הדפסה
משנת הציונות הדתית -

ציונות דתית

מאת ד"ר אפרים יצחקי

מאת:  ד"ר אפרים יצחקי

יצחקי אפרים  ציונות דתית

          

הארות להערות 

המחלוקת בין ציונות דתית לבין חרדיות היא על התנגדות החרדים לציונות, למדינה ולמוסדותיה ועל ההכרה כי מדינת ישראל היא ראשית צמיחת גאולתנו. 

הטענות העיקריות של החרדים נגד המדינה הן:

א.  אנו דור ללא זכויות (מחללי שבת וכדומה) ולא יתכן שתבוא גאולה ואפילו אתחלתא דגאולה בדור ללא    

      זכות. 

ב.  מקימי המדינה ובוניה לא היו דתיים, ולא יתכן שהקב"ה יעשה נס על ידם ויביא על ידם את הגאולה. 

ג.  לא יתכן שזאת גאולה משום שהגאולה העתידית לא תהיה בדרך הטבע, והקמת המדינה היתה בדרך

     הטבע. 

אפשר בקלות לסתור את כל הטענות אחת לאחת על פי רבותינו ז"ל.  

א.   דור ללא זכות

אור החיים (רבי חיים בן משה אבן עטר) בפירושו למקרא כותב על הפסוק "והיה ממכרו עד שנת היובל" (ויקרא, פרק כה, פסוק כח): " ... אם יראה האדון כי אין כח בעם לסבול חבלים עוד, ... ואפס בהם כח הסבל, והיה ממכרו עד שנת היובל, שהוא הזמן המוגבל לגאולה בעיתה, ... כי קץ הגלות ישנו אפילו יהיו ישראל רשעים גמורים חס וחלילה". 

וכי מי יודע את חשבונותיו של הקב"ה מתי ובאיזה זכות הוא גואל את עמו? הרי כך כותב הרמב"ם (הלכות מלכים, פרק יב, הלכה ב): "וכל הדברים האלה וכיוצא בהם לא ידע בהם אדם איך יהיו עד שיהיו, שדברים סתומים הם אצל הנביאים, גם החכמים אין להם קבלה בדברים אלו אלא לפי הכרע הפסוקים, לפיכך יש להם מחלוקת בדברים אלו". 

אך גם לבלתי זכאים לכאורה יש זכויות רבות, ואין לנו לשקול זאת, הקב"ה יודע היטב את חשבונותיו. על הפסוק "ויקן את ההר שמרון מאת שמר בככרים כסף ויבן את ההר ... ויעשה עמרי הרע בעיני ה' וירע מכל אשר לפניו" (מלכיםא, פרק טז, פסוק כד) אומרת הגמרא (בבלי, סנהדרין, דף קב עמוד א): אמר רבי יוחנן מפני מה זכה עמרי למלכות, מפני שהוסיף כרך אחד בארץ ישראל".

מה זכותם של מקימי ובוני המדינה, שהוסיפו מאות כרכים בארץ ישראל, שגאלו אותה משממונה ומביצותיה, שמסרו נפשם וכל אשר להם לגאולת העם והארץ? 

נאמר בתלמוד (ירושלמי, פאה, פרק א, הלכה א): "מצינו תינוקות בימי דוד, עד שלא טעמו טעם חטא היו יודעים לדרוש את התורה מ"ט פנים טמא, ומ"ט פנים טהור ... אחר כל השבח הזה יוצאים למלחמה ונופלין! אלא על ידי שהיו בהם דלטורין היו נופלים ... שהיו להוטים אחר לשון הרע ... אבל דורו של אחאב כולן עובדי כוכבים היו, ועל ידי שלא היו בהן דלטורין, היו יוצאין למלחמה ונוצחין". 

ועוד כדאי לצטט את הרמב"ם (הלכות תשובה, פרק , הלכה ב): "אדם שעוונותיו מרובים על זכויותיו מיד הוא מת ברשעו ... ושיקול זה אינו לפי מנין הזכויות והעוונות אלא לפי גודלם ... יש זכות שהיא כנגד כמה עוונות, ויש עוון שהוא כנגד כמה זכויות, ואין שוקלין אלא בדעתו של א-ל דעות, והוא היודע האיך עורכין הזכויות כנגד העוונות". 

ב.   על ידי בלתי זכאים

על הפסוק "וישלח את ירובעל ואת בדן ואת יפתח ואת שמואל ויצל אתכם מיד אויבכם מסביב" (שמואל א, םפרק יב, פסוק יא)  אומר הרלב"ג (רבי לוי בן גרשום): "וידמה שלא זכר אלו הארבעה כי אם לבאר להם שמרוב חסדי ה' יתברך היה שהושיע את ישראל, פעל על ידי הבלתי שלמים מאד. אף על פי שלא היו ראויים לזה מצד עצמם , כי ירובעל היה עובד אלילים כשקרא ה' אליו להושיע את ישראל ויפתח גם כן לא ראינו לו מעלה". 

וכן על הפסוק "ויאמר אחאב ... מי יאסור המלחמה ויאמר אתה" (מלכים א, פרק כ, פסוק יד) אומר הרד"ק (רבי דוד בן יוסף קמחי): "ולמה שאל אחאב מי יאסור, ומי יאסור הוא שהיה מלך? אלא שהיה עובד אלילים והקב"ה עושה עם ישראל נס, חשב אחאב שלא יעשה הקב"ה נס אם יהיה הוא שם, לפי שהוא עובד אלילים לפיכך שאל מי יאסור המלחמה? - ויאמר אתה! ".    

 

ג.   לא בדרך הטבע.    

זה נוגד כל מה שידוע לנו מהמקורות. ושוב רק לדוגמא: 

על הפסוק "ויפקדו שרי צבאות בראש העם" (דברים, פרק כ, פסוק ט) אומר הרמב"ן: "וציוה "ויפקדו שרי צבאות בראש העם" כי התורה תצווה כדרך הארץ ותעשה הניסים עם יראיו בהסתר, ואין החפץ לפניו לשנות טבעו של עולם זולתי כאשר אין שם דרך אחרת". 

וכן על הפסוק "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה" (במדבר, פרק לב, פסוק ו) אומר אור החיים הקדוש: "על פי האמת "ה' נלחם לכם", אבל על כל פנים צריכים אתם להזדמן למלחמה".   

וחוץ מזה, האומנם כל מלחמות ישראל בדורנו היו בדרך הטבע? האם לא ראינו עין בעין את יד ה'?! מעטים מול רבים וכדומה?!  אך כשסוגרים עיניים במתכוון לא רואים כלום!   

יד אוחזת בשלח בתהליך הגאולה 

בעניין זה לא אוסיף מדעתי כלום אצטט רק קטעים ממכתבו של הרב שלמה יוסף זווין זצ"ל, שנכתב בזמן מלחמת השחרור אשר גם אז יצאו כרוזים נגד גיוס בני ישיבות:   

למרנן ורבנן וראשי הישיבות 

ב"ה 

כל הכבוד והערצה למרנן ורבנן, גאוני עיר הקודש.   

אבל הרשות ניתנת לשאול: ילמדונו רבותינו, זו מנין לכם? 

זו מנין לכם, שבני תורה ותלמידי חכמים פטורים מלהשתתף ממלחמת מצווה של עזרת ישראל מיד הצר הצורר העומד לכלותו ולהשמידו, חלילה? זו מנין לכם, לפרסם בצורה של הלכה פסוקה ו"דעת תורה" שבני ישיבות אין להם לא להירשם ולא להיפקד ולא להתייצב ולא כלום? וכי לא כך שנינו שבהצלת נפשות: לא נפשות, אלא אפילו נפש אחת מישראל – "אין עושין דברים אלו אלא על ידי גדולי ישראל וחכמיהם".  (בבלי, יומא, דף כד עמוד ב.  רמב"ם, הלכות שבת, פרק ב, הלכה ל). ומוסיף בעל טורי זהב: "וחכמיהם - כדי להורות הלכה למעשה לרבים" (טורי זהב, אורח חיים, סימן שכח)?  וכי הבדל יש בין שבאותה שעה הוא מתבטל מתלמוד תורה או שאינו מתבטל? ואם בהצלת נפש אחת כך, בהצלת רבבות אלפי ישראל על אחת כמה וכמה? ... 

וכי יש צורך לשנן שוב ושוב ההלכה הידועה והפסוקה (באין חולק!) ש"עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם" זוהי מלחמת מצווה (רמב"ם, הלכות מלכים, פרק ה, הלכה א), שעליה אמרו "הכל יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה" (בבלי, סוטה, דף מד עמוד ב.  רמב"ם, הלכות מלכים, פרק ה, הלכה א)?   וכי היכן מצינו שתלמידי חכמים העוסקים בתורה פטורים מחובה זו?  ואם יהיה "אכשור דרא" וכל ישראל יעסקו בתורה, כלום עלינו להניח חס וחלילה לאויב לעשות בנו מה שלבו חפץ, מבלי להתקומם נגדו ובלי להתגונן מפניו?  אלא מאי, לא אכשר דרא, ויש ברוך השם אנשים אחרים המוכשרים לצאת למערכת המלחמה?  והרי שוב אותה שאלה: היכן מצינו מוקדם ומאוחר מבחינת החשיבות והפחיתות להשתתפות בעזרת ישראל מיד צר?  אבל מצינו דברים מפורשים להיפך. שר צבא ה' הוכיח את יהושע במלחמת יריחו" "אמש ביטלתם תמיד של בין הערבים ועכשיו ביטלתם תלמוד תורה" (בבלי, מגילה, דף ג עמוד א). ופירש רשי"י: "ועכשיו שהיא לילה היה לכם לעסוק בתורה שהרי אינכם נלחמים בלילה". דברים ברורים "שהרי אינכם נלחמים בלילה" הרי שבזמן שנלחמים מבטלים תלמוד תורה.  .... 

ואף זו, כלום הצלת אחרים בלבד הוא המדובר שלפנינו?  כלום אין כל אחד מאתנו, באין יוצא ובאין הבדל, עומד בפני סכנת נפשות, הוא וכל אשר לו?  וכי כך היא המידה שהעוסקים בתורה לא יהיו מחויבים להציל את עצמם, אלא יעמדו מנגד ויטילו חובת ההצלה, הצלתם הם, על אחרים?  וכי כך היא המידה, או וכי זו היא דעת תורה? היכן מצינו זאת?  התורה מגינה על העוסקים בה? אדרבה, היא הנותנת: ישתתפו בני התורה במערכה, וזכות התורה תגן עליהם ועל חבריהם!   

"רבנן לא צריכי נטירותא" (בבלי, בבא בתרא, דף ז עמוד ב)? ריבונו של עולם, כלום מותר לסמוך על הנס במקום של סכנת נפשות ממש ולומר שאין רבנן צריכים שמירה?  וחברון של תרפ"ט (לא תקום פעמים צרה) תוכיח. כלום לא נפלו לפני בני עולה צעירים קדושים וטהורים, כזוהר הרקיע מזהירים, מבחירי הישיבה וחכמיה? במטותא מינייכו רבנן, הקדושים ההם היו "צריכי נטירותא" או לא היו "צריכי נטירותא"? והרי הם הם אותם האויבים – הערבים שפרעו ורצחו אז והם הם אותם הפורעים והרוצחים עכשיו! ...  

כולם מבינים כי אין תקומה חס וחלילה לישוב בארץ ולשארית הפליטה בגולה מבלעדי מדינה עצמאית בארצנו, שתקלוט בזרועות פתוחות את אחינו השותתים דם הנעים ונדים באדמת הגולה ... וה' הוא יודע  וישראל הוא יודע ואף כל העולם יודעים שלא אנחנו מתקיפים ולא אנחנו רוצים במלחמה. לא אנחנו ששים לקראת קרב ולא אנחנו פנינו מועדות לשפך דם.  אבל אם מתנפלים עלינו בחמת רצח, חובתנו, חובת כל העם, להציל את עצמנו ואת עמנו גנון והצל. ...  האחיכם יצאו למלחמה ואתם תשבו פה?  

... לשם כך יש להיכנס במשא ומתן עם מוסדות הגיוס על הסדרים מעשיים ידועים, ותמיד אפשר למצוא את הדרך להקלות ולהגבלות. עד כמה שידוע לי, היתה נכונות כזאת מצד אותם המוסדות ... אבל להחליט באופן פסקני מבלי להשתתף כלל ועיקר... לא ולא  – זו מנין לכם? 

רבים מבני הישיבות מקדשים את השם עוזרים במערכות המלחמה, בגיוס ובמשמר ובכל אשר ידרש. באחת ידם מדפדפים בגווילים ובאותיות של התורה והתלמוד ואחת מחזקת השלח והרמחים ורימונים והקשתות והשריונים. רוחם איתנה ומרוחם משפיעים הם על שורות הצבא, על בחורי המגן. רוח האמונה רוח התורה והמצווה. כלום לא מחובתכם מרנן ורבנן, לעודדם ולאמצם ולהשפיע על אחרים שילכו בדרכם? 

דעת התורה והנה היא פשוטה וברורה: והזריז (בהצלת נפשות) הרי זה משובח, ואין צריך ליטול רשות מבית דין (בבלי, יומא, דף פד עמוד ב.  וראה רמב"ם, הלכות מלכים, פרק ה, הלכה ב). "כי ה' א-להיכם ההולך עמכם להלחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם"! 

 

ולכן:  אחרי אלפיים שנה, הקב"ה שמע לתפילותינו, וקיבץ את נדחינו מארבע כנפות הארץ. ובמיוחד אחרי   שואה נוראית שקרתה לעמנו באירופה, שללא צל של ספק זו היתה כפרה לכל עוונותינו. וניתנה לנו מדינה. אנחנו חייבים להודות, לשבח ולהלל לקב"ה שנתן לנו מדינה. עלינו לעשות כל מה שאפשר כדי לשמור ולהגן על המתנה הגדולה שניתנה לנו על ידי הקב"ה לאחר אלפיים שנות גלות איומות  ונוראות.   

 

כל תורה שאין עימה מלאכה סופה בטילה 

כל המקורות מדברים על כך שאין להתפרנס מן הצדקה אפילו על מנת ללמוד תורה: 

גמרא (בבלי, ברכות, דף ח עמוד א):  "ואמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא: גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים. דאילו גבי ירא שמים כתיב "אשרי איש ירא את ה' " (תהילים, מזמור קיב), ואילו גבי נהנה מיגיעו כתיב "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא" (תהילים, מזמור קכח), ולגבי ירא שמים וטוב לך לא כתיב ביה". 

גמרא (בבלי, ביצה, דף לב עמוד ב):  "תנו רבנן: שלשה חייהן אינם חיים, ואלו הן: המצפה לשלחן חברו, ומי שאשתו מושלת עליו, ומי שייסורין מושלין בגופו. ויש אומרים: אף מי שאין לו אלא חלוק אחד".  

רמב"ם ב"משנה תורה" (הלכות תלמוד תורה, פרק ג, הלכה י): "כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חלל את השם ובזה את התורה וכבה מאור הדת וגרס/וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא, לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה. אמרו חכמים: כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם. עוד ציוו ואמרו: אל תעשם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן. עוד ציוו ואמרו: אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות, וכן - וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עוון, וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות".   

רמב"ם בפירושו למשנה (מסכת אבות, פרק ד, משנה ו): "כבר רציתי לא לדבר בזה הציווי, לפי שהוא מבואר, וליודעי גם כן שדברי בו לא יאותו לרוב הגדולים בתורה, ואולי לכולם; אבל אומר ולא אחוש, מבלי לשאת פנים למי שקדם ולא למי שנמצא.   דע, כי זה כבר אמר: "אל תעשה התורה קרדום לחפור בה", כלומר: אל תחשבה כלי לפרנסה, ובאר ואמר שכל מי שיהנה בזה העולם בכבוד תורה שהוא כורת נפשו מחיי העולם הבא. והעלימו בני אדם עיניהם מזו הלשון הגלויה, והשליכוה אחרי גוום, ונתלו בפשטי מאמרים שלא הבינום - אני אבארם - והטילו להם חוקים על היחידים ועל הקהילות, ועשו את המינויים התוריים לחוק מכסים, והביאו בני אדם לסבור שטות גמורה, שזה צריך ומחויב, לעזור לחכמים ולתלמידים ולאנשים העוסקים בתורה ותורתן אומנותן. וכל זה טעות, אין בתורה מה שיאמת אותו, ולא רגל שישען עליה בשום פנים. לפי שאנו אם נעיין בתולדות החכמים, זכרם לברכה, לא נמצא אצלם לא הטלת חובות על בני אדם, ולא קיבוץ ממון לישיבות המרוממות הנכבדות, ולא לראשי גלויות ולא לדיינין ולא למרבצי תורה ולא לאחד מן הממונים ולא לשאר האנשים, אלא נמצא קהילותיהם כולן יש בהם עני בתכלית, ועשיר רב הממון בתכלית. וחלילה לה' שאומר שהם לא היו גומלי חסד ונותני צדקה, אלא זה העני אילו פשט ידו לקחת היו ממלאים ביתו זהב ומרגליות, אבל הוא לא היה עושה כן, אלא מסתפק במלאכה שיתפרנס ממנה, בין ברווח בין בדוחק, ובז למה שבידי בני אדם, הואיל והתורה מנעתו מזה. וכבר ידעת כי הלל הזקן היה חוטב עצים ולומד לפני שמעיה ואבטליון, והוא בתכלית העניות ...  ".   

סיכום 

במאמרי זה נגעתי בנקודות הליבה בהן מתחבט צעיר דתי-לאומי בן דורנו, המבקש את דרך האמת שיורו לו רבותיו ומחנכיו על פי מקורות חז"ל.  לא ניתן במסגרת מצומצמת זאת להעמיק במקורות, אך יהא זה שכרי לתת בידי המבקש מעט מן המקורות המצביעים על אותה דרך שהורו לנו רבותינו מן קדמת דנא.