ברלין, שו"ת "משיב דבר", סימן מד) על ההצעה לייסד קהילות נפרדות ולהפריד בין שומרי מצוות לאלו שאינם:  "עצה זו (להיפרד זה מזה לגמרי כמו שנפרד אברהם מלוט) קשה כחרב לגוף האומה וקיומה". 

                    וכן כתב הראי"ה קוק זצ"ל במאמרו "מסע המחנות":  "אמנם ידענו שאין בני האדם שווים במדרגותיהם, בייחוד במה שנוגע לתוכנם הרוחני, שהוא יסוד החיים, אבל שיהיה שם מוגבל ומיוחד לכך המתאר סיעות ומפלגות, מזה לא ידענו. וכדומה שבזה ודאי יש לנו לומר שהימים הראשונים היו טובים מאלה, והלוואי שנוכל להשכיח מאתנו, בכלל, את אלה שני השמות העומדים לנו לשטן על דרך החיים האיתנים והטהורים הראויים להיות שבים אלינו באור ד' אשר יאיר לנו". 

                    אל לנו להפוך את השונות והדרגות הרוחניות השונות לחלוקה מגזרית, שכן הלך חשיבה כזה "סותם את הדרך של התיקון ושל ההשתלמות משני הצדדים".  הלך חשיבה זה עומד בבסיס תפיסתה של הציונות הדתית מימיה הראשונים כי בתהליך שיבת ציון ובניית מדינת ישראל עלינו לשתף פעולה עם ציבורים שונים. והתהליך של שיבתנו לארץ ישראל משמעו להפוך ל"גוי אחד בארץ". 

ארץ ישראל 

גם בשאלת היחס לארץ ישראל אנו מסתכלים באותה ראייה רחבה ומורכבת.  החל בקביעה כי השיבה לארץ ישראל צריכה להיעשות ביוזמה אנושית. וכדברי הרב צבי הירש קלישר זצ"ל (דרישת ציון, מאמר א):  "גאולת ישראל אשר אנחנו מחכים לה, אל יחשוב החושב כי פתאום ירד ה' יתברך שמו משמים ארץ ואמר: צאו! או ישלח משיחו כרגע מן השמים . . . לאט לאט תצמח קרן הישועה".   

                    המשך בכך כי מצוות יישוב ארץ ישראל אינה רק מצווה פרטית של ישוב בארץ ישראל, אלא מצווה כללית של הורשת ארץ ישראל.  כדברי הרמב"ן:  "שנצטווינו לרשת הארץ אשר נתן הא-ל יתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב, ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה" (מצוות עשה ד', כשהוא מונה את המצוות "ששכחן הרב" - הרמב"ם ב"ספר המצוות" שלו).  

                    כל זאת בנוסף לעצם חזרת מושג מלכות לישראל, כתיאורו של הרמב"ם בהלכות חנוכה: "... וגברו בני חשמונאי הכוהנים הגדולים והרגום, והושיעו ישראל מידם, והעמידו מלך מן הכוהנים, וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה עד החורבן השני".   

                    מכאן נגזרת חובת ההודאה לריבונו של עולם על כך שיש לנו מלכות ומדינה משלנו. גם אם אינה אותה מדינה אידיאלית שהיינו רוצים, יש להודות על כך; כשם שאנו מודים על חזרת המלכות בימי החשמונאים, אשר גם היא לא היתה מופת למלכות ראויה. 

                    המשמעות של ריבונות יהודית על ארץ ישראל באה לידי ביטוי בהלכה המובאת ב"שלחן ערוך" (אורח חיים, סימן תקסא):   "הרואה ערי יהודה בחורבנן אומר ערי קודשך היו מדבר וקורע".   ואומר ה"משנה ברורה" (הרב ישראל מאיר הכהן מראדין) במקום: "אפילו יושבין בהן ישראל, כיון שהישמעאלים מושלים עליהם מקרי בחורבנן".  

                    על פי הלכה זו יכול היה אדם לצאת לרחובות עיירות יהודיות בד' באייר תש"ח ובה' באייר תש"ח. נדמה בעיניו כי מדובר באותן עיירות עצמן. אולם, מבחינת ההלכה פנים חדשות באו לכאן. בד' באייר צריך היה לקרוע כדין הנפגש בעיירות חרבות; ולמחרת היום לא יקרע, שכן עברו העיירות תהליך של בניין וגאולה בהיותן ברשות ישראל כעת.  

                    עלינו להכיר בחשיבות תהליך זה של שיבתנו לארץ ישראל. להבין את האתגר הגדול שלנו.  לתרגם את התהליך לתורה גדולה הבונה סולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, משתדלת לעסוק בכל העוז ובכל ההיקף בתורה, בעם ובארץ.