על הגאולה ועל התמורה
מאת דוד ביגמן
מאת: הרב דוד ביגמן
שירו לה' שיר חדש
האם הציוני הדתי בן ימינו ממשיך את המהפכה הציונית?
האם הוא ראוי להיקרא בשם ציוני?
או שמא הציונות היא תנועת האתמול?
אלו השאלות הרגילות בהן דנים כאשר באים לשרטט קווים לדמותו של הציוני הדתי, שאלות הנוגעות ליחסו ולעמדתו כלפי המפעלים שכוננה התנועה הציונית. נמנות עליהן שאלת משמעותה הדתית של מדינת ישראל, מקומה, אם בכלל, בתוך חזון הגאולה, ולבסוף שאלת 'המקף' המפורסמת, אודות היחס בין הזהות הציונית לבין זו הדתית.
אולם שאלות אלו אינן מספקות תשובה לאופן בו ממשיך הציוני הדתי, אם בכלל, את אבותיו הרוחניים. על מנת להבין זאת ננסה להתחקות אחר שורשיה הרעיוניים של הציונות, ובכלל זה 'המזרחי' ו-'הפועל המזרחי' בראשיתן.
הציונות היתה בראש ובראשונה תנועה מהפכנית, אשר שאפה לחולל תמורות מרחיקות לכת במארג החברתי והתרבותי הקיים. היא הושפעה עמוקות מן הביקורת של ההשכלה על החברה היהודית הקיימת, שהייתה ברובה בורגנית ו/או מסורתית, וכן על ההווי היהודי בגלות, שהתאפיין בנמיכות קומה. בראש מעייניה של התנועה הציונית עמד העמל לקראת השינוי המיוחל.
כיון שכך, קשה להתייחס לעמדה רעיונית כלפי המצב הקיים כאל ציונות. אם אנו מתמקדים בשאלת ההזדהות עם החלקים מתוך החזון שכבר התממשו, אנו נוטלים את המוטיב המהפכני מתוך הזהות הציונית. שאלת הנאמנות למדינה ומשמעותה הדתית הן שאלות חשובות, כמובן, אך אין לכנותן 'ציונות', כי אם 'אזרחות טובה'. כך גם בדבר הפגם בחברה שאינה נאמנה למדינה – הבעיה היא לא שחברה זו אינה ציונית, אלא שבניה אינם אזרחים טובים.
אם כן, יש בסיס לומר כי הציונות באה אל סופה. אין יותר תנועה המבקרת חברה קיימת ורוצה להקים מציאות חדשה. בדורנו, במדינה יהודית ריבונית היושבת בארץ ישראל ושפתה עברית, אין לכאורה מקום לשיח מהפכני.
אם בכל זאת נרצה לדבר על המשכיותה של התנועה הציונית, הדבר יוכל להתבצע רק בהחייאת הרוח המורדת, המבקרת את החברה ומצפה לשינוי משמעותי. לכן עלינו להתמקד לא בהזדהות עם מה שכבר נעשה, אלא בתמורות שטרם התרחשו ובחזון שטרם הוגשם.
מה ה' א-להיך שואל מעמך
כמה מיסודות החזון המהפכני היו משותפים כמעט לכל התנועות הציוניות, גם אם בהבדלי דגשים ובסדרי עדיפויות שונים:
- ריבונות.
- חזרה לארץ ישראל.
- יצירת חברה מופתית וצודקת.
- תחיית התרבות היהודית.
- תחיית השפה העברית.
חלק מהמשימות הללו הצליחה התנועה הציונית לממש. העם היהודי שב לציון, זכינו לשלטון ריבוני והשפה קמה מעפרה ונישאת בפי ילדים ברחובות ירושלים. אך כפי שביארנו, שיח ציוני המתרכז במשימות שכבר בוצעו הוא אבסורד מניה וביה. תנועה ציונית בת זמננו תצטרך להפנות פניה אל הפערים שנותרו בחזון, לעמול לקראת השאיפות שטרם התממשו. חידוש התרבות היהודית עודו נתון בסימן שאלה, וכך גם כינונה של חברה מופתית ומוסרית.
וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים
השאיפה להקים חברה מתוקנת וצודקת אינה מחייבת קבלה של הצעה זו או אחרת לשיפור המצב הסוציאלי. העיקר הוא המסע לעבר אופק מוסרי יותר, הנמצא בראש מעייניה של החברה ומכתיב את צעדיה. מוקד מאמציה של חברה צריך להיות בחיפוש הדרכים הנאותות לדאוג לחלשים שבתוכה, לתת להם משאבים להתמודד עם מצבם ולהשיב לעצמם את כבודם. מתפקידה של החברה לדאוג הן למשאבים החומריים, המאפשרים קיום, והן למשאבים הבלתי-חומריים, המאפשרים לשכבות החלשות לשוב ולתרום לחברה ולחוש בעלי ערך. כמו כן, במקביל לדאגה לחלשים עלינו גם להגביל את כוחם של בעלי השררה להרע. איני יודע אם ניתן לדבר על מיגור השחיתות, אבל חובה לפעול לצמצומה. לא רק לבקר את התופעה, אלא גם לבקש כלים למניעתה.
רק לאחר הצבת האופק הזה ניתן לדבר על הכלים להגשמתו. מעתה נוכל לדון מה נעשה בצורה ממלכתית ומה בצורה פרטית, מה מעוגן בחוק ומה מוטל על עמותות וארגונים, וכיוצא בזה. אך על המחשבה הפרגמטית לנבוע מתוך מגמה חברתית כוללת לצעוד למקום מתוקן וצודק יותר.
כפי שציינו, שורשיה של הציונות בביקורת החברתית מבית מדרשה של ההשכלה, אשר הולמת היטב את רוחם של הנביאים האחרונים. שני הסעיפים האחרונים דנו בתפקידו של הכלל כאחראי לשלומם של פרטיו, והם מתאימים לענף השראה זה ממנו צמחה הציונות הדתית. אך מקום חשוב לא פחות בעיצובה של זהות ציונית-דתית שמור לחברה המסורתית, שעסקה רבות בתיקון הפרט ומידותיו. כאשר נבקש תמורה מוסרית וערכית מקיפה לא נסתפק בכלים חברתיים. חינוכו של האדם הפרטי, כפי שנעשה למשל בתנועת המוסר, הוא נדבך חשוב ביכולתנו לכונן חברה צודקת.
מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה?
מפורסמת מחלוקתם של בנימין זאב הרצל ואחד העם (אשר גינצבורג), אודות סדר העדיפויות של התנועה הציונית. הרצל העניק את מעמד הבכורה לשאלת הריבונות של העם היהודי, אחד העם ראה בחידוש התרבות היהודית עיקר. הציונות המדינית שצעדה בדרכו של הרצל, הקדימה באופן מובהק את המאבק לכינון הריבונות, ומאבקה זה אכן צלח. אך בכל הנוגע לתחייה תרבותית יהודית עוד יש מקום לרוח מהפכנית ולהעצמת התודעה החלוצית.
צורך השעה מבחינה יהודית טמון בחידוש כזה, משתי בחינות: הן מצד התרבות היהודית שנמצאת כיום במיצר ועלינו לשכללה ולא להותירה בבחינת תרבות מגויסת; והן מצד הצורך של הציבור הרחב בזהות שיש בה מרכיב דתי ומסורתי.
רוח א-להים בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה
הציבור הדתי משקיע מאמצים ניכרים על מנת לחדור אל המרכזים התרבותיים והאמנותיים של החברה הישראלית. עיקר המניע למסע זה טמון בתחושה שמוטלת עלינו חובת ההוכחה כי "אף האדם הדתי מסוגל", ולכן עלינו "לשים כיפה בכל מקום". התפישה הזאת מוטעית ביסודה. לא יתכן שהתרבות והיצירה הדתית תונענה רק על ידי הצורך במניעת ההדרה של האדם הדתי מן החברה. על העיסוק באמנויות להיות ערך כשלעצמו, חלק מעולמנו הדתי וממסעו של בן תורה אל המשמעות. כפי שבדורות עברו רבים מתלמידי החכמים היו גם פייטנים, רבים מהאדמו"רים החסידיים היו גם בעלי ניגון, כך עולמו האישי והטבעי של האדם אמור להשפיע נביעה אמנותית, מקרב לב. כשאדם מתמלא בעולמו של הקב"ה הדברים באים לידי ביטוי גם ביצירה, ואם דבר לא נשפך ממנו החוצה נדמה שגם פנימיותו חסרה את מלאותה.
עמך עמי וא-להיך א-להי
שגיאה חמורה שגתה הציונות הדתית כשצעדה יד ביד עם הציונות הכללית והכפיפה עצמה לאתוס שלה. התנועה הציונית ברובה ביקשה להעביר את מוקד הזהות היהודית אל הלאום. פירוק זה של השידוך העתיק בין עם ואמונה יצר חסר עמוק בזהות הישראלית המתחדשת, עקב היעדרו של מומנט דתי. הבעיה החריפה בציבור הציוני-דתי, שהרי הוא מאמץ לו שני אתוסים סותרים: לאומיות עם דגשים אתניים והיסטוריים מחד וקולקטיב המקובץ סביב רעיון מאידך. שגתה הציונות הדתית שהתירה בשתיקה את המיקוד בלאום לבדו, ולא הדגישה דיה את הזיקה לדת ולמסורת ישראל. יתרה מזאת, היו מחשובי הרבנים שהציבו את המושג הלאומי כקודם לכל, והתורה הפכה נספחת, ופעלו בהתאם לכך. כל זאת הביאנו לעמוד מול שוקת שבורה – אי אפשר לו לאדם להסתפק בזהות לאומית. הציבור זקוק לשאר רוח ולחופה של משמעות פרושה על חייו. בבואנו לחולל מהפכה בתחום התרבותי, עלינו להשיב ביתר שאת את המרכיב הדתי והמסורתי אל תוך מרקם הזהות היהודית.
הגר הגר בתוככם
בניגוד להנחה הרווחת, ראשוני הציונות ברובם לא התעלמו מבני המיעוטים היושבים בארץ, ורוב השאיפות הלאומיות כללו יחס הגון כלפי היושבים בתוכנו. גם בציונות הדתית היה ברור לתלמידי חכמים דוגמת הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג והרב ראובן מרגליות שנצרך יחס ראוי אל הסובבים, וחלקם אף היו סבורים שתמצֵא הדרך לכונן חברה שוויונית דמוקרטית על פי התורה בשיתוף יושבי הארץ (ראה: הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, "זכויות המיעוטים לפי ההלכה", וכן "תחוקה לישראל על פי התורה". ראובן מרגליות, "משפטי גר תושב"). בדורנו אנו יש צורך גדול להשיב את האתוס הזה אל השיח הציוני, ולעשותו מרכיב משמעותי במסע שלנו לתחיית החברה היהודית.
לעבדה ולשמרה
יש שיימנו אף את חזון ארץ ישראל עם המהפכות שטרם נשלמו. אני איני יודע אם ניתן להגביל את השאיפה לתמורה בתחום אחד בלבד ולהמשיך להתייחס לכך כאל מהלך ציוני. התנועות הציוניות בראשיתן היו מוטרדות מכל המאפיינים שמנינו, ונפרדו בסדרי העדיפויות ובמחלוקות הפרגמטיות. לו היה 'נוער הגבעות' שותף לרעיון הציוני כולו, ודאגתו היתה על מכלול אורחות חייו של העם, יתכן ולא היה בו פסול לעניין המאבק על ארץ ישראל. הפרדת החבילה היא העלולה להוציא את המומנט המהפכני הזה מגדר מהפכה ציונית.
לאור דברים אלה, נידרש למקומה של ארץ ישראל בתוך החזון הציוני של דורנו, לאחר שיבת ציון המודרנית: ההתיישבות היהודית בארץ ישראל נשאה עימה ברכה, אך "אליה וקוץ בה", שהרי בתקופת המהפכה היתה מעט מאוד מודעות אקולוגית ונעשו נזקים לערכי הטבע שברא הקב"ה בארצו. לאור המציאות הנגלית לעינינו, העיסוק הציוני בשאלת ארץ ישראל צריך להתמקד במשמרת שנתן לנו ה' על עולמנו בכלל ועל ארצנו בפרט. כך תמשיך ארץ ישראל להיות זבת חלב ודבש גם למען הדורות הבאים.
את הדרך אשר ילכו בה
נשאלתי לגבי מקומה של רוח החידוש גם במהפכה במתודות ההלכתיות. בעיני, אין מקום לדבר על מהפכה בתוך ההלכה, הואיל וההלכה מגיבה מטבעה לשינויי הזמן והמקום. עיקרו של עולם ההלכה אינו ב-'שלחן ערוך' ובקודקסים הלכתיים אחרים, כי אם בשו"תים, המייצגים הלכה המגיבה למציאות קיימת ומתחדשת. אין בכך כדי לומר כי הפוסק אינו מעצב את המציאות, אלא שהוא קשוב אליה ומגיב בתוכה לאור הנתונים המופיעים לפניו. לאור זאת, אין צורך לדבר על חזון מהפכני בהלכה.
חלילה לנו ממנו למרוד בה'
את הדיבור בשבח המהפכנות יש לסייג בכמה היבטים, הדורשים מאיתנו משנה זהירות בשובנו להיות ציונים-דתיים פעילים:
ראשית, מי שגדל במאה העשרים מכיר את הסכנה הטמונה בתנועות אוטופיות. התמורה שאנו מבקשים לחולל מוכרחה לקחת בחשבון את הקיים, ולא לדרוס את היש אגב דרכה המתחדשת. אין להמעיט בערכם של המפעלים ההיסטוריים שכוננה התנועה הציונית, והשמירה עליהם היא משימה הכרחית שאל למהפכה להיות לה למוקש.
שנית, עלינו להיזהר שלא ליצור חזון חד ומוחלט יתר על המידה, כך שמי שאינו מתיישר איתו נרמס תחת רגלי המהפכה. לתנועה הציונית היתה בעבר נטייה לדרוס יחידים וגם קבוצות. בהשבת החזון המהפכני לא תיתכן יותר קציצת הפאות, ולא זכות הצבעה הנקבעת על פי צבע הפנקס.
ולבסוף, ההכרח לשמור על דיאלקטיקה החיונית מול המסורת. ראשוני הציונות הדתית אולי לא אהבו את השטייטל, אך הם אהבו תורה ומצוות. הם לא היו רק חובשי כיפה הפועלים מתוך שייכות לחברה הציונית. השינוי שביצעו במציאות עמד במתח דיאלקטי מול המסורת, ונבע מתוך להט דתי ומתוך רוח התורה, באמונה עמוקה שזה רצון ה' בעת הזאת. גם נושאי דגל 'המרד הקדוש' הדגישו את קדושתו, ובכך ביטאו את ההבדל העמוק בין החלוץ הדתי לחילוני. כאשר מרד הופך דבר שקל לעשותו, ואינו עוד פעולה מתוחה, הוא חדל להיות מרד והופך בעיטה.