הדפסה
משנת הציונות הדתית -

קריאת כיוון לציונות הדתית

מאת הרב אלי סדן

קריאת כיוון לציונות הדתית

מאת:  הרב אלי סדן

       סדן אלי  קריאת כיוון לציונות הדתית   

פתיחה   

לאחינו ואחיותינו הצעירים היושבים בארץ קדשנו:    

זמן רב אנו מסתובבים, ובלבנו חוסר שביעות רצון, ואפילו כעס וביקורת קשה על מה שקורה במדינה שלנו -  מתהליך אובדן הזהות היהודית, של הכלל ושל הפרט, של מערכות התרבות ומערכות החינוך במדינת ישראל, ועד מסירת חלקי ארץ ישראל לגרועים שבאויבנו. מגירוש המתיישבים הצדיקים מחבל קטיף והאכזריות האלימה בעמונה, ועד הכישלון הצורב במלחמה האחרונה שחשף את אוזלת רוחם של מקבלי ההחלטות.   

                    אנו עומדים משתוממים ושואלים את עצמנו - איך הגענו למצב כזה? איך זה שהשחיתות מתפשטת בכל מקום?  במה חטא עם ישראל שיש לו ממשלה כזאת, מערכת משפט מעוותת כל כך, משטרה עלובה כל כך? איפה המדינה שהיינו גאים בה כל כך, מה קרה לעם שלנו?  

ומתוך מחשבות אלו ודומות, הולכת ומחלחלת בלב תחושה של אובדן האמון, ומשם הדרך קצרה לאובדן רגש השייכות.

השאלה המרכזית היא - לאן כל זה לוקח אותנו?!  

אני שואל את עצמי שאלה שמנסה  לרדת לעומק התהליכים, וברשותכם אנסח את השאלה בסגנון קצת פרובוקטיבי –   

איך 'גנבו' לנו את מדינת היהודים?!  

איך הגענו למצב שהמובילים את התהליכים במדינת ישראל מנותקים ברובם מתורה ומצוות, מנותקים מהמסורת היהודית, וממילא זרמי המחשבה של התרבות הגויית המערבית הם הקובעים את המהלכים ? וכי אין זה מוזר?  

                    אובדן האמון בייחודנו כעם, שהוא ממילא אובדן האמון בזכותנו על הארץ, ומתוך כך אוזלת היד המשוועת בהגנה על האינטרסים של עמנו, יחד עם תהליך תרבותי-רוחני שבו ערך הפרט עולה לעומת ערך הכלל, הרגש הלאומי נדחק מפני הגלובליזם והרגשת השייכות הקוסמופוליטית, והמילים 'הקרבה', 'מסירות נפש' הופכות למילים ארכאיות המפנות מקומן למילים כמו in (כלומר מה שמקובל בעולם 'הגדול'), 'מצליחנות' וכדומה. כל זה אינו תאונה מקרית, אלא תוצאה ישירה של המחשבות, הרעיונות והשאיפות המעצבות כיום את האליטות השולטות במדינת ישראל!   

בעצם, כל אלו שאנו מצפים מהם להוביל את המדינה בדרך שהיא ראויה, לפי הבנתנו, אינם מאמינים כלל בדרך זו!   

                    השאלה האמיתית היא: איך נוצר מצב שאנשים אלו, בעלי השקפות מסוג זה – הם אשר מובילים את מדינת ישראל?  

ההחמצות הגדולות 

עד לפני כ-150 שנה, במשך כ-1,800 שנות גלות, רובו המכריע של עם ישראל היה דתי. מובן שתמיד היו צדיקים, בינוניים וגם חלילה רשעים, אבל ברמה העקרונית רוב רובם של היהודים הגדירו עצמם כשומרי תורה ומצוות, כלומר דתיים. מובן שכולם היו גם לאומיים, לא לאומיות במובן המודרני-חילוני, כי אם לאומיות שנובעת מהכרה פנימית שחפץ ה' הוא להשיב את ישראל לארצם ולכונן בה ממלכה, ממלכה שתקרא בשם ה', ממלכה שתהיה אור לגויים, מופת של צדק ויושר, של קדושה וטהרה. 

                    כולם התפללו יום יום על קיבוץ גלויות והקמת ריבונות יהודית בארץ ישראל, כולם התפללו להפרחת שממות ארצנו ולבנין ירושלים, ולהשבת שופטינו כבראשונה. 

                    נכון שתמיד היו בתוכנו זרמי רוח שונים, עם צביון שונה, ועם דגש שונה בחיים, אבל מעבר לכל חילוקי הדעות והזרמים, ברור שהרוב הגדול של העם היהודי האמין במהלך כל הדורות שהתורה ואהבת ארץ ישראל והחפץ לשוב אליה – קשורים זה בזה קשר בל יינתק, והשיבה לארץ היתה מקושרת בתודעה עם שיבה למלכות ולשלטון, וכהגדרת הרמב"ן: "ולא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה".  

                    למרות כל זאת, כשהגיעה השעה למַמֵש רוח זאת – זה לא קרה, או על כל פנים לא קרה בכמות ובאיכות הנדרשות.   ההחמצה הראשונה היתה לפני כ-450 שנה; שני גדולי ישראל מהשורה הראשונה של גדולי הדורות  מרן מחבר ה-'שולחן ערוך' רבי יוסף קארו, ומרא דרזין האר"י הקדוש - אמרו לנו: "קול דודי דופק, פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי", "הניצנים נראו בארץ, עת הזמיר הגיעה וקול התור נשמע בארצנו" - ישראל, צאן קדושים, הגיעה עת גאולתכם! מעטים שמעו לקריאה זו, ועלו לצפת, שם היתה עדנה רוחנית תרבותית למשך כחמישים שנה. אבל הרוב המכריע של עם ישראל נהג כדברי שלמה המלך: "פשטתי את כתנתי איככה אלבשנה, רחצתי את רגלי, איככה אטנפם", ולבסוף, עד ש- "קמתי אני לפתוח לדודי -  ודודי חמק עבר".  הוחמצה ההזדמנות הראשונה. אילו היו נענים רבבות לקול קריאה זו ועולים ארצה ומקימים בה מדינה יהודית, קרוב לוודאי שהרב הראשי היה מרן הבית יוסף, המדינה היתה כמובן נוהגת על פי ההלכה, והרוח התרבותית היתה נוהגת על פי הדרכתם של גדולי ישראל. 

                    הזדמנות שניה היתה כמאתיים שנה לאחר מכן. ושוב, שני גדולי ישראל מהשורה הראשונה - הגאון מווילנה מחד ותלמידי הבעל שם טוב  מאידך, ובראשם הרב מנחם מנדל מוויטבסק - רבו של הרב שניאור זלמן מלאדי מייסד חסידות חב"ד - קראו לעם ישראל לעלות לארץ ישראל! יתר על כן, בפי הגר"א ותלמידיו אנו מוצאים כבר את המושגים החשובים כל כך לציונות המודרנית - לאמור, הגאולה לא תבוא בדרך ניסית על-טבעית, אלא הגאולה צריכה להיות בדרך הטבע, קימעא קימעא, על ידי  העמל ומסירות הנפש שלנו, בקיבוץ גלויות, בהפרחת השממה – בנתינה של ארץ ישראל את פירותיה בעין יפה  ובבניין ירושלים. ודווקא על ידי מעשינו יתקיים בנו "אני ה' בעתה אחישנה", כלומר, כאשר מגיעה העת, ולדברי הגר"א - הגיעה העת, "כי עת לחננה כי בא מועד", אז בידינו להחיש את הגאולה על ידי כך שאנו פועלים בעצמנו את עיקרי הגאולה.  באותה תקופה היו עליות חשובות של מאות משפחות, מהחסידים ומתלמידי הגר"א, והם ביססו את היישוב היהודי בארבע ערי הקודש: ירושלים, חברון, צפת וטבריה.  אבל לצערנו, רובא דרובא של עם ישראל, נשאר בגלות.  הזדמנות נוספת להקמת מדינה יהודית אידיאלית על פי תורת ישראל הוחמצה.  

                    הזדמנות שלישית חזרה בתקופה המכונה 'העלייה הראשונה'. רוב העולים היו עדיין יהודים שומרי תורה ומצוות. בפתח תקווה ובראש פינה, במוצא ובזיכרון יעקב, הוקמו יישובים, אשר במרכזם בתי כנסת, על ידי יהודים שומרי תורה ומצוות. אילו היו עולים רבבות שומרי אמוני ישראל בעקבותיהם, כי אז היתה משתנה כל ההיסטוריה של עם ישראל.  

                    כדי לחדד את הדברים, אזכיר כי בשנת תרס"ח, ארבע שנים בלבד לאחר שהחלה תקופת העלייה השניה, שלח הראי"ה קוק איגרת ליהודי אשכנז ובה קרא והתחנן שיבואו לארץ ישראל 'לקחת אחריות' על התהליכים של תקומת ישראל.   

                    רוב יושבי ארץ ישראל – עדיין שומרי תורה ומצוות, היישוב רק בתחילת התפתחותו, וזוהי שעת כושר. הראי"ה קוק פונה דווקא ליהודי אשכנז, שגודלו על ברכי משנת 'תורה עם דרך ארץ', וקורא להם להגיע ולקחת אחריות על בניין הארץ, עם כל האמצעים המודרניים - כאשר הכל, כמובן, על פי התורה.

וכך הוא כותב [אגרות הראי"ה, אגרת קמד]:   

" . . . ואדע נאמנה שכל תקוות ישוב ארץ ישראל, וכל תקוות הצמחת קרן ישועה לישראל מציון, תלויה היא בנקודה אדירה זאת, שיאספו אלינו כוחות טובים לעסוק בבנין הרוחני והחומרי של ארץ ישראל . . .  וכל מי שנקודת יראת שמים אמיתית בוערת בלבבו, לא יוכל שיתעלם מלבוא לעזרת ה' ועמו. אל נא נאחר את המועד . . . אם נעזוב את שעת הכושר, של התחלת התפתחות הישוב, והחלישות הגופנית והרוחנית וחסרון אמצעי המלחמה יבואו עד מרום קצם אצל שלומי אמונים בארץ ישראל, והיד הרמה המחומשת בהפקרות ודרכי גויים, באין זכר לקדושת ישראל באמת, . . . אם היד הטמאה הזאת תתגבר, אז אין די באר גודל האסון!"  קריאתו נשארה ללא מענה, שעת הכושר הוחמצה. 

                    העלייה השניה הייתה כבר ברובה על ידי יהודים שכפות רגליהם נותקו מהתורה והמצוות. וכך גם בעלייה השלישית והרביעית. מה קרה? איפה היינו באותה התקופה? איפה היינו - אנשי התורה והאמונה?  איפה היינו כשהקימו את 'השומר', את גדודי העבודה, את הפלמ"ח וההגנה? איפה היינו כשבנו בארץ עשרות ישובים חלוציים, הקימו את המחתרות ואחר כך את צה"ל? איפה היינו כשהקימו את המוסדות הלאומיים והכינו את ההנהגה שלקחה אחריות על הקמתה של מדינה יהודית, ולצערנו כבר מדינה יהודית-חילונית?   

אני יודע, היו גם תנועות 'המזרחי' ו-'הפועל המזרחי', הייתה גם תנועת 'תורה ועבודה', חלוצי עמק בית שאן, כפר עציון, כפר פינס, כפר חסידים וכדומה. לא שכחתי ואיני מתעלם, אבל מדוע הם היו המיעוט?  מדוע גם כאשר רובו של עם ישראל עדיין היה דתי, כבר אז – כאן בארץ, היינו מיעוט קטן שנדחק לפינה, בעל השפעה מועטה על התהליכים התרבותיים, האידיאולוגיים, המדיניים והביטחוניים שעיצבו את אופייה של מדינת ישראל? 

                    ניקח לדוגמא את ההסתדרות הציונית הכללית שהקים בנימין זאב הרצל לפני מאה ועשר שנים, בבאזל. כשלושים וחמש שנים לפני הרצל קם אחד מחשובי רבני אירופה, הרב צבי הירש קלישר זצ"ל, וכתב את ספרו 'דרישת ציון' (תרכ"ב), ובו תביעה ברורה להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, מדינה שתגשים את דבר ה' בתורתו להיות כאן בארץ ממלכת כוהנים וגוי קדוש. באותה תקופה עוד לא היתה 'ציונות חילונית' ולא היו 'חרדים'. ההשכלה וההתבוללות זה אך החלו לצמוח, אבל רובו המכריע של עם ישראל עדיין שמר את התורה.  מה התרחש בפועל בעם ישראל כתוצאה מקריאתו של הרב צבי הירש קלישר? כלום!  מדוע?

                    שנים לא רבות אחריו כתב בנימין זאב הרצל את הרומן 'אלטנוילד', ואת המסה 'מדינת היהודים', ותוך שמונה שנים בלבד- שמונה שנים! - הקים הסתדרות ציונית שמנתה מאות אלפי יהודים!  מאות אלפי יהודים שהתעוררו בכל רחבי תבל, ששילמו 'שקל ציוני' - דמי רצינות, ודמי חברות בהסתדרות הציונית; מאות אלפים אשר מכוחם התקיימו כינוסים והוקמו המערכות המדיניות שהביאו להקמת מדינת היהודים, וכלשונו של הרצל:  "בבאזל יסדתי את מדינת היהודים. לו אמרתי זאת היום בריש גלי, הכל היו לועגים לי. בעוד חמש שנים, וודאי בעוד חמישים, הכל יסכימו."   – כעבור חמישים ואחת שנים - קמה מדינת היהודים.

בהסתדרות הציונית כבר נוצר ההרכב שאנו מכירים היום - רוב חבריו היו אנשים מנותקים מתורה. 'המזרחי' ו-'הפועל מזרחי' היו מיעוט קטן ובלתי משפיע, בדומה למפד"ל כיום.  למה זה קרה?  איפה היינו? למה נרדמנו בשמירה?  איך עקפו אותנו ברגע המכריע?

                    בביתו של רבנו, הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, על שולחן קטן בפינת החדר, מתחת לתמונתו של אביו הגדול, ניצבה תמונה קטנה של הרצל. הרצל זכה למה שרבים לא זכו, הוא הצליח – הודות לרוח האדירה שפיעמה בו - להניע את עם ישראל לשוב לארצו ולהקים את מדינתו.  

                    ביומנו מספר הרצל, שפעם אחת, כשנפגש עם אחד מעשירי העם היהודי אשר לא הבין ולא האמין בדבריו, קם הרצל על רגליו ובתנועה דרמטית שלף את עטו מכיסו ואמר ל"גביר" שישב לפניו: עם כל הכסף שלך, כמה יהודים תצליח להציל, מאות? אלפים? אולי רבבות. אתה רואה את העט הזה? עם העט הזה אני אניע חצי מליון יהודים לעלות לארץ ישראל!  . . .  והוא צדק!  

                    ואני שואל את עצמי, איך קרה הדבר הזה, ולמה הקדוש ברוך הוא סיבב סדרי גאולה באופן כזה שדווקא על ידי אנשים כאלה התממש חזון 'הקץ המגולה', ומדוע זכו אנשים אלו כי גאולת ישראל תחל על ידם? דומני שהבנת שאלה זו היא המפתח להבנת מצבנו כיום ולמציאת דרכים לשינוי המצב! 

גבורת הגלות  

לדעתי, יש מדרש ידוע שטומן בתוכו את הפתרון לשאלתנו. 

חז"ל אמרו "מיום שחרב בית המקדש, אין לו לקדוש ברוך הוא בעולמו, אלא ד' אמות של הלכה" (בבלי, סוטה, דף מח עמוד א).   

                    נשים לב לפתיח. לו היה המדרש בא לבטא את מרכזיותה וחשיבותה של התורה בכל הדורות – היה הפתיח מיותר ואף מטעה, אלא ודאי יש כאן שני מצבים שונים: 

קודם שחרב בית המקדש, ולאחריו.  

קודם שחרב בית המקדש - יש לקדוש ברוך הוא בעולמו דברים נוספים חוץ מד' אמות של הלכה! מה הם? התשובה ניתנה במתן התורה עצמה: "כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל . . . ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי, והייתם לי סגולה מכל העמים, כי לי כל הארץ, ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש - אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל!"  ריבונו של עולם רוצה שנקים ממלכה, ממלכת כהנים וגוי קדוש.  לד' האמות של ההלכה יש משמעות מלאה דווקא בהופעתם בחיי עם היושב בארצו, התורה מדריכה את חיי הממלכה ויוצרת "גוי קדוש".  

                    לרמב"ם (מורה נבוכים, חלק ג, פרק נא) יש הערה נפלאה המסבירה את הדבר:     

הוקשה לו, איך האבות הקדושים התעסקו "בריבוי ממון ובהשתדלות למען הקניין", כשלכאורה ראוי לאנשי מעלה כאלו להיות דבקים כל הזמן בהשם יתברך?  במונחים שלנו - היו צריכים לפתוח "מכון מאיר" לבעלי תשובה וגרי צדק, וכל שיחתם רק בדברי תורה!   

והוא משיב שתכלית כל מעשיהם של האבות היתה "להפיץ את יחוד ה' בעולם ולהדריך את בני האדם לאהוב אותו יתעלה", וזה על ידי מציאות של אומה "שתדע את האלוה ותעבדהו". אלא שאומה, מעצם טבעה, זקוקה לנכסים, לעבודה חקלאית ולרעיית צאן וכיוצא בזה – ועל כן הם היו צריכים לפלס דרך לאומה ולהשריש את היכולת לעסוק במעשים כאלו, באופן אשר כל מטרתם במעשים אלו היתה להתקרב להשם יתברך.   

                    למדנו מדבריו, שהדרך להאהיב את שם ה' על כל בריותיו היא להראות את הדרך, כי דבקות בהשם יתברך איננה פרישה מן החיים כי אם להיפך, דווקא סלילת הדרך שבה בכל העבודות, אף של ריבוי הממון, רעיית הצאן והעבודה החקלאית, ונוסיף היום - אפילו בהיי-טק, במחקר ובתעשייה וכיוצא בזה, בפוליטיקה ובצבא, תכלית כל המעשים היא להתקרב אליו יתברך, על ידי הליכה בדרכיו גם בתוך משעולי החיים המעשיים!     

                    הדרך להפיץ זאת בעולם היא דווקא על ידי מציאותה של אומה היודעת את האל ועובדת אותו!  אשר על כן, קודם שנחרב בית המקדש – עבודת ה' כוללת את כל מרחבי החיים וצדדיהם, ובאופן מיוחד כל מה שקשור בבניין האומה וביסוסה בארצה להיותה ממלכת כהנים וגוי קדוש. ואולם משנחרב בית המקדש מתחילה תקופה חדשה – תקופת הגלות.  

                    איך מחזיקים מעמד במשך אלפיים שנות גלות?  איך שומרים על עיקר העיקרים, על הלב, על הנשמה של היהדות?   כאן קבעו לנו חז"ל, חכמי הבית השני, ברוח קודשם, אסטרטגיה חדשה - אסטרטגיה של גלות - "מיום שחרב בית המקדש - אין לו לקדוש ברוך הוא אלא ד' אמות של הלכה בלבד". המשמעות: עם ישראל נכנס לבונקר. והבונקר שלנו הוא בית המדרש!    

                    במקום טומאת ארץ העמים, כאשר חיי המעשה מעורבים גם בזוהמה, טומאה ורפש של תרבות הגויים - אין דרך להתקרב אל השם יתברך אלא על ידי התכנסות פנימה, אל היכל הקודש של ד' אמות של הלכה.   מכאן נולד המאמר הפילוסופי-המוסרי של החסיד 'חובות הלבבות' בשער עבודת הא-להים: "ככל שיוסיף הישוב תיקון - יוסיף השכל חורבן" לאמור, מי שפונה ליישובו של העולם ולדרכיו המעשיים, מחריב את עולם הרוח שלו, כיון שהתקרבות להשם יתברך אפשרית בגלות  אך ורק על ידי עמל התורה. 

                    כיום, למעלה מ-1900 שנה לאחר חורבן בית המקדש, לא ניתן להתווכח עם האסטרטגיה הזאת. היא הוכיחה את עצמה – ובגדול עם ישראל עשה את הבלתי יאומן - אחרי אלפיים שנות גלות, עם כל הייסורים והלחצים שהיו - לא נפלה אות אחת מן התורה, עם ישראל נשאר נאמן לתורה ולמצוות בכל פרטיהם ודקדוקיהם.  אין לתופעה מסוג זה אח ורע בכל ההיסטוריה. 

                    יש סוגים שונים של גבורה:  גבורת הגלות הייתה הגבורה להסתגר, לקמץ את החיים - כדי לשמור על עיקר העיקרים - על התורה, על אהבת ה' ויראתו.  כל זה היה נכון- עד שהגיעה העת, "כי עת לחננה כי בא מועד".    והנה - "קול דודי דופק, פתחי לי אחותי יונתי רעיתי תמתי"- הגיע הזמן לפתוח את דלת הבונקר, ולצאת החוצה, לחזור אל החיים המעשיים, לחזור אל חיי העולם הזה, לחזור אל הדרך שפילסו לנו אבות האומה, לדעת להתקרב אל ה' גם בכל מערכות החיים המעשיים. ריבונו של עולם קורא לנו לשוב לארצנו ולכונן בה חיים מלאים של אומה. 

                    אלא שכאן יש בעיה!  בעיה כפולה:  ראשית, כל ענייני העולם הזה נגועים בטומאת ארץ העמים וזוהמתה, כלומר תרבות הגויים שולטת במושגי החיים הגלויים. וממילא עולה השאלה בכל חריפותה - איך למדים מן הגויים את דרכי החיים המעשיים - מדע, מדיניות, צבא וכיוצא בזה - מבלי להזדהם בזוהמת התרבות הגויית?!     ושנית - כיוון שקשה כל כך, מי יעז לקום ולומר שהגיע הזמן לצאת מהבונקר?  שהרי אם יוצאים בטרם עת, הסכנה גדולה.  לכן היה צריך את השורה הראשונה של גדולי הדורות שיאמרו לנו:  "צאן קדושים - הגיע זמן גאולתכם", "כי עת לחננה כי בא מועד".  ה-'בית יוסף', הגאון מוילנא, הרב צבי הירש קלישר, הראי"ה קוק ורבים אחרים סימנו את הכיוון.  קול דודי דופק, כי עת לחננה כי בא מועד, האומה בעומק נשמתה מתחילה להתעורר, ריבונו של עולם מפיל את החומה ופותח לפנינו את שערי ארץ ישראל, "פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים . . . ".

בן פרצי 

יש מדרש פלאי ביחס לזרח ופרץ, התאומים הנולדים מיהודה ותמר. חז"ל אומרים ששניהם היו צדיקים, אבל זרח היה התלמיד-חכם שבין השניים, זרחה שמשו, כי תורה אור, ועל כן היה אמור לצאת ראשון. 

כך הסדר מחייב לכתחילה בעם ישראל – תלמידי חכמים בראש.  אבל, כשהוא עומד בפתח הרחם וצריך לצאת החוצה אל העולם הזה - הוא מהסס. 

                    חז"ל מלמדים אותנו שלעובר ברחם אמו אין יצר הרע. "יצר לב האדם רע מנעוריו" – "משננער ממעי אימו" (רש"י, בראשית, פרק ח, פסוק כא), ואין ימים טובים לאדם כימי שהותו ברחם אמו. והנה מגיע הזמן לקפוץ אל העולם הזה, להיפגש עם היצר הרע, להתחיל עם כל מלחמות העולם הזה, והוא מהסס. 

בדומה לצניחה ממטוס, לא קשה כל כך להיות שני או שלישי בתור - אינך רואה את התהום, אלא פשוט נדחף אל הדלת וקופץ. אבל הראשון, הוא עומד בפתח דלת המטוס במשך כשלושים שניות, הדלת פתוחה, הוא רואה את כל התהום פעורה תחתיו, והוא צריך לקפוץ אליה וליפול וליפול, כשהוא יודע שלאחר שלוש שניות של נפילה חופשית המצנח יתפוס אותו. לכן יש כאלו שקשה להם להיות ראשונים בפתח המטוס. 

זרח מתמהמה, לא סתם מפחדנות, אלא מאהבת תורה, מיראת שמים; כמה מתוק היה ללמוד תורה מהמלאך! בלא יצרים בלא תאוות, תורה נקייה וטהורה - ממש גן עדן. 

ולפתע, תוך שהוא מתמהמה - פרץ דוחף אותו הצידה ופורץ קדימה ויוצא, עד שהמיילדת קוראת בפליאה: היי, מה פרצת עליך פרץ?  המשיח נולד מפרץ,משיח נקרא בן פרצי. 

                    לא ניתן לעצור את התהליך. כיון שעולם התורה היסס, התמהמה, פרצו כוחות צעירים ודחפו את עם ישראל קדימה. אבל, זה כבר היה כמעט בלי תורה!  הפריצה הראשונה הייתה אל ההשכלה, אל האוניברסיטאות.  אינני טוען שהצעירים שעזבו את ה-'גטו' היהודי והלכו ללמוד באוניברסיטאות בתקופת ההשכלה הכינו עצמם להקמת מדינה עברית, אבל אני טוען שהצימאון העצום להשכלה שהופיע דווקא בדור זה, וגרם לצעירים רבים לפרוץ את המסגרות וללכת לאוניברסיטאות, צימאון זה מקורו בהתעוררות נשמת האומה לתחייה. 

                    כשהאומה רוצה להתקיים היא צריכה הרבה כלים, והכלי הראשון הוא הדעת, גם בתחומי החול.  מדינת ישראל לא היתה יכולה להתקיים אפילו יום אחד - מבלי שהיתה לה עליונות מוכחת בתחומי המדע והמחקר והטכנולוגיה. ודאי לא יד המקרה היא כי לפתע מאות אלפי יהודים נמשכים כבמגנט להעשיר את השכלתם. כמובן, גם תהליכי האמנציפציה, ופתיחת שערי ההשכלה ליהודים – לא במקרה התחוללו דווקא בעידן זה! יש בעל לבירה! אבל דא-עקא, את ההשכלה רכשו באוניברסיטאות במוסקבה, בברלין, בווינה ובפריז – והשכלה זו הגיעה בחבילה אחת עם כלל התרבות הגויית, הן במובן האידיאולוגי והן במובן התרבותי של סדרי החיים. התוצאה העגומה ידועה - רוב הצעירים נטשו את תורתם ואמונתם. 

                    אחר כך מתעוררת התשוקה להיות מעורבים בסדרים חברתיים מדיניים, שגם הם נמצאים בתנועות חברתיות כלל אנושיות. ושוב מאות אלפי צעירים יהודים עוזבים את הבונקר מתוך הכרח פנימי להיות מעורבים בסדרי מדינות, עמים וחברה, ומצטרפים לתנועות ליברליות, סוציאליסטיות, קומוניסטיות ועוד.  ובעצם, גם זו היא יקיצה מתרדמת גלות ארוכה, שבה עסקנו כמעט אך ורק בתיקון הפרט ובעבודת ה' הפרטית, כשסדרי העולם הרחב רחוקים משיחנו ושיגנו. 

                    תחיית האומה, לעומת זאת, היא בראש ובראשונה ביטוי לרצון עמוק להיות שותף בתיקון העולם, ולהשפיע על סדרי עולם ואדם. השאיפה להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש" – שהיא כמובן קודם כל תביעה כלפי פנים – מקושרת עם הכרתנו את תפקידנו להיות אור לגויים ומופת לעמים. לאומיותנו הרי היתה תמיד 'לאומיות קוסמופוליטית' (ביטוי של הרב צבי יהודה קוק זצ"ל בספרו 'לנתיבות ישראל', והכוונה שהדרישה ללאומיות ישראלית היתה מקושרת תמיד להכרת שליחותנו ההיסטורית האוניברסלית). וכשרגש עמוק זה מתעורר - ואינו מוצא את פורקנו בתוך בית המדרש, בתוך הבונקר, הוא פונה אל החוץ, ונותן חילו לזרים.  מזה גם נולדה הציונות החילונית – מתוך הרצון לתקן את מצב העם היהודי שתבע מקלט בטוח, ויצירת כלים מדיניים למימוש תביעה זו.  ומתוך כך מתעוררת התשוקה לחזור לחיי עמל, לחיי יצירה, לעבודת אדמה, לחיים טבעיים, לבריאות, לגבורה. גם זה אינו מצוי כל כך בבונקר היהודי, ושוב - נפרצות המסגרות וננטשת התורה.  אלפי צעירים, יוצאי 'חדרים' ו-'ישיבות' הולכים להכשרה חקלאית בקולחוזים של רוסיה, ללמוד מהגויים מהי חקלאות, מהו עמל כפיים, איך מוציא האדם את לחמו מאדמתו - ועולים לארץ ישראל לממש אידיאל זה. 

                    זוהי שאיפה אשר במקורה הנשמתי היא קודש קודשים, אך אופן הפגישה עימה, דרך הלמידה מן הגויים, גורמת לכך שרוב הצעירים הללו נוטשים תורתם ואמונתם ורוכשים דרכי חיים חדשים מן הגויים.  וכשהגיע הזמן להקים כוח מגן עברי – שוב מתרחש תהליך דומה. איך יודע יהודי להחזיק בנשק? הרי הוא לא עשה זאת במשך למעלה מאלף ושמונה מאות שנה! לכן הוא מוכרח ללכת ללמוד מן הגוי, שהחיים על החרב הם אומנותו.    רבים מאנשי 'השומר' חיו במאהלים של בדואים במשך חודשים רבים כדי ללמוד מהם את מקצוע השמירה, אך הם למדו מן הבדואים לא רק איך לרכב על סוס ואיך לכוון את הנשק, אלא גם את כל 'תרבות השמירה' שניכרת גם בסגנון הלבוש וכדומה.   את הפלמ"ח הקימו אנשים שקיבלו את הכשרתם הצבאית ברוסיה, ויחד עם הידע המקצועי הביאו עמם רוח תרבותית רוסית, כזו המנשבת למשל בספר 'אנשי פאנפילוב' עם החיוב ועם השלילה שיש בה.    את חיל האוויר הישראלי הקימו אנשים שקיבלו את הכשרתם בבריטניה ובאמריקה. הם הקימו חיל מופלא, שמשמש עד היום גורם הכרעה מרכזי בלחימה הישראלית (אם כי לא בלעדי כמובן ...), אבל הביאו משם גם את 'תרבות הטיס' של עמים אלו, הספוגה בשחצנות, יין ונשים, כפי שמתואר בצורה מזעזעת כל כך בספר 'עליונות אווירית'. 

                    מובן שאופי החיים הישראליים, הטהורים ביסודם, גרם לכך שתופיע יצירה חדשה ביושרה, באמיתותה ובנאמנותה - אבל אין תבן בלא בר, וגם הפסולת נקלטת.   צריך להבין את התהליך: ההתמודדות מול עמי תבל על הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל הפגישה אותנו עם מערכות חיים שלא היה לנו שיג ושיח עימן.  אילו היינו זוכים, והיציאה מן ה'בונקר' היתה נעשית באופן שגדולי התורה (זרח) היו עומדים בראש, בודאי היו הם מדריכים ומסייעים ועוזרים להפרדה זו, משלא זכינו (ופרץ פרץ לפני זרח)– התערבבו הדברים.  

טוב מלגאו וביש מלבר 

בדרוש של המהר"ל מפראג לשבת תשובה יש ביאור מופלא על עניין שני השעירים בסדר העבודה של יום הכיפורים, ביאור הנוגע מאוד לענייננו:   

שני השעירים צריכים להיות דומים במראה ובקומה, כלומר באופן חיצוני, ורק הגורל האלוקי הוא המבדיל בין זה אשר ראוי להישלח לעזאזל ובין זה שדמו ראוי להיקרב לפני ולפנים. לאחר התבררות הגורל, עומד הכהן הגדול ומתוודה על עוונות ישראל, נותנם על ראש השעיר המשתלח - ושולחם אל ארץ גזרה. לכאורה הדבר תמוה: מה פשר 'זריקת האחריות' הזאת, והעברת עוונות ישראל על ראש השעיר המשתלח? מבאר המהר"ל, כי ביום הכיפורים, מתוך קדושת עיצומו של יום, מתברר שבאמת ישראל, מצד עצמיות רצונם, חפצים בטוב האלוקי, וכל קלקוליהם נובעים מפני שבעולם הזה עליהם להיפגש עם מערכות חיים רבות שקיבלו את צביונם ואופים מן הגויים, וכתוצאה מכך הם נדבקים גם בקלקולים ובעוונות של הגויים. אין זה מצד עצמיות רצונם, כי אם מצד חיקוי חיצוני שבא מן המפגש עם החיים. ועל כן – אף על פי שמבחינה חיצונית אין הבדל בין שני השעירים, כלומר אין הבדל הנראה לעין בין קלקולי הגויים לבין אלו של ישראל, מכל מקום הגורל האלוקי יודע להבחין שאצל ישראל זהו חיקוי חיצוני, ואילו אצל אומות העולם מקור הקלקולים הוא – בנטייה הנפשית הפנימית המלאה סיגים ועיוותים. על כן אין לרע תיקון כי אם לשלחו לעזאזל, אבל החטא החיצוני מושב אל מקורו – תרבות הגויים, ולישראל הולך ומתכפר על ידי גילוי רצונם הפנימי ביום קדוש, ולשון הזהורית הופכת מאדום ללבן. 

                    יש כאן חידוש מופלא, המאיר על דורנו, דור הגאולה. זה בדיוק מה שקרה לעמנו במאה ועשרים השנים האחרונות. כאשר יצאנו מה-'בונקר', אחרי תרדמת הגלות הארוכה, התבוננו סביבנו כדי להבין איך מקימים מדינה. נאלצנו ללמוד מן הגויים הרבה מאוד מושגים אשר עבורנו היו חדשים, ובלימוד זה גם דבקה בנו זוהמת התרבות הגויית. אלא שכאמור התופעה היא חיצונית. אם לדוגמא נזכיר שוב את הטייסים הראשונים - אי אפשר שלא להתמלא פליאה ויראת כבוד אל מול מסירות הנפש, הנחישות והעוצמה האדירה שהתגלו באנשים אלו. ודאי שלבם היה מלא אהבת עם ישראל ואהבת ארץ ישראל, וזהו הכוח היסודי שהניע את מעלליהם המופלאים; אולם מכיוון שלא התורה הלכה לפניהם להדריכם במעלליהם, שהרי הם נאלצו 'ללמוד את המקצוע' לבדם - דבקה בהם גם השחצנות והנהנתנות של תרבות הטיס הגויית.   

                    דברים אלו נכונים בשטחים רבים שנאלצנו ללמוד מן הגויים, והלימוד היה רחב והקיף תחומי חיים רבים, שכולם היו נצרכים כדי להקים את "מדינת היהודים". צריך לומר בפה מלא, למדנו גם דברים טובים מאוד שעזרו ועוזרים לנו לבנות את חיינו. ואכן, הצלחנו להקים את המדינה בצורה פלאית – חרף קשיים ובעיות עצומות. אך מאידך, כיוון שתהליך זה ברובו לא נעשה בזהירות הראויה כפי הדרכת גדולי תורתנו – ממילא הוא הביא עמו נפילה גדולה ומשברים קשים. מבט זה הוא סנגוריה חשובה על סיבוכיו הקשים של דור הגאולה, ועם זה, אין הוא פוטר אותנו מהצורך בתיקון המצב; אדרבה, הוא מעורר אותנו לקחת אחריות להיפטר מן הזוהמה החיצונית ולהופיע את החיים הישראליים בטהרתם!  

                    יש כאן גם סנגוריה על אותם תלמידי חכמים, שכאשר ראו את מחיר היציאה מן ה-בונקר', יצאו ונלחמו נגדה בכל עוז. אותה הכרעה ידועה של גדולי הציבור החרדי– ש"גדול המחטיאו יותר מן ההורגו", ועל כן סכנת השמד וההתבוללות עקב תהליכי החילון והכפירה היא חמורה מסכנת הגוף הנשקפת ליהדות הגולה –זו היתה ודאי אמירה נכונה כשלעצמה. הרי איש לא יכול היה לחזות את השואה בהיקפה ובאופייה המזוויע, והרי אפילו כשהיא התרחשה סירבו רבים להכיר במציאותה. מאידך, החשש מתהליכי שמד והתבוללות היו צודקים. מאז מלחמת העולם השנייה התבוללו בעם היהודי הרבה יותר משישה מיליון יהודים! ומובן שהגורם העיקרי לכך הוא תהליך החילון, המשמיט את הבסיס למאבק הנדרש לקיום הזהות והיישות היהודית. לצערנו תהליך זה עדיין בעיצומו, והעם היהודי הולך וקטן מיום ליום!    

                    לכן היו אז, וישנם גם היום, תלמידי חכמים הסבורים שהדרך להילחם בתהליך זה היא חישוק דלתות ה-'בונקר', התכנסות עמוקה יותר בתוך התורה - שהיא היא אורם של ישראל!  

אולם היו גם, לאושרנו, תלמידי חכמים שהבינו, כיוון שנפתחו שערי ארץ ישראל, וריבונו של עולם קורא לנו לחזור הביתה - שוב אין קיום יהודי בגלות. הקיום היהודי בגלות הוא נס, הנובע מהשגחה אלוקית מיוחדת שריבונו של עולם סידר לנו, למשך הזמן שגזר עלינו גלות. אך משנסתיים הזמן, משהגיעה העת לחננה, כי בא מועד, נסתיימה ההשגחה המיוחדת הזאת. כתוצאה מכך, יהדות הגולה יורדת פלאים, גם רוחנית וגם פיזית, ואין לה תקווה ותקומה – כי אם בשיבה לארץ ישראל!    וברוך ה' לא אלמן ישראל, וקמו גם תנועות המזרחי, הפועל המזרחי, תורה ועבודה וכדומה.    תלמידי חכמים חשובים קראו לשלומי אמוני ישראל ליטול חלק בתהליך השיבה לארץ ישראל והקמת מדינה יהודית, במילוי המצווה "באו ורשו את הארץ", ומצווה היא קדושה, 'אשר קדשנו במצוותיו וציוונו', ועל כן כל הקשור בקיום מצווה זו - צבא, התיישבות, מדיניות וכדומה - הכול הוא חלק מעבודת הקודש, עבודת ה' אשר אנו חפצים בה. אולם לצערנו היה זה כבר מעט מדי ומאוחר מידי, וכבר לא היה אפשר לשנות את המהלך המרכזי, המנותק מן הקודש.  

                    ומתוך כך, נוכל להבין את הדרך המיוחדת בהבנת סדר ההשגחה ה-אלהית, שהאיר לנו הראי"ה קוק זצ"ל, שליח השם יתברך להארת נתיבות גאולתנו בדור תהפוכות.   הוא לימדנו להבחין בין החוץ ובין הפנים, בין המבטאים של השפה, הדיבור והמחשבה - ובין העומק שמשם התהליך כולו מונע.  הוא לימדנו כי "לבושים צואים אנחנו מלבישים את בן המלך, כי לא נוכל בנשמותינו הרצוצות" – כתוצאה מדורות כה רבים של גלות – "לתאר את גודלו – גודלנו".     לאמור: אף על פי שהציונות החילונית משתמשת במבטאים זרים ואף בלבושים צואים ומדברת במונחים אוניברסאליים הלקוחים מן השוק הגויי, ומושגים אלו עם כל התועלת שהביאו עמם, הם גם מסבכים אותנו קשות וגורמים לנו סכנות גדולות. הרי לאמיתו של דבר הכוח הפנימי המניע את התהליך כולו וגרם להופעת חיים מלאי גבורה, נחישות, התמדה ומסירות נפש – הוא התעוררות נשמת האומה לתחייה. גור אריה יהודה מתעורר מתרדמת הגלות הארוכה וחפץ לשוב ולגלות את מלוא ערך חייו, לשוב ולהיות אומה "שתדע את האלוה ותעבדהו" (מורה נבוכים, חלק ג, פרק נא). זהו בעצם המובן של מה שלימדונו חז"ל "דור עקבתא דמשיחא טב מלגאו וביש מלבר" – טוב מבפנים ורע מבחוץ, כלומר הטוב הפנימי, שהוא בעצם הגורם המניע את כוחות החיים, הוא העומד ביסוד תחייתנו. אולם כאשר הוא צריך ללבוש לבושים תודעתיים ואינו מוצא אותם בבית המדרש משום שאנשי התורה לא השכילו לסלול לו את  הדרך, נסללה לו דרך המחקה את תרבות הגויים, וגורמת – יחד עם כל הטובה – גם לרעה רבה, וזה ביש מלבר. ודאי שה'ביש מלבר' מביא עמו הרבה צרות ויסורים, מכל מקום בעומק נפשה של האומה זהו דור של גאולה והוא טב מלגאו.  

                    וכאן מתחיל יחס כפול, מורכב ומסובך.  מצד אחד, הראי"ה קוק יוצא בתקיפות נגד תהליך ההתנתקות של הציונות החילונית מאמונת ישראל ותורה ומקיום מצוותיה של התורה, ואינו נרתע גם משימוש בלשון חריפה. הוא צפה שציונות זו, בלא לח של קודש, עלולה להפוך "למשחית ולמפלצת, ולבסוף גם כן לשנאת ישראל וארץ ישראל" (אגרות הראי"ה, אגרת קמד).   בשלב מאוחר יותר מזהיר הראי"ה קוק מפני "הארסיות של הספקנות, שהחילוניות של כל תנועה היא עומדת בסכנה להיפגע ממנה" (אגרות הראי"ה, אגרת תתפח) והוא מבקר את הדו-פרצופיות של הציונות החילונית ביחס למקורות הקודש שלנו: 

"...זו הדו-פנימיות, להגיד בקול ובכתב מעבר מזה שאנו רק לאומיים אנחנו ואין לנו בכלל ענין קדוש ואלהי, ומעבר מזה, כשנצרכים לדבר עם הגויים, שעז ממלכה בידם, ורגש של כבוד לקודש ד' והאורה האלהית שבתנ"ך היא חוטר גאותם, שם מתהפכים למקדישי הביבל, ועד כמה תוכל צביעות כזאת להיות קימת ולא תגלה בכל מערומיה."  (אגרות הראי"ה, אגרת תתקה).    

                    ועם כל זה, הראי"ה קוק שותף מלא לכל תהליך תחיית החיים הישראליים בארץ: הוא מסייר במושבות, מתחבק ורוקד עם פועלי פוריה ודגניה, יושב בטקס פתיחת האוניברסיטה העברית בירושלים ואפילו משתתף בפתיחת 'בצלאל', בית ספר לאומנויות בירושלים, וכדומה. זאת משום שהראי"ה קוק מאמין כי כל התהליך הוא מאת ה', ובפנימיותו הוא טוב, למרות הקלקולים המתגלים בחוץ וכי דרך מסכים וסיבוכים אלו מקרב לנו ריבונו של עולם את הגאולה, כיוון שעולם התורה (זרח) עדיין אינו מוכן – ומכל מקום עת לחננה, כי בא מועד, ודרך כוחות אלו, הקב"ה מסבב סדרי גאולה לעם ישראל.  דרך זו קשה ומורכבת, משום ששיתוף פעולה עם כוחות שיש בהם שלילה רבה עלול לפגוע בטהרה של המשתתף. היכולת להיות שותף אך ורק עם החיוב, להישאר נקי וטהור ומלא אהבת ה' ויראתו למרות האווירה התרבותית של הכפירה, ותרבות הגויים השוררת בין השותפים האחרים – זוהי משימה קשה שבקשות. 

מחיר כבד 

מדי שנה אני נוהג להפגיש את תלמידי המכינה בעלי עם הציבור החרדי ורבניו, וכמעט תמיד חוזר אותו סיפור על עצמו: התלמידים שואלים – למה אינכם מתגייסים לצבא, הרי זו מצווה ברורה מדאורייתא של ירושת הארץ ועזרת ישראל מיד צר הבא עליהם?     והתשובה בדרך כלל היא אותה תשובה – אתם ההוכחה שאנחנו צודקים. תראו מה קורה לכם, נהייתם חפיפניקים, "דתיים לייט"! מפני שאתם מתגייסים לצבא, הולכים לאוניברסיטה ומשתפים פעולה עם הכופרים – שמירת המצוות אצלכם רפויה ושטחית – נהייתם רחמנא ליצלן 'מזרוחניקים' (שם גנאי לחפיפניק דתי). אנחנו 'שומרי החומות', חומת הדת.   

                    ברור שהכללה זו אינה מוסרית ואינה צודקת, יש בציבור הדתי-לאומי רבים, רבים מאוד, שמקפידים על קלה כחמורה, ובעלי יראת שמים אמיתית שודאי אינה נופלת מזו שביהדות החרדית, אך האם ניתן להכחיש את העובדה שיש בינינו רבים, ואולי רבים מדי, שנשחקו במלחמת התרבות הזאת? האם אפשר להתעלם מההשפעה התרבותית החילונית הקלוקלת על מערכות רבות, שאמנם מגדירות עצמן דתיות אך בניסיונן להשתלב במערכות הכלליות בתחומים כגון אקדמיה, תקשורת ומשפט, הן אימצו לעצמן דפוסי חשיבה והתנהגות המנוגדים לדרכה של תורה?!  

                    וכשתלמידי שבים אלי בראש מושפל, ואומרים לי: אולי הגישה החרדית צודקת וצריך לשוב ולהתנתק מן המדינה ולהסתגר בד' אמותינו שמא עוד לא הגיע הזמן? אני משיב – חס ושלום, בגלל שלא התמודדנו בעבר, המצב כל כך גרוע בהווה, האם גם היום נחזור לטעויות העבר ונשוב להסתגר? אין לנו דרך אלא ללכת קדימה -  אכן, הקרב הוא קשה, ויש בו נפגעים רבים, אך למי שרוצה לברוח מן המערכה צפויים נפגעים רבים יותר! אילו היינו כולנו יחד יוצאים מן ה-'בונקר' לפני כמאה ועשרים שנה כדי להתמודד עם תחיית האומה בחיי החול – אמנם היו בודאי נפגעים, אבל בחשבון הכללי, ההחלטה לא לצאת למערכה בשל החששות הרוחניים גרמה לכך שהרבה יותר אנשים נפגעו! ואיני מתכוון רק לשואה, אלא גם לנפילה הרוחנית. העובדה שלא התורה הובילה את גאולת ישראל בדור הזה, העובדה שלא תלמידי חכמים היו בראש העולים לבנות את מדינת היהודים –  היא עצמה גרמה לפריקת עול רחבה, ולנטישה עצומה של התורה. אלו דברים ידועים וברורים. ואם כיום באים 'צדיקים' וקוראים לנו לחזור ולהסתגר ב-'בונקר' – כיוון שהסכנות מרובות – האם שוב ניסוג ונשמע להם?!  אינני מתכחש לקשיים ולסכנות הרוחניות. אני רק טוען כי כמו בכל מערכה – צריך להתכונן כראוי, ואז לצאת למערכה בגבורה ובתפילה לסיעתא דשמיא, ובעזרת השם נצליח – נצליח בוודאי – כי עת לחננה כי בא מועד!  

                    (אגב, קשה לי להימנע מלהעיר כי זה גם שורש הכישלון שלנו במלחמה האחרונה בלבנון. היתה לצה"ל תכנית כוללת להנחית כוחות רבים באזור הליטני והזהרני מיד עם תום המתקפה האווירית, ולנהל קרב יבשה שבו אנו מנתקים את  כוחות החיזבאללה מהעורף שלהם, מונעים מהם אספקה ותחמושת, תוקפים אותם מאחור ו'מנקים' את כל השטח מצפון לדרום, עד לגבול הבינלאומי. אלא שמקבלי ההחלטות חששו שתכנית זאת עלולה לגרום לנפגעים לא מעטים, כי היא מחייבת הפעלת כוחות בהיקף גדול, ועל כן העדיפו 'קרבות קטנים' על יד הגבול.  התוצאה – גם כישלון כולל במערכה, וגם נפגעים רבים מאוד, אולי אפילו יותר ממה שהיו אילו היו יוצאים לתכנית הכוללת ואין צורך להזכיר גם את אבדן כוח ההרתעה של מדינת ישראל). 

                    אדגים את דברי בעזרת דוגמא מוחשית - הקמת המכינות הקדם צבאיות:   לפני כעשרים שנה קרא אלוף פיקוד מרכז דאז, האלוף עמרם מצנע, את הרב יגאל לוינשטיין – שהיה סמג"ד של גדוד טנקים במילואים – לשיחה.  בשיחה זו ניסה מצנע לשכנעו לחזור לצבא הקבע, ותקף בחריפות: "אתם לא רציניים, אתם רק 'עוברים' דרך הצבא כדי לצאת ידי חובה, ואינכם שותפים בלקיחת אחריות. לקיחת אחריות פירושה ללכת לפיקוד ולשרת בצבא הקבע, שהוא חוט השדרה של הצבא כולו!  הצבא זקוק לכם ולערכים שאתם מביאים אתכם. במיוחד כיום, כשמתחילים להיבקע סדקים בחברה הישראלית בנושא הערכי, ואף במוטיבציה לשרות הצבאי, אנו זקוקים לרוח שלכם יותר מבעבר !"  (מעניין כי עמרם מצנע זיהה נכון תהליכים אלו, כבר לפני עשרים שנה!). 

                    ואכן, כשבדקנו את העובדות, התברר שהוא צודק. היה ניתן לספור על אצבעות הידיים את מספר קציני הקבע שהציונות הדתית תרמה ליחידות הלוחמות.   וזה לאחר ארבעים שנות קיומה של המדינה!  והרי אנחנו ציונים, מאמינים במדינה ומשרתים בצבא – איך זה קרה?   החלטנו לבדוק את העניין. נפגשנו עם הרב יהודה עמיטל, שכיהן באותה תקופה כיו"ר איגוד ישיבות ההסדר. הוא הראה לנו סקר מקצועי שנערך באותה השנה הבוחן מה אירע בשירותם הצבאי של בוגרי ישיבות תיכוניות שהעזו לשרת שלוש שנים מלאות, ללא מסגרות תומכות (הסדר, נח"ל וכדומה).  

ואלו מסקנות הסקר:

50% מכלל הצעירים הללו 'הורידו כיפה' תוך כדי השירות הצבאי.      (הסקר לא בדק מה נשאר מתחת לכיפה אצל האחרים . . . )     

אצל אלו ששירתו ביחידות מובחרות, או שנשארו לשנת קצונה, בין 70% ל-80% 'הורידו כיפה' (תלוי באופי היחידה בה שירתו). 

                    כלומר, הניסיון להיות שותף בלקיחת אחריות בתחום הצבאי הביא לחילון מלא של רוב ההולכים. ברור שבמצב זה הופעל לחץ חזק על הנוער הדתי לא להתגייס לשירות מלא, לא ללכת לקצונה ולא לשרת ביחידות מובחרות. מה שגרם כמובן שאלו שבכל זאת התגייסו, עשו זאת על פי רוב בניגוד להדרכת הרבנים וההורים, ואז הם נחשבו לליגה ב', כי לא נשארו בישיבה, ומכאן לא רחוקה היתה פרידתם מהכיפה, מה שגרם להגברת הלחץ נגד הגיוס וכך הלאה.   אין זה משנה כרגע היכן הביצה והיכן התרנגולת, כלומר מה קדם למה, העובדה היתה ברורה. נכשלנו במשימה!   

                    החלטנו לנסות להתמודד עם הבעיה, להכין דרך להצליח בשירות הצבאי מתוך גישה של תורה ויראת שמים. החלטנו לעודד נוער איכותי להתגייס לשירות צבאי מלא, ליחידות מובחרות ולפיקוד – לא כברירת מחדל ל"אלו שאין להם כוח ללמוד תורה", כי אם מתוך חפץ פנימי לעבוד את השם יתברך בעבודת הקודש של עזרת ישראל מיד צר ושל ירושת הארץ, ולנסות להוליד בעם ישראל מהלך של לקיחת אחריות על ביטחון מדינת ישראל מתוך עמדה נפשית של קודש. 

                    לפני הכל, היה כאן צורך בשינוי קונספציה. לכן קראנו לבית המדרש שלנו 'מכינה', במקום ישיבה שעניינה לעודד את יושביה להיות בבחינת "זקן ויושב בישיבה", כלומר לשבת שנים רבות לשקוד בתורה ולקנות חכמה. זו ודאי עבודת קודש עליונה, וזה תפקידן של הישיבות! אך צריך גם בית מדרש שמעודד אנשים לצאת בשליחות התורה ולקחת אחריות על משימות כלל ישראליות בנוסף לתורה וחינוך. ודאי שלשם כך יש צורך לשבת ולשקוד בתורה, בעמל רב וביראת שמים גדולה, על מנת להתכונן כראוי למשימה הקשה, קשה מאוד. אך החידוש הוא שיש גם אידיאל, אידיאל גדול של קודש לצאת מבית המדרש ו"לקחת אחריות", ולהוציא אל הפועל את הקדושה הגנוזה גם בחיי החולין, וקודם כל בחיי החול של האומה: המערכות הציבוריות של הצבא והמדינה. זהו עולם רוחני שצריך דגשים מיוחדים, הדרכות מיוחדות וגם ליווי לאורך כל הדרך. זה דורש העמקה רוחנית ובירור יסודי של מושגי האמונה כפי שצריכים להדריך אותנו ב"תורת ארץ ישראל", בדגשים שונים ממה שהדריך אותנו בתקופת ה'בונקר' בגלות.

האתגר לא היה פשוט. האחריות כבדה, וברוך ה' שעמדו לצדנו תלמידי חכמים חשובים וגדולים, שעודדו אותנו ותמכו בנו. 

                    מובן שלא חסרו לנו גם מבקרים: טענו כנגדנו שאנו מסכנים את הצעירים מבחינה רוחנית (וזה היה נכון), ושעדיין לא הגיע הזמן, וצריך להמתין שיהיה צבא ראוי, צבא אמוני (מה שלעניות דעתנו לא היה נכון). 

אבל האמנו, שאם ניתן לצעירים הכנה רוחנית ייעודית, שמכינה אותם כראוי להתמודדויות הרוחניות והמנטליות הקיימות בשירות הצבאי – הם יוכלו לעמוד במשימה.  

גילוי הטוב בפועל 

היעד נכבש. המשימה הושגה. הוכח שהדבר אפשרי!  הציונות הדתית יכולה כיום להתפאר במאות רבות של מפקדים בשירות הקבע והמילואים, ששותפים בבניין חוט השדרה של צה"ל – והם אנשים יראי שמים באמת, שאהבת ה' ויראתו היא הדוחפת ומובילה את פועליהם.   יש הסוברים שמטרתנו היא 'להשתלט על הצבא' או 'לתפוס את הפיקוד' – אלו שטויות והבלים. השתלטות של מיעוט במדינה על הצבא פירושה מלחמת אזרחים, וזה הדבר האחרון שהיינו רוצים.    צעדנו צעד משמעותי מאוד מאוד למימוש האידיאל של חיינו: מתברר שגם התורה, ואולי אפילו הולך ומתברר שדווקא התורה, היא היא הכוח הרוחני המסוגל לגרום לקיחת אחריות על בטחון מדינת ישראל לאורך זמן.

                    תרומתן של המכינות הקדם צבאיות לביטחון מדינת ישראל היא רק דוגמא בתחום ספציפי, אבל העיקרון העולה מכלל הדברים הוא עיקרון כללי, שצריך לכוון את דרכה של הציונות הדתית כולה, בכל תחומי החיים שבהם צריך 'לקחת אחריות' על בניינה של האומה בארצה. 

וכך כותב הראי"ה קוק זצ"ל (מאמרי הראי"ה, עמוד 406):  

"הגיע הזמן לפרסם בעולם שהקודש – האידיאליות העליונה הראויה להיות נכספת מכל הצדיקים, מכל ברי לב – הוא יונק מהחול, כמו שהצומח יונק מהדומם, וכמו שהחי והאדם ניזון ממה שהוא למטה ממדרגתו בהוויה. ואז יבא התור בעולם, שרוח הקודש ושאיפת הקודש יהיו הגורמים האדירים לבניין העולם ושכלולו. ויסור אז מהעולם אותו המצב של המארה העתיקה הרובצת עליו, המתבטא במאמר הפילוסופי המוסרי של החסיד ב"חובות הלבבות": 'שכל מה שמוסיף העולם ישוב – מוסיף השכל חרבן'. ויהיו ישוב השכל וישוב העולם הולכים בהדדיות גמורה. ויהיה כבוד ה' לעולם וישמח ה' במעשיו".

                    חיזיון זה, שבו נוכחים יהודים שהנה התורה היא תורת חיים, ומכוחה יוצאים אל הפועל כוחות נפשיים ומוסריים נפלאים, ולוקחים אחריות על תקומת ישראל – הוא שלב מרכזי ומכריע בתשובת הדור. בָּאמת הגדולה הזאת יש חידוש גדול עבור החילוניים (שחשבו שהתורה סותרת את החיים), וחידוש גדול גם לחרדים (שחשבו שעוד לא הגיע הזמן להופעת פלא זה בחיים), ומזה תצמח תשובת הדור. והלוא כך לימדנו רבנו, כי הכבוד והחיבה לדת הם קודמים, ורק על גביהם מגיע שלב הלימוד והקיום של הדת (אורות התשובה, מהדורת 'אור עציון',עמוד קנו).

קודש וחול   

כותב מרן הראי"ה קוק זצ"ל (מאמרי הראי"ה, עמוד 404): 

"את הלימוד הערוך הזה, שרק בבירור הידיעה שלו תלוי הוא הביאור של פתרונן של כל השאלות הקשות שבחיינו הפרטיים והכלליים, אנחנו חייבים לבררו בירור אחר בירור, בספרות, ובחיים, בלא הרף ובלא התרשלות כלל וכלל. הבירור הזה הוא ידיעת הערך של קודש ושל חול, בייחוד במיזוגם ובחבורם בחיינו הפרטיים, ובחיינו הכלליים, בייחוד בחיי התנועה הלאומית שלנו, שנתעוררה בתקופה האחרונה בצורה כל כך בולטת ומרעשת". 

קיבלתי ממורי ורבי הרב הגאון צבי טאו שליט"א, שבלשונו של הראי"ה קוק זצ"ל אין הגזמות ואין מליצות. כלומר, אין פה גוזמה לתפארת המליצה, אלא מרן הראי"ה קוק סבור כי כאן גנוזה הנקודה הארכימדית, שבהּ תלוי פתרון כל הבעיות הקשות בדורנו. הכיצד?   

                    אני סבור כי כוונתו לומר, שכל המשברים הרוחניים וממילא המוסריים של דורנו, בכלל ובפרט, נובעים מכך שברגע המכריע, הרגע ההיסטורי הגדול שציפינו לו במשך אלף ותשע מאות שנים, כשהיו צריכים אנשי הקודש לצאת מן הבונקר, עם הטלית והתפילין, ולקחת אחריות על חיי החול של הכלל, על תקומת עם ישראל בארצו – לא עמד להם כוחם למשימה זו!!!   לא עמד כוחנו להסתער בזמן על החול, לנקותו מזוהמת התרבות הגויית ולהעלותו, ולקדשו, ולעשותו כלי להשראת השכינה בישראל!  ואז פרץ דחף, פרץ קדימה, ונפרצו פרצות בישראל; אמנם החל להפציע אורו של משיח, החלה גאולתם של ישראל, אבל היא מלאה סיבוכים, אורות וצללים גם יחד. 

                    והניתוק הזה בין הקודש והחול, הוא הוא המרחיק את בוני הארץ והמדינה מן התורה, והוא המרחיק את בוני התורה מן הארץ והמדינה, ומשם ממילא גם צומחים כל הלבטים והסיבוכים של הפרט, שמתקשה למצוא את מקומו במצב מנותק זה – ואכן מזה צומחות כל הבעיות הקשות של דורנו!  

                    יש לזה תרופה אחת ברורה:  הציונות הדתית מדברת שנים רבות על תורה ועבודה, על אחדות התורה והמדינה על אחדות הקודש והחול. בואו נעשה מאמץ ונעשה בעצמנו תשובה גדולה – לממש אידיאל גדול זה באיכות גדולה יותר ובהיקף רחב יותר. בואו ניקח אחריות לבנות עולם אקדמאי נקי וטהור המתאים כולו לאורה של תורה ולאמונת ישראל; בואו ניקח אחריות לשקם את החברה על פי ערכי התורה: נעמיד כוחות גדולים בצבא, במערכת המשפט, בתקשורת וכיו"ב – אשר כולם ייבנו על טהרת הקודש ועם זה במלוא המסירות והאחריות לבניין הבית הלאומי של העם היהודי בארץ ישראל! נגדל דור צעיר מלא רוח של מסירות והקרבה שאינה נופלת מרוחם של אנשי תל חי ודגניה, של אנשי השומר והפלמ"ח – אבל כולה יונקת ממקור הקודש, משאיפה גדולה לחיות חיי קודש על פי  תורת ישראל. אם נעשה זאת, בכמות ובאיכות הנדרשים, יהיה בזה משום חידוש עצום; מדובר בעולם רוחני, מוסרי אידיאולוגי, שכמוהו עוד לא הופיע בעוז בגאולת ישראל, על כל פנים לא בהיקף ובאיכות הנדרשים! אני משוכנע שכנוע פנימי עמוק – שזה יביא לתשובת שאר חלקי האומה, אולי יותר מכל דבר אחר. שתי התופעות, זו המכונה 'חילוניות' וזו המכונה 'חרדיות' – יונקות עד היום את כוחן מה-'מנטרה' ששתיהן מסכימות עליה – שקיימת סתירה מהותית בין התורה לבין דרישות המדינה המודרנית. אלא שהחילוניים בחרו מטעם זה לוותר על התורה, והחרדים בחרו – מאותו טעם ממש – לוותר לעת עתה על המדינה, עד שיבוא משיח צדקנו. וכל אחד מהם מתמסר למה שהוא מאמין בו – הציונות החילונית פעלה באופן מופלא להקים מדינה על פי מושגיה החילוניים, והעולם החרדי בנה באופן מופלא בתי מדרש ולומדי תורה, שהם ודאי נצרכים מאוד מאוד לעם ישראל. אבל שני כוחות אלו מנותקים זה מזה ומנוכרים זה לזה! 

                    כאשר נצליח להעמיד בתוכנו רבבות ויותר של משפחות צעירות, אשר אש קודש של אהבת ה' ותורתו יוקדת בלבבם ומניעה את כל מפעלות חייהם, והם ימצאו בקרבם עוז ומסירות 'לקחת אחריות' על כל תחומי החיים הכלליים של מדינתנו – מבלי לפגום בקודש, כי אם אדרבה, להעצימו על ידי הופעתו במפעל החיים, והם יופיעו בכל מקום ששם נדרשת מסירות, אהבת העם ואהבת הארץ – זהו החיזיון הגדול שייצר את תשובת הדור.

                    כמובן, תמיד תמיד יהיה לימוד התורה בראש סדר העדיפות הלאומי. סיירת מטכ"ל של עם ישראל הם אותם צעירים, המשחירים פניהם כעורב, וממיתים עצמם באוהלה של תורה, כדי להגדיל תורה ולהאדירה, שהיא היא האור והחום, עמוד האור ועמוד האש, ההולכים לפני מחנה ישראל.    

אנחנו צריכים לעשות היום, את מה שלא עשינו במידה מספקת לפני מאה שנים.  זהו הפתרון האמיתי לבעיות השעה!   

                    אין זה אתגר פשוט. לפני מאה שנה היה פשוט יותר – איש לא עיכב, היה צריך לקום ולעשות.  

היום כבר קיימות מערכות שצריך לפעול בתוכן, בתבונה רבה להשתלב בהן וליצור יחסי אמון ושיתוף פעולה – מבלי להידבק בשלילה שדבקה במערכות אלו. יש להצטרף לחיוב, ובחיוב להוסיף כפליים לתושייה, על ידי התורה והאמונה המנחים את דרכינו. אני מודה: זה קשה מאוד. ועם זה, אני משוכנע שזה אפשרי!

מסירות מתוך תורה ואמונה   

שני עקרונות מנחים צריכים להיות לפנינו:  

א.    יש צורך בהכנה מתאימה.  

        צריך לבנות בקרבנו עולם עמוק של אמונה. עולם רחב של דעת. לא די ברצון טוב ובמוטיבציה גבוהה – צריך להיות מלא בכוחות רוחניים מתאימים כדי להצליח במשימה. וצריך להבין, יש כאן מדרגה חדשה בגלוי יסודות אמונה המדריכים אותנו לחיי העם בארצו. מושגים כמו השתדלות ובטחון בה' נדרשים לבירור והעמקה נוספת כדי לבנות את "וזכרת את ה' אלוקיך כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל". מושגים כמו 'גאולה' ו"קץ המגולה", עם ומדינה – צריכים להתברר מחדש – בעומק הנדרש על מנת לקחת אחריות ציבורית בדורנו.  

ב.    יש צורך בגבורה ובמסירות נפש, שבלעדיהן אין 'לקיחת אחריות'.  

        אין גאולה לוקסוס, גאולה דורשת מסירות נפש אמיתית. השאלה האם אנו מצפים שיעשו זאת אחרים עבורנו, או שאנו מרגישים חובה וגם זכות גדולה לעשות זאת בעצמנו?    

כמו שכתוב בפוסקים: כאשר צריך לחלל שבת עבור חולה שיש בו סכנת נפשות, צריך שיעשו זאת דווקא הגדולים שבחבורה, להראות כי זו מצווה וחובה; כך בכל ענייני גאולת האומה. לא צריך להמתין כי החילוניים יעשו עבורנו את עבודת החול, כדי שאנחנו נשאר יפים ונקיים. דווקא מתוך תורה ואמונה – צריכה להופיעה המסירות הגדולה לבניין האומה. מובן כי אפשר גם לבנות משפחה כראוי וגם לשרת בצבא קבע – אבל זה הרבה יותר קשה, וצריך להיות מוכן לויתורים רבים למען התפקיד, שהוא ודאי עבודת ה' גדולה וחשובה.   ועם זאת, ברצוני לשוב ולהדגיש, שאין מדובר רק על מערכות הביטחון. 

למשל: יש אלפי עורכי דין דתיים, למה מעטים כל כך מהם עובדים בפרקליטות, במשרדי הממשלה ובמגזר הציבורי?  האם משום שלעובדי מדינה יש משכורת נמוכה יותר, או מפני ששם הרבה פחות נעים לעבוד מאשר במשרד פרטי בקרבת אנשי שלומנו?   – אבל שם נאבקים לקבוע את אופייה של מדינת היהודים! 

דוגמאות נוספות: לכולנו יש טענות קשות על משטרת ישראל – כמה מאיתנו מוכנים להפשיל שרוולים ולקחת אחריות גם בתחום זה?     בגליל ובנגב יש השתלטות הולכת וגוברת על אדמות המדינה, הכוללת גילויי אלימות קשים כנגד החקלאות היהודית; כמה מאיתנו מוכנים לראות שליחות ומשימה אישית לקום ולהתמודד עם הבעיה?     הפשע, האלימות, סחר הסמים וסחר הנשים הולכים ומתפשטים – מי מאתנו מוכן להתעסק עם בעיות מסוג זה? גם את זה צריך להשאיר לחילוניים?!  

                    בעצם, כשאני מרים את עיני ומסתכל סביבי, אני רואה שברוך ה', הרוח הזאת כבר מפעמת בצעירים רבים; כמעט אני מרגיש כי דברי מיותרים. התהליך הולך ומתפשט ומקיף חוגים רבים בתוכנו, באופן כללי ניתן לומר שברוך ה' הציבור הדתי-לאומי נמצא בתהליך של התקדמות מבחינה תורנית. יתכן שלפני  30-60 שנה ויותר – באמת עדיין לא היינו מוכנים רוחנית למשימה, אבל התפשטות עולם הישיבות, האולפנות והמדרשות, הביא את הציבור שלנו לעמדה יותר תורנית-רוחנית, וממילא גם יותר אידיאליסטית.  

                    יותר ויותר אני פוגש צעירים אידיאליסטים שנוקטים יוזמות ברוכות בענייני כלל ישראל, והכול מתוך טהרה וקדושה, מתוך אהבת השם, עמו ונחלתו.   ואני מלא תקווה ואמונה שהתהליך ילך ויתרחב, בכמות ובאיכות.  ודווקא בגלל זה – אני רוצה לחזק את ההולכים בדרך, ולומר בפה מלא –  זו הדרך ואין בלתהּ.   אל תתנו שיחלישו אתכם! התמלאו בתורה, התמלאו בעוז, והמשיכו בדרך שאתם הולכים בה. 

                    אני יודע, לפעמים נשמעים בתוכנו גם קולות אחרים. יש האומרים, שאחרי הגירוש האכזרי מגוש קטיף שוב איננו יכולים לשרת ב"צבא הגירוש", שוב איננו יכולים לחגוג את יום העצמאות ולהיות שותפים עם המדינה הזאת. נחזור לישיבה, נתכנס, נלמד תורה – ונכין בישיבה את המדינה האידיאלית, העתידית.   אין בקולות אלו כל חידוש. כמותם אנו שומעים כבר למעלה ממאה שנים, ובגללם מדינת ישראל ורוב מערכותיה מנוהלים עדיין על ידי אנשים רחוקים מתורה ומצוות, מה שכמובן מחזק את הסתגרותם של טוענים אלו, וממילא את חילוניותם של הפועלים במדינה – וחוזר חלילה.   

                    אלו דברים שאין בהם ממש. אי אפשר לבנות ולהכין 'מדינה אידיאלית' על ידי התנתקות ממדינת ישראל הממשית. זוהי מדינתנו –  אין לנו אחרת. ריבונו של עולם לא חיכה לנו. הוא שלח את מי שהיה מוכן ללכת. עכשיו צריך לתקן ולהשלים את מה שלא עשינו בעבר. ובכלל, מה משמעות האמירה שאנו "מכינים את המדינה האידיאלית" בזמן שאנו סגורים בתוך עצמנו?  הרי כך אנחנו לא מדינה, ולא עם ישראל.   עם ישראל היושב בארצו מונה הרבה מעל לחמישה מיליון יהודים החיים כאן בארץ, ויש לנו כמובן גם אחריות על עוד שבעה מיליון יהודים המתגוררים לעת עתה בחו"ל. זה העם שלנו, אין לנו אחר, והעם הזה הקים את מדינת ישראל, ואין לנו מדינה אחרת.   ריבונו של עולם ידע בדיוק מיהו בנימין זאב הרצל, מיהו דוד בן-גוריון ומיהו אריאל שרון. אף על פי כן, הוא הסכים שהם יובילו את תהליך קיבוץ הגלויות ותקומת מדינת ישראל. הגמרא  אומרת  ש"אפילו ריש גרגותא – משמיא מוקמי ליה" – אפילו הממונה על חלוקת מים להשקיה, ממונה על ידי ריבונו של עולם (בבלי, בבא בתרא, דף צא עמוד א). אין מִשרה מקרית בישראל, ודאי לא ראשות ממשלה והנהגת ציבור בדור של גאולה. למה הוא הסכים לכך שהם יובילו? אולי בגלל שלא היתה אלטרנטיבה אחרת להתקדם?  אולי בגלל שלא השכלנו להעמיד מתוכנו אנשים יראי שמים שיש להם יכולות להוביל את תחיית האומה המעשית כמו אישים אלו? והאם לא מוטל עלינו כיום לגדל צעירים יראי שמים אשר רוכשים ניסיון חיים כזה- שיאפשר להם בעתיד להוביל את תהליכי תחיית האומה?   ריבונו של עולם לא חיכה לנו - אנו יודעים כמה דברים טובים וחשובים נוצרו על ידי אישים אלו – וגם, לדאבוננו, כמה צרות וייסורים נוצרו בגרימתם, אלא שמאז ומעולם למדנו שכך היא דרכה של גאולה, אורות וצללים יחדיו. אז דווקא עתה, לאחר שזכינו בדורות האחרונים לכל כך הרבה  – עכשיו ניסוג ונחזור להסתגר?! 

נטילת אחריות

אם רוצים להתמודד עם בנייה של חברה צודקת, על פי דרכה של תורה, ולמצוא את הדרך להתמודד עם פערים חברתיים, סוציואקונומיים ועדתיים, צריך לעסוק בזה מתוך עמדה של אחריות לאומית ועם הכלים שהמדינה יוצרת, רק כך ניתן לתת מענה אמיתי. בואו נשים את הדברים על השולחן ונודה בפה מלא: מאמיני התורה ומקיימיה עדיין לא התנסו  בלקיחת אחריות להדרכת כל תחומי החיים של מדינה מודרנית.כל אלו שביקרו את עמיר פרץ על שהעיז לקחת אחריות על ביטחון מדינת ישראל, שיסתכלו בבקשה בראי וישאלו עצמם, האם הם באמת יודעים לקחת אחריות על תחומי החיים המגוונים של מדינה מודרנית! עלינו להאמין בכוחה של תורה, ולדעת שהדבר אפשרי!  יש דוגמאות חיוביות לכך, כמו תחום הרפואה; מסיבות שונות – יש רופאים דתיים רבים ויש גם תלמידי חכמים חשובים שהתמחו ברפואה, ובאמת בתחום זה אנו מוצאים את היכולת לקחת אחריות על פיתוח רפואה מודרנית על פי  תורת ישראל. אבל בתחומים אחרים עדיין רחוקה הדרך, ובעיקר מפני שהעוסקים בהם אינם באים אל פתחה של תורה לשאול את שאלותיהם!   החשבון הוא פשוט – בכל תחום שיש בו הרבה אנשים יראי שמים באמת שמביאים שאלותיהם לפתחי תלמידי חכמים – ממילא הולך ונבנה בו עולם של תורה המדריך תחום זה. ראו למשל כמה עשרות שו"תים וספרים חדשים בתחום של הלכות צבא יצאו בעשרים השנים האחרונות - תוצאה ישירה של הִתרבות אנשים צדיקים הרוצים לדעת הדרכתה של תורה בעניינים אלו.  

שאלה: האם בעצם 'ההשתלבות' במדינה אינך נותן לגיטימציה לכל קלקוליה ?  

תשובה: ודאי שלא. צריך להבחין בין עצם קיומה של ריבונות העם היהודי בארצו, שזוהי מצוות עשה מדאורייתא, וממילא יש בה קדושה, ככל המצוות שאנו מברכים עליהן "אשר קדשנו במצוותיו" – ובין האופן שבו האנשים האוחזים בהגה מובילים אותה. אפשר לשמוח בעצם קיומה של המדינה ולומר הלל ביום העצמאות – ובאותו זמן לבקר בחריפות את מה שצריך לבקר בה. וכך היה רבנו, הרב צבי יהודה הכהן קוק נוהג, מחד בשמחה של מצווה ורוממות ביום העצמאות ומאידך בביקורת נוקבת נגד מערכת המשפט שאינה אלא משפח ומערכת החינוך הכללי שצריך לבחון עם ראוי לקרותה ב"כ" או ב"ק" (כך היה מתבטא). 

                    צריך גם לזכור – ולא להיסחף בחוסר דעת  - כי יש במדינתנו הרבה דברים נפלאים וחיוביים. הייתי מוסיף ואומר, כי הדברים החיוביים שבנתה המדינה ב-60 שנותיה, בעליה, בטחון והתיישבות, וכן מדע כלכלה וטכנולוגיה וכיוצא בזה הם לאין ערוך רבים ומשמעותיים יותר מהחסרונות שיש בה. אלא שכעת תפקידנו ללכת הלאה, והחסרונות הקיימים מסכנים את כל הדברים הנפלאים שנבנו בעבר
– ועל כן עלינו לשנס מותניים ולהתמודד עימהם, אך אסור לנו להיות כפויי טובה – לא כלפי ריבונו של עולם שעשה לנו את הניסים והנפלאות – וזיכנו למה שלא זכו דורות רבים לפנינו – ולא כלפי אותם אנשים 'חילוניים' שפעלו בעבר ופועלים ועושים גם היום דברים מדהימים כדי לקדם את מדינת ישראל. והביקורת שיש לנו כיום כלפי מעשיהם וכוונותיהם כיום אינה פוטרת אותנו מהיושר הציבורי הנדרש כדי להיות מודה וממילא אוהב ומעריך – על כל הטוב אשר נעשה!   ומי שאינו יודע להיות שמח בחלקו  - בחלק שריבונו של עולם זימן לנו, ואינו יודע להכיר טובה לרבש"ע וכל שליחיו הרבים – לדעתי, מאבד את הבסיס המוסרי המאפשר ביקורת בונה וחיובית. 

שאלה: הרי לדרג המכריע – לעולם לא תגיעו, לא בצבא, לא במשפט, לא בתקשורת ולא בשום תחום שיש לו השפעה אמיתית במדינה. ואם תגיעו – הרי זה רק למי שיהיה מוכן 'להתכופף', לחשוב ולפעול על פי אמות המידה האוניברסליות של התרבות החילונית. האין בהתנדבות לשירות האומה, כי משום סיוע לכוחות השליליים האלו . . .  ?   

תשובה:  אף על פי כן לא נוכל לבחור בדרך הקלה ולהסתלק מלקיחת אחריות מכמה סיבות -   

א.    ריבונו של עולם מצפה מאתנו להיות שותפים ולקחת אחריות על תקומת עם ישראל בארצו. מה שנוכל – נעשה, ומה שלא נוכל – אנו פטורים. איננו גורסים 'הכל או לא כלום', בכל מקום שיש אדם מלא בתורה ובאמונה, ופועל מכוח הקודש ומקדש את החיים, הריהו מוסיף אור בתהליכי התחייה. מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך. עם ישראל זקוק לנו, ואנו צריכים להיות מוכנים לתרום, גם אם לא נגיע לראש הסולם, וגם אם לא תמיד יתנהלו הדברים כמו שאנחנו רוצים.

ב.    כל זמן שרוב עם ישראל חילוני – איננו רוצים, גם איננו יכולים, לכפות דעתנו עליו, אין זה ראוי, אין זה מוסרי, וגם אין זה אפשרי, אולם, אני משוכנע שברגע שיתברר בחיים שהתורה מקדשת את כל תחומי החיים במדינת ישראל, ונוסכת בהם כוחות גדולים, מלאי עצמה ומסירות נפש, יחד עם ענווה, טהרה וצניעות – זה יחולל את השינוי שאנו מייחלים לו.

ג.    ההתחככות הבלתי פוסקת במהלך עבודתנו המשותפת עם אחינו המכונים 'חילוניים', ועם דעותיהם, אינה קרב במובן הלוחמני של המילה. זהו תהליך התבררות ששייך לעצם הבניין של אחדות הקודש והחול. אנא, בואו ניפטר מהיהירות ומהדמיונות שאנו לבד מסוגלים לעשות הכל "אם רק יסכימו לתת לנו את המדינה לכמה שנים – אנחנו נראה להם איך אנשי תורה מסוגלים לפתור את כל הבעיות של עם ישראל !". הבעיות של עם ישראל גדולות לא רק 'בגלל החילוניים' ו-'בגלל השמאל', הן בעיות גדולות, מורכבות ומסובכות גם באופן אובייקטיבי, וצריך חיבור של כל הכוחות וכל הכישרונות שבאומה כדי להצליח להתמודד עמם כראוי. נכון, יתגלו חילוקי דעות, יופיעו פערים, ואפילו פערים גדולים – זה עצמו יכריח אותנו להעמיק, לחפש תשובות, גם לשכנע בצדקת דרכנו וגם להשתכנע בטענות של אחרים שעוד עשוי להתברר שהם לא בהכרח נגד התורה. כך מתבררת הסוגיא של תקומת עם ישראל בארצו !   

עם הרבה תבונה והרבה סבלנות, עם אמון, הקשבה וענווה, וגם עם אמונה חזקה וחוט שדרה שלא מתכופף, ובעיקר עם אהבה, הרבה אהבה לעם  ישראל, לעם ישראל כמו שהוא. עם הטוב ועם הרע שבו, עם היפה ועם המכוער, עם המצוקות ועם השמחות. ביחד, רק ביחד, נצליח. אני בטוח !!!