הדפסה
משנת הציונות הדתית -

על מעמד האישה וייעודה ומעמד התא המשפחתי בעם ישראל

מאת הרבנית רחל נריה

שעשני כרצונו

על מעמד האישה וייעודה ומעמד התא המשפחתי בעם ישראל

מאת:  הרבנית רחל נריה

נריה רחל  על מעמד האישה וייעודה ומעמד התא המשפחתי בעם ישראל

          

הקדמה 

בדור האחרון התערערו מושגי יסוד חשובים בתפיסת התא המשפחתי ובמעמדה של האישה בתוכו ומחוצה לו. מציאות זו חודרת גם אל הציבור הדתי, כשאנחנו וילדינו חיים בעולם של שניות. מצד אחד אנו חיים במציאות של העולם הדתי, ומצד שני חיים בעולם חילוני-מודרני-מתירני שסובב אותנו, ומקרין עלינו מסרים שונים ומנוגדים להשקפת עולמנו הדתי. עולם זה מעמיד אותנו – ועוד יותר את בני הנוער – בסבך של שאלות עקרוניות.     

                    תפיסת התא המשפחתי כמקום בטוח שקיימת בו אחריות הדדית, מחויבות, אהבה והבנה, ומתקיימים בו תנאים מתאימים לגידולם ולהתפתחותם של הדורות הבאים - הינה משותפת לעולם כולו ולציבור החילוני והדתי כאחד. יתירה מכך, תפיסת המשפחה ביהדות מושתתת על ראיית המשפחה כחלק מתכנון א-להי כללי לקיומו של העולם ולבניינו. 

במאמר זה אני רוצה להתייחס למקומה של המשפחה בישראל, ולמעמדה וייעודה של האישה.  

אדם, אישה  

העולם לא היה שלם לפני יצירת האדם, ואף אחרי יצירתו קבע הקב"ה כי מציאות האדם לבדו איננה טובה: "לא טוב היות האדם לבדו". כיוון שהאדם נוצר "מן העליונים" ו "מן התחתונים", יש בו "צלם א-להים" – מחד, וגוף בשר ודם - מאידך. האדם בעל הנפש זקוק לשותף בחייו הנפשיים-רוחניים. תחושת הבדידות של האדם היא התמודדות מרכזית לכל אורך ימיו מגיל הינקות ועד זקנה ושיבה. הצורך בנפש קרובה שאפשר לחלוק אתה את החוויות הנפשיות, מוצא את השלמתו במפגש עם בן/בת הזוג, כשהשניים ממלאים את צורכי הגוף והנפש בחייהם המשותפים. מפגש זה מבשר את הקמת המשפחה ויצירת ההמשכיות, וכך מתמלאת כוונת הבורא "לא תהו בראה, לשבת יצרה".   

                    התורה מנמקת את הצורך ביצירת האישה לא רק למען פריה ורביה, אלא גם ב"לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו" – עזר שיוציא אותו מ"לבדו", מבדידותו הנפשית-רוחנית, שיספק את הצורך הנפשי בידיד ורע בשעת שמחה או חלילה בשעת מצוקה. זהו היסוד של שיתוף-אמת בין שני בני הזוג המהווה קשר גופני ורוחני כאחד.    

                    הצורך הנפשי לנפש קרובה הוא יסוד ראשוני אצל האדם. יפה הגדיר את הדבר פרופ' ריימונד קלוד ארון בספרו הדן בבעיות החברה המודרנית, בקידמה ובאכזבותיה:  

"מעולם לא בלט לעין כל באכזריותו הניגוד בין סגנון החיים המקצועיים לבין סגנון החיים בחיק המשפחה, בין האנונימיות המאפיינת את הראשון – כלומר החיים המקצועיים – לבין האינטימיות השוררת במשפחה.  בעולם התעשייתי-המקצועי, כל אחד חש שלמעשה בר-חילוף הוא במקצועו. הוא רק בורג קטן (שאם לא הוא - יבוא מישהו אחר במקומו), ואילו רק בעיני הקרובים לו הריהו לעולם חסר תחליף. אין זה כי אם רק בחיק המשפחה מוצא לו היחיד מפלט מהרציונאליזציה של עבודתו, ואת החמימות המשחררת אותו מהרגשת הבדידות, הפוקדת אותו בתוך המון של יצורים בודדים".   

                    בעם ישראל, מקום המשפחה אינו רק מפלט מבדידות. המשפחה היהודית היא תא יסוד בבנין עם ישראל. אברהם אבינו נבחר כאב האומה " כי ידעתיו למען אשר יצווה  את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ד' לעשות צדקה ומשפט". עם ישראל צריך להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש", ולכן שלמות המשפחה חייבת להיות בדרגה גבוהה כדי לממש את היעוד הנשגב.    

                    הבית צריך להיות שלם יותר ומערכת היחסים מרוממת ומקודשת. הילדים, שהורתם בקדושה, צריכים לראות בבית את הדוגמא ליחסי-אנוש של חיבה, אחווה, שלום ורעות. הערכים החיוביים שהילדים רואים בביתם נספגים בנפשם, והיחס שלהם כלפי בני ביתם מתרחב אחר כך גם אל זולתם והם הופכים להיות אזרחים נאמנים של החברה הסובבת אותם.  

                    המשפחה היא היסוד ותשתית החברה. רק כאשר התא המשפחתי בריא - שיש בו איזון נכון של גוף ונפש - אז גם החברה בריאה. תפיסה זו של משפחה בריאה כיסוד של חיי הפרט, יוצרת את ההערכה למשפחה אשר בה תלויים אושרו ונוחותו של הפרט, והיא גם היסוד לחיי החברה כולה. בה במידה שהתאים הבודדים בריאים תהיה כל החברה בריאה.    

יעוד ומעמד  

אחד הנושאים השנויים במחלוקת הוא הגישה אל יעודה ומעמדה של האישה.  

לפי היהדות, יעודה של האישה הוא בנין המשפחה המהווה תא יסוד של החברה. מעמד האישה מכובד ביהדות בהתאם לחשיבות אשר היהדות רואה בבנין הבית והמשפחה, המנחילים את ערכי עם ישראל לדורות הבאים. בנין בית כזה תלוי בעיקר באישה, אשר היא עקרת-הבית - עיקרו של בית.   

אכן, יעודה של האישה קשור במושג המשפחה, ובהתאם להערכת נושא המשפחה בחברה, גדל או קטן ערך מעמדה באותה חברה.   

                    לאישה שני שמות: "חוה" – אם כל חי, שותפת ליצירה הנעלה של הולדתו, גידולו וחינוכו של הדור הבא. כאן מתבטא ייחודה של האישה. והשם "אישה" – "כי מאיש לקחה" - כאן טמון יסוד השוויון בתכונות, במהות ובכישורים של שני המינים.  

                    הדיבור על מעמד האישה מתייחס רק ליסוד ה"אישה" שיש בו שוויון בינה לבין האיש, ואינו נותן משקל רב לייעוד הנשי כ"חוה" - אם כל חי, שקשור בנושא הקמת המשפחה כחלק מתכנון א-להי של הקב"ה לשם קיומו של העולם.

                    הלוחמות למען שוויון האישה - דומה שהן מייצגות את 'הקול הנשי'. מן הראוי שנבליט את גישתנו היהודית בה האישה הינה שווה אך גם שונה - הן מבחינה ביולוגית והן מבחינה פסיכולוגית, ואין מקום ל"שוויון" סתם.   

                    נשים השואפות לשוויון רואות אתגר לעצמן להגיע לכל העמדות והמקצועות שעוסקים בהם הגברים. האידיאל שלהן הוא לחלוק בשווה כל מקצוע וכל עמדה ציבורית ביחס ישר למספרן של הנשים באוכלוסייה הכללית. אם במקצועות שונים הגברים הם הרוב, הרי פירוש הדבר כי בחברה זו האישה מקופחת, מעמדה ירוד, ועליה לחתור ולהגיע למקצועות יוקרתיים אלה.   

                    על פי  גישה זו, המקצועות שנשים עוסקות בהן בדרך כלל, כגון מורות, עובדות-סוציאליות, אחיות וכדומה, נתפסים כמקצועות נחותים יותר. על אחת כמה וכמה נחשבת כנחותה עבודת האישה בבית. יחס הזלזול מתבטא באמירה כגון זו שאישה הנמצאת בבית עוסקת בטיטולים, בשטיפת רצפה ובסירים, וממילא, כל אישה שזוכה לצאת ולעבוד עבודת חוץ – כבודה גדול יותר.  

                    הגישה המשווה איש ואישה מעמדת תצפית של מעמד מקצועי מתעלמת מן העובדה כי כדי להגיע למעמד בכל שטח שהוא, יש צורך בשלושה מרכיבים יסודיים:   (א) כשרון   (ב) להיות "בעל מלאכה אחת"  (ג) מוטיבציה חזקה.   לדוגמא: גבר ואישה צעירים, בוגרי אוניברסיטה, גם אם שניהם בעלי-כשרון במידה שווה, אין הם שווים בשני התנאים הנוספים: הגבר רואה לעצמו – עם גמר לימודיו – את העיקר בקידום המקצועי, והאישה, גם מעוניינת לבנות לעצמה בית ולהקים משפחה. כשאינה מצליחה להתחתן בזמן שציפתה,  היא מוטרדת מעצם מצבה, וזה כבר עשוי להפריע לה להגיע למקסימום הישגים. כשהיא מצליחה להתחתן - היא חדלה להיות "בעלת מלאכה אחת". הריכוז והזמן שלה מפוצלים בין שני מוקדים: המקצוע והבית (בעיקר כשהיא זוכה להיות גם אימא) -  וממילא אין היא והגבר השווה לה בכישרון, יכולים לצעוד לקראת קריירה באותו קצב.   

                    תחום היצירה של הגבר הוא מחוץ לבית. שם עליו להוכיח את יכולותיו הייחודיות, ולהתמודד עם הדומים לו בשטח המדעי, המקצועי או הציבורי-פוליטי. העולם שמחוץ לבית הוא עולם תחרותי מובהק, וזה יוצר מניע חזק אצל הגברים להתאמץ, להשתדל ולהתקדם עוד ועוד.  

                    ראוי להדגיש כי אם גברים זוכים להיות "בעלי מלאכה אחת", הרי זה לא-מעט בזכות נשותיהם המשחררות אותם מדאגות היום-יום, ומספקות להם את צורכיהם הנפשיים והחומריים, כמו בית מסודר, ארוחה מוכנה, אישה מסורה ואוהבת, ילדים מטופחים וכדומה. בתנאים אלה הם יכולים לרכז את כל המרץ לשם קידומם המקצועי שהופך להיות למרכז פעילותם.  

                    האישה הזוכה להרות, ללדת ולגדל ילדים, מרגישה בקרבה את סיפוק היצירה. היא איננה חייבת להוכיח למישהו כי אמנם היא "שווה", כי  הנשיות והיצירתיות  שלה מוכחות וקיימות. היא מרגישה את שמחת היצירה בהולדת התינוק, בהתקדמותו ובהתפתחותו. מכל יצירה אמנותית (פיסול, ציור, שירה) היא עוסקת ביצירת יצור אנושי חי, נושם, גדל וחושב. היא זאת שילדה אותו, שמגדלת אותו, ואשר בזכותה הוא הופך להיות יצור אנושי שלם. 

                    אישה העובדת בתחום מדעי או ציבורי אינה חייבת לראות בעבודתה את מרכז חייה ואת המוקד לפעילותה, ומשום כך אינה מקדישה לכך את כל מרצה ויכולתה. אותן נשים הלוחמות לשוויון והרואות בעבודות מחוץ לבית את העיקר –נראה כי הן חוות את הנשיות שלהן כנחותה. אולי בתקופת החינוך האחיד למדו להעריך דווקא את המקצועות הגבריים, ומשום כך הן נטולות הערכה לבית ואינן רואות אתגר בבניינו. 

                    לעומת השיח המודרני המתייחס בדרך כלל ל"מעמדה" של האישה - אנו מדברים גם על יעודה.  ביהדות – ראשית, על האישה להיות "עיקרו של בית" – עליו הבית בנוי, וכל קיומו תלוי בו. אנו מברכות כל בוקר בהכרה ברורה "שעשני כרצונו". אין אנו מצטערות שלא נולדנו גברים, ואין אנו רוצות להיות גברים. אנו מברכות את הבורא על שנוצרנו נשים, על שזיכה אותנו בהריון ובלידה, בצער גידול-בנים ובחינוך ילדים. תפקיד זה אינו-קל, ואולי אף קשה יותר מזה של הגברים. נשים מתמודדות עם בעיית גידול הילדים ועומדות בזה יום-יום, שעה-שעה - לעיתים קרובות גם בלילה -במשך שנים,  ומבטאות בזה עוצמה גדולה. אם מעמדו של אדם נבחן לפי הקשיים והמאמצים עימם הוא מתמודד בהצלחה, הרי מעמדנו כלל וכלל אינו נחות. לא פלא, אפוא, כי הגישה היהודית  מעריכה את מאמציה של האישה, ובכל ליל-שבת עומד הבעל משתאה מול הכוחות הנפשיים החזקים שמגלה אשתו ושר לה "אשת חיל".   

                    מתוך ראייה  כזאת של הכרה עצמית והערכה לתפקידנו כפי שחינכה אותנו היהדות במשך הדורות, אין אנו רואות את עצמנו חייבות להתמודד עם הגברים דווקא במקצועות ייצוגיים בהם קיימת תחרות גדולה. לאמיתו של דבר, קל יותר להתמודד עם מקצועות גבריים מלעמוד באתגר של היות אישה. אנו השמחות בנשיותנו מודות לבורא שהעמיד לפנינו אתגרים קשים, ואף נותן לנו את הכוח לעמוד בהם.  

כפל תפקידים 

העולם המודרני מכביד על חיי האישה, כי הוא מטיל עליה תפקיד כפול: מצד אחד - יש ציפייה שהאישה תממש את יכולותיה בתחומי התעסוקה/הקריירה מחוץ לבית,  ומצד שני - האישה איננה פטורה מן התפקידים הנשיים הרגילים שלה במסגרת הבית והמשפחה. אחרי שעות עבודה מעייפות מחוץ לבית – מחכה לה עדיין עבודתה בבית. גם אם מבחינה טכנית היא יכולה להרשות לעצמה לקחת עזרה בעבודות הבית, עדיין עומס העבודה יוצר מתח נפשי ועצבנות, בעיקר כשיש לה ילדים קטנים. העול הכפול הזה מתיש את כוחותיה של האישה הצעירה, ומעמיד אותה במבחנים גופניים ונפשיים.  

                    נוסף על אלה, סובלת האישה העובדת לא-פעם גם מרגשות תסכול: היא מרגישה את עצמה כ"חוטאת" כלפי ה"בית", מאחר שאינה מצליחה למלא את כל תפקידיה באותה מידה של שלימות כפי שהייתה רוצה. אם הבית איננו די מבריק היא אינה מרוצה. אם עליה להשאיר בבית ילד חולה, היא נקרעת לגזרים. אם מרוב מאמץ ועבודה מרובה אינה שלווה ושקטה כלפי ילדיה ובעלה, שוב היא מאשימה את עצמה. 

                    אישה מודרנית חניכת-אוניברסיטה או בעלת-המקצוע, שבגלל הנימוקים שהוזכרו ויתרה על עיסוקיה והחליטה להתמסר לבית – גם היא איננה שלימה עם עצמה. נדמה לה שאין היא מוצלחת כחברותיה המסוגלות לעמוד בשני האתגרים כאחד. היא מרגישה את עצמה נחותה בכך שהיא "רק" עקרת בית. הרגשה זאת של ספק ואי-סיפוק היא יצירת העולם המודרני.    

                    עבודת האישה בבנין ביתה מורכבת מכל מיני פרטים - ביניהם טכניים, וביניהם יסודות רוחניים-ערכיים. התייחסות לעבודת האישה כאל עיסוק בטיטולים, בסירים ובשטיפת רצפות בלבד - מתמקדת בעבודה הטכנית. בעולם המודרני ישנה התייחסות לצורכי הבית כאל עניינים טכניים בלבד, אשר גם עוזרת יכולה לספק. ממילא אישה שנשארת בבית נתפסת כמי שממלאת תפקיד 'נחות'.  הזלזול בהערכת תפקידה של האישה כעקרת-בית מקימת משפחה מוכיח באיזו מידה ניטלה ה"נשמה" מהבית המודרני. בית אשר כל אחד מההורים עסוק בקריירה והילדים הופכים לילדי מפתח, הם עשויים להרגיש בחסך של אהבה ותשומת לב גם אם כל צורכיהם הטכניים ניתנים להם. המשפחה הופכת לפעמים למושג של מסגרת בה בני הבית קשורים בחוזה של "תן וקח", בלי תוכן רגשי עמוק המלווה את חיי היום-יום.  

                    חשוב כי אישה המחליטה להישאר בבית תעשה זאת מתוך רצון והכרה שהיא עומדת להקדיש מספר שנים ליצירה העיקרית שלה – בנין הבית. שנים אלו הן קודש ליצירת ה"קן" הפרטי בו היא עתידה לגלות את עיקר ייחודה וכישוריה , לא מתוך הרגשת "חולשה" על חוסר-יכולת לעמוד במאמץ כפול, ולא בתחושה שהיא מביאה כ-'קורבן' את הקריירה שלה למען הבית, הבעל והילדים.    

                    אמנם, אם האישה נהנית בעבודתה שמחוץ-לבית, וזה גורם לה להרבה סיפוק, אזי עצם הסיפוק מעורר בה כוחות נוספים, המאפשרים לה לעמוד במאמץ הכפול של שתי ה"חזיתות" כאחת. אישה שניחנה גם בכוחות פיזיים וגם בכוחות נפשיים, ויכולה לעמוד במטלה הכפולה של בנין-בית ושל עבודה ומטלות נוספות מחוץ לבית - תבוא עליה ברכה, ותעסוק בכישוריה במקצוע המתאים לה.   

                    מבחינת בן הזוג – בה במידה שהוא רואה את עבודת אשתו וקידומה כדבר בו הוא מעוניין, או כצורת חיים של העולם המודרני שהוא משלים ומוכן לשתף פעולה ולסייע בבית - הפגיעה באישה או במשפחה תהא קטנה יותר. אך כאשר הבעל חושש כי עבודת אשתו מהווה איום על גבריותו כמפרנס, או סבור כי זה פוגע בילדים ובבית ומשום כך אינו מוכן להטות שכם ולעזור – אז האישה כורעת תחת הנטל הכבד. לא אחת משמש נושא זה גם רקע למתיחויות, ופוגם בשלוות הבית ובשלמותו.   

                    בימינו מקובל לראות את עבודת האישה ככורח המציאות, כדי לאזן את התקציב המשפחתי. במקרים מרובים חייבים שני בני זוג לעבוד אחרי החתונה כדי לשלם משכנתא עבור דירה או התארגנות ראשונית. כך חייבת אישה צעירה לצאת לעבודה בתקופת גידול הילדים  ועליה לעמוד בעול הכפול והמשולש של הקמת בית, של גידול ילדים ושל עבודת-חוץ. 

                    האידיאל הוא ניגוד גמור לכך. דווקא בשנים הראשונות אחרי החתונה רצוי כי האישה תמצא בבית ותיצור אותו מבפנים, ורק כאשר הבית מתבסס והילדים גדלים קצת, אחר שהונח היסוד הבריא לאישיותם, אז אפשר לצאת לעבודת-חוץ ולענות גם על הצורך הכלכלי, במידה וישנו.     יתכן כי בתקופת היותה בבית הפסידה האישה שנות ניסיון וותק הפוגמים ב"קריירה" המקצועית שלה, אך הסיפוק אשר הבית מעניק לאישה עצמה, לבעלה ולילדיה, הוא פיצוי נאות במידה כזאת, אשר רעיון הקידום המקצועי כבר אינו תופס מקום נכבד כל כך.  

                    כדי להגיע לכך חייבת החברה שלנו לעבור שינוי תודעתי. לפי גישה זו, "בית" אינו נמדד  בגודל הסלון והריהוט האלגנטי, אלא הוא הרוח המרחפת בין ארבע הקירות, גם אם הדירה מרוהטת בצניעות ובפשטות. אווירה וחום ביתי נוצרים בזכות אהבה, מסירות, דאגה הדדית ורצון להעניק איש לרעהו. יצירת אווירה כזאת היא אתגר לזוג הצעיר ומחייבת התמודדות ותשומת-לב. רק בודדים יכולים לעמוד בזה בתנאים של ריצה מתמדת בין מטלות שונות. כש"הבית" בנוי ומלא-תוכן, אפשר לנסות להעמיס על אותם היסודות מעמסה נוספת של עבודות-חוץ. ואכן, הרמת קרן הבית והמשפחה, והסתפקות-במועט לשם הפחתת הצורך בעבודת האישה כמפרנסת – זהו יעוד האישה במשפחה ובחברה בימינו.  

אמהות 

מידת הטיפול של האם בילדים משפיעה על התפתחותם הרגשית והאינטלקטואלית. עד לפני זמן מה חשבו כי התקופה הנוחה ביותר לאם הצעירה לצאת מן הבית לעבוד היא השנה הראשונה לחיי התינוק. אז, כביכול, התינוק עדיין אינו מבין כלום, ורק מאוחר יותר, בגיל שנה-שנתיים, האם מבינה את שפת-הסמלים של בנה, ואז אין למסור אותו לידי מטפלת. לאור המחקרים החדישים מתברר  כי דווקא חודשי התינוק הראשונים הם הקובעים מה תהיה דמותו הנפשית כשיגדל, מה תהיה מידת הסקרנות "המדעית" שלו להכרת העולם מסביב, ומה תהא מידת התפתחותו החושית והאמוציונאלית. במידה שהאם נמצאת בבית ומקדישה תשומת לב לתינוק, מגלה לו חיבה ואהבה, היא מפתחת בו גם רגשי בטחון ואופטימיות, וכך היא מניחה יסודות בריאים לאישיותו. אישה העובדת מחוץ לביתה מוסרת את חינוך התינוק בידי מטפלת, וכבר אמר מישהו: "אישה לומדת חמש עשרה שנה כדי למסור את חינוך ילדיה למטפלת חסרת-השכלה"

לפעמים היחס לילד תלוי לא במידת הזמן אשר האם מקדישה לו, כי אם באיכות הטיפול ותשומת הלב. אם אישה העובדת עבודת-חוץ דואגת בבואה הביתה להקדיש זמן לילד יותר מאשר אישה הנמצאת בבית כל היום ומטפלת בילד רק דרך אגב -  במקרה כזה הילד יוצא נשכר. חשוב מאוד כי ילדים ירגישו שברגעים מסוימים אימא היא רק "שלהם". הפסיכולוגים מדגישים כי חשוב שכול ילד ידע ש"עכשיו אימא היא רק שלו", וזה יוסיף להרגשת ההשתייכות והביטחון שלו.   

                    יצירת אווירה רגועה בבית, מסירות לבני-המשפחה וטיפול בהם מתוך גישה חינוכית – עמל זה הוא בגדר אמנות. אמנות זו שכול בנין הבית תלוי בה - תורה היא, ולימוד היא צריכה. עם ההערכה לבנין הבית, גדולה גם ההערכה לאישה בונת-הבית. 

דע מה שתשיב – המתירנות ומחיריה  

בחברה הישראלית קיימים זרמים תת-קרקעיים מסוכנים מאוד. המשפחה החילונית-מודרנית עומדת בפני משבר גדול. ההורים שגדלו על מסורות העבר והיו בנים למשפחות יציבות, שאפו בעמקי נשמתם  לחיות חיי משפחה. גם אם בתקופה מסוימת התירו לעצמם למרוד, חזרו בהם  אחרי תקופת-הסער, והקימו משפחה נורמאלית.  

                    אולם עתה נשתנה משהו. אותם הורים שהינם דור ראשון למתירנות, שוב אינם מסוגלים לחנך את בניהם על נורמות אבסולוטיות. הם אינם מסוגלים להגיד לבניהם את ה"לא" המוחלט, כי זה מנוגד לאידיאולוגיה המתירנית שלהם. הדור הצעיר שלא התחנך על "לא" פסקני, לא הפנים מגיל צעיר את ה"אסור" ולא פיתח מעצורים – הוא כבר איננו יודע גבולות. הבעיות אינן מתחילות בגיל הנישואין, אלא עוד בתחילת גיל ההתבגרות. אין מי שעומד בפרץ -  לא מחנכים, לא פסיכולוגים ולא רופאים. ישנם אנשים שעוסקים בתחום חינוכי זה, אולם הם אינם מתנים את היחסים שבינו-לבינה בנישואין. האחד מתנה את זה בגיל  18 –  גיל שאחראים מספיק בשביל לקבל רישיון נהיגה או להתגייס לצבא. שני מתנה את זה בבגרות נפשית מספקת, כששני הצדדים מוכנים לשאת בתוצאות במקרה של הריון, אך הם אינם מתייחסים ליחסים שמחוץ למסגרת הנישואין כאל איסור מוחלט. מה פלא אם נוער בגיל ההתבגרות המודרך על ידי יצרים בלתי-מרוסנים ועל ידי רצון להוכיח "בגרות", המגורה על ידי סרטים ואמצעי התקשורת - מתדרדר והולך. אם משאירים את השיקול ואת החלטה בידיו, הרי ברור כי קל יותר להתגלגל לחיי הפקרות, מאשר לרסן ולהתעלות לאחריות מוסרית.   

                    נכחתי בכנס  שהשתתפו בו מדריכות של קבוצות נוער מעורב בגילאי  19-20. המדריכות הרגישו שהן אינן מסוגלות לכוון ולהדריך, ושאלו מה יש לומר לנוער כדי לעצור בו. הן הרגישו כי בעבר כל בת בישראל התחנכה ראשית ל"לא" ופיתחה מעצורים טבעיים, והנה עכשיו גדל דור חסר-מעצורים, שה"כן" הוא הנורמה שלו, וה"לא" הוא אצלו בסימן-שאלה. הבנות לא הבינו ושאלו מדוע צריכים להימנע מיחס-אישות לפני הנישואין. הופיעו בפניהן סוציולוג ופסיכולוגית, והתברר כי אף הם ייצגו את המתירנות. המתירנות לא נתפסה כהתפרקות יצרים, אלא נתמכה באידיאולוגיה מתירנית. המדען-הסוציולוג הסביר למדריכות כי המשפחה במתכונת שלנו, היא רק יצירת-תרבות שלנו. הוא הסביר כי ישנן תרבויות בהן צורת המשפחה היא אחרת, ויתכן כי דור המהפכה המינית והמהפכה התעשייתית אינו זקוק יותר למסגרת המשפחתית, כשם שהיה בדורות הקודמים. הפסיכולוגית הביעה את דאגתה החמורה מהתופעה כי המתירנות של הבנות בימינו היא תוצאה של לחץ חברתי יותר מאשר ביטוי לצרכים העצמיים של הבת. "נוצרו בנוער נורמות חדשות של היתר, וכל בת הנוהגת בחברה הזאת בניגוד לנורמה המקובלת מרגישה את עצמה כ-'לא מוצלחת', כמי שראויה לגנאי, ולכן אין היא מעיזה לחיות לפי הרגשתה". היא ציינה את הבעיות הפסיכולוגיות הנובעות מכך, אך לא אמרה "אסור!" ולא "מותר בתנאי של אחריות ונישואין - במסגרת של משפחה בלבד". הדאיגה אותה בעיקר העובדה כי הבת לא תמיד היתה שלמה עם מעשיה.  לטענת המדריכות שלא קיבלו הנחיות מספיקות כדי לעמוד בפרץ, היתה התשובה המרגיעה כי עצם המבוכה וניהול הדיון הלגיטימי עם הבנות - הם חלק גדול מן הפתרון. מצוידות בהדרכה "מבהירה" זאת הן חזרו לעבודתן.  

                    הבעיה מסוכנת עוד יותר מאחר וישנם "הוגי-דעות" המעמידים את השאלה העקרונית האם אדם או חברה זכאים לחנך, או כלשונו של אחד הפרופסורים - "האם יש זכות למורים ולמחנכים לחנך לנורמות חברתיות". בכנס של מורים ועובדים סוציאליים ניתח אותו פרופסור את הבעיה הזאת והגיע למסקנה כי בעצם "אין לנו זכות של חינוך לא לנורמות דתיות ולא לנורמות חברתיות". רק בתום הדיון חזר בו וציין כי ישנם שני נימוקים המרככים במעט את האיסור:  

  • במוחו של הילד הצעיר אין מקום לחלל ריק, ואם לא נטעין אותו עד גיל מסוים בערכים חיוביים, תשפיע עליו חברה רעה, ובמקום ערכים חיוביים יווצרו אצל הילד גישות שליליות.
  • ישראל היא ארץ של מיזוג-גלויות וכל עדה באה עם ערכים שונים, יש התנגשויות של תרבויות ואף אחד אינו בטוח בערכים שלו. משום כך קיימת הסכנה של התדרדרות כללית, ולכן יש לנו זכות מוסרית מסוימת לחנך עד גיל מסוים, בערך 12-13 שנים.

                    חינוך מסוג זה ומציאות של בלבול-מוחות יכולים אולי להסביר את מה שנראה עכשיו ברחוב: מבוכה, אי-בטחון וחוסר נורמות חיוביות. לצערנו, מוצאים אנו נורמות שליליות שיוצרות לחץ חברתי המעודד התנהגות ההורסת את היחיד, את המשפחה ואת החברה בכלל.   

                    מתברר כי היהדות היא הדת היחידה המעזה בימינו להגיד בפירוש את ה"לא". אף אחד אחר אינו בא בשם נורמות קבועות שאינן ניתנות לשינוי בהתאם לנטייה אישית, ל"חשק" או ל"מצב רוח". אנחנו מסוגלים לבוא ולומר: יחסי-אישות מותרים רק במסגרת הנישואין. אז זה מותר וטהור, ואילו כל מסגרת אחרת היא בבחינת תועבה עליה נצטווינו "יהרג ובל יעבור".   

                    כאשר אין אומרים את ה"לא" בגיל העשרה – ובימינו יש צורך גם להסביר את ה"לא" במידת האפשר – נוצר מצב ההורס את יסודות הנפש, אשר הם בסיס להצלחת הנישואין וליחסי-אנוש במשפחה. נוער המתחיל ביחסי קירבה ב"גיל העשרה", כשעדיין לא קיים בו עומק נפשי ובגרות נפשית - חש רק את הצד הגופני-חושני. הוא מתחיל לחשוב  שהוא יודע "מה זאת אהבה",שהרי כביכול הוא חי אותה. תפיסה מוטעית זו יוצרת ציניות ולעג כלפי אלה הרואים באהבה עניין נפשי-רוחני ואמצעי לקירוב-לבבות.  

                    כשם שבגיל הילדות לומד הילד לשלוט בתאוות האכילה ויודע שאין הוא רשאי לחטוף ולקחת מכל הבא ליד, כך בגיל ההתבגרות חייב אדם ללמוד לשלוט ביצרו. לימוד זה יתפתח עד לגיל בו נוצרת היכולת הנפשית להתקשר לבן הזוג, והרגשת האחריות לצורך הקמת משפחה מסוגלת להשתלב בבגרות הפיזיולוגית.  כשתשוקות ויצרים של גיל ההתבגרות מופנמים והופכים לחלומות, לגעגועים, להרגשות, לציפייה לדמות אידיאלית שבעתיד יקשרו איתה את מהלך החיים  - אז קיים היסוד הנפשי המתאים לחיי משפחה יציבים. חיים אלה אינם נוצרים מאליהם. הם מחייבים עומק נפשי, מסירות, נאמנות ואהבה הדדית.   

                    קיים הבדל בהתקשרות הרגשית של שני המינים. הבחורה מתקשרת יותר אל הבחור, מצפה להמשכיות הקשר, ומקווה כי ברגע שיסולק הגורם המונע את הנישואין – (גמר לימודים או פתרון בעיית דירה וכדומה) – הם אכן יתחתנו. לעומת זאת הבחור לעתים קרובות ניגש מלכתחילה אל העניין מתוך גישה של ארעיות. מחקר שביצע ד"ר בנג'מין מקליין ספוק באוניברסיטה באמריקה גילה כי בו בזמן ש- 50% מהבנות ציפו שהן תתחתנה עם חבריהן עם גמר הלימודים, רק 12% מן הבנים השיבו אותה תשובה. מכאן כי חלק גדול מן הבנות השלו את עצמן. ניתוק יוצר אצל הבחורה משבר נפשי, ואילו הבחור עובר עליו לסדר-היום בשלוות-נפש. תובנה זו חשובה במיוחד לבחורות, אולם רצוי כי גם הבחורים יהיו מודעים להבדל זה, כי הוא מחייב אותם להבין שהם נוטלים על עצמם אחריות כלפי הבחורה.  

הפגיעה המתירנית 

המתירנות פוגעת במהות המשפחה בשלושה תחומים:   

  • העמדת הנושא שבינו לבינה כנושא כמעט בלעדי לאושרו של האדם. משום כך רבו הגירויים במראה-עיניים ובמשמע אוזניים, וקיימת התייחסות סלחנית ליחסי-אישות לפני הנישואין ומחוץ למסגרת הנישואין.
  • הכנסת המושג "חבר/חברה לחיים" כמושג לגיטימי המקובל בשפת התקשורת הכתובה או האלקטרונית.
  • הכרה משפטית ב"ידועה בציבור" כבעלת זכויות יתר כמעט כמו האישה החוקית, אם ילדיו.

                    גם במקרה בו התוצאה של "חברות לחיים" היא נישואין, יש חשש שיהיה זה בית מתירני בו אין האישה והבעל יכולים לבטוח זה בזה. ילדים הגדלים בבית שחסרים בו ביטחון ושלוות נפש מסוגלים עוד פחות מההורים לחיות חיי משפחה יציבים, וכך מוסד המשפחה מתערער והחברה הכללית נהרסת.

                    עלינו להתמודד בהכרה ברוחות המנשבות, להסביר את הסכנה לחברה כולה, ולחזק את יסודות המשפחה היהודית על-ידי הבהרת גישתנו הדתית-היהודית. כל זוג בישראל הנכנס לחופה הוא חוליה נוספת בשרשרת-הדורות של עם ישראל. עד לנישואין כל אחד נושא באחריות רק לעצמו, ומעתה עם הקמת  המשפחה הוא נושא בקרבו את האחריות לדור הבא והשתלבותו בשלשלת הדורות. אם נחיה את חיי המשפחה כיהודים שלמים, אז חיי המשפחה שלנו יקרינו טהרה וקדושה, והאור שלה יבקיע לרשות-הרבים. ויהי רצון שתקוים בנו ברכתו של הקב"ה לאברהם אבינו: "והיה ברכה"!