הדפסה
משנת הציונות הדתית -

על הציונות הדתית אז והיום: תורה ציונות ומדינה

מאת ד"ר זוהר מאור וד"ר שלמה פישר

מאת:  ד"ר זוהר מאור

            ד"ר שלמה פישר  

     מאור זוהר  על הציונות הדתית אז והיום: תורה ציונות ומדינה

מאין באנו? 

ראשיתה של הציונות הדתית ברבנים חשובים שראו באור חיובי את ישוב הארץ שיזמה תנועת 'חיבת ציון', בשנות ה- 80 של המאה ה-19. כבר כאן היה צורך להכריע בשאלות הרות גורל, כגון: שיתוף פעולה עם מנהיגיה החילוניים של 'חיבת ציון', עידוד מלאכת כפיים ועבודת האדמה, היחס לתנועת ההשכלה אשר רבים ממנהיגי 'חיבת ציון' נמנו על שורותיה. יהיו מי שיגידו כי שורשיה של התנועה הדתית לאומית קודמים אף יותר ומקורם ביחס החיובי לחכמה ולישוב הארץ מבית מדרשו של הגר"א בצד בשורת קידוש החומר והאהבה לכל יהודי של תנועת החסידות. 

                    שאלות היסוד שבו ועלו עם צמיחת התנועה הציונית. כאן כבר הופיעו הניצנים הראשונים של חיים פוליטיים, שדרשו התארגנות פוליטית במסגרת תנועת 'המזרחי'. אתגר זה התחייב גם מהחיים המתחדשים בארץ, במיוחד לאחר הצהרת בלפור ותחילת המנדט הבריטי. אז הופיעו גם תנועות בארץ ובגולה – כמו 'הפועל המזרחי' ו-'השומר הדתי' שתבעו לשלב בעולמם של צעירי הציבור הציוני-דתי גם סוציאליזם והגשמה. בתקופה זו קמה לתנועה הציונית-דתית דמות תורנית-רוחנית בעלת שיעור קומה נדיר: הראי"ה קוק זצ"ל. למרות יחסו המורכב לתנועת 'המזרחי' הניח הרב קוק תשתית רוחנית להגות ציונית-דתית.

                    מנהיגי הציונות הדתית ראו בהקמת המדינה אות לצדקת דרכם ואמונתם. הם ציפו כי למסורת היהודית יהיה מקום של כבוד בציבוריות הישראלית, ואף עמלו על הכנת חוקה למדינה שתהיה מבוססת על ההלכה – מחד, ותיתן מענה לצרכי השעה (כמו למשל קיומו של מיעוט ערבי) - מאידך. האכזבה היתה רבה. הציבור הדתי-לאומי מצא את עצמו כמיעוט במדינה בעלת אופי חילוני. התחולל מאבק על נפשם של העולים החדשים שעלו ממזרח ומערב לאחר הקמת המדינה, מאבק בו היתה יד הצד החילוני על העליונה. גם למשפט העברי ניתן מקום זוטר בלבד במערכת החוק. הסכם 'הסטטוס קוו' שמר אמנם על מינימום של זכויות לקיומו של הציבור הדתי ועל פרהסיה יהודית מסוימת, אבל החלום של השפעה על התרבות הציבורית לא התגשם. הציבור הדתי מצא את עצמו מול חברה ערכית אשר מרביתה גילתה יחס חיובי למסורת, אך גם מול הנהגה ומערכת חינוך שיחסה לסמלים דתיים היה שלילי. בעשור הראשון לקום המדינה התחולל תהליך חילון רחב היקף שכרסם בכוחה ובאמונתה העצמית של הציונות הדתית. 

                    הקמת הישיבות התיכוניות, האולפנות, ומאוחר יותר - ישיבות ההסדר והמדרשות לבנות - חוללה שינוי במצב. ירידת קרנה של תנועת 'העבודה' וערכיה, במקביל לניצחון המדהים במלחמת ששת הימים שינו מאוד את תודעתו של הציבור הדתי. התגבש ציבור דתי נלהב שראה עצמו כשיר לעצב את דמותה של מדינת ישראל. עליית הליכוד לשלטון ב-1977 תרמה לאווירה פוליטית חדשה שאפשרה לכוחות חדשים להגיע למרכז הבמה הפוליטית. עבור הליכוד ומנהיגיו סמלים דתיים נתפסו כראויים הרבה יותר. בעקבות כך חש הציבור הדתי בטחון רב להשתלב במדינה בכל התחומים ורשם הצלחות מרשימות בתחומי ההתיישבות, הצבא, המדע, התעשייה ועוד. באמצעות חקיקה דתית ושליטה ארוכת שנים במשרד החינוך קיווה הציבור הדתי-לאומי לחזק את אופיה היהודי של המדינה. 

                    במסגרת תנועת ההתיישבות ביהודה, שומרון, חבל עזה והגולן מצא הציבור הדתי-לאומי את עצמו לראשונה בעמדת הובלה במשימה לאומית. אולם הדבר קרה כאשר רוחות חדשות החלו מנשבות בחברה הישראלית: הזהות הלאומית הקולקטיבית החלה להחלש, וערכים ליברליים ואינדיבידואליסטיים יותר החלו לתפוס את מקומם, בין השאר בשל המעבר מחברה סוציאליסטית ומשק ריכוזי לקפיטליזם ושוק חופשי. שאלת רמת החיים ואיכות החיים תפסו מקום מרכזי. 

                    הציונות הדתית מצאה את עצמה מול משבר חדש – מצד אחד מגמות חדשות של חילון בשל המגמות הליברליות והמתירניות; מצד שני, דווקא הקו הלאומי הבולט של הציבור הדתי דחק אותה לשוליים – בתחילה מבחינת תנועת 'העבודה' והשמאל ולאחר מכן גם מבחינת הגוש המרכזי בליכוד. זאת בשעה שהציבור החרדי התחזק מאוד גם מבחינה מספרית וגם מבחינת השפעתו הפוליטית שנבעה מעמדתם הפוליטית של מנהיגיו שהייתה פשרנית יותר. הסתבר כי דווקא הציבור החרדי היה ערוך טוב יותר לתת מענה לחיפוש הרוחני של ציבור חילוני שלא חיפש קשר מחודש אל עמו אלא התמודד עם משבר המתירנות ואבדן המשמעות.   

                    עם חגיגות שנת הששים למדינה ניצב הציבור הדתי-ציוני במצב מורכב. ההתנתקות וחורבן ישובי חבל עזה עורר משבר אמון קשה בין חלקים גדולים ממנו לבין המדינה. הוא חש כי הוא מיעוט שצרכיו היחודיים בתחום החינוך וההתיישבות אינם מובטחים מידי הרוב. הוא נתקל בשאלות מטרידות:    

  • מה היחס בין ארץ ישראל לבין מדינת ישראל?
  • האם למדינת ישראל יש ערך גם כאשר היא אינה רואה במשימת כיבוש הארץ משימה מן המעלה הראשונה?
  • האם היחס החיובי לחילוני שאליו חינכו אותו רבותיו לא נגע לחילוני מזן אחר מאשר זה שהוא פוגש היום?
  • האם דרך ההסתגרות של הציבור החרדי אינה מענה טוב יותר לשמירת העולם הדתי מפני התפוררות?
  • האם הערכים הליברליים והאינדיבידואליסטיים הם מקור לאסון או שמא יש גם בהם, כמו באלו הלאומיים, גם טוב וקדושה?
  • האם הדמוקרטיה והיהדות בהכרח יתנגשו ויסתרו זו את זו, או ששילוב ביניהן אפשרי?

                    על מנת להתמודד עם שאלות אלו, נבחן את קווי היסוד של הציונות הדתית וניראה כיצד הם מסייעים לנו לענות על שאלות כגון אלו. 

קווי היסוד של הציונות הדתית 

משנת הציונות הדתית מושתתת על הצורך לחבר בין ערכים שונים: בין דת ללאומיות, בין תורה להשכלה כללית, בין יהדות לדמוקרטיה. מקטרגיה יגידו כי חיבור זה מוביל לבינוניות, חולשה ולבסוף – אף לנטישת הדרך. מעצביה, לעומת זאת, סברו כי חיבור זה יוצר דווקא שלמות, עומק ועושר. 

על מנת לברר עד עומקה סוגיה זו, ראשית, עלינו להגדיר את קווי היסוד המגדירים את הציונות הדתית, ומבדילים אותה מן העמדה החרדית. בתוך קווי יסוד אלו יתכנו מחלוקות.   

קווי היסוד של משנת הציונות הדתית הם: 

  • תפיסת הציונות דתית מעוגנת במקורות תורניים – מהתנ"ך ועד אחרוני הפוסקים.
  • תפיסת הקדושה - היכולת לקדש את החולין.   
  • יחס חיובי ללאומיות היהודית ומחויבות לעם היהודי בכל מצב.   
  • ראיית הקמת המדינה כצעד חיוני לעת הזאת.   
  • קבלת כללי המשחק הדמוקרטיים.   

תפיסת הקדושה 

מנהיגיה הרוחניים של הציונות הדתית האמינו כי הקדושה אינה מצטמצמת ל"ארבע אמות של הלכה". מכאן משנת "תורה ועבודה" או "תורה ודרך ארץ". לא רק היהודי השוקד על תלמודו, אלא גם האיכר החורש את אדמתו או הנהנה מיגיע כפיו נמצאים בדרגה גבוהה. גם ערכים לאומיים (וערכים אנושיים) יכולים להיות חשובים או מדין מצווה או מדין דרך ארץ שקדמה לתורה.  

לאומיות יהודית 

הציונות הדתית – כשמה – ראתה באור חיובי את מגמותיה של הציונות. היא ראתה בלאומיות חילונית תנועה שאינה שלמה, אך עדיין סברה כי היא מהווה צעד קדימה לעומת מגמת ההתבוללות שאפיינה את החילוניות היהודית עד הופעת הציונות. אכן, הרצל, מנהיגה של הציונות, טען כי משמעות הציונות היא קודם כל שיבה אל היהדות. מנהיגיה ורבניה סברו כי העם היהודי אינו רק קהילה דתית אשר חבריה נאמנים לאומית למדינות בהם הם יושבים – "גרמנים בני דת משה" וכדומה; אלא "מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" – העם היהודי הוא "גוי קדוש", אבל בכל אופן גוי – לאום. 

                    לגבי היחס בין דת לבין לאום נאמרו דעות שונות, אך הצד השווה בהן הוא: הלאומיות היא קומה ראשונה, כאשר מעליה קומות נוספות של קדושה. מכאן תחושת האחווה לכל יהודי שאינו מתנכר ללאומיותו היהודית, עם התביעה לקיום תורה ומצוות.   

הקמת מדינה 

ידועה האימרה של אחד מגדולי התורה החרדים: "עם ישראל היה בגלות אלפיים שנה והוא יכול היה לחיות בגלות עוד אלפיים שנה" – הווה אומר: מדינה אינה ערך דתי ואינה צורך היסטורי לקיומו של העם.

מנהיגי הציונות הדתית חלקו על הקביעה הזו מכל וכל: 

                    ראשית, טענו הם כי רק במדינה משלהם ניתן לחיות חיים יהודים שלמים, וכי רק בה התורה יכולה להיות תורת חיים המעצבת את חיי העם ונדרשת לשאלות כמו שמיטה, דיני שומרים, דיני מלחמה ועוד. 

                    שנית, מנהיגים אלה טענו כי מבחינה מציאותית לא ניתן להמשיך עוד את הגלות. המדינה המודרנית לא תיתן לקבוצה בתוכה להקים חברה סגורה שאינה נוטלת חלק פעיל בתחום הכלכלי והפוליטי. יתר על כן, בארצות בהם ישבו רוב היהודים – מרכז ומזרח אירופה – היתה שנאה אדירה כלפי היהודים, ומתוך כך טענו מנהיגי הציונות הדתית כמו עמיתיהם הלא דתיים כי חיי היהודים שם בסכנה – טענה אשר לצערנו הרב הוכחה כנכונה בצורה המזוויעה ביותר.    

דמוקרטיה 

הציונות קמה כתנועה דמוקרטית בעלת פרלמנט, וכללה בתוכה התארגנות של תנועות שונות כמפלגות. באותו אופן הוקמה גם מדינת ישראל. הציונות הדתית השתלבה במגמה זו. בראש ובראשונה קבלה את עיקרון ריבונות העם. היא כמובן ביקשה כי העם יקבל עליו ציבורית עול מלכות שמיים, אך הדבר אמור להתבצע בהסכמה ולא בכפיה מלמעלה. עמדה זו זכתה לביסוס הלכתי בידי גדולי הפוסקים כמו הראי"ה קוק, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, הרב שאול ישראלי ועוד.

ולאן אנו הולכים?  

במאמר מפורסם באורות התחייה הצביע הראי"ה קוק זצ"ל על הצורך לשלב בין שלוש כוחות: האורתודוקסיה, הלאומיות והליברליזם. הציבור הדתי-לאומי, כשמו, הצליח לשלב באופן מופלא בין שני המרכיבים הראשונים. אין למעט במהלך זה – שהרי לאומיות ודת נתפסו עם ראשית הציונות כשני הפכים. אולם האתגר של שילוב הליברליזם עדיין לפנינו. אם מקבלים אנו את הדרך של אימוץ הטוב מכל כוח בו אנו נתקלים, חובה עלינו לברר גם ערכים כמו כבוד האדם, חירות, שלטון החוק ושוויון. אין ספק כי נגלה כי גם לערכים אלה ישנם מקורות יהודיים.   

                    קל לחנך ולהלהיב לערכים כמו 'עם ישראל' ו-'ארץ ישראל', אך יש צורך להעלות על נס גם את הערך 'מדינת ישראל'. ניתן למצוא במדינה ערך משיחי, כיסוד כיסא ה' בעולם, ערך דתי כאמצעי ליישוב הארץ, ערך רוחני כמכשיר לטיפוח המוסריות והיחס לכלל או ערך כללי של  הצלת ישראל מיד צר. 

                    המאורעות האחרונים לימדו אותנו כי כל ניסיון של מיעוט (כמו החרדים ביחס לשמיטה) לכפות את עמדתו על הרוב מוביל לתגובת נגד עזה מצד הרוב, הדומם בדרך כלל. לציבור הדתי-לאומי שמורה הזכות, כמו כל ציבור אחר, להפיץ את דרכו ולהפוך אותה לנחלת הרוב. הוא אינו חייב לבטל את דעתו, אולם הוא חייב לקבל עליו את כללי המשחק. הפנמת ערכי הדמוקרטיה היא הדרך לשמירת זהותו וטיפוחו בהמשך.