'ציונות-דתית' או 'ציונות' + 'דת' ?
מאת הרב דוד גרינוולד
מאת: הרב דוד גרינוולד
רב המושב נחלים
רב אזורי חבל מודיעין
'ציון' ו-'ירושלים'
'ציונות' באה מן השם 'ציון' שהוא שם נרדף של 'ירושלים'. ומה ההבדל בין השמות הללו?
כותב על כך הראי"ה קוק:
"ציון וירושלים הן זו אצל זו מאז. מראשית תולדותינו התבלט שם 'ציון' אצל ההבטאה של מלכותנו - כוחנו העולמי שהוא הנהו גם כן ודאי קדוש מצד עצמו והוא משמש את כל המטרות הקדושות של עמנו שהיה הווה ויהיה לעד "ממלכת כהנים וגוי קדוש" של העולם כולו. אמנם 'ירושלים' מבטאת בהבלטתה את המטרה של קדושתנו מצד עצמה בתור המגמה היותר גבוהה באידיאליותה של הווייתנו הישראלית, בעד עצמנו ובעד האנושיות כולה. המקום של בית המקדש, בית התפילה העתיד של כל העמים, המקום בו ישבה הסנהדרין הגדולה אשר ממנה יצאה ותצא תורה לכל ישראל – זה מציין השם 'ירושלים' ".
'ציון' - הוא שם הבירה הממלכתית של עם ישראל.
'ירושלים' - הוא שם הבירה הרוחנית של עם ישראל.
'ציונות' - עוסקת בממלכתיות של העם היהודי, אשר מוכרחה לשמש בסיס למטרה העיקרית הנעלה
והנשגבה - הקדושה של העם היהודי מצד עצמו.
מסתבר כי רעיון זה עתיק יומין הוא, וכבר במקרא נאמר: "כי מציון תצא תורה ודבר ה'
מירושלים".
לא המדרש עיקר, אלא המעשה
האם נוכל להגדיר כ-'ציוניים' את אלו המסתפקים באמונה בלבד בתפקידה המרכזי של ארץ ישראל בחיי האומה היהודית ובגאולתה?
אומר על כל הרב יששכר שלמה טייכטל הי"ד: אמונה בלא מעשה – לא סגי ולא מהני. ומביא גם בשם הספר 'יד יוסף' כי כל אמונה שאין בה מעשה – אין לה קיום ואינה מועילה.
וכך כותב הוא בספרו 'אם הבנים שמחה':
"מה תצעק אלי דבר אל העם ויסעו" ומפרש ב-'שפתי חכמים' "על ידי שיסעו יועיל הרמת מטך שיבקע הים, מה שאין כן אם לא יסעו – לא יקרע הים אף על פי שתרים מטך עליו". לפי זה יהיה הפירוש "מה תצעק אלי": סבור אתה להועיל בתפילתך – אין הדבר כן אלא "ויסעו" שאמונה בלי מעשה בפועל לא מהני. דעד עתה, משעה שיצאו בני ישראל ממצרים לא היתה בידם אלא אמונה בלבד, בלא מעשה לגלות על חוזק אמונתם שבליבם. . . . על כן סיבב הקב"ה עתה שיבואו בסכנה: מאחוריהם היו המצרים, מצידיהם המדבר עם חיות טורפות ומלפניהם הים. וציווה הקב"ה שיסעו אל הים בעודו מים כדכתיב "ויבואו בני ישראל בתוך הים" ורק אחר כך נעשה יבשה. נמצא כי בנסיעה אל הים הראו אמונתם גם בפועל, ואז היו כדאיים שייבקע הים מלפניהם, שאל האמונה צריך עוד מעשה. . . . אבל בלא מעשה גם תפילה לא תועיל.
. . . וכך הוא גם כן באמונת המשיח, שאף שכולנו מגדולינו ועד קטנינו מאמינים בו אבל לא די באמונה בלבד, אלא צריך עוד מעשה מצדנו לקיים אמונה זו. . . . המצווה עלינו לדבר אל בני ישראל ויסעו לארץ ישראל, כדי לחזק אמונתנו בביאת המשיח במעשה בפועל, ואז תבוא הישועה מהקב"ה. . . . ומי שאינו רוצה לעשות דבר בזה, אלא ממתין לבואו שיבוא וישא אותו לארץ ישראל – הוא סימן שאין לו אמונה כלל בזה, וכל אמונתו היא רק מהשפה לחוץ ומשטה עצמו בכך. אך מי שעושה דבר בזה – מראה שמאמין בזה, וזאת האמונה תאמצהו לעשות פעלים בזה מצד עצמו, ובזה יחזק האמונה בקרבו ואז יבוא הסיוע מן השמים . . . "
מכאן ניתן להסיק בבירור כי ההגדרה 'ציוני' אינה חלה על מי שמסתפק בדברים שבפה ובלב ואינו מצרף אליהם מעשה המוציא מחשבות אלו מן הכוח אל הפועל.
עליה, בניין ונטיעה
בדרשותיו של רבי בנימין משקלוב (תלמידו, חברו ובן דודו של הגר"א) על שיבת ציון וישוב ארץ הקודש, היה נוהג לצטט מדברי הגר"א רמזים על דרכי הגאולה:
"מי יעלה בהר ה' " - עליה לציון.
"ומי יקום במקום קדשו" - קימה בבנין.
"ישא ברכה מאת ה' " - ברכה בנטיעה.
אם כן, 'ציונות דתית' כוללת בהגדרתה את המרכיבים הבאים: עליה לארץ ישראל, בנין בארץ ישראל, נטיעה בארץ ישראל.
המדינה כמרכיב יסודי של הציונות הדתית
האם אפשר לה לציונות הדתית להסתפק בשלושת המרכיבים שהזכרנו לעיל, מבלי להכיל גם את המדינה כאבן בנין סדורה במשנה זו?
הרב יוסף דב סולוביצ'יק כותב בספרו 'קול דודי דופק':
"כמה פעמים דפק הדוד בפתח אהל רעיתו? . . . ראשית דפיקת הדוד נשמעה במערכת הפוליטית. מבחינת היחסים הבינלאומיים לא יכחיש אף אחד שתקומת מדינת ישראל במובן פוליטי היתה התרחשות כמעט על טבעית. רוסיה וארצות המערב תמכו יחד ברעיון ייסודה של מדינת ישראל, שהיתה אולי ההצעה היחידה שבנוגע לה התאחדו המזרח והמערב. נוטה אני להאמין שארגון האומות המאוחדות נוצר במיוחד לתכלית זו – לשם מילוי השליחות שהטילה עליו ההשגחה".
האם מדינת ישראל אכן מהווה מרכיב נוסף, על הקודמים, באידיאולוגיה של הציונות הדתית?
כותב על כל הרב יהושע מקוטנא באגרתו, בהתייחסותו לשיטת הרמב"ם בדבר העליה לארץ ישראל:
" . . . גם לפי דעת הרמב"ם שחשב זאת למצוות עשה, מכל מקום בעיקר המצווה אינה אלא הירושה והישיבה כאדם העושה בתוך שלו . . . "
פירוש הדברים: לאותם מרכיבי הציונות - עליה בנין ונטיעה - יש ערך מסויים כאשר הם נעשים על ידי אנשים פרטיים שהשלטון אינו בידיהם, וערך אחר לגמרי כאשר הם נעשים על ידי אנשים השולטים בארץ ועושים בה כבתוך שלהם.
מדבריו נמצאנו למדים כי 'ציונות דתית' פירושה: מערכת שלטונית עצמאית - מדינה שהיא המעלה אליה את היהודים שבונים ומיישבים אותה על פי התכלית המיוחדת של ארץ ישראל.
התוצאה המחייבת מכך היא: הקמת מדינה וקיומה, על כל מרכיביה, היא פעילות ציונית דתית.
ואכן כך כותב החת"ם סופר במפורש, בהתייחסותו למחלוקת רבי שמעון בר יוחאי ורבי ישמעאל לעניין בחירה (עדיפות) בין ישוב העולם ללימוד תורה:
" . . . רבי ישמעאל נמי לא אמר מקרא "ואספת דגנך", אלא בארץ ישראל בלבד ורוב ישראל שרויין בה - שהעבודה בקרקע גופה מצווה משום ישוב ארץ ישראל ולהוציא פירותיה הקדושים".
באחת מתשובותיו הוא מוסיף בעניין זה וכותב כי אין לעלות לארץ ישראל להתפרנס שם מצדקה.
ובתשובה אחרת הוא מוסיף וכותב: כשם שישנה מצווה לבנות בארץ ישראל, כך הדין בהיפוך בחוץ לארץ (כלומר, יש איסור לבנות בחוץ לארץ), כיון שפעולות מעין אלה מתפרשות כהתיאשות מן הגאולה.
השל"ה כותב: הבניין בחוץ לארץ נראה כהיסח הדעת מן הגאולה. אדרבה, האפשרות לבחור בין בנייה בחוץ
לארץ לבין בנייה בארץ ישראל נועדה לציין שאנו בונים את ארץ ישראל ברצון נפשנו ולא
כברירת מחדל.
במלים אחרות: מדינת ישראל אינה 'מקלט' אלא בית לאומי של העם היהודי.
מדינת ישראל – אמצעי או אידיאל
לפי דברנו, המדינה מהווה מרכיב יסודי באידיאולוגיה של הציונות הדתית, אם כי היא אמצעי (ולא מטרה) לקיום ולפעילות חופשית של העם היהודי העולה אליה, בונה אותה ועובד את אדמתה.
לעומת זאת, ישנה השקפה לפיה מדינת ישראל איננה אמצעי אלא אידיאל רעיוני העומד בפני עצמו.
כאשר מלכת שבא באה לבקר את שלמה נאמר: "ותרא מלכת שבא את כל חכמת שלמה והבית אשר בנה ומאכל שולחנו . . . ועולתו אשר יעלה בית ה' ולא היה בה עוד רוח". מפרש המלבי"ם כי גשר היה מחבר את בית המלך עם בית המקדש, זהו דבר שלא ראתה כמותו מעולם וגם לה להתפעלות עד אובדן הרוח.
משמעות גשר זה: חיבור בין דת למדינה!, בניגוד לדיעה הרווחת אצל עמים אחרים ודתות אחרות כאילו
הצדק והמוסר הם עניין ליחידים בלבד אך בלתי-אפשריים כשמדובר בהנהגת אומה.
(ודוק: לציונות החילונית אשר הושפעה מתרבות הגויים מיוחסת הטענה הידועה "הציונות - דבר אין לה
עם הדת". הראי"ה קוק שלל טענה זו בכל מכל).
האידיאל הציוני-דתי מחייב אותנו להניף בגאון את דגל הצדק והמוסר כעם וכמדינה, ולא רק כיחידים.
ובלשון הראי"ה קוק (אורות): "ישנם בעולם חסידים, פילוסופים ואנשי אלוקים, אבל אין בעולם אומה שנשמתה העצמית לא תוכל להשתלם כי אם על פי המגמה האידיאה האלוקית העליונה כי אם ישראל.
. . . למילואה של שאיפה זו צריך דווקא שציבור זה יהא בעל מדינה פוליטית וסוציאלית וכסא ממלכה לאומית ברום התרבות האנושית. . . . ומדינה זו היא מדינתנו מדינת ישראל – יסוד כסא ה' בעולם".
לפי דרכו של הראי"ה קוק, המדינה אינה בסיס לפעילות ציונית, אלא היא האידיאל. הבנין והנטיעה בארץ ישראל הם ביטוי לאידיאה של המדינה המוצגת על ידי העם היהודי בפני כל העולם.
'ציונות דתית' או 'ציונות' + 'דת'
'ציונות' – פירושה, לפי דברינו עד עתה: עליה, בנין ונטיעה במדינה הנמצאת בשליטה מוחלטת של העם
היהודי היושב בה ופועל בה מכוח היותה בית לאומי.
'ציונות דתית' – רוצה לומר 'ציונות' בהגדרתה עד עתה שהיא קומת הבסיס אותה בונה משיח בן יוסף
לקראת משיח בן דוד שימלא בתוכן רוחני את הבנין החילוני הזה.
על פי משנת הראי"ה קוק, לארץ ישראל ישנה מטרת-על והיא: "יסוד כסא ה' בעולם", ובלשון המקרא - "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד".
בלי מטרת-על זו, הציונות היא חילונית!
וכאן עלינו לשאול:
האם הציונות החילונית נטולת כל תוכן רוחני, ולכן נכון יהיה להגדיר את הציונות הדתית באופן הבא:
ציונות דתית = ציונית חילונית + אמונה דתית ?
או שמא הציונות החילונית יש לה גם מטען רוחני שונה מזה של הציונות הדתית, ואז אין מדובר בהבדל כמותי בין שתי האחיות הציוניות אלא בהבדל איכותי מהותי ?
יש להוסיף ולשאול:
האם הציונות החילונית מבוססת על אידיאולוגיה הנסבלת על ידי הציונות הדתית, ולכן ניתן לאמץ אותה בלבוש דתי, או שמא היא זרה לרוח ישראל ויש לשלול אותה בכל מכל ?
אומר על כך הרב משה אביגדור עמיאל זצ"ל:
"הלאומיות במובנה הרגיל אצל כל העמים מקורה באמת ברגש האנוכיות הגסה הנמצא אצל כל בעלי החיים שכל אחד דואג רק על דרך קיומו . . . אלא שבמקום ה-'אני' הפרטי אצל כל בעלי החיים, בא אצל בני האדם גם ה-'אני' הקיבוצי אבל היסוד והשורש אחד הוא. . . . לאומיות זו יונקת את יניקתה בראש ובראשונה לא מצלם אלוקים שבאדם אלא מהשטן המשחית שבקרבו. זאת אומרת מהשנאה שבו לכל מי שאינו בן גזעו או לכל מי שאינו אזרח הארץ. . . . לאומיות זו יסודה בעבודה זרה הקדמונית שלכל עם היה אליל מיוחד והיה אלהי אשור ואלהי ארם ואלהי פרס ומדי וכדומה, בעוד שהלאומיות שלנו יונקת את חיותה מאלוקים אחד שהוא מן העולם ועד העולם וביתו בית תפילה יקרא לכל העמים. . . . הלאומיות של הציונות החילונית יונקת את יניקתה מהשנאה – שנאת הגויים לישראל – ולא לחינם היא מרימה על נס ומראה על כל מעשיהם של האנטישמים כמו על תנא דמסייע, בעוד שהלאומיות שלנו יונקת מאהבת ישראל לאלוקים ולכל מי שנברא בצלם אלוקים. וה-'מזרחי' נכשל גם בזה שעשה בנדון דידן גם כן רק כורך פשוט, וכרך את הלאומיות הרגילה עם הדת וחסל. מבלי להרגיש כלל כי קודם ההוספה צריכה לבוא מחיקה ארוכה, ואי אפשר ל"אנוכי ה' אלוקיך" שיתקבל מבלי שיבוא גם הציווי של "לא יהיה לך אלוקים אחרים על פני". הלאומיות החדשה אם כי איננה בכלל "אלהים אחרים", על כל פנים היא בכלל האזהרה "השמר לך פן תנקש אחריהם ופן תדרוש לאלהיהם לאמר איכה יעבדו הגויים האלה את אלוהיהם ואעשה כן גם אני לא תעשה כן לה' אלהיך".
במבט לאחור, קשה לומר כי חששותיו של הרב עמיאל היו מוגזמים. ואכן, הציונות הדתית לא תמיד ידעה לזקוף קומה מול השפעותיה השליליות של הציונות החילונית. אמנם בשנים האחרונות ניכרת התחדשות בציונות הדתית, ומקורה בישיבות הארץ-ישראליות, שיש בה כדי לתקן את המגרעות עליהן התריע הרב עמיאל. ציונות דתית זו אכן נקיה מן הסיגים שנספחו לה לתנועת 'המזרחי' ביסודה.
נישא תפילה כי ציונות דתית מתחדשת זו אכן תזכה להנהיג ולהוביל את העם הנבוך אל הגאולה השלימה במהרה בימינו, אמן.