הדפסה
משנת הציונות הדתית -

ציון לא שאלה

מאת ד"ר ניר מן

 

מאת:  ד"ר ניר מן  

          ניר מן  ציון לא שאלה

פתיחה   

אילו משה רבנו, הרמב"ם והבעש"ט היו מוזמנים לדיון וירטואלי בשאלת זהותה של הציונות הדתית, קרוב לוודאי שלא היו מבינים כלל ועיקר את הסוגיה שעל המדוכה. המינוח היה זר ומוזר להם, ויש להניח שלא היו תופסים מה מקור צירופם של שתי המילים הנרדפות. מה פשר כפל הלשון? - היו תמהים בפליאה משהייתה מתנהרת בפניהם משמעותם המילולית של המושגים. 

                    היווצרות מדינת הלאום המודרנית, תולדת המהפכה הצרפתית במאה הי"ח ואביב העמים במאה הי"ט, חוללה את תנועת הנאורות וההשכלה ובעקבותיה מתן הזכויות האזרחיות ליהודים והאמנסיפציה. קונפליקט הזהות היהודית בין הגדרות הדת ללאום התעורר לראשונה בקהילות אשכנז, וממנו צמחה אסכולת (היהודים) הגרמנים או הצרפתים 'בני דת משה'. האִמרה "היה יהודי בביתך ואדם בצאתך" הייתה ההתבטאות המפורסמת של ציבור זה. מרבית האורתודוכסיה היהודית באירופה שללה את הציונות כתנועת תחייה לאומית וראתה בה בת לוויה משיחיסטית לזרם האתאיזם וההתבוללות שסחף צעירים יהודים רבים.

דור המייסדים – חולמים ולוחמים  

עליית תלמידי הגר"א ויהודי המגרבּ במחצית הראשונה של המאה הי"ט הוגדרה שנים רבות בפי ההיסטוריונים הציונים החילונים, בני העלייה השנייה והשלישית, בכינויים כמו 'מבשרי' או 'צפרירי' הציונות. ביטויים אלה נועדו לפחת משהו מתרומת עליות אלו למפעל הציוני ולבדל אותן מהעליות ה-'לאומיות'. בימינו מתחזקת ההבנה שעליית היהודים הדתיים מווילנה וממרוקו היא שהניחה את הבסיס המִבני ביישוב הישן, כולל יפו שלא נמנתה על ארבע ערי הקודש, לקליטתן של העליות הציוניות ה-'לאומיות'. ההיסטוריוגרפיה הציונית טִשטשה והבליעה את זהותם הדתית של 25,000 אנשי העלייה הראשונה מייסדי המושבות הראשונות מתנועת 'שיבת ציון' (לרבות 2,500 יהודי תימן מעליית 'אעלה בתמ"ר'), ולעומת זאת הבליטה את פועלם של חמישים חברי ביל"ו החילוניים. 

                    חלקו הארי של היישוב העברי בארץ ישראל השתייך לזרם החילוני, בין אם היו אלה מפלגות הפועלים בהנהגת ההסתדרות הכללית, החוגים האזרחיים או התנועה הרוויזיוניסטית. יהודים שומרי מצוות התאגדו בתנועת 'המזרחי' או 'אגודת ישראל' או שהשתלבו במפלגות הכלליות ופעלו בשורותיהן למען צִביונה הדתי של ה-'מדינה שבדרך'. 

                    מקרב האבות המייסדים נדמה כי שני מנהיגים רוחניים בלטו משכמם ומעלה בהתוויית זהותו היהודית של היישוב העברי משני עברי המִתרס; ואפשר שהם עצמם לא היו מגדירים את ההבדל שביניהם כמִתרס. הראי"ה קוק התייחס בביטול מסוים לאבחנה בין ציונים דתיים לחילוניים. בפועלי תנועת העבודה במושבות העלייה השנייה בגליל התחתון ובִקעת כנרות ובחלוצי 'גדוד העבודה' בקיבוצי עמק יזרעאל ראה חולמים ולוחמים שחייהם קודש להגשמת חזון גאולת ישראל. ברל כצנלסון העמיד את המורשת היהודית כתשתית הציונית של תנועת העבודה בארץ ישראל. שורשיה האמוניים של המהפיכה הציונית, לראייתו, נטועים במעמקי ההיסטוריה והיצירה היהודית לדורותיה, לא פחות מאשר בבשורת הסוציאליזם וחרות האדם.

בין לאום לדת 

תמורות העת החדשה הן שהעלו על סדר היום הציוני את האבחנה בין הגדרות הלאום היהודי לדת היהודית. לאחר הפילוגים בהסתדרות הציונית, ייסוד הסוכנות היהודית, השואה והקמת מדינת ישראל העצמאית הועתק מרכז הכובד מסוגיית יחסי הכוחות בין ציונים ללא-ציונים לשאלת זהותה היהודית של המדינה. או אז פרצו העימותים בשאלות מעמדה של הרבנות הראשית, 'מיהו יהודי?' והכפייה הדתית עד להשגת סטטוס-קוו פנימי מוסכם, שגבולותיו נבחנים מעת לעת. 

                    במאה שנותיה הראשונות של התנועה הציונית פעלו ציונים דתיים בכל תחומי העשייה ביישוב העברי ובמדינת ישראל. חקלאים שומרי מצוות הקימו את ביתם במושבות, בקיבוצים ובכפרים בקצווי הארץ ובגבולות המדינה; לוחמים דתיים שירתו במחתרות ובצה"ל; פועלים במלאכות כפיים, בעלי צווארון לבן, מדענים ועובדי מדינה שירתו בכל מעגלי הפעילות. כל אחד חי לפי אמונתו בין אם שמר מסורת או הקפיד בהחמרות הלכתיות. נדמה כי הציבור הרחב במדינת ישראל עד הדור האחרון מתח קו הבדלה ברור בין הציוניים הדתיים לחרדים, ששללו את הדרך הציונית מעיקרה. 

הציוני-דתי העכשווי    

בדור האחרון ניכר שינוי מהותי בדמותו של הציוני הדתי, ונדמה כי בשנותינו-אנו וביתר שאת בעתיד לבוא יחולל שינוי זה מהפך משמעותי שלא נחזה בעבר ואחריתו מי ישורנו. שינוי זה מתבטא בשלושה מישורים שונים בתכלית זה מזה, אם כי ייתכן שיתכנסו בבוא המועד לנתיב משותף או לנתיב בעל זיקות והשפעות הדדיות. שלושת הנִדבכים העומדים ביסוד השינוי הם ההתנחלות ביש"ע, ההתעצמות החרדית ורוחות הליברליזציה בחברה הדתית. במבט ראשוני קשה להבחין במכנה משותף כלשהו והניסיון לקשור ביניהם עלול להיראות מאולץ, שרירותי או מופרך מעיקרו.  

                    בכוונת המאמר להציע זווית התבוננות פנורמית על דמותו של הציוני הדתי העכשווי ולנסות להצביע על חוט מחבר להקשרים ההיסטוריים. שניים משלושת הנושאים שלעיל, ההתנחלות וההתחרדות, מסעירים ומטלטלים את החברה הישראלית מזה שנות דור ונראה כי שיאם עדיין לפניהם מהבחינה הפוליטית והדמוגרפית. תהליכי ההיפתחות למשבי רוח ליברליים בתוככי החברה הדתית עשויים להיתפס כמנותקים לכאורה מתנועת ההתנחלות הפוליטית וממגמת ההתחרדוּת הדתית-עדתית; אולם בחינה סוציולוגית של התופעות השונות לא תוכל שלא לזהות על נקלה שורשים חברתיים משותפים. 

                    בבסיס הדברים עומד הטיעון שלפיו בשלהי שנות השישים ובתחילת שנות השִבעים של המאה העשרים תססו בתוככי החברה הציונית-דתית זרמים חדשים. אפשר לנסות למפות כמה מהמִשתנים הבולטים לתסיסה זו. ראש וראשון לגורמי השינוי הוא הדור החדש של בני הארץ שקם לציונות הדתית והחל לפלס דרכו. פעילותו החלה על רקע ההתעוררות הדתית לאחר מלחמת ששת הימים, שניכרו בה סממני התפעמות משיחית – הנפת דגל ישראל מעל הכותל והר הבית, איחוד ירושלים והשיבה לנחלת אבותינו בשומרון, בארץ בנימין וביהודה. סיבה נוספת הייתה המחאה החברתית של בני עדות המזרח ('הפנתרים השחורים') שגם ממנה צמחה לימים מפלגת ש"ס החרדית-ספרדית. מוצאה של מרבית האוכלוסייה המקופחת בשכונות המצוקה ובעיירות הפיתוח היה ממשפחות מסורתיות ודתיות. אשר להשפעות החיצוניות הרי שבתחום זה ניכרת הקִדמה הטכנולוגית בדמותם של שלל ערוצי המדיה האלקטרונית כמפיצי רעיונות חדשים. בעולם הגדול נשבו רוחות חדשות של שִוויון (נשים, שחורים), שלום (הפגנות נגד מלחמת וייטנאם), אהבה, סמים ורוק אנ-רול (וודסטוק, 'שיער'). השפעתם של אלה הגיעה לחברה הדתית באיחור של שנות דור, אבל טִפטופם חִלחל גם חִלחל. בניגוד להלכי הרוח הליברליים של שנות השִבעים פרצו ישיבות ההסדר למרחב הציבורי החל משנות השמונים, כשביטוין הבולט ביותר הינו השירות הקרבי והפיקודי בצה"ל.   

מפעל ההתנחלות 

לאחר מלחמת ששת הימים החל מפעל ההתנחלות ב'תוכנית אלון' בגוש עציון ובמלון 'פארק' בחברון. מלחמת יום הכיפורים גרמה לזעזוע רבתי בחברה הישראלית, ובעקבותיה התחולל בשנת 1977 המהפך הפוליטי. לאחר מלחמת יום הכיפורים הוקמה תנועת 'גוש אמונים' בהנהגתו הרוחנית של הרב צבי יהודה קוק, והחלה בהתנחלות בגב ההר בשומרון (קדום, סבסטיה). עם עליית הליכוד לשלטון אומצה תוכנית זו על-ידי ממשלת בגין ("יהיו עוד הרבה אלוני-מורה"). העלייה ה"מחתרתית" לסבסטיה ולאתרים נוספים בשנת 1975 שיוותה לתנועה נופך של 'מרד נעורים' (לעומת צייתנותה ה'גלותית' לכאורה של המפד"ל לקו המדיני המתון), וחזות של ממשיכת דרכם כביכול של קיבוצי 'חומה ומגדל' המערימים על גזרות ממשלת המנדט. לדעתי, זרע הפורענות של הפרת החוק נטמן כבר בראשית פעילותו של 'גוש אמונים' ביצירת תקדים של קביעת עובדות בשטח בניגוד להחלטות הממשלה. מפעל ההתנחלות ביהודה, שומרון, חבל עזה וברמת-הגולן נתפס כחוד החנית בעשייתו הפוליטית של הזרם הציוני-דתי והושתת על השקפה תאולוגית שנבעה ממצוות יישוב ארץ ישראל. ביישוב העברי בשנותיה הראשונות של המדינה נחשבו הקיבוצים, המושבים והמושבות ברחבי הארץ ובמיוחד אלה שבסְפָר ובגבולות, לאצולה מגויסת המגשימה במו חייה את ערכיה הנשגבים של הציונות. ההתיישבות העובדת נהנתה מקונצנזוס לאומי רחב ומִפעלה הועלה על נס המדינה. מִפעל ההתנחלות היה מראשיתו שנוי במחלוקת פוליטית עמוקה, ומעולם לא זכה להכרה במחנה המרכז והשמאל. הוא היה גולת הכותרת במדיניותן של ממשלות הימין ומשום כך המתנחלים הפכו להיות הבן יקיר שלהן. הציונות הדתית, משכוכיתו האידאולוגית של צאן זה, הפכה לחלון הראווה הייצוגי של המִמסד הפוליטי הימני; ומשום כך גם לשק החבטות בשסעים הפוליטיים. לא ייפלא, איפוא, שבשעות המבחן ההיסטוריות של מפעל ההתנחלות – בפינוי חבל ימית ובהתנתקות מגוש קטיף ויישובי צפון השומרון – הרוב הדומם במדינה לא התייצב לימינו. העימותים הבלתי פוסקים בין המתנחלים לממשלות ישראל, לרבות המאבק המר נגד בגין בגלל הסכם השלום עם מצרים ונגד שרון בעטיה של ההתנתקות מרצועת עזה, יצרו עוינות ציבורית כלפי המתנחלים. הטענות המבוססות, שלפיהן עוינות זו הוּבנתה במסע מאורגן של דה-לגיטימציה והוזנה ממניעים פוליטיים (והרי המאבק הוא מאבק פוליטי), יצרו טעות אופטית בקריאת המפה הציבורית בישראל והתעלמות מהזירה התדמיתית.

השירות ב"שפיץ" הצבאי  

במקביל להפיכת הציבור הציוני-דתי הימני לשחקן בולט במִגרש הלאומי התרחש בתוכו תהליך התגייסות ליחידות הקרביות, לסיירות ולמערכת הפיקודית בצה"ל. תהליך זה היה לא פחות חשוב ממפעל ההתנחלות מבחינת רכישת עמדת השפעה בחברה הישראלית, ובמידה מסוימת ניתן לראותו כנגזרת קוהרנטית ממנו. ההתגייסות המוסדית למערך השדה ולדרגי הפיקוד נבעה מתפיסה פטריוטית רחבה ומתחושת אחריות של מי שמודע לחובותיו מתוקף מקומו. חלקן של ישיבות ההסדר ראוי להרחבה היסטורית, להעמקה אקטואלית ולהצבת שאלות באשר לעתיד; אלא שמחמת קוצר היריעה תוצג רק שאלה אחת בהקשר זה: מתי ובאלו נסיבות יתקוממו וישנו בני הישיבות את מסלולם הייחודי בצה"ל וישתלבו בכלל ישראל? 

                    ההסבר להבנת המהפך במקומו של הציוני הדתי במִרקם הפוליטי בישראל נעוץ בייעוד שלקח על עצמו ציבור זה, ובַגיבוי הפוליטי שקיבל לכך. משעה שגרעין אידיאולוגי חדור תחושת שליחות לאומית נרתם למשימה בעלת תמיכה פוליטית – השמיים הם הגבול. ההנהגה האידיאולוגית של מפעל ההתנחלות הצליחה ליצור עובדות ציוניות מוצקות ביהודה ושומרון. הוויכוח המדיני בעניין ההתנחלויות לא יידון כאן, אלא בזיקתו לדמותו העכשווית של הציוני הדתי. מההיבט הציוני עברה תנועת ההתנחלות כברת דרך ארוכה מאוד ורבת סתירות. מייסדי 'גוש אמונים', שהגיעו מדרג הפיקוד הזוטר בצה"ל, התגייסו למימוש משימה לאומית מתוך תחושת שליחות ציונית יוקדת ("חידוש ההגשמה הציונית"). הפרופיל המשימתי של דור בניהם, בני היישובים וישיבות ההסדר, מתאפיין בצִביונו הצבאי יותר מאשר בלהט המאבק האידיאולוגי. מרביתם בונים את בתיהם ביישובי הולדתם, אבל מרכז הכובד התקשורתי הועתק אל 'נוער הגבעות' שתפס את מרכז הבמה הציבורית כמייצג המתנחלים. ההתנתקות מגוש קטיף והעימותים האלימים בשומרון (עמונה, חברון) יצרו משבר זהות לא פשוט בציבור זה. שנות דור לאחר ההתגייסות למִפעל ההתנחלות הציוני קוראת חלק מההנהגה הרבנית של תנועת ההתנחלות ל-'סירוב פקודה' בצה"ל. אותם רעולים מ-'נוער הגבעות', שיש מי שמדריך ומממן אותם, מצהירים בריש גלי על התכחשותם למדינת ישראל ולמוסדותיה. נמצא, שמעמד הבכורה של הגרעין האידיאולוגי החדש לא הועתק מהתפיסה הציונית לתפיסה פוסט-ציונית, אלא לתפיסה אנטי-ציונית. האם זאת אותה תפיסה אנטי-ציונית שאִפיינה עשרות שנים את הציבור החרדי? מוקדם לומר ומעניין לעקוב.     

רוחות חדשות 

במאמר זה לא תידון תופעת ש"ס, כמפלגה פוליטית וכתנועה דתית וחברתית. עם זאת בניסיון לשרטט את הפרופיל של הציבור הציוני-דתי בן-ימינו, נראה כי תופעת ש"ס הינה יסוד חדש ומשמעותי בדמותו. מרבית בוחריה הם אזרחים ציונים שמשרתים בצה"ל, לומדים באוניברסיטאות, מפרנסים ביושר את משפחותיהם מעמל כפיהם והם בשר מבשרה של החברה הישראלית גם ללא התיוג החרדי והעדתי.  

אם את הנושאים הפוליטיים שלעיל ניתן לכמת ולנתח לאור אמות מידה מתחום מדעי המדינה, הרי שההשפעות החברתיות הן אמורפיות מטבע בריָתן – עמוּמות, מעורפלות וחמקמקות; וקשה לתת בהם סימנים חד-משמעיים. במצב נתון יכולה הרוח לנטות לכיוון מסוים ובהִשתנוּת הנסיבות היא משנה בקלילות מרפרפת את כיוונה. לא פעם נדרשת עמדת מבט מרוחקת המתעלה מעל השינויים הנקודתיים כדי לזהות את כיוונו המובהק של חץ ההתקדמות ברשת הקואורדינטות החברתיות. נדמה כי נקודת הזמן הנוכחית מקנה פרספקטיבת התבוננות שמהימנותה חלה על חלק מהתפתחויות מהעבר, וגם זאת תחת כללי זהירות מסויגת. 

                    מקורם של הזרמים התת-קרקעיים במרחב הרוחני נובע מהקונפליקט בין העולם ההִלכתי המושתת על תרי"ג מִצוות בחברה ממוסגרת בעלת ייעוד משפחתי, קהילתי ולאומי; לעומת החברה המערבית המעמידה בראש מעייניה את הפרט על זכויותיו, רצונותיו והעדפותיו. ניתן לאתר בנקל את שורשיו של קונפליקט זה בעבר הרחוק בתקופת תנועת הנאורות וההשכלה. בעת הזו מתעצמת בעייתיותו לאין שיעור בגלל הגידול הניכר בכוח הקנייה שבידי הציבור הרחב, החשיפה למסרים התובעניים של התרבות הצרכנית, והטוטליות הדורסנית של אמצעי התקשורת הנמצאים כל הזמן בכל מקום. עם אלה אפשר להתמודד, מה גם שהמסגרת הדתית מרסנת את מיצוי האפשרויות הבלתי נדלות של תרבות הפנאי והבידור (בגלל שמירת שבת, כשרות, כללי צניעות). גם לקיום המִצוות בשִגרת היום-יום ניתן למצוא מענה בפשטות יחסית חרף לחצי הזמנים והעומסים הדוחקים בקצב הרצחני של המילניום השלישי. עניינים אלה הם שוליים במהותם ואינם לב העניין. 

                    קונפליקט הדתיוּת מתעורר במלוא חריפותו בסוגיות הלא-פתירות, שעיקרן בדל"ת אמותיו של הפרט. מעמד האישה, דיני אישוּת, אורח החיים המשפחתי (משפחות מעורבות, חד-הוריות, חד-מיניות), שאלות מוסריות (המתת חסד), שיטות חינוכיות מיושנות, ציות לקודים חברתיים חונקים, מקומם של הרבנים בחיי היחיד והקהילה בעולם הדמוקרטי, התפיסה הממושטרת של חיי הפרט בכל תג ותו בעידן ההתפרקות ממסגרות ועוד. הוויכוח בסוגיית תרומת האברים משקף נאמנה את אופי הדילמות הללו. לא נוכל לצלול לעומקן של סוגיות אלו, אולם פטור ללא אִזכוּרן גם הוא לא אפשרי. ייתכן שבאמתחתן טמון המפתח לתמורות העתידיות בציבור הציוני שומר המִצוות. נַשָׂאיה של בשורת השינוי הם בני הדור הצעיר והנשים הדתיות. האישה הדתייה בת-זמננו בעלת המודעוּת העצמית, זו שתודעתה עוצבה לאורם של הלכי רוח דמוקרטיים, שרכשה השכלה אקדמית, שעשתה חיל בעבודתה ובמקצועה, שהקימה בית ומשפחה, שמחוברת להולם לִבה של התרבות הישראלית; היא לא תוכל להסכין לעד למעמד של "עזר כנגדו". בני הדור הצעיר מצביעים ברגליים – חלקם מקצינים למסלול החרד"לי, חלקם חוזרים בשאלה ומרביתם ממשיכים בדרך תורה ומִצוות. אותם הממשיכים בדרך אבותיהם יבררו וילבנו אותה, כדברי ברל כצנלסון במאמרו "מקורות לא-אכזב": "[...] דור מחדש ויוצר אינו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות. הוא בוחן ובודק, מרחיק ומקרב". 

                    רוב בִּניינו ומִניינו של הציבור הציוני הדתי אינו משתייך לגרעין האידאולוגי של ההתנחלויות ולא לחוגי הישיבות של ש"ס. עם זאת כל אישה ואיש נדרשים אל ההתמודדות עם אורח החיים האמוני ועם שאלות היסוד הפשוטות שאי-אפשר לחמוק מהן. אלו הן התמודדויות של הפרט בינו לבינו, בין בני זוג, בין ההורים לבניהם. לא התנצחויות מתלהמות בוויכוח בין דמוקרטיה לתאוקרטיה ולא הצהרות מצוחצחות על עתיד האומה. שאלות כאובות שלפעמים לא רק שאין להן תשובה הִלכתית, אלא שהן קורעות לגזרים את הפרט ומשפחתו. 

                    האם תקום לנו סנהדרין עתידית שתפסוק הלכות חדשות? מה יהיה הרכבה של סנהדרין דִמיונית שכזו – האם יהיו בה רק רבנים ועוקרי הרים תורניים, או שמא גם הוגי דֵעות חילונים? האם בריחת המוחות מאוהלה של תורה למגדלי השן האקדמיים מותירה בכלל מקום לספק בנדון? ימים יגידו.  

אחרית דבר

מחמת קוצר היריעה הדברים לוקים בחטא ההכללה, בדיס-פרופורציה ובהפניית אלומת הזרקור אל תופעות מסוימות והתעלמות מוחלטת מאחרות, שעולות עליהן בתרומתן לחברה הישראלית. הכוונה הייתה להתמקד באבני דרך שנויות במחלוקת העומדות ביסוד השינוי בקלסתרונו של הציוני הדתי העכשווי. לא הועלו בזה היתרונות המופלגים של החברה הדתית בשמירת המסגרת המשפחתית, בערבות ההדדית הקהילתית, בתחושת האחריות לכלל ישראל המופנמת בנימי נפשו של הציבור הציוני-דתי. לא הוזכרה כאן הנכונות להקרבת הנפש בקרב תושבי ההתנחלויות, ולא הוזכר מספרם הרב של החללים והנפגעים האזרחיים בשומרון, ביהודה, בגוש קטיף, בחבל ימית ובירושלים. 

                    לא הוזכר מִפעלן העצום של מאות ואלפי משפחות צעירות במיטב שנותיהן הבונות את ביתן בערי הפריפריה קשות-היום (חצור, לוד, שדרות, ירוחם) ושולחות את בנותיהן ובניהן ללמוד במערכת החינוך הממלכתית במקום.   לא הוזכר מפעל קליטת העלייה המופלא של יהודים מרוסיה ומאתיופיה, בשכונות, ביישובים, בפנימיות, באולפנות ובמוסדות החינוך הדתיים.   לא הוזכרה צניעוּת הדרך והענווה האישית המאפיינת את הציבור הציוני-דתי; ולא הוזכרו עשרות עמותות הצדקה והחסד הפועלות למען מתן בסתר לעניי עריהן.   גם שיעור ההתגייסות הגבוה לצה"ל של בני הציבור הדתי הוזכר רק כדי יציאת ידי חובה. 

                    כל אלה לא הועלו על נס ולא נקשרו להם כתרי תהילה, לא מפני שאינם ראויים לכך. הם ראויים לכל שבח והלל. אלא שכדי לעמוד על ייחודיותו של הציוני-דתי בן-ימינו היה צורך  להתחקוּת אחר מוקדי החיכוך המגדירים את שונותו ומאפייניו.  

                    בערוב ימיו עלה רבי יהודה הלוי מהיכלות ספרד לארץ ישראל. המסורת מספרת שבהגיעו לכותל המערבי לתנוֹת בערגת כמיהה את פיוטו "ציון הלֹא תשאלי" רְמָסוֹ פרש ישמעאלי בפרסות סוסו הדוהר. ובעודו מתבוסס בגסיסתו זעק דמו השפוך מעפרו של הכותל את התשובה לשאלה שציון מעולם לא שאלה. ציון מעולם לא שאלה מי ומי הם שלומי אמוני ישראל; וציון מעולם לא בדקה בציציות שביה ותושביה. כיסופי גאולה לאומיים פיעמו בלב גולי ציון בעת העתיקה, בימי הביניים ובתקופה המודרנית, ובכל חליפות העִתים נשאו הם את תפילתה:

צִיּוֹן, הֲלֹא תִשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם אֲסִירַיִךְ, / דּוֹרְשֵׁי שְׁלוֹמֵךְ וְהֵם יֶתֶר עֲדָרָיִךְ? / מִיָּם וּמִזְרָח וּמִצָּפוֹן וְתֵימָן שְׁלוֹם / רָחוֹק וְקָרוֹב שְׂאִי מִכֹּל עֲבָרָיִךְ, / וּשְׁלוֹם אֲסִיר תַּאֲוָה, נוֹתֵן דְּמָעָיו כְּטַל- / חֶרְמוֹן וְנִכְסַף לְרִדְתָּם עַל הֲרָרָיִךְ! / לִבְכּוֹת עֱנוּתֵךְ אֲנִי תַנִּים, וְעֵת אֶחֱלֹם / שִׁיבַת שְׁבוּתֵך – אֲנִי כִנּוֹר לְשִׁירָיִךְ.